פורסם על ידי: vandersister | אוקטובר 9, 2016

כל אחד רוצה לחפון אישה

לכל אחת יש רגע כזה. למעשה, יש לנו כמה וכמה רגעים כאלה, אבל יש את הרגע ההוא המיוחד, שיכול להיות לא הכי נורא ולא הכי מכאיב שהיה אי פעם, אבל זה שנחקק ונצרב בלב ובנפש – הרגע שבו הבנו שהגוף שלנו חסר גבולות. קניין הציבור. כמאמר המשוררת, "יד כל במנוחה תמשש".

ומעשה שהיה כך היה. לפני שנים רבות למדתי במוסד אמנותי ששמו מתחרז עם "כמה רע אובסקורה". האגדה מספרת שבאחד מבנייני המוסד הלזה, עוברים ושבים שאיתרע מזלם עוד מתכסים פה ושם בנצנצים שהפרחתי בשפע כחלק ממיצג הסיום שלי. אבל זה סיפור אחר, ויסופר בפעם אחרת. על כל פנים: ידיד אחד חביב היה לי שם, איש נעים הליכות, רהוט בדיבורו ומסביר פנים. לעיתים ישבנו זה לצד זו בשיעורים, החלפנו רכילות על מורה כלשהו/י שניהל/ה רומן עם תלמיד/ה כלשהו/י, השווינו כאבי בטן בעקבות אכילת כריכים מהמזנון העבש המקומי וכן הלאה. בקיצור, הווי בית ספר לאמנות כהלכתו.

יום אחד הגעתי אל המוסד המהולל, תיקי על גבי וחיוך על שפתיי, כמה דקות לפני תחילת השיעור. מחוץ לכיתה הבחנתי בידידי נעים ההליכות, וניגשתי אליו לברכו בשלום ולהחליף כמה מילים, כהרגלנו. עודי עומדת לידו, לקח האיש צעד קדימה, הרים את שתי ידיו, חפן בהן את שני שדיי ומיששם להנאתו. אני אומרת "להנאתו", כי למיטב זכרוני וידיעתי, לא היה האיש כירורג שד מומחה. וגם לו היה כירורג שד מומחה, לא הייתי הפציינטית שלו. וגם לו היה כירורג שד מומחה והייתי הפציינטית שלו, לא היינו נמצאים בעיצומה של בדיקה לגילוי מקדים של סרטן השד באמצע קליניקה מסודרת. עמדנו באמצע קבוצה של תלמידים כמותנו, והאיש הזה – הידיד הנחמד, המנומס, נעים ההליכות, שאין ביני לבינו שום קשר אינטימי ומעולם לא דובר או אפילו נרמז בכיוונו של קשר כזה – פשוט חפן את הציצים שלי, באותה פשטות ומחווה אגבית, כמעט היסח הדעת, שאנשים נוקטים כדי להעביר לך את המלחייה בזמן הסעודה.

כל העניין לקח שניות בודדות בלבד, ואחרי שהצלחתי להתעשת, לקחתי צעד אחורה, ניערתי מעלי את ידיו של האיש נעים ההליכות ושאלתי מה הוא עושה, בדיוק. "סתם", השיב האיש, "בצחוק. אל תקחי ללב כל שטות".

הבלגתי. הייתי צעירה, הייתי מבולבלת, לא הייתי חסונה בדעותיי כפי שאני היום, והבלגתי. איפה נמצא האיש היום ומה מעשיו, איני יודעת. האם הוא מצטער על כך שהטריד אותי מינית, האם הוא בכלל זוכר את האינצידנט ההוא, האם הוא נוהג למשש את שדיהן של נשים בדרך קבע – גם זאת לא אדע. אני זוכרת רק את ההלם שהתגנב אט-אט ללבי עד שהכריעני, וגרם לי לשפשף את עצמי בסבון קצת יותר חזק במקלחת באותו הערב. גם אנשים נחמדים ורהוטים וידידותיים אינם בטוחים, אמר לי הסבון. גם הם, בני הברית לכאורה, לא מכבדים את גבולות גופך. גורי לך.

אז זה היה הרגע שלי. היו עוד רגעים. הרגע שבו בן עשרה כלשהו חפן את שדי ברחוב תוך כדי הליכה, והתרחק בצחקוקים. הרגע שבו זקן חובש כיפה אונן מולי באוטובוס, והייתי חסרת אונים כי אני לא נוהגת לצעוק בקול על זקנים באוטובוסים, או בכלל. כל הנשענים, המתחככים, המעבירים-יד-בטעות למיניהם, וכמה כאלה היו. וכמובן, את המקרה ההוא, שהס מלהזכיר, כי אמנם אני גלויה וכנה מאוד, אבל יש דברים שאפילו לי קשה לדבר עליהם על כורסת הפסיכולוגית, לא כל שכן בבלוג הפתוח לעיני כל. אם לצטט אותה, "לפחות את כבר לא מפחדת ממנו. וגם זה טוב". צודקת.

אתמול פורסם כי מועמד הרפובליקנים לנשיאות ארה"ב, דונלד טארמפ, הוקלט באומרו כי הוא אדם עשיר ומפורסם, ובתוקף היותו עשיר ומפורסם, מותר לו לחפון לנשים את הכוס. מיד פרצה מהומה, אפילו בקרב תומכיו לכאורה של האיש. חלק מהרפובליקנים המזועזעים מיהרו להכריז: "אני מכבד את אשתי, את אמי ואת בתי! אבוי לאוזניים שכך שומעות!" רוצה לומר: אלא אם האישה הזו היא איכשהו רכושי או קנייני או חלק ממשק ביתי, איש לא יניח יד על הכוס שלה אלא אם ארשה זאת!" ברם, אפילו הצביעות הרפובליקנית היא לא מה שמרגיז אותי. אותם גדולים וחכמים בחרו להם גוש חרא רוטט בתור מועמד לנשיאות, אל נא יתפלאו כי הוא מדיף צחנה. ואל נא ינהגו כאילו גילו רק בשנייה זו ממש שמדובר בגוש חרא, כי כמה זבובים התיישבו עליו. זה אפילו לא מרגיז אותי ברמה העקרונית, הצביעות הזו.

מה שמטריד אותי הוא אותם גברים רהוטים, נעימי הליכות, חביבים וידידותיים שכמו בכל פעם שפורצת מהומה כזו, טורחים ומזכירים לפמיניסטיות שכמותי כי הן עושות את הפמיניזם שלהן לא נכון. אתן מכירות אותם: אלה שמסגבירים לכן במלוא הנימוס כי אלה הן זוטות, הדברים האלה שמשמיע טראמפ. מוטב כי תעסוקנה בדברים מהותיים יותר, כמו המאבק על מתן שכר שווה לנשים. ואם תשאלנה – מתי כבודו נלחם לאחרונה על השוואת תנאי השכר של נשים? – ישיב הלה, "את זה את צריכה לעשות, לא אני!". כי אנחנו הפמיניסטיות, ואנחנו צריכות לפמנסט, אבל בצורה הנכונה. ורק הוא יודע לומר לנו מה הצורה הנכונה. הבנתן?

עד כמה שמרתיח לקבל נזיפות כאלה מגבר שאין לו מושג ירוק מה פשר להיות בפחד מתמיד מפני הטרדות ותקיפות, אנסה להסביר זאת מבלי לכעוס. דמיינו לכם מחרוזת, חוט שעליו מושחלים חרוזים חרוזים. חלקם קטנים יותר וחלקם גדולים יותר. צבעים שונים, גדלים שונים, משקלים שונים, וכולם מושחלים להם על אותו חוט.

עד כאן אתם איתי? צחי, גם אתה? צחי? תניח בבקשה את הסלולרי, צחי. כן, אני יודעת שיש שם תמונות של מישהי בעירום וזו לא אשמתך שהפיצו את זה ברשת ובכלל מה היא חשבה לעצמה שהצטלמה ככה. תניח אותו בצד. הנחת? יופי.

החוט הזה, חוט השני שמחבר בין כל החרוזים, הוא מה שנרעד ונמשך ומאיים לחנוק אותנו בכל פעם שקורה דבר כזה. אמירות מטומטמות של טראמפ, אמירות מטומטמות של ברק ונתניהו. הושטת יד לשדיה של אישה זרה, הושטת יד לשדיה של מישהי שחשבה שאתה ידיד. הבדיחות המיזוגניות. האמירה ש"ככה זה גברים". האונס בחדר השינה שלך, שפעם היה מקום בטוח. התקיפה המינית בבית הספר, שהושתקה כי הילד "בן טובים" ולא רוצים "להרוס לו את העתיד". ועוד בדיחה. ועוד זלזול. ועוד שכר נמוך. ועוד מבט משפיל. ועוד ביקורת על הגוף, ועל הלבוש, ועל השיער. ועוד הרחקה לחלק האחורי של האוטובוס. ועוד הורדה מהבמה והשפלה של זמרת. של חיילת. של קשישה באוטובוס. של מישהי, לא חשוב מי. עוד חרוז ועוד חרוז ועוד חרוז, עד שאנחנו נחנקות וזועקות לאוויר –

ואז, במנוחה, יגיד לנו המסגביר, "על זה את עושה עניין? החרוז הקטנטן הזה? יש חרוזים הרבה יותר גדולים בעולם!"

ואת, מה תוכלי לעשות, מלבד להטיח דג טרוטה בפרצופו נעים ההליכות? לכי תסבירי לו שצדו האחד של החוט הזה בדיבורים, וצדו השני במעשים. לכי תסבירי לו שככל שאנשים שומעים יותר ש"נשים הן ככה וככה ורוצות ככה וככה ואפשר לעשות להן ככה וככה", כך הם נוחים יותר להאמין שזה נכון ולבצע את המעשים שעליהם דובר. לכי תסבירי לו שאת רוצה להילחם בכל הגילויים של האלימות הזו, מקטן ועד גדול, כי כולם שזורים באותו חוט שסופו הבלתי נמנע פגיעה בגופך ובנפשך. אבל באותו רגע האיש ממאן לשמוע, כי את כאמור לא יודעת "איך עושות פמיניזם". אולי אפילו יגיד האיש, אתן הפמיניסטיות, כל כך נוחות ומהירות לכעוס. לו רק הייתן מסבירות פנים. מושיטות יד לשלום, אולי אפילו יד שאוחזת בפרח. אומרות את שיש לכן לומר בנועם, לא בתוקף ולא ברוגז. אי אפשר להגיד לכן שום דבר. הרסתן את הרומנטיקה. זהו, אין יותר יחסים בין המינים? איך גבר אמור לדעת איך לחזר? מתי נוכחותו רצויה? מתי לגעת בה?

ובכן, תתפלאו, אבל רובנו אוהבות מגע ונהנות מאוד ממין, רק שאנחנו רוצות שהמגע הזה יבוא ממישהו שרצוי לנו, ובזמן שרצוי לנו, ולא, נניח, מזר גמור ברחוב או אדם מוכר שאין אנו חושקות בו. אהה, כמה קשה ובלתי פציחה החידה הזו, "מתי אפשר לגעת בנו ומתי לא"! כמה דורי-דורות של גברים נתייסרו בה!

הנה רעיון: מה דעתכם, למשל, לשאול? אז מה, ישיב הגבר נעים ההליכות הנדהם, אני לא אמור להסיק שאישה רוצה שאגע בה אם היא מתלבשת בצורה מסוימת? או אם אני, למשל, עשיר ומפורסם? או סתם מישהו שהולך ברחוב? ברצינות, כאילו, אני אמור לחכות עד שאישה תאמר לי במפורש "גע בי"?

חכו, שנייה….

תכף זה מגיע…

כן.

 

 


Responses

  1. תודה לך על פוסט מרגש, רהוט וחשוב. המטאפורה על החוט והחרוזים נפלאה בעיניי! האם אוכל להשתמש בה בהרצאות שאני מעביר על תהליכי הבניית הגבריות והקשר שלהם לתופעות של אלימות כלפי נשים? תודה!

    • בשמחה – אין בעיה להשתמש בפוסט ולציין מה מקורו (אם אפשר קישור לבלוג – מה טוב). מקווה שיעזור בהעברת המסר!

      • תודה!

  2. אני יושב עכשיו ועושה לי את חשבון הנפש שלי כצעיר לא מנוסה וחסר בטחון. האם כל המקרים שבהם 'לא' שמתי לבחורה יד על הישבן היו בגלל מצפוני המפותח או פחדנות גרידא וקשה לי לומר שהתשובה ברורה.

  3. אני די מרוצה מזה שעכשיו את מבליגה בבלוג במקום בלהשתתק במבוכה. בלוגים זה טובה. שלך, בכל מקרה.

    (והסכמה מלאה על כל מה שאמרת, כמובן, כולל לצחוק בקול במקומות הנאותים.)

  4. אני אמנם זכר (nobody is perfect) אך מעולם לא חפנתי, מיששתי, נגעתי וכו' אלא אם היה לי ביטחון גמור שהדבר רצוי לאשה שבה חשקתי.
    עד כאן "הגילוי הנאות".
    הזדהיתי לחלוטין עם הפוסט הזה, שפרשת דראמפף (הגדרתו כ"גוש חרא" היא הברקה נאה!) שימשה לו מאיץ. ואולם הפרשה הזאת חושפת גם את הצביעות של כמה וכמה מתחסדים התוקפים כעת את דראמפף על דבריו ומעשיו כפי שנחשפו בסוף השבוע.
    למשל, הכוכב המהולל רוברט דה-נירו, שהודיע עתה קָבָל מצלמת וידאו כי הוא משתוקק להנחית אגרוף בפרצופו [המאוס] של דראמפף.
    ובכן, בעבר הלא רחוק התראיינה השחקנית הנפלאה ג'ינה דייוויס וסיפרה על שיחת טלפון שקיבלה פעם ממר דה-נירו, שאותו לא הכירה (או שמא הייתה לה היכרות שטחית עימו – איני זוכר). דה-נירו – סיפרה ג'ינה היפה (כשהיא מחקה בצורה מושלמת את חיתוך הדיבור של דה-נירו) – שאל אותה: נו, ג'ינה, מתי נעשה את זה? מתי נזדיין? למה שלא תבואי אליי עכשיו? אני פנוי בשעתיים הקרובות (חפשו את הראיון ב-יוטיוב).
    נכון, דה-נירו הצבוע לא חפן, לא מישש, לא נגע; הוא רק טילפן וביקש בנימוס מאשה שלא הכיר או שהכיר בקושי לפשק את רגליה לעומתו כי ככה הוא רצה.
    בעיניי, התנהגותו של דה-נירו אינה שונה מזו של דראמפף. אף הוא "גוש חרא", גם אם לצחנה העולה ממנו יש ניחוח שונה מעט.
    סירחון או סירחון.

  5. בהיותי נער בתיכון, היה לנו "מזנון"/קיוסק – דוכן כזה שמכרו שם סנדביצ'ים, שניצל בפיתה וכו', תמיד היו שם גם כמה נערים שמנסים "לקבץ" כמה שקלים כדי לקנות משהו. פעם כשעמדתי בתור לקנות משהו, שתיי נערות ניגשו אליי, נצמדו אליי עם כל הגוף, התחילו ללטף אותי עם הידיים והרגליים, בבטן ובגב, תוך כדיי שהן אומרות "יש לך 5 שקל לתת לנו?".

    די קפאתי, לא ממש ידעתי איך להגיב או מה לעשות. לא הכרתי את שתיי הנערות, זו הייתה סיטואצייה מוזרה, לא הבנתי איך הן הרשו לעצמן לעשות את זה, גם לא הייתה לי משיכה כלשהיי כלפיהן (הן גם היו… איך נאמר, מכוערות למדיי)…

    זה נגמר רק כששלמה המוכר בקיוסק קלט את זה וצעק עליהן ללכת.

    • איכס.
      אף אחד לא אמר שרק נשים עוברות את זה.
      מקווה שאתה לפחות שיתפת גם אנשים אחרים בהטרדה שעברת, לא צריך להישאר עם זה לבד.

  6. את נהדרת, תודה על הפוסט.

  7. נפלא. תודה לך.

  8. מעולה!

  9. גם אני רוצה לפעמים לחפון אנשים.
    כן כן, יצא לי להיתקל בחיי בכל מיני סיטואציות בגברים בעלי חזה נאה וחשוף, גב שרירי וחסון או ישבן מוצק ועגלגל.
    אז למה לא חפנתי?
    חפנתי גם חפנתי, את מה שהגיע מהסכמה ומרצון.
    לא בהשפלה, לא בהפתעה, לא כחלק ממערכת יחסים ידידותית או של עובד-מעביד.
    ברור, זה מובן מאליו.
    זה אמור להיות מובן מאליו גם כשזה מכוון אלינו הנשים.
    אנחנו לא היחידות שמושכות, אתם לא היחידים שנמשכים. הסיבה שכמעט רק אנחנו מוטרדות קשורות במוסכמות חברתיות שצריכות להשתנות, ומהר.

  10. אני מסכים לגמרי על זה שההתנהגות הזו משפילה ונלוזה (ואני מתביש בעצמי שלמדתי לחקות אותה מחברי ללימודים ביסודי, ואני משתדל לכפר על זה היום), אבל האמריה של טראמפ לדעתי זוכה לקיטונות של ביקורת שאינה במקומה. הוא לא אמר "מותר לי כי אני מפורסם" אלא "הן נותנות לי כי אני מפורסם", קרי הוא מקבל הסכמה. ולדעתי זה moot point למדי כי אני חושב שהוא בסה"כ התפאר, שהוא לא נסה מלכתחילה לעשות דברים כאלה לנשים.
    יש די והותר ביקורת מאוד לגיטימית על טראמפ (בלשון המעטה), גם בנושא של עבירות מין (יש ערך שלם בויקיפדיה שמוקדש ל־sexual misconduct שלו), אבל המקרה הזה ספציפי לא תופש בעיני.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: