פורסם על ידי: vandersister | יוני 2, 2017

עוגת גבינה פסיבית-אגרסיבית

צר לי. בכנות, אני מתנצלת. כאן היה אמור להופיע פוסט אווילי ומשעשע על המפגש האחרון שלי עם עוגת גבינה. רציתי לכתוב על זה שהעוגה הוגשה לקינוח הסעודה, אבל כבר הייתי מלאה עד אפס מקום, ולא רציתי לאכול אותה, אז העוגה נעלבה ממני ואמרה דברים כמו "זה בסדר, אני בסך הכל קיימת רק כדי שתאכלי אותי, אבל אל דאגה, אני פשוט אשב לי פה לבד ולא אמלא את ייעודי בעולם", עד שנעתרתי ואכלתי אותה בכל זאת. ואז העוגה עשתה לי בחילה בבטן כדי להתנקם בי.

אבל אני לא יכולה. קשה לי לחשוב על הלצות, כי המוח שלי מוצף שנאה. לא שנאה שלי, אלא שנאה של אנשים אחרים כלפי, ואני כבר לא עומדת בזה. בשבועות האחרונים ניהלתי מלחמות מילוליות נגד אנשים שלעגו לתחום הלימוד האקדמי שלי, לימודי מגדר, וטענו כי הוא נטול כל ערך. גם אחרי שהוכחתי להם באותות ובמופתים ובמחקרים "רציניים" אפילו לשיטתם שיש ערך רב בביקורת תרבות וביקורת מדע מנקודת מבט מגדרית, וכי גופי ידע שלמים נחשפים בעקבות ביקורת כזו ומתקנים בו-זמנית הן עוולות תרבותיים והן שגיאות מדעיות – לכל היותר זכיתי במבט עקום בתגובה, בלוויית "זו דעתי ואם זה לא מוצא חן בעיניך, זה בגלל שאת פמיניסטית ממורמרת".

התזה שלי בתואר השני עסקה בוויקה, דת המכשפות המודרנית. ספציפית, היא עסקה בהשפעה ההדדית של הגל השני של הפמיניזם הרדיקלי ותנועת האלה על יצירת המסורות הפמיניסטיות בוויקה. אין לי כוונה להעביר כאן הרצאה על רגל אחת על ההיסטוריה של הוויקה והמסורות התרבותיות והחברתיות שמהן היא שואבת. רציתי רק לספר סיפור אחד קטן.

בוויקה מקובל שהגוף הוא דבר מקודש. גוף, מין, מיניות, אינם דברים שיש להתבייש בהם ולהסתיר אותם, אלא דברים נהדרים שמחברים אותנו אל האלה (Goddess), אל היסודות ואל עצמנו. האלה, בניגוד לאלוהים של הדתות המונותאיסטיות, אינה נעלבת ומזדעזעת עד עמקי נשמתה כאשר מישהי הולכת במכנסיים קצרים ברחוב, או חושפת שד בציבור כדי להניק את תינוקה, או שוחה בעירום להנאתה. האלה הוויקנית היא כל מה שקיים כאן, מרגב אדמה ועד עץ, מהשמש המחממת ועד משב הרוח, מגלי הים ועד גופנו הרוטט עם כל נשימה. אנחנו האלה. אין לנו במה להתבייש.

בזמנו הצטרפתי לקבוצת מכשפות (כן כן, יש מכשפות בישראל, והן נפלאות), למדתי וויקה תיאורטית ומעשית, והשתתפתי בלא מעט טקסים וויקניים. אחד מהטקסים שנערך בחג (Sabbat) הוויקני מאבון (Mabon), הלא הוא יום השוויון הסתווי בסוף ספטמבר, נערך על חוף ים מבודד יחסית. היינו קבוצה של נשים בלבד* והחלטנו, בהסכמה משותפת, שנערוך את הטקס "עטויות שמיים" – מונח וויקני שפירושו "עירום" (Skyclad בלעז).

באותה תקופה כבר ידעתי היטב, כפמיניסטית ממורמרת וכוויקנית נלהבת וכיצור אנוש שמבין שהוא רק אחד ממיליוני אורגניזמים על פני כדור הארץ, שאין שום סיבה הגיונית להתבייש בגופי העירום. ועדיין, רעדתי כולי כאשר התחלנו את הטקס. איש לא ראה אותי שם מלבד חברותי לקבוצה, שהיו מעורטלות כמוני ומנוסות יותר בטקסים כאלה, כך שהרגישו פחות נבוכות וגם לא גרמו לי אישית למבוכה.

הבושה הגיעה ממחשבות כגון "אבל מה אם יעבור פה מישהו במקרה ויראה אותי". הבושה הגיעה מאותו מקום שממנו מגיעות רוב הבעיות של דימוי גוף שיש לנשים. למדנו שאישה איננה אלא גוף, ושהגוף הזה הוא לא הגוף שלנו, אלא כלי שמיועד לשימושם של אחרים. אם אנחנו מתלבשות בצורה מסוימת, זה רק כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו חושפות טפח, זה כדי שיסתכלו עלינו. אם אנחנו מתכסות, זה כדי שחס וחלילה לא יראו אותנו. אם אנחנו מביעות מיניות – נטייה מינית, תשוקה מינית – זה חייב להיות לטובתו של גבר כלשהו, במטרה להוציא ממנו תגובה כלשהי או לספק את צרכיו. לפי המקובל בחברה, אנחנו לא סתם בני אדם עם רצונות ותשוקות וגוף משלנו, אנחנו עושות הכל "דווקא". דווקא כדי שיסתכלו עלינו ודווקא כדי שיתגרו מאיתנו ודווקא כדי שישימו לב אלינו. לכל הפחות, זה השקר שמספרים לנו מגיל אפס, והאלה יודעת כמה קשה לעקור את השקר הזה מהתודעה.

על כל פנים, בשלב מסוים בטקס נכנסנו לים לטבילה קצרה. שם, בין הגלים, היה לי רגע של הארה. עד אותו רגע, כעסתי על עצמי על שאני לא מצליחה "להשתחרר" מהצנזורה העצמית הזו, מהבושה בגופי. כשנכנסנו למים שמחתי בעל כורחי על זה שאני מכוסה לכמה רגעים, שהבושה שלי נעלמת מהעיניים הבלתי נראות, השופטות לחומרה, שליוו אותי מבפנים. ואז הבנתי.

הייתי עירומה בתוך המים בדיוק כפי שהייתי עירומה לפני כן בתוך האוויר. או בתוך הבגדים שלי, לצורך העניין. אין סיבה שחומר אחד יהיה סיבה לפחות בושה מחומר אחר. אני מתביישת בעצמי ומחפשת להתכסות כי הטמעתי את השקר שלפיו גופי אינו שייך לי, שהוא קיים אך ורק בהתאם לשיפוט של עיניים חיצוניות. וכאשר אני עירומה בניגוד ל"חוקים" שלמדתי, הגוף שלי, שאיננו שלי, עלול חלילה להתפזר ולהיעלם אם אין מי שיסתכל עליו. באותו רגע, בתוך המים ואחר כך גם בחוץ, כשהתייבשנו לצד המדורה הקטנה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שבה פשוט הרשיתי לעצמי להיות בתוך הגוף שלי. וזו תחושה נפלאה.

מה בין זה לבין החשיבות של לימודי מגדר?

העולם שסביבנו ממשטר את הגוף שלנו ללא הרף, והיות שאישה היא גוף, על ידי כך ממשטר גם את המחשבות שלנו. כאשר אנחנו עסוקים ועסוקות יותר בדיונים על הלבוש של מועמדת לראשות הממשלה או לנשיאות ארצות הברית מאשר בדיונים על המדיניות שלה – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלה שהסימפטומים של התקף לב, שבץ, סוכרת, סרטן ועוד מתבטאים אחרת אצל נשים, כי רופאים הניחו בצורה שגויה במשך עשרות שנים שמה שנכון לגברים בהכרח נכון גם לנשים ולא האמינו להן כשתיארו סימפטומים פיזיים אחרים – זה עניין של מגדר. כאשר אנשים מחליטים בשביל נשים מתי ובאילו תנאים מותר ואסור להן להיכנס להיריון או להפסיק היריון – זה עניין של מגדר. כאשר נשים בוכות וצורחות מכאבים בזמן בדיקות או טיפולים גינקולוגיים ונענות בנזיפות ומואשמות בזה שהן היסטריות ומגזימות, במקום לקבל התחשבות במצבן ובכאבים שלהן – זה עניין של מגדר.  כאשר אנשים מונעים מאנשים אחרים, ממין נקבה, להיכנס למקומות מסוימים כי אורך החצאית שלהן או גובה נעל העקב שלהן לא קולע לגחמה זמנית כלשהי – זה עניין של מגדר. כאשר המועצה להשכלה גבוהה מחליטה להרחיב תכנית לימוד לגברים בלבד, שהמשמעות שלה היא מניעת הזדמנויות לימוד וקידום מקצועי לנשים מרצות – זה עניין של מגדר. כאשר מתגלות לנו עוד ועוד מדעניות ומתמטיקאיות כמו עדה לאבלייס, רוזלינד פרנקלין, ססיליה פיין-גפושקין, אמי נתר והדי לאמאר שאנחנו חייבות וחייבים להן כל כך הרבה, ומשום מה הן לא שמות שגורים ומוכרים בכל בית כמו שמות של מדענים גברים (שבמקרים רבים פשוט חמסו את עבודתן והציגו אותה כשלהם) – זה עניין של מגדר. כשזרים מוחלטים מרשים לעצמם להעיר לך על הגוף שלך, על המשקל שלך, על המראה החיצוני שלך, על היעדר החיוך שלך, כי הנוכחות הפיזית שלך במרחב שלהם חייבת להיות לפי טעמם ולתועלתם/הנאתם, וזה גם ככל הנראה הדבר שהכי חשוב להתעסק בו כרגע – זה עניין של מגדר. כשמדינות שונות בעולם מתחילות סוף סוף לאפשר חופשת לידה גם לאבות, ולא רק לאימהות, ומשנות את כללי המשחק בעולם התעסוקה ובהורות המודרנית – זה עניין של מגדר. כשההוצאה לאור של ג'יי קיי רולינג מבקשת ממנה לא להשתמש בשמה האמיתי, ג'ואן, כי הם משוכנעים ש"בנים לא ירצו לקרוא ספר שכתבה אישה" – זה עניין של מגדר. וגם כשמישהו שאין לו מושג מי אני, מה אני עושה בחיים, מה תרומתי לחברה וכדומה, מלגלג על תחום הלימוד שלי ושולח אותי "להפסיק להתבכייין וללמוד הנדסה כדי לעשות משהו שמועיל לחברה" – זה עניין של מגדר.

לאורך ימי הביניים, נשים הואשמו בכישוף והומתו כאשר משהו השתבש, או כאשר העזו להביע דעה נחרצת, או כאשר היה להן כוח או ידע שאיימו על מעמדם של גברים, או כאשר הן סתם "לא באו טוב בעין" למישהו. רק הבוקר ראיתי את הסרטון הזה בפייסבוק, שבו רב מחזיר בתשובה טוען שילדים מתים ממחלות כי נשים לא אוספות את שיערן. הוא לא היחיד, והוא נמצא על אותו הספקטרום של שורפי המכשפות, מודדי החצאיות, גונבי התגליות המדעיות, מסתירי השמות, מונעי ההפלות, חוסמי הקריירות, מבטלי הסימפטומים הרפואיים ודורשי החיוכים. כל מי שסבור שאישה היא גוף, שהגוף הזה מיועד בשבילם, ושכל מה שהיא אומרת נובע ממרמור והגזמה ולכן אין צורך להתייחס אליה ברצינות.

אז כן, רציתי לכתוב על עוגת גבינה פירורים פסיבית-אגרסיבית. במקום זאת, אני נאלצת להמשיך ולהסביר שנשים אינן עוגות גבינה פסיביות-אגרסיביות, על כל המשתמע מכך. אני נאלצת להמשיך ולהיות מכשפה, ולהישרף על המוקד של שנאת הנשים, בכל יום מחדש.


* עניין של מקרה ולא של מדיניות. יש גם גברים וויקנים, אבל ללא ספק יש רוב נשי בדת הזו, בין היתר כי היא לא מפלה נגד נשים בדומה לדתות המונותאיסטיות. על כל פנים, זה לא היה בגלל שאסרנו על כניסת גברים, אלא פשוט משום שלא היו כאלה בקבוצה באותם ימים.


Responses

  1. את מדהימה. נשארתי חסרת נשימה.
    אני שייכת לצד הדרוס והרמוס ומעולם לא העזתי להאמין שאי פעם יהיה לי אומץ לשנות. לא לגבי עצמי ובטח שלא לגבי העולם.
    את עושה דברים עצומים ומדהימים למען נשים.
    אפשר להעביר את הטכסט לבת שלי (בת 16)?
    יעל

    • תודה רבה! ובוודאי שאפשר – זה אפילו מבורך 🙂

  2. הקול שלך ראוי וחשוב לכולנו.

  3. זה פוסט מעולה שבמעולים. תודה.

  4. כל כך נהנית לקרוא את הפוסטים שלך! את חדה, ממוקדת ומעבירה את המסרים שלך באופן מושלם. יחד עם זאת את גם יודעת להגניב פינות הומור קטנות, לשלב את הסגנון הייחודי שלך במילים נוקבות ולהעצים הכל בעזרת הריכוך.
    אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך?

    אתי.

  5. משהו נע בי, תודה לך. רציתי לפתוח בדיון על משמעות לימודי המגדר, אך אני מעדיף לקרוא עוד ממך. אנא, פרסמי עוד.

  6. נהדרת

  7. נהדרת!

  8. חד ומחדש!

  9. במוזיאון המכשפות בסיילם, מספרים את סיפור הנשים שבעצם היו המולידות, המיילדות ונושאות המרפא. אלה שמחוברות לטבע ולמעגליו מלידה עד מוות… עד שהפחד התחיל להשתלט וגירש אותן פיזית ותודעתית לשוליים ואת כל מה שהן עשו לטובת האנושות הפכו לנרטיב שלילי.
    זה קורה גם עכשיו בכל כך הרבה רבדים שקצרה היריעה. גם במרחב המגדרי אבל גם פוליטית. כששומעים שהנרטיב משתנה, שאותן מילים שעד שלשום וחצי היו נטרליות ופתאום צמחה עליהן חטוטרת עם הטענה שלילית – ההסטוריה חוזרת.

  10. נהדר, חשוב!
    אני ממש רוצה להכיר אחיות מכשפות, אשמח לשמוע אם יש כיוון כללי להיכן אפשר ללמוד תיאורתית ומעשית.

  11. את כותבת את העוול הזה כל כך יפה, ועוד יותר את הרגע של השחרור ממנו. תודה.

  12. הבעיה עם לימודי המגדר היא לא עם הנושאים שעולים שם, שהם ללא ספק נושאים חשובים, אלא אם סוג התשובות שהם נותנים ובעיקר הסלקטיביות בבחירת התשובות. כשהמציאות מראה שיש דיכוי נשי אז המחקרים נכונים, כשהיא מראה אחרת אז הם לא טובים.

    קחי לדוגמא את הנושא החשוב של טיפלים רפואים לנשים. את בצדק אומרת שסימפטומים שנשים שובלות מהן לא בהכרח זהים לאלו של גברים. זה נובע מכך שנשים וגברים שונים ביולוגית. הבעיה היא שבחוג למגדר לומדים שזה ענין מגדרי ולא מיני, ומכחישים כל הבדל אחר בין המינים שנובע בדיוק מאותו שוני כמו למשל הבדלים בשאיפות או יכולות מסוימות. אם מכירים בהבדלים הללו ברפואה, אז צריך להכיר בהם גם בתחומים אחרים. יוצא מכך שלפי מחקר שנעשה לאחרונה שסטודנטים למגדר הם מהסטודנטים עם הכי פחות ידע מדעי, ועם הכי הרבה הטיה לגבי נושאים מדעיים שונים. כל עוד תמשך ההכחשה של ההבדלים הביולוגים בין גברים ונשים יהיה קשה לאנשים לקחת את הלימודים הללו ברצינות.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: