פורסם על ידי: vandersister | יולי 12, 2016

כבר שנה

בשבוע שעבר, בשעת ערב מאוחרת, התקשרתי אל חברתי הטובה מיטל. השיחה התנהלה באופן הבא.

מיטל: הי, חמודה, מה נשמע?
אני: אבבבבווווואאאההה *נשימה עמוקה* אדדדחחחחבבבאאוווווללללללל *יבבות*
מיטל: מה קרה??
אני: זזההההה *חרחורים* בגחחחחחללל בווווההוווווווהב *יפחות*
מיטל: אני מצטערת, לא הבנתי מה אמרת… למה את בוכה, חמודה שלי?
אני: זהההבבבגגגלללללמיייררררבבבבבבוווווווואאאוווווווו
מיטל: בגלל מה?
אני: מיייייירררררבבבבאאוווווואווווחחחחחחוווו *שאיפת אוויר חנוקה* ההההאאאאאווווויחחחווווהווווווו
מיטל: אני מצטערת,אבל אני פשוט לא מצליחה לשמוע…
אני: האאווווווווווובבבבבבבווווווווו
מיטל: אני אתקשר אליך שוב עוד כמה דקות, טוב? תנשמי.
אני: *בולעת רוק* *נחנקת* טובחחחחחח *משתעלת* *מנתקת* האאאאאאאאאאאוווווווווווווווובבבבבווווווווווהוווווווווו

כעבור חצי שעה בערך, הצלחתי להירגע מספיק כדי לדבר בצורה פחות או יותר קוהרנטית, אם כי גם אז הייתי צריכה לחזור על כל מילה פעמיים או שלוש. וכאב לי החזה. מאוד.

אחותי נלקחה ממני על ידי הסרטן הארור לפני שנה. באותו ערב שבו חוררתי למיטל את האוזן עם היללות שלי, נחתה עלי לפתע ההכרה שמה שעדיין מרגיש כאילו קרה רק אתמול, קרה לפני שנה שלמה. ופתאום כל מה שעשיתי ועברתי באותה שנה התפוגג בבת אחת, והייתי שוב אותה סחבה מרוטה, שממררת בבכי ורצה במסדרונות ההוספיס כדי להזעיק רופאה, מלטפת את זרועה של מירב עד שהפסיקה לנשום, ומנסה להבין מה זה בדיוק העולם הזה, שאין בו מירב, כי מבחינתי עולם כזה פשוט לא יכול להתקיים.

מסתבר שעולם כזה יכול להתקיים, אבל למען האמת, הוא גם יכול להיות די חרא. הוא מגיע לפעמים בצורה של לילות עם סיוטים נוראיים שבהם אני מנסה פעם אחר פעם להציל את מירב, ופעם אחר פעם נכשלת. היו לא מעט חלומות כאלה שהתעוררתי מהם בצעקות ממש. העולם הזה גם מחורר כפומפייה מכל הרגעים שבהם אני רוצה להתקשר אליה, להראות לה משהו, להתייעץ איתה, או לקנות חולצה ממש מגניבה בצבע שהיא הכי אוהבת. וכמו פומפייה, בכל פעם שדבר כזה קורה, היא מקלפת עוד שכבה מהלב.

מיטל אמרה: את כן יכולה לספר לה, פשוט תכתבי לה. היא תשמע.

ומיטל חכמה ונבונה, וגם יש לה עדיין קצת חור באוזן מהיבבות שלי. על כן אעשה כדבריה, ואתם יכולות ויכולים להקשיב אם תרצו.

===========================================================

מירבי שלי,

בשבוע שעבר בכיתי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום. ממש הרגשתי שהולך לי כל האוויר, ונזכרתי במה שאמרת כשהתחילו הצרות עם הריאות שלך – שזו ההרגשה הכי איומה בעולם, כאילו את טובעת. כנראה שקיבלתי קצת מהחוויה הזו. כן, אני זוכרת שקראת למחולל החמצן שלך "האפלפאף". אפילו המכשירים והאינפוזיות זכו אצלך לשמות חיבה.

מה איתי? נו. השנה התחלתי לעבוד כפרילנסרית במשרה מלאה, מה שאני ואת דיברנו עליו במשך שנים. זה לא קל, אבל נראה שלאט לאט אני מתחילה להבין איך זה עובד. מה שכן, אני עובדת המון וכמעט אין לי פנאי לכתיבה שלי. לא, לא כתבתי סיפור חדש מאז הקודם שהתפרסם בשנתון של האגודה. אני מנסה לסיים את הסיפור שהתחלתי כדי שייכנס לשנתון של השנה הזו, אבל יש כל כך הרבה עבודה. צודקת, זה לא תירוץ. נראה לי שהיית אוהבת את הסיפור הזה, למרות שהוא לא מצחיק כמו הקודם. וגם אין בו עוגיות עם ריבה.

עוד דבר שעשיתי השנה הוא לטפל בבעיה בריאותית שלא ידעתי שיש לי. כן, כולל בדיקות מכאיבות וטיפולים לא נעימים ושאר פרקטיקות שהשתיקה יפה להן. לשמחתי, אני לא עוברת את זה לבד. אה! וסוף סוף התחלתי את קורס השחייה ההוא, שאני דוחה כבר המון זמן. זה כיף – מסתבר שאני לא כל כך גרועה בשחיית חתירה, כשמסבירים לי מאוד מאוד לאט איך צריך לבצע כל תנועה. אגב, אני לובשת לשיעורים את בגד הים הפרחוני שנתת לי אז, כי אמרת שכבר לא תשתמשי בו יותר. הוא קצת גדול עלי, אבל לא אכפת לי. התחת שלי יותר שמן משלך, אבל את יותר גבוהה, אז הוא בכל זאת גדול. לא, אני לא מוכנה לומר "היית" או "ששלך היה". לשון עבר זה לחלשים. וכן, אמרתי תחת. נה באוזן.

יש כמה אנשים חדשים בחיים שלי, שהייתי שמחה להכיר לך. יש לי תחושה שהייתם מסתדרים יופי ביחד. חבל לי שהם לא הכירו אותך, וקשה להסביר להם איזה חלק עצום מהחיים שלי היה מוקדש לך. ובכלל, למי שלא הכיר אותך קשה להבין עד כמה היית מיוחדת באמת. לכי תסבירי להם שרופאים נכנסו לחדר שבו היית מאושפזת בסבר פנים חמור ועצוב, ויצאו ממנו מצחקקים, בזכותך. או שידעת בדיוק באיזה רגע את עומדת לעבור מהעולם הזה לעולם הבא. הם לא יבינו, או יחשבו שאני מגזימה, אבל אני ואת יודעות שזה נכון. וכמובן, יש את אלה שכן הכירו אותך היטב, לפחות דרכי, והם משענתי והקרקע שתחת רגליי בכל התקופה הזו. כן, שוב אמרתי תחת. הוא שמן, מגיע לו שיזכירו אותו פעמיים, אחת לכל צד.

אז בינתיים אני משתדלת לחיות כמיטב יכולתי, ולעשות שטויות מדי פעם, כי בלי שטויות אין ממש טעם לחיים. הייתי שמחה לשמוע אותך אומרת פעם אחת, בקולך, "הילי, כל הכבוד! את גיבורה!" כי ברור לי שזה מה שהיית אומרת. אבל את כבר לא כאן, אז במקום זה אלך עכשיו לאכול שוקולד ולקנח את האף, כי אני כבר שוב בוכה.

יודעת מה? זה משהו חשוב שלמדתי השנה. גיבורים אמיתיים בוכים, כי הם מבינים על מה הם צריכים להתגבר. נכון?

אוהבת אותך וגאה בך וחושבת עליך כל יום,

הילי

נ.ב. – יום ההולדת ה-42 שלך חל בשבוע הבא, ואני מתכוונת לאכול בו פנקייקס. הרבה הרבה פנקייקס. אומנומנום.


Responses

  1. כשאימא שלי מתה ההרגשה הייתה כאילו הירח הפסיק לזרוח בשמיים. הכול כאילו יכול להמשיך כרגיל אבל משהו מאד בסיסי חסר בעולם שלי.

  2. ריגשת אותי מאוד, שולחת לך חיבוק גדול!

  3. ביום שאבא שלי נפטר, חלמתי שאני קם בבוקר והוא מתארגן לעבודה וכשאני לא מבין מה קורה, הוא אומר לי שהכל בסדר והוא חי, ואז התעוררתי ואיבדתי אותו שוב.
    וכל יום הייתי ישן במציאות אלטרנטיבית שבה הסרטן לא הרג את אבא שלי, והייתי מתעורר כל בוקר לשכול אותו מחדש.
    ככל שהשנים עברו, הפנמתי יותר ויותר את זה שאבא שלי לא חוזר, ואת זה שיש דברים שהם כל כך חלק בסיסי בך שאתה, בצורה המילולית ביותר, לא יכול לתפוס שהם כבר לא שם.
    ועם זאת, החיים הם הכוח החזק ביותר והם עדיין ממשיכים, אבא שלי אמר לי את זה.

  4. פוסט מדהים על בחורה (שמעולם לא היכרתי אבל אין ספק שהייתה) מדהימה.

  5. תודה ששיתפת את זה פה. מזכיר שמאחורי האינטרנט יש אנשים והם (ואת) מקסימים.

  6. לעזאל. אח שלי נפטר לפני חמש וחצי שנים כבר, ועדיין לקרוא את הפוסט שלך גרם לי לבכות ממש. כמו שאמרתי לך פנים אל פנים באייקון, זה לא *באמת* עובר. לא עד כמה שאני יכולה לראות מפה. ואני אומרת את זה כדבר מנחם. היא לא תעלם לך אף פעם. את לא צריכה לדאוג מזה. החלל הנוראי הזה שיש בך תמיד יהיה שמור לה, לא משנה מה תעשי, תרצי או לא תרצי. לפחות מזה את לא צריכה לדאוג.
    אני עדיין חולמת שהוא חי. בחלומות בדרך כלל הוא חולה אבל הצלחנו להציל אותו (למרות שאי אפשר להציל מזה) או שיש עוד זמן. לעיתים נדירות אני חולמת שהוא בריא. לפעמים בחלום הוא מנסה להסביר לי שהוא מת (כל כך טיפוסי מצידו. מסביר לי דברים שהם לא אפשריים וטריוויאלים באותו הזמן). לפעמים בחלום אנחנו סתם מתעלמים מזה שהוא היה חולה והוא פשוט שם, חלק מהחיים/חלום באותו הלילה.
    התדירות של החלומות כן ירדה במהלך השנים. יכול להיות שאני גם זוכרת אותם פחות, כי התגובה שלי אליהם, כשאני מתעוררת, היא פחות חריפה. אני כבר פחות מופתעת והחלק של ההזכרות קצר יותר וקצת קל יותר. יש מקרים הפוכים בכלל, וזה באמת חדש יחסית: אני לא מופתעת בכלל, אלא נהנת מהשהות איתו, אפילו שזה רק חלום. כי הוא איתי בחלום הזה. התפתחות נחמדה. מי היה מנחש שיש כאלו אחרי המוות.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: