פורסם על ידי: vandersister | מרץ 6, 2016

ואגינות בערפל

לפעמים בעת כתיבה על נושאים מסוימים שעלולים לגרום לתגובה לא נעימה, אנשים מקדימים תרופה למכה ופותחים את דבריהם באזהרת טריגר. היות שהנושא נפיץ גם אם לא מטרגר, והיות שהוא אישי מאוד, אני מפרסמת בזאת אזהרת שרגא: הבלוג הזה עוסק מדי פעם בנושאים אישיים מאוד, שעלולים להיות מנוצלים לרעה על ידי אנשים חסרי מצפון, חסרי התחשבות או חסרי טאקט. הפוסט אינו הזמנה ואינו מתן הרשאה למתקפה עלי או על נשים באופן כללי, ולא מיועד לשמש כר פורה לבדיחות שוביניסטיות ולעג מיזוגני. זו הזמנה לדיון רציני ומכבד, כי הנושאים הללו, ראוי להם שייחשפו לאור השמש. שרגאים, ראו הוזהרתם.

יש? יופי.

כעת חזקו ואמצו והישמרו לנפשותיכם, כי הנה עומדת אני לדבר על המקום שממנו כולנו הגענו. לא, לא פתח תקווה. אלא אם "פתח תקווה" היא מילה נרדפת ל"כוס של האמא שלנו"*. מדוע אני מנבלת את פי? הנה שאלה חשובה עוד יותר: מדוע המקום שממנו כולנו נולדות ונולדים הפך לניבול פה פופולרי כל כך? לא סתם קללה, אלא קללה מלוכלכת?

לא מזמן אמרה לי חברתי היקרה ס' כי הגיע הזמן, כדבריה, "לעשות ריקליימינג לכוסומו". אני מסכימה איתה. הייתי משתמשת בשמחה במונח אחר לו היה מונח חלופי ברור מספיק. הבעיה היא שהמונח "פות" לא מדויק, "מנוש" נשמע לי כמו שם של גלידרייה משנות השמונים, ו"פוסי" מאוד חביב עלי אבל עובד בעיקר באנגלית, וגם אז עלול לעורר תרעומת מצד בעלי חיים מסוימים.

 

Pussy

 

ולמען האמת, במקום שאחרים ישתמשו במילה "כוס" כדי לדכא ולהשפיל אותי, אני מעדיפה להשתמש בה כדי לדבר על דברים שחשובים לי ולנשים אחרות. אחרי הכל, צריכה להיות לנו זכות לדבר בגלוי על איבר שיש לנו ועושה המון צרות, שעד לאחרונה אפילו לא ידעתי שיש להן שם.

ומעשה שהיה כך היה. אני מנהלת את פרויקט "מכתבים לבריאות" כבר קרוב לשנתיים. לפני כחודש וקצת פנה אלי סטאז'ר חביב והציע שניפגש כדי לדבר על הפרויקט ועל הא ודא. החביב ואנוכי נפגשנו, דיברנו קצת על בעיות הרפואה הציבורית, והוא אף שעשע אותי בסיפורים מתורנויות בחדר המיון ("אתמול בבוקר הגיעה אישה שחטפה נגיחה מגמל ועקיצה מגמל שלמה. לא נעים"). בשלב מסוים התעניינתי מה בעצם ההתמחות שלו. "גינקולוגיה", השיב האיש. לגימת הקפה נתקעה בגרוני. גינקולוג לשעתיד? אני יושבת פה, בבית קפה תל אביבי סחו-היפסטרי, וחולקת פנקייקים עם נציג הצד האפל? על כן מיד כיניתיהו "קיילו רן"**, וחלקתי עמו את הזוועה שהיתה ביקורי האחרון אצל גינקולוג.

תאר לעצמך, אמרתי לקיילו, שבזמן ביקור שגרתי לחלוטין אצל רופא, עברת את אחת החוויות המכאיבות ביותר הידועות למין האנושי. אומרים שבדירוג הכאבים הקשים ביותר, במקום הראשון נמצאת הלידה, במקום השני התקף אבנים בכליה. מעולם לא עברתי לידה, אבל אבנים בכליה היו גם היו, כך שאני יודעת, לפי המדדים הרלוונטיים המעניקים גושפנקא לדברים מסוג זה, מהם כאבים חזקים.

בסולם שבין 1 ל-10 כש-10 הוא הכאב הבלתי נסבל ביותר, בדיקת הפאפ שעברתי היתה 12. כל הגוף רעד לי בלי שליטה מרוב כאבים, צעקתי בקול וייבבתי, ולסיום גם כמעט איבדתי את הכרתי כך ששכבתי עוד דקות ארוכות אחרי שהבדיקה הסתיימה כדי להתאושש. יצאתי משם רועדת כעלה נידף, ומה שחשוב יותר – תוהה מה לעזאזל לא בסדר איתי. הלא נשים אחרות מספרות שהבדיקה אולי לא נעימה, אבל לא נוראה כל כך. רק כמה נשים אנונימיות באינטרנטים סיפרו בפורומים נסתרים על חוויות דומות. ״הרגשתי כאילו קורעים לי את הגוף מבפנים״, כתבה אחת, מבוישת. ״אני לא מבינה למה זה קרה לי, אצל חברות שלי זה עובר בלי בעיות״. את כל זה הטחתי בקיילו, הסטאז'ר המסכן, כנציג אותם אנשים איומים עם הספקולום הזדוני שלהם. והלוואי ש"ספקולום זדוני" היה יופמיזם למשהו. המכשיר הזה הוא פרי חלציו המצחינים של הסיטרא אחרא.

להפתעתי המוחלטת, תוך עשר דקות של שיחה, קיילו הצליח לאבחן בעיה שמציקה לי במשך כל חיי הבוגרים ולא ידעתי שיש לה שם. ומילא אני – הרבה מאוד גינקולוגים לא מודעים מספיק לקיומה. שלושה שבועות לאחר מכן, קבעתי תור לגינקולוגית שמתמחה באופן ספציפי בבעיות מהסוג הזה. קיילו הציע להתלוות אלי לצורך תמיכה נפשית, וקיבלתי את ההצעה בשמחה.

אם אתן, יקירותיי, מהנשים שאין להן שום בעיה ללכת לבדיקה אצל רופא/ת נשים, ואתן באמת לא מבינות על מה כל הרעש – ברכותיי לכן. בכנות גמורה, אני שמחה בשבילכן. למרבה הצער, כפי שניתן להבין, אחוז ניכר מהנשים סובלות מטראומה או ממצב רפואי שהופכים את הביקור אצל הגינקולוג/ית לעינוי מטיל אימה. יש לא מעט שבוחרות לשתוק ולא להתלונן, במשך שנים רבות, מתוך תחושת בושה או אשמה, כביכול משהו ״לא בסדר איתן״. כי הרי ביקור אצל גינקולוג אמור להיות עניין של מה בכך, דבר שבשגרה עבורנו, בעלות החור שם למטה שמוביל לרחם. ואם יש כאבים, אנחנו מצופות לסבול בשקט. כמו במקרה של כאבי מחזור, על אף שיש אחוז לא מבוטל מאיתנו שסובלות מתופעות איומות ונוראות (דיסמנוריאה) עד כדי חוסר יכולת לתפקד; כמו במקרה של אנדומטריוזיס, שלא רק גורם לכאבי תופת אלא לרוב מאובחן באיחור של 8-10 שנים (!!) כי נשים שמתלוננות על כאבים לא מקבלות יחס רציני מספיק; וכמו שלושת ה-וו"וים – וסטיבוליטיס, וולוודיניה, וגיניסמוס. למעשה וסטיבוליטיס ו-וולוודיניה זו אותה בעיה, כלומר כאבים בפתח הנרתיק; וגיניסמוס מתייחס להתכווצות עזה של הנרתיק. אה, ויש גם תופעה של קרום בתולין עבה שאינו מאפשר חדירה וגורם גם הוא לכאבים בקיום יחסי מין. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הזו היא בניתוח. כולם גורמים לכאבים, חוסר נוחות, בושה, אשמה, פגיעה קשה בחיי המין ובאיכות החיים, וסביב כולם יש קשר שתיקה לא ברור.

למה אנחנו צריכות לבכות במחשכים? למה אנחנו צריכות להרגיש אשמות על משהו שאין לנו שליטה עליו? למה אנחנו מתביישות בזה שאנחנו לא מצליחות ליהנות מיחסי מין? במציאות שבה כל כך הרבה נשים עוברות טראומות מיניות ברמות שונות, לא נראה לי מופרך כל כך שגינקולוגים יהיו מודעים יותר ויעשו מאמץ לא להחמיר את הטראומה של הפציינטיות שלהם. על פי הערכות שמרניות, 1 מכל 5 או 6 נשים שנכנסת לבדיקה גינקולוגית סובלת מאחד המצבים שתוארו לעיל. אם אין מנוס והבדיקה כואבת – לכל הפחות שלא יגרמו להן לחשוב שזו אשמתן. למשל, אפשר לומר "אני מבין שכואב לך, בואי נבדוק למה" במקום "את פשוט צריכה להירגע, תרפי, את לחוצה מדי". נסו אתם לא להיות לחוצים כשאתם מרגישים שדוחפים לכם מוט ברזל מלובן לתוך הגוף. נסו אתם להרפות את הרגליים כשהן רועדות ובועטות בלי שליטה מרוב כאב.

על כל זה חשבתי בדרך לגינקולוגית. אמרתי לקיילו שאני מרגישה כמו שה לעולה, צאן המובל לטבח. "את ודאי חומדת לצאן", כך קיילו, "היא רופאה מצוינת ולא תעשה לך שום דבר רע". סיכמנו שאם היא מנסה משהו, קיילו יבצע פעולת הסחה ואני אזרוק עליה את הספקולום ואברח. יותר נכון, אני סיכמתי את זה עם עצמי בזמן שקיילו מצחקק וטופח על ראשי בחיבה. הוא ניסה לשעשע אותי עם עוד סיפורים מחדר המיון ("אתמול בערב הגיע מישהו שחטף עקיצה מגמל ונגיחה מגמל שלמה. לא נעים"), אך לשווא. נסערת הייתי.

נכנסנו לחדר הרופאה, קיילו בצעד בוטח ואני על רגלי ג'לי. הרופאה הייתה מאוד נחמדה ומקצועית ושאלה שפע של שאלות רלוונטיות. אם אינני טועה, אפילו השבתי על כמה מהן בלי לגמגם. ואז עשתה עמי הרופאה חסד גדול, ואמרה מפורשות את מה שהייתי כה צריכה לשמוע, ומשום מה אף אחד מאנשי המקצוע לא ידע להגיד לי כל השנים האלה: הכאב שאת מתארת אופייני מאוד למצב שלך, זה מסביר למה בדיקת הפאפ היתה קשה כל כך, והבדיקות הגינקולוגיות שעברת היו טראומות מיניות לכל דבר.

אחר כך הגיעה הבדיקה הגופנית, וכפי שיעידו השאריות המרוסקות של ידו של קיילו שמחצתי היטב במהלכה, הייתי כל כך אחוזת בעתה שבקושי רב הצלחתי לא להתעלף שוב. פוסט טראומה פר אקסלנס. אחר כך הרופאה הדריכה אותי כיצד להתקדם, דיברנו ממושכות על פתרונות, ומסתבר שבהחלט יש מה לעשות כדי לשפר את המצב. יצאתי משם כשאני קצת פחות מפחדת מגינקולוגים ומפגיעתם הרעה.

אגב, אצל לא מעט נשים הפחד והרתיעה מגינקולוגים חורגים מתחום הטיפול עצמו וגולשים גם לרובד האישי. לפני מספר שבועות שאלה מישהי בטוויטר אם היינו שוקלות להתחיל קשר רומנטי עם גינקולוג, מתוך הנחה שיש משהו מטריד באדם שבוחר מקצוע כזה. ביצעתי כמה סקרי המשך, ולמרות שטוויטר אינו כלי מחקר משום בחינה רשמית, מבין כמאה המשיבות לסקר, כעשרים אחוז אכן היו חוששות מפני קשר כזה. כשניסיתי להבין ממה נובעת הרתיעה, התשובה המובילה הייתה 'אני פשוט לא אוהבת שמחטטים לי שם', אחריה 'כי גינקולוגים מתעסקים כל הזמן בכוס של נשים אחרות', וכעשרים אחוז השיבו 'בגלל טראומה'. 8 אחוז בגלל טראומה מינית בעברן, ו-13 אחוז בגלל טראומה שנוצרה בעקבות ביקור קודם אצל הגינקולוג. לפעמים, כמובן, מדובר בשניהם יחד. זו בעיה שמנציחה את עצמה. מצד אחד, הפחד והבושה לדבר על זה, להודות שמשהו איתך "לא בסדר"; מצד שני, ההתייחסות הלא רצינית לחוויית הכאב של נשים, שכביכול לא מצדיקה המשך בירור ואבחון.

אני מקווה שהדור הבא של גינקולוגים יהיה מורכב מאנשים מסוג הרופאה שאצלה ביקרתי, דהיינו, כאלה שמודעים לפחדים ולטראומות הללו ועוזרים לנשים להתגבר עליהן במקום לנזוף בהן בנוסח "תרגעי, את סתם היסטרית".*** אם לצטט את קיילו, אנחנו נוטים להתייחס לאיברי המין שלנו בשילוב בלתי אפשרי של קדושה וגועל. כמו כל איבר אחר בגוף, גם לכוס בעיות משלו, ואין מה להתבייש בהן.

מילה אחרונה לסיום. התנערנה, אחיותיי, מהבולשיט שהאכילו אותנו בצעירותנו: אין דבר כזה, "לאבד בתולין", יש "חוויה מינית ראשונה". לא, זה לא כואב "רק בפעם הראשונה", זה יכול לא לכאוב בכלל בפעם הראשונה ויכול להתחיל לכאוב בשלב מאוד מאוחר. לא, זה לא מדמם "רק בפעם הראשונה", זה מאוד תלוי בנסיבות. לא, אי אפשר למנוע כאבים במאה אחוז "אם עושים את זה לאט ובסבלנות", יש בעיות שהן מעבר לשליטתנו, גם אם הפרטנר הוא הכי רגיש ומתחשב בעולם וגם אם אתן רגועות ורפויות כמרמיטה בתוך קומקום התה של אליס בארץ הפלאות. והכי חשוב, אם הגינקולוג/ית שלכן לא מוכן לקחת ברצינות את הכאבים שלכן, זה הזמן למצוא רופא/ה אחר/ת. או לחכות עד שקיילו יסיים את ההתמחות.****

 


 

*כן, לא עמדתי בפיתוי. אל תהיו כמוני. תתאפקו.

**לאלה שעדיין לא צפו ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר", קיילו רן הוא השם של דמות השייכת לדארק סייד. ולאולפני דיסני. שזה בעצם אותו דבר.

*** אכן, המילה "היסטריה" זו נגזרת של "היסטר", רחם, ולכן זו מחלה המאפיינת נשים. היה נחמד לחשוב שהתקדמנו קצת מאז תקופת יוון העתיקה, שם נקבעה האבחנה המלבבת הזו.

**** זה המעט שאני יכולה לעשות אחרי שכמעט השמדתי לו כמה אצבעות מרוב לחץ. יש יתרונות לצד האפל של הכוח, יש להם ידיים מאוד עמידות. 


Responses

  1. מאז הפעם ההיא שהלכתי לרופא-זכר וסיפרתי לו שיש לי דליפת חלב מהפטמות (שנתיים אחרי לידה ולא הנקתי!) ותשובתו היתה "תגידי לבעלך שלא ישחק לך בשדיים אז זה יפסיק" – והרופאה גילתה שיש לי גידול במוח שמשפיע על הפרשת החלב….
    זו בדיוק הסיבה שבגללה כבר 31 שנים אני משלמת סכומים מופקעים למדי לרופאת נשים פרטית, ששווה כל שקל ויבורך מגעה הקליל והאמפתי.
    היי בטוב ושמרי על עצמך, ואן דר.

  2. תודה על הפוסט הזה. פשוט תודה.
    הייתה לי חוויה כזו עם בדיקת פאפ לפני חצי שנה כשבכלל לא אמרו לי לפני כן שזה סוג של ביופסיה.
    הייתי צריכה לבוא לבדיקה נוספת בפברואר ואין סיכוי שאבוא.
    וכמובן שלא הצלחתי לקיים יחסי מין אחרי זה. ולא רק בגלל הכאב הפיזי באיזור.
    טראומה לכל דבר.

  3. יפה כתבת וכל הכבוד. תודה לאל אני לא מכירה את הכאבים שאת מתארת, אבל גם לי יש סיפור על גניקולוג, זה שעשה לי את סקירת המערכות המוקדמת בהריון הראשון, ונחשב מומחה גדול. מדובר בבדיקה לא נעימה במקרה הטוב, שבה דוחפים לך מתמר לתוך הוואגינה ומנסים להגיע לזווית שתחשוף את העובר. איך שנכנסנו לבדיקה, אסר עלי הרופא להביט במסך שבו רואים את ההדמייה, בטענה שהוא מכיר אותנו הנשים, ברגע שאנחנו חושבות שאנחנו רואות משהו אנחנו מתחילות להתרגש, ואז אי אפשר להתקדם בבדיקה. נעץ לי את המתמר איפה שנעץ, ובמקביל דחף אגרוף חזק לרחם מבחוץ, וככה בלחץ מצבטיים מבפנים ומבחוץ, הכאיב לי מאוד מאוד מאוד. והתחיל לצעוק עלי. "את מתוחה," הוא צעק. "אני לא יכול ככה לעשות את הבדיקה, אני לא רואה כלום. תפסיקי לחשוב על ציוני הפסיכומטרי שלו. אמרתי לך שאם תתחילי לדאוג אני לא אוכל לעשות את הבדיקה." וככה זה נמשך, הכאיב וצעק וצעק והכאיב עד שהכריז שבגלל ההיסטריה שלי אי אפשר לעשות את הבדיקה וגירש אותי מהמרפאה בתחושה שאני כישלון מוחלט, בוכייה לחלוטין. רופא שאמרו עליו שהוא אחד הטובים בארץ.
    לשם השוואה, אותה בדיקה בהריון השני – נסענו עד חיפה לעשות אצל רופא שאמרו עליו שהוא עוד יותר טוב. הוא התחיל את הבדיקה במתמר חיצוני, איתר את העובר ואת הצלקת מהניתוח הקיסרי, ואז עצר רגע לפני הכנסת המתמר הפנימי ואמר לי, "אני רואה שיש לך רחם שרירני, עם מיומות," (פעם ראשונה ששמעתי את זה, אגב) "וזה אומר שעלול להיות לי קצת קשה לערוך את הבדיקה. אני מתנצל מראש אם היא תכאיב לך, אשתדל כמה שפחות להכאיב, ואת תגידי לי אם זה יותר מדי." כך אמר מראש, ונחשי מה? מעבר לזה שלא הרגשתי מושפלת ולא יצאתי בוכייה, הבדיקה לא כאבה ב-כ-ל-ל. וגם למדתי שיש לי מיומות ברחם, דבר שהמומחה הגדול מההריון הראשון לא טרח לציין. (וסביר שהן היו שם כבר אז, עברה רק שנה.)

  4. סבלתי מווסטיבוליטיס במשך כ-8 שנים, כשהגיניקולוג שלי בכלל לא חשב שיש בעיה. אז כואב. אז מה. אבחנתי את עצמי, מצאתי מומחה בעצמי, עברתי את הניתוח, וחיי השתפרו לאין ערוך. איזה מזל שיש גניקולוגים!!11!!

  5. לצד הידע והרגישות לתופעות הגופניות, אפשר רק לקוות שהדור הבא של הגניקולוגים יגלה גם רגישות רבה יותר לצד הנפשי. למעלה מ-20 שנה חלפו ואני עדיין לא שוכחת את הגניקולוג הבכיר שהגעתי אליו לבדיקת הריון בשבוע עשירי, והוא ככה מעביר עליי את מכשיר האולטראסאונד ומעל לראשי מקריא לאסיסטנטית: "שבוע 8, לא נצפה דופק". "דוקטור", מחיתי, "אני בשבוע 10". "נו", אמר לי הדוקטור את המשפט הבלתי נשכח, "אם זה מת זה מתכווץ!"

    • אוי ואבוי. אני מאחלת לו לעבור חוויה קשה כלשהי, ומקווה שאצלך הכול הסתדר לטובה מאז

  6. ה״ל שהשכיחות של אנדומטריוזיס היא למעלה מ6%.
    הולי שיט! אני אמור להכיר עשרות נשים עם זה. כנראה שממש אבל ממש לא נוהגים לדבר על דברים מסויימים.
    https://en.wikipedia.org/wiki/Endometriosis

  7. תודה על פוסט מאיר עיניים. גם אני תמיד חשבתי שכאבי מחזור זה נורמלי ואין מה לעשות חוץ מלחכות שיסתיים ולקחת משכך כאבים במקרים קשים במיוחד. אני מניחה שזאת גם הסיבה שהרבה נשים לא פונות לרופא עם בעיות מהסוג הזה. לא בגלל שהן מתביישות, אלא בגלל שאין להן מושג שמדובר בבעיה ואפשר לעשות משהו בנדון

  8. אהבתי מאד את הכתוב- כגבר וכגינקולוג. יש יותר מדי גינקולוגים מהדור הקודם שלא נוהגים ברגישות הראויה. לצערי יש כאלה גם בדור הנוכחי, אם כי פחות. גם הרבה מאיתנו לא מבינים בוולודיניה (לדעתי חלק אפילו לא מאמינים שזה קיים).

  9. אני אמנם לא קהל היעד של הפוסט, אבל מציע לקשר את שמות המחלות/תופעות שהזכרת למקורות אמינים עם הסברים נוספים בשפה מובנת.

  10. אני לא סובלת מאף אחת מהתופעות שצוינו בפוסט אבל כן זכיתי בתוקף היותי אישה כך כך עשורים אחרי כך וכך הריונות ולידות לחוות בדיקות וגינלית וגם פאפים די הרבה פעמים על ידי גורמים רפואיים שונים. חלקן היו לא נעימות יותר וחלקן סתם מציקות.
    לא מזמן יצא לי לעבור בדיקת פאפ על ידי רופאת המשפחה החדשה שאצלנו ביער יוצא שהיא בכלל אחות, די מבוגרת, ועם עבר של עשרים שנה כמיילדת. מה אומר ומה אגיד, בדיקת פאפ כזאת אני מוכנה לעבור פעמיים בשבוע. זה היה בלתי מעיק, בלתי מציק ועוד הרבה בלתים. וזה הזכיר לי מגעי עבר של מיילדות שאמנם מעולם לא נדרשו לספקולום אבל כן היה קו משותף לכולן: עדינות וכבוד לאיבר.
    מי שיכולה, שתצביע ב… נו… איך סגרנו שקוראות לזה? שתלך על מיילדת. גם אם היא לא יולדת.

  11. היי, מצטערת לשמוע שאת חברה במועדון… רק לתקן שוסטיבוליטיס ו-וולוודיניה זה לא אותו הדבר. וסטיבוליטיס (או בשמה העדכני וסטיבולודיניה) היא תופעה של כאב באיזור מסויים בפתח הנרתיק (הוסטיבולום) שמופיע במגע בלבד. וולוודיניה היא תופעה שבה יש כאב ללא קשר למגע (כאב ספונטני) והוא לא מוגבל לאיזור מסויים בנרתיק. פשוט לכל אחת מהבעיות יש טיפולים אחרים אז חשוב לדייק.
    לגבי גניקולוגים, בתור מי שעברה אצל המון מומחים לוסטיבוליטיס בארץ, אני מקווה שזה בסדר להמליץ (מקווה שזה לא נחשב פרסומת או משהו) על שתיים שהן גם נחמדות וגם בעלות המון נסיון בנושא: אחינעם לב-שגיא וליאורה אברמוב.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: