פורסם על ידי: vandersister | יולי 21, 2017

נכתב בשכיבה

אני מטומטמת.

ובהרחבה:

אתמול בערב נסעתי עם כמה חברותים למסיבה השנתית של עמותת "מדעת". נסיעה קצת ארוכה, של שעה ויותר, והגב קצת הציק לי, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי. פגשתי אנשים טובים, ניהלתי שיחות מעניינות, צחקתי והרמתי כוסית מיצתפוזים להנאתי. הגב שלי אמר מדי פעם: "אהמ אהמ, אולי כדאי שתשבי? או יותר טוב, תשכבי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

הבוקר הגב עדיין חשב שעדיף להמשיך לשכב, ואילו אני חשבתי שעדיף לצאת מהמיטה ולעשות משהו מועיל כמו עבודה, סידורים ומספרה. פגשתי חברה, החלפנו הלצות, ושתינו קפה להנאתנו. הגב אמר לי: "אממ, לא נעים לי להציק, אבל המצב לא משהו פה למטה בין L4 ל-L5 ו-L5 ל-S1. מה דעתך לתת לנו קצת צומי?"

והתעלמתי ממנו בהפגנתיות.

אחר הצהריים, ואן-דר-אמא הציעה שאבוא לאכול ארוחת ערב איתה ועם ואן-דר-אבא. באתי אליהם, אכלנו, הרמנו כוסית מים מינרליים ודיברנו על כמה שביבי הרס את המדינה וכמה שהמרק ממש טעים, והיה כיף. כלומר מלבד הגב, שסינן לעברי קללות בנוסח "חכי חכי, את לא תוכלי לזוז עכשיו שבוע, החוליות שלך מקרקשות כמו קסטנייטות".

ולקחתי משכך כאבים א', משכך כאבים ב' ונוגד דלקת ג', ואז התעלמתי ממנו בהפגנתיות כי חשיבה חיובית זה חשוב והיה לי עוד אירוע ללכת אליו מאוחר יותר, בחברת אנשים נעימים וחביבים שרציתי לשוחח עמם ולהרים כוסית קפה-נטול-של-לילה.

אז חזרתי הביתה מההורים, נשכבתי במיטה, ואמרתי לעצמי: "הבה וניתן למשככי הכאבים לפעול את פעולתם, ונחשוב חיובי. הרבה הרבה חיובי. לנשום עמוק, להכניס אור ואהבה והרבה חמצן, ויהיה טוב."

אחרי כחצי שעה ניסיתי לקום מהמיטה. זה הלך בערך כך:

אני: (מנסה בזהירות להתרומם למצב ישיבה)

גב: אאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!

אני: רגע רגע רגע אולי בתנוחה כזאת – – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאאאעעעעחחחחחחחרררררררררררררררררר

אני: טוב טוב טוב שנייה אני נשענת על הצד הזה – – –

גב: אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעעעע

אני: (מנסה בגבורה לקום)

גב: אאאאאאאאאאאאאאווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!@!!!@!!!^&^#^$#%%@$%^%I%O&^$#^*%%#%$#11111!!! למההההההההההההההה הצילוווווווווווווווווווווווווווווו שואההההההההההההההההההההה

אני: (נכנעת, נשכבת בחזרה, מתנשפת)

אז עכשיו אני מקלידה בשכיבה, ומשתדלת לזוז כמה שפחות, עד יעבור זעם. זה מתסכל, מרגיז ומקומם, אבל לגוף – במיוחד לגוף עם מוגבלויות – יש קצב משלו, ועברתי על החוק מספר אחת של גוף מוגבל: ללכת תמיד לפי הקצב שלו. גם אם הקצב איטי וגם אם זה אומר לוותר על הזדמנויות חברתיות.

כאב גב משתק זו חוויה שקשה להעביר למי שלא סבל/ה ממנה. כולנו מבינותים מה זה כאבים. כולנו סבלנו בשלב זה או אחר מכאב שהיינו מגדירותים בתור "הכאב הכי חזק שאי פעם הרגשתי" או "בלתי נסבל". כאב גב חריף הוא לא רק בלתי נסבל, הוא מפחיד, כי הוא מגביל את הפעולות הכי בסיסיות שאנחנו מבצעותים על בסיס יום-יומי. הוא קובע איך נשב, ועל איזה כיסא, כי לא כל כיסא יצלח לכך. הוא קובע איך (ואם בכלל) נעמוד ונלך. הוא קובע אם נצליח לעלות מדרגה או שתיים בכניסה לבית. הוא קובע אם נוכל ללבוש היום מכנסיים, ולנעול נעליים לבד. הוא קובע באיזו צורה נוכל לפשוט וללבוש את בגדינו התחתונים, כי כל תנועת התכופפות כרוכה בכאבי תופת ולפעמים פשוט בלתי אפשרית. הוא קובע כמה פעמים במהלך הלילה נתעורר, כי ניסינו להתהפך והתעוררנו מהבזק של כאב. הוא קובע שהכפית ההיא שנפלה על הרצפה במטבח תישאר שם עד שהעוזרת תגיע, כי את פשוט לא מסוגלת להתכופף כדי להרים אותה. והוא קובע, למרבה הצער ותחושת חוסר האונים, כמה נתאפק עם הפיפי כי כל הליכה לשירותים *וגם* ישיבה על האסלה *וגם* תנוחה כואבת כדי לנגב *וגם* לקום אחר כך מהאסלה – זו פרוצדורה שלמה, שכרוכה בהמון כאב, תסכול ואומללות.

כך ש"כאב גב" הוא הרבה יותר מאשר סתם כאב.

פעמים רבות חברותיי היקרות והאהובות מתקשות להבין למה הליכה פשוטה של עשר דקות ברגל, או נסיעה באוטובוס, או ישיבה ממושכת, נראות לי כמו משימות בלתי אפשריות. או למה כשאנחנו קובעות איפה להיפגש, אני תמיד שואלת שאלות מצחיקות כמו "יש שם כיסאות טובים?" או "לא נשב על הבר, נכון?" וגם "זה הרבה הליכה מהחניון לבית הקפה?"

זה נשמע מגוחך, נכון? אני יחסית צעירה, יחסית בריאה, ורוב הזמן אני מסוגלת ללכת ולשבת ולתפקד כמעט כאחד האדם. רוב האנשים לא שמים לב שרגלי הימנית מעט נגררת, והם בטח לא מרגישים שהיא קצת חסרת-תחושה בחלק החיצוני בגלל הפגיעה בגב והניתוח שעברתי. רוב האנשים לא שמים לב שבכל פעם שאני מתיישבת ליד שולחן או קמה ממנו, אני בוחנת בזהירות רבה איפה יש מקום לרגליי, נאחזת היטב בידיים במסעד הכסא ו/או בשולחן עצמו, ומתמרנת את עצמי בזהירות מרבית כדי שרגל ימין (הפגועה) לא תחטוף את עוויתות השריר המפורסמות והכואבות-רצח שלה, וכדי שהגב התחתון לא יסתובב בזווית כזו שתצית את הדלקת בין החוליות ותשבית אותי לימים ארוכים.

גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת לכנסים של אגודת המד"ב-פנטזיה ולבלות ימים שלמים בין ההרצאות והדוכנים. גם אני רוצה להיות מסוגלת ללכת בשמחה לכל הרצאה, גם אם היא בקומה העליונה שדורשת טיפוס בהמון מדרגות כי אין מעלית. אבל אני לא יכולה.

אני חייבת להגביל את עצמי לשעתיים-שלוש, לעשות המון הפסקות באמצע, ללכת בעיקר להרצאות בקומה התחתונה או בסינמטק שבו יש מעלית, וללכת הביתה ברגע שהגב שלי מתחיל – ובצדק – לצרוח מרוב עומס.

זה עצוב לי.

המדינה שלנו לא מנגישה מספיק מקומות לאנשים עם נכויות ומוגבלויות. אני עוד בעלת מזל יחסית – אני מסוגלת, רוב הזמן, ללכת על שתי רגליי, לשבת בנוחות יחסית, לנסוע במוניות. יש המון אנשים שאין להם את המזל הזה. וגם מזלי שלי, כפי שקורה לכל האנשים, ילך ויאזל עם הזמן, כשגופי ייכנע לגילו ולהתנוונות המתמשכת של המפרקים.

אז בפעם הבאה שמישהי שואלת אם יש לכם מעלית בבניין, או שמישהו מתעניין אם אפשר להגיע למקום כלשהו ברכב ולא ברגל, או שמישהי שואלת בביישנות אם אפשר לשבת ליד הנהג ולהטות את המושב קצת אחורה – גם אם נדמה לכן/ם שאין ממש סיבה לזה, תנו להן/ם את ההנאה שבספק. רוב המוגבלויות והנכויות לא נראות לעין, או שנראות הרבה פחות חמורות ממה שהן באמת. בימים אלה נעשה מאמץ להנגיש קצת יותר את כנסי המד"ב-פנטסיה שאני משתתפת בהם כבר שנים כמרצה וכחלק מהקהל, עבור קהילה יקרה שאני מאוד אוהבת. אני מחזיקה אצבעות שזה יצליח, כי בכנסים האחרונים חזרתי הביתה עם גוף שבור, ולא הייתי רוצה לוותר עליהם בגלל בעיות נגישות.

אנא – שמרו על הגוף, לכו בקצב שלו (!!), אם צריך לנוח – נוחו, והשתדלו להתחשב באחרים שגם אם אין להם תעודת נכה רשמית, עלולים לסבול מאוד כתוצאה מדברים שנראים לכן/ם קטנים ופעוטים וחסרי חשיבות. העולם נראה הרבה יותר מסובך כשאת נאלצת לבקש עזרה בגריבת גרביים. האמינו לי.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת לשירותים. הו, קיסר! אני ההולכים להשמיע צווחות קטועות על האסלה מצדיעים לך.


Responses

  1. באשכול פיס יש מעלית, ויש איזה אחראי עם מפתח אליה.
    ראיתי באחד הכנסים שעלה בחור בכיסא גלגלים.
    אני מניחה שצריך לתאם מראש, כי לא טוב שהמאסות של האנשים ישתמשו במעלית ויתפסו אותה למי שבאמת צריך

  2. אוי. רפואה מהירה ושלמה!

  3. מגיב קצת באיחור.
    אני מזדהה עם הפוסט הזה בכל כך הרבה דברים. כאבי הגב המשתקים – כאילו שדיברת עלי.
    הקושי בהליכה, התכנון המדוקדק של מרחקים, של תנוחות הרגליים וכו' – כאליו דיברת על מירי. זה כל כך קשה להבנה למי שלא חי את זה יום יום.
    אצלנו, היה שיפור ניכר באיכות החיים פעמיים בשנים האחרונות: הראשונה – כשקנינו כסא גלגלים ואז מירי נעזרה בו כשיוצאים – לקניון, לסרט, למסעדה או סתם סידורים. אבל גם בבית – פתאום *קל* לה לאפות ולבשל (וכפועל יוצא מכך – היא לא צריכה את הסו-שף שלה, כלומר אני. כפועל יוצא מכך, על הצד השלילי – פחות זמן איכות יחד במטבח…).
    השניה – ממש לפני חודש – כשקנינו את זה: https://movinglife.com זו הוצאה כספית מאוד מאוד גדולה, אבל השיפור באיכות החיים משמעותי. במקום לדחוף כסא גלגלים בידיים, מפעילים רק אצבע אחת… במקום להתקע עם הכסא בכל סדק במדרכה – פשוט נוסעים. ובמקום שאני המסכן אצטרך לדחוף בעליות או להחזיק בירידות, או סתם במישור כשהגב שלה כבר כואב – פשוט נוסעים.
    זה מתקפל לגודל של מזוודת טרולי (תוך 10-15 שניות!) – אז אפשר בקלות לקחת באוטו (או מונית במקרה שלך) ואף לטיסה.
    שינוי משמעותי באיכות החיים ומומלץ מאוד למי שיכול לקנות.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: