פורסם על ידי: vandersister | מרץ 7, 2017

נו?

לפני יומיים העברתי הרצאה על רפואה ומגדר בפני קהל נלהב וערני. אני אוהבת את הנושא הזה, השקעתי זמן רב בבניית מצגת נהדרת, ערכתי שני פיילוטים לפני ההרצאה עצמה כדי לוודא שכל הפרטים נכונים והכל מתקתק כמו שצריך. קיבלתי מחיאות כפיים, שאלות רבות, מחמאות ופידבק חיובי מלוא הטנא. כולם הכתירו את האירוע כהצלחה, ואפילו נתבקשתי לעשות שידור חוזר בקרוב.

והרגשתי חרא עם עצמי.

מדוע? שאלה יפה, עם תשובה לא פשוטה.

בין יתר הנושאים שעלו בהרצאה, שאלתי את עצמי ואת הקהל מדוע היחס של עולם הרפואה לנשים נוטה להיות יותר לא-רציונלי מאי-הרציונליות שאותו עולם בדיוק מייחס לנשים עצמן. במילים פשוטות יותר, עולם הרפואה נוטה לייחס לנשים רגשנות מוגזמת והיסטריה, ובאותה נשימה כושל באבחון של בעיות קשות ואמיתיות שנשים סובלות מהן, כי הוא מייחס את הסימפטומים לרגשנות והיסטריה. פוסל במומו, ומאשים את הנשים שזה מומן.

אז התשובה לשאלה מדוע הרגשתי חרא היא שבאופן אובייקטיבי יש לי מחלה, אבל המחלה עצמה לא פועלת בדרכים הגיוניות ולכן קשה להתמודד איתה בכלים רציונליים. כמו כל דיכאון מנוסה, גם הדיכאון שלי מצויד בקול ערב ומשכנע שאיתו הוא מדבר בתוך הראש שלי. ברוב הימים, כשהתרופות פועלות את פעולתן, הפסיכותרפיה עוזרת והחיים שגרתיים, הקול הזה רק ממלמל מדי פעם ברקע, מספר לי עד כמה אני כישלון ומזכיר לי שאם משהו לא מסתדר, מהגשת התזה ועד ניקוי האבנית בקומקום, תמיד אפשר להתאבד. אני משיבה ב"ממ-הממ" בלתי מחייב, וממשיכה בדרכי. רוב הזמן אנחנו חיים בשלום זה לצד זו, הקול ואני*.

אבל בימים מסוימים, שלמרבה הצער אין דרך לחזות מראש, הקול הזה משתלט על החלל שבין האוזניים שלי ונשמע רם וצלול. והוא לא סותם את הפה, בחיי, אפילו לא לרגע. והוא נשמע הגיוני, ונכון, ומפתה. אפילו חומל לפעמים. בימים האלה, המאבק בו גובה מחיר נפשי ופיזי ומותיר אותי מותשת. משום שלכאורה לא קורה שום דבר יוצא דופן ומשום שהוא לא מותיר שום סימן חיצוני, לרוב האנשים קשה להבין מה בדיוק עובר עלי. ולי כמובן קשה להסביר כי – ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא, כל מה שאפשר לעשות הוא לסבול אותי עד שיעבור הגל הנוכחי. אולי יום אחד אפשר יהיה לומר "התקף דיכאון" באותה צורה שבה אנחנו אומרים "התקף אפילפסיה" או "נפילת סוכר", אבל עוד לא הגענו לשם.

אז הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, מבחינה אובייקטיבית:
קמתי בבוקר. קראתי שפע של מחמאות ברשתות חברתיות שונות על ההרצאה, קיבלתי שבחים ואמרתי תודה, התבקשתי להרצות שוב. עבדתי על כמה פרויקטים ועמדתי בלוחות הזמנים. ביקשתי לדחות פרויקט אחר והדחייה אושרה. שוחחתי עם כמה חברות שדרשו בשלומי. הלכתי לישון. הסוף.

הנה מה שקרה ביום שאחרי ההרצאה, צבוע בצבעי דיכאון:
אני: (קמה, מפהקת, משרכת דרכי אל המטבח, מדליקה את הקומקום)
דיכאון: נו, מתי תתאבדי?
אני: למה שאני אתאבד?
דיכאון: אחרי הזוועה של אתמול את עוד צריכה סיבות?
אני: אתמול לא היה זוועה. קיבלתי מחמאות ואנשים אהבו את ההרצאה.
דיכאון: לאנשים לא נעים, אז הם חולקים מחמאות. אף אחד לא יצא משם עם תובנות מעמיקות על החיים. כל מה שעשית היה ללעוס מחדש ולהקיא כל מיני פרטים וסטטיסטיקות ואנקדוטות עם תמונות מצחיקות של רקדנים באלינזיים.
אני: וזה רע?
דיכאון: די פתטי, למען האמת.
אני: סתום.
אני: (פותחת מחשב, עובדת במרץ על פרויקטים)
דיכאון: קדימה, זה הזמן להתאבד.
אני: למה?
דיכאון: כל היום את יושבת ומתקתקת במחשב את הפרויקטים הדביליים שלך, אין לך קריירה, אין לך שאיפות להתקדם, את החוליה הכי מיותרת בשרשרת המזון העסקית הזו.
אני: אני עובדת קשה ומתפרנסת בכבוד.
דיכאון: עולב. פעם היה לך פוטנציאל.
אני: סתום.
דיכאון: ובשביל מה דחית את הדדליין הזה? היית יכולה לשבת כל הלילה ולסיים בזמן.
אני: כי מגיע לי לישון בלילה ולעבוד בצורה נורמלית. חוץ מזה, לא היתה שום התנגדות לבקשה שלי וזה הסתדר יופי, אז מה…
דיכאון: לא מסוגלת לנהל את הזמן שלך בשיט. אם הייתי קובץ האקסל שלך, הייתי מתפטר.
אני: סתום.
חברה: מה שלומך? את בסדר?
אני: יום קצת קשה. מרגישה לא משהו.
דיכאון: זה רק כי עוד לא התאבדת.
חברה: תשמרי על עצמך, טוב? את אוכלת? שותה?
אני: האמת, לא כל כך.
דיכאון: בשביל מה לאכול ולשתות? לא אמרנו שאת מתאבדת?
אני: אתה אמרנו. אני לא אמרנו.
דיכאון: אני את ואת אני.
אני: זיבי. אתה מחלה ואני לא. לוקחת קלונקס.
חברה: אולי תקחי קלונקס?
אני: כן, זה בדיוק מה שחשבתי הרגע.
דיכאון: איך עוד לא נמאס לחברות שלך ממך, תגידי לי? כלומר, אני בטוח שאם תמותי הן תצטערנה, אבל הן גם תחושנה הקלה מסוימת. תני להן את החסד הזה. אני כבר רואה אותן עומדות על הקבר שלך, בוכות, אבל מבינות שאין מנוס, וזה מה שהיה צריך לקרות.
אני: (לוקחת קלונקס)
דיכאון: יופי. קחי את גוש העליבות הרוטט שהוא החיים שלך ותפזרי קצת צמר גפן מלמעלה, זה בטח יעזור.
אני: סתום.
קלונקס: פרררר…. פרררר… לשאוף… לנשוף… הכל רגוע…
דיכאון: את זוכרת שאני עדיין אהיה כאן כשהדבר הזה יפסיק להשפיע, נכון?
אני: סתום!!!!!
קלונקס: פרררר?
אני: (מכריחה את עצמי לשתות מים)
דיכאון: (מעומעם) אני מבין אותך. קשה להיות את. לכן אני מציע שתמותי. מוות זה לא דבר רע. את בודדה, שמנה ומכוערת, כבר לא כל כך צעירה, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הבדידות שחונקת אותך בלילות, בקרוב כבר לא תצליחי להתמודד איתה, ואז תראי שאני צודק ותתאבדי.
אני: (נושמת)
קלונקס: פרררר… פרררר… לישון…
אני: (נרדמת לשעה. מתעוררת)
דיכאון: עדיין פה. מתי תתאבדי כבר?

אחרית דבר: היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אל חשש, אני מוקפת בעזרה מקצועית ובתמיכה חברית, ואין לי כוונה להפסיק להילחם. אני עורכת רשימות של דברים חיוביים כדי להזכיר לעצמי שהקול הזה משקר, מבלף ומסלף. המחמאות, השבחים, החיוכים והחיבוקים הם כמו סולמות מוזהבים שעוזרים לי לטפס בחזרה למעלה מהבור אחרי התקף כזה. והקול? אני אמשיך לחיות איתו, והוא איתי.

אפילו שהוא זה עתה אמר לי שהפוסט הזה עלוב ומדכא, ושאני לא יודעת לכתוב.


* לא ראיתי את "הקול בראש". הסיבה היא שכבר יש לי אחד כזה, ואני לא צריכה תזכורת מכאיבה עד כדי כך. סביר שהסרט הזה יהיה בשבילי טריגר בעוצמה 8.5 בסולם ריכטר. 


Responses

  1. בתור מי שמתמודדת עם מצב דומה, אני מזדהה ממש.
    האמת שהתלבטתי אם לכתוב את זה, אבל אני עוקבת אחרי הבלוג שלך בהנאה כבר זמן מה.. וחשבתי לשתף.. אחרי שנים של תרופות, לפני שנתיים החלטתי לעשות משהו קיצוני, והלכתי על שינוי תזונתי מקיף. הכרתי באותו זמן מישהי שסיפרה לי איך טיפלה היטב בסימפטומים של מאניה-דפרסיה באמצעות תזונה והפסיקה עם הכדורים, ופתאום זה היה נראה לי הגיוני. חיפשתי וחקרתי ובסוף מצאתי גישה תזונתית של ריפוי ו/או הקלה במקרים של מצבים כרוניים, החלטתי ללכת על זה…
    אני לא חיה בלי דיכאון, אבל אני חיה בלי כדורים כבר שנה וחצי, וזו הפעם הראשונה מזה עשור. יש ימים קשים יותר, יש קשים פחות, אבל זה הרבה יותר מאוזן וזה די מטורף, לא ציפיתי לזה בכלל. הכרתי על הדרך עוד כמה נשים ששינו את התזונה שלהן באותה גישה שאני עוקבת אחריה, והפסיקו ליטול כדורים נגד חרדה.
    אם זה מעניין אותך, קוראים לגישה קינגסטון.
    טוב לשמוע שעכשיו השתפר המצב לפחות. שימשיך ככה…

  2. תודה על הפוסט הזה. כחרדתית אני מוטרדת לא מעט מהעניין שאין איך להסביר לעולם מה עובר עלי, וגם אין לו שום רצון לשמוע. זה מין סוד כזה שאסור לדבר עליו עם המעסיק, חלילה. בעבודה הקודמת לקחתי את כל ימי המחלה שהיו, וכמה כבר אפשר להגיד שהייתה לך שפעת. וכל זה מוביל למין מבוך שקרים כזה, והאיסור לדבר על זה, כי אולי לא ייקחו אותך לעבודה אם ככה, אולי אנשים לא ירצו להיות בקרבתך, קשר השתיקה הנורא מכל.

  3. הפסקתי לקרא באמצע כי אני בוכה.
    אלה הם חיי בדיוק.

    שולחת לך חיבוק גדול.

  4. ::חיבוק::
    ::ועוד אחד::
    ::וקפה.::

  5. חיבוק גדול.
    נדיר מאוד לקרוא טקסט שמעביר את התחושות האלה לנשים מבחוץ. בתור אחות לנערה דיכאונית היה לי חשוב לקרוא ולהבין. תודה

  6. תודה על הפוסט הזה.
    הדיכאון שלי מחזיק תחת כנפיו הרחבות כל תסמין שאני מגיעה איתו לרופא המשפחה. כזה הוא – מסביר הכל ולכן לא צריך לבדוק.
    וגם הוא נוכח למרות התרופות, והלוואי שהייתי יכולה לומר 'התקף דיכאון' כמו שאומרים 'התקף אפילפסיה'. להיות מתוייגת בתור החולה הכרונית שאני.

  7. חיבוק גדול. בתור מישהי שהמחשבות לא מפסיקות לטרטר לה, אני מאוד מזדהה ומבינה. אצלי זה בכיוון קצת אחר, חרדתי יותר, אבל אני בהחלט מבינה. ו… את מה זה יודעת לכתוב!

  8. אני לא מתכוון להתאבד. יש יותר מדי אנשים שישמחו אם זה יקרה ואני לא אתן להם את התענוג.

  9. קודם כל חיבוק לחיזוק.
    אני אחד מאותם אנשים שלא מבינים. אצלי המחשבות לא מתרוצצות בראש, אלא אם כן זה תכנון של הניסוי הבא, למשל. אני אופטימי מטבעי (אחרת לא הייתי שורד במדע).
    אצלי בראש: שקט ודממה.
    אז אני לא מבין ברמה הרגשית ולא מסוגל להזדהות עם התחושות שלך.
    אבל אני שמח שאת כותבת על זה. כי לפחות בצורה רציונלית, זה כן עוזר לי להבין.

    וחוץ מזה, למרות שאני לא מכיר אותך אישית, אני כמו רבים אחרים באינטרנטים: אנחנו מכירים אותך קצת דרך הכתיבה שלך, דרך ההרצאות שלך והסיפורים שלך ואנחנו מאוד מאוד נצטער אם זה ייפסק.
    אז רק תזכרי שגם אנחנו כאן, לצידך ובעדך.

    • כלומר שהצלחת להגיע למצב תודעה שאנשים עושים עשרים שנה יוגה בשביל להיות בו לחמש דקות. יופי, תזרה לנו מלח על הפצעים, למה לא.

  10. תודה, תודה לך, על הסבר נפלא שעוזר אפילו לי עצמי להבין מה מתרחש אצלי, ולמה אנשים לא מבינים מה לא בסדר איתי. כן, אני שמחה מאוד בתינוקת שלי ואני צוחקת מבדיחות ונהנית מאור השמש ומהפרחים היפים שיש עכשיו, אבל ההתרחשות הפנימית הזאת ברקע מוציאה לי את המיץ, שואבת אנרגיה בטירוף ומשאירה אותי עייפה ופגיעה.
    ואני רוצה להוסיף שאני קוראת אותך שנים ואת כותבת מחוננת, גם כשאת כותבת על נושא כאוב כל כך. לא הייתי בהרצאה, אבל אין לי ספק שהיית מבריקה. אל תקשיבי לסכסכן הפנימי שלך.

  11. סבלתי שנים מדכאון קליני, והשיחות איתו הן בדיוק כמו שכתבת. יש ימים שהצלחתי להשתיק אותו (חלקית) וימים שבהם הוא כל כך צועק שאי אפשר לשמוע שום דבר אחר. הסיבה העיקרית שאני עדיין חי היא שיש לי ילדה ויש לי אמא, ואפילו הדכאון לא האמין שהן ישמחו אם אמות.

    למזלי, הבראתי. הוא עכשיו כמעט ולא אומר כלום. יש התקפים, והם מפחידים ככל שהם נהיים יותר נדירים. ההרגשה של "חשבתי שניצחתי אותך ועכשיו אתה בא שוב" משתקת.

  12. פוסט חשוב. תודה!

  13. אני פה להגיד תודה שנתת מילים להרגשה הזאת.

    וגם שעם כל ההזדהות, הקול בראש לא היה לי טריגר בכלל ודווקא מאוד אהבתי…

  14. ואן-דר יקרה,
    כמה אומץ לכתוב על הנושא הזה במקום פומבי (בטח כעצמאית) ואיזה כשרון כדי להעביר בכזה דיוק את ההרגשה למתבונן מבחוץ.
    חשוב לי להתייחס למשפט: "ראשית, אני לא בטוחה שמותר לי להרגיש רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה, ושנית, אני לא בטוחה שלגיטימי לבקש עזרה, כי את המחלה אי אפשר לרפא."
    אמנם מדובר בעוצמות ובתדירויות אחרות, אבל כולנו – "בריאים נפשית" כביכול ומאובחנים כאחד – מרגישים רע כשאין לכך לכאורה שום סיבה. ל"מחלה" הזאת קוראים חיים ואי אפשר לרפא אותה עד שמתים. זה עובד גם להפך, לפעמים מרגישים טוב כשאין לכך לכאורה שום סיבה. התודעה שלנו סוערת, הרגשות שלנו לא סרים למרותנו ופעמים רבות ההתרחשויות מבחוץ בכלל לא קשורות למצב הפנימי, ואלה אנחנו שרואים אותן בהתאם אליו כ"אובייקטיביות" כמו שתיארת, כ"צבועות בצבעי דיכאון" או שמא "צבועות בצבעי עליזות". יש כאן המון משתנים משפיעים שלא קשורים לסיבות רשמיות.
    לכן, לכולנו מותר להרגיש רע כשאין שום סיבה, ולכולנו לגיטימי לבקש עזרה גם אם בעתיד נבקש אותה שוב. הכי חשוב, מה שעולה מהדיאלוג שלך עם הדיכאון הוא שאת מכירה אותו ומתייחסת אליו כידיד (או אויב) ותיק.
    וסתם נקודת צד – "הקול בראש" הוא סתם סרט אנימציה לא מורכב במיוחד, לא לפה ולא לשם, ולא ממש טריגר. אבל אולי זו רק אני.

  15. הקול שלי בראש גונב טקסטים משלך! סובלת מ"התקפי דיכאון" ואת כל כך מיטיבה לתאר את זה. בבקשה תשארי בסביבה כדי להמשיך לכתוב ולהגיד באופן כל כך רהוט ומנחם את מה שאת אומרת.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: