פורסם על ידי: vandersister | אפריל 24, 2016

תלושים, הסיפור האמיתי

איך יודעים שבא אביב? כולם מקבלים תלושים לחג סביב. חוץ ממני, כי אני פרילנסרית, ופרילנסרים מקבלים באביב רק נה באוזן. כלומר, אנחנו מקבלים נה באוזן בכל ימות השנה, אבל באביב אנחנו מקבלים נה באוזן חגיגי עם פירורי קמח מצה.

היות שעם נה באוזן לא הולכים למכולת*, ואן דר אמא מנדבת מדי שנה ברוחב לב כמה מתלושיה כדי לקנות לי משהו נחוץ – מכנסיים חדשים במקום זוג שהתבלה, תחתונים נאים שעליהם מודפסים מיטב האיחולים לזוגיות טובה (כי אין ספק שתחתונים שכתוב עליהם מאחורה Love Me יעזרו לי למצוא אהבת אמת), מגבות רחצה חדשות ועוד כהנה וכהנה. ובכן, השנה כבכל שנה שאלה אמא מה נחוץ לי.

"האמת", כך אני, "אני זקוקה לסדינים וציפות חדשים."

"למה?" תהתה אמא, "יש לך עוד את הסדינים שקיבלת ממני."

"את מתכוונת לסדינים שקיבלתי ממך, שאת קיבלת מסבתא, שסבתא קיבלה מהוריה כנדוניה, שהם קיבלו מהוריהם כנדוניה, שסביר שהוריהם קיבלו במעמד הר סיני כנדוניה, חד גדיא, חד גדיא?"

"אחד אלוהינו", כך אמא, "הבנתי אותך. קדימה, הבה ונסור לקניון שם יש חנות נאה ברשת ששמה מתחרז עם 'מרדימון', המתמחה בכלי מיטה וכיוצא באלה."

הצטיידנו בצרור נאה של תלושים ושמנו פעמינו למרדימון בקניון המקומי שהיה גדוש במבצעים לחג, ילדים מצווחים והורים מותשים. ואן דר אמא ניווטה בכישרון רב בין מוקשי הילדים המתגלגלים על הרצפה בצעקות "אבל לא בא לייייייי", ונכנסנו לחנות ברגל נטויה.

תוך זמן קצר איתרנו שני סטים נאים של סדינים וציפות, והוספנו להם גם ציפיות נאות. הגענו לקופה והכרזנו בקול עליז שברצוננו לשלם.

מוכרת: זה יוצא שקרכלשהו שקלים ובלופכלשהו אגורות.

ואן דר אמא: מצוין. אתם מקבלים תלושי "כרפס הזהב", נכון?

מוכרת (בפנים חמוצות): אה, כן, אבל… אני לא בטוחה באיזה אחוזים.

אני: מה זאת אומרת? זה לא על הסכום המלא של התלוש?

מוכרת: לא, אחוזים מסכום הקנייה, לא מסכום התלוש. היה מבצע של 50% על המצעים האלה, ועל תלושי כרפס הזהב אפשר לשלם רק אם המבצע הוא עד 40%.

ואן דר אמא (מוכת הלם קל): מה זאת אומרת? אלה תלושי שי, זה כמו כסף!

מוכרת: רק במבצעים עד ארבעים אחוז.

אני (מסתכלת למדפים מאחורה): אז איזה מהמצעים שם לא ב-50% הנחה?

מוכרת: הכל שם ב-50% הנחה.

אני: כלומר, אין דרך לנצל את כרפסי הזהב על אף אחד מהם?…

מוכרת: אלה החוקים. הנה, תראי, זה כתוב בחוברת (מראה חוברת. בחוברת כתובים הרבה מספרים) אני רק עובדת פה.

ואן דר אמא (מתעשתת): רגע רגע. משהו פה לא הגיוני. מחיר הסדין הוא 260 ש"ח. את רוצה לומר לי שהמחיר הרגיל שלו הוא 520 שקל??

מוכרת: לפני ההנחה, כן.

ואן דר אמא: חמש מאות ועשרים שקלים חדשים? לסדין?

מוכרת: אני רק עובדת פה. כן, זה היה המחיר לפני ההנחה. אבל יש הנחה.

ואן דר אמא: אבל בגלל ההנחה אנחנו לא יכולות לשלם בכרפסים!

מוכרת: נכון.

ואן דר אמא: אז הכפלתם את המחיר כדי לתת הנחה של 50%, כך שאנשים לא יוכלו לנצל את התלושים שלהם! הרי אתם קבעתם את הכלל של "עד 40% בלבד"!

מוכרת: אני רק עובדת פה. תראי, זה כתוב גם בחוברת הזו (מראה עוד חוברת. גם בה כתובים המון מספרים). זו מדיניות הרשת.

אני: ידעתי שהיינו צריכות להנמיך ציפיות.

מוכרת: גם על הציפיות יש הנחה של 50%, אי אפשר יותר נמוך מזה.

ואן דר אמא: כלומר גם איתן עשיתם את אותו תרגיל, להכפיל ואז לתת הנחה כדי לחסום את הכרפסים!

אני: אמא, לא חשוב. בואי נשלם באשראי.

מוכרת: כמה תשלומים?

ואן דר אמא: שלושה. שתדעי לך שזו שערורייה! הרי אנשים מקבלים תלושי כרפס הזהב לחג כדי שיוכלו לנצל אותם בתקופת החגים, ודווקא אז אתם מתחילים עם כל מיני מבצעים שבגללם אי אפשר לנצל תלושים!

מוכרת: אני רק עובדת פה. וחמישים אחוז זו הנחה גדולה.

ואן דר אמא: הנחה גדולה ששווה ל(איבר המשמש לישיבה) כי הרשת שלכם שמה (איבר המשמש לדיכוי נשים והעצמת הפטריארכיה) על כל הלקוחות! חשבתי שמרדימון זו רשת רצינית!

מוכרת: תחתמי לי פה. זו מדיניות הרשת. אני רק עובדת פה. עד ארבעים אחוז. ביפ ביפ ציגיביפ. לא יפגע רובוט ברשת החנויות ולא יניח במעשה או במחדל שרשת החנויות תיפגע**.

אני: תודה. אמא, בואי.

ואן דר אמא: בשביל זה יצאנו ממצרים, תגידי לי?

אני: העיקר שיש סדינים. ואוברדרפט. אבל בעיקר סדינים.

ואן דר אמא: ממשיכים להאכיל אותנו מרורים.

אני: אולי בשנה הבאה יהיו תלושי מרור הזהב.

בסופו של דבר, מיטתי התחדשה בסדינים נאים וציפיות שאיתן לא יצאנו ממצרים. מצד שני, גם הארץ המוב-תחת לא ממש עונה על ציפיותינו, והישראבלוף נמשך ללא הפרעה משנה לשנה, בעוד המוני בית ישראל מכתתים רגליים מחנות לחנות כדי למצוא מקום שמכבד את התלושים בלי מגבלה, בלי אחוזי הנחה, בלי בג"צ ובלי בצלם. מילה אחרונה ל"מרדימון": בעבור שעשיתם לנו צרות ותחבולות כאלה בקנייה, סביר שזו תהיה רכישתנו האחרונה אצלכם. חג שמח ותיזהרו לא להיחנק על הגפילטע.

 


* למכולת הולכים עם הרגליים! האהאהאהאבחבחבחבח אל דאגה, אני אדחוף את עצמי ללוקר לבד ואסגור את הדלת אחרי.

** ייתכן שהמצאתי את החלק הזה.

 


Responses

  1. מכירה?

  2. פוסט קצת תלוש

  3. היית צריכה ללכת לרשת הידועה שמפון של פעם. שם מקבלים תלושי ליפת הפלטינה גם במבצעים של 50 אחוז הנחה, בכל יום בשבוע שאין בו את האות ש', לא כולל רביעיש

  4. והיום בפינתנו "היורדת המעצבנת שבאה לעשות NEENER NEENER": אני גרה כבר 3 שנים באוסטרליה, ואין חיה כזאת, תווי קנייה ששווים פחות מהערך הכתוב עליהם. לא היה ולא נברא. יש תווי קנייה (ובכן, כרטיסים מגנטיים נטענים ליתר דיוק). כמה שטוענים זה כמה שמקבלים.

    חוצמזה, סגנון הכתיבה פה מעולה כרגיל.

  5. הישראבלוף נמשך כי הצרכנים הם פראיירים ובכיינים. למרות שהגעתם למסקנה שמדובר בהונאה, קניתם את המוצר ברשת יקרה במחיר מלא, במקום לעשות סקר שוק ולחפש אלטרנטיבות זולות יותר (שיש בשפע). כשהצרכן לא מגן על עצמו, אף אחד לא יעשה זאת עבורו. אלה החיים.

  6. את יודעת, היא באמת רק עובדת שם, ואני מסטיחה לך שזו חרא של עבודה.

    מומלץ להתלונן לבוסים הגדולים והמרוויחים. אלה הגנבים האמיתיים.

    יהיה נחמד (ואמיץ יותר, ואנושי יותר, והגיוני יותר) לעזוב את הזבניות, הפקידים בשקט.

    מאלה – כולם גונבים, ועל אלה כולם צורחים.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: