פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 9, 2015

אגא-מי?

חוסר חיבתי לעולם הפרסום הישראלי אינו דבר חדש. כקמצוץ של תזכורת, אציין את אותו קמפיין מבחיל שבו החליטו הפרסומאים להשפיל ולבזות ילדים עם עודף משקל, ואת הקמפיין מעורר החלחלה שבו משרד פרסום עבר על החוק בצורה בוטה וניצל אדם עם בעיות נפשיות כדי להשיג גימיק עלוב. במילים אחרות, רוב המפרסמים הישראלים לא יבחלו באף אמצעי, מצחין ומוגלתי ככל שיהיה, כדי להשיג תשומת לב. למעשה, האגדה שהמצאתי זה עתה מספרת כי פעם משרד פרסום ישראלי ניסה לגייס לקמפיין קבוצה של חולדות ביבים מפורעשות ונשאיות דבר, כלבת ושלבקת חוגרת, והחולדות סרבו בטענה שיש להן עקרונות.

הנקודה היא שאין לי ציפיות מפרסומאים ישראלים בכל הקשור לדברים כגון טעם טוב, התחשבות בזולת, מוסר אנושי בסיסי וכדומה. רוב הקמפיינים שלהם משולים בעיני לזאטוט שמורח את הקקי שלו על הקירות ומקבל שפע של תשומת לב מההורים: אפקטיבי אך מסריח.

"אנחנו כבר מכירים אותך", אני שומעת אתכם ממלמלים, "ודאי מסתתר פה איזה 'אלא מאי', נכון?"

אתם צודקים, קוראות וקוראים חכמות ונבונים שלי. ובכן, אלא מאי?

ילד שמורח את הפרשותיו על הקירות עושה זאת כחלק מתהליך התפתחותו הרגיל (מתסכל ככל שיהיה), ואיש אינו משלם לו כסף רב ובוודאי שאינו מציג את יצירותיו הריחניות והדביקות על שלטי חוצות. נשאלת השאלה: למה פרסומאים כן זוכים בתקציבי עתק וגם בכבוד ויקר על טורנירים אינסופיים של משחקים בקקה? ולמה שלא נוציא את זמננו היקר ותשומת לבנו על דברים ראויים יותר, כמו המאבק על הגז הטבעי, קריסת מערכת הבריאות או החלפת מצוף בניאגרה של השירותים? האם כולנו פתיים, שמגיבים אוטומטית לזבלולים שטחיים שפרסומאים חסרי דמיון ומעוף מוכרים לנו כי הם לא מסוגלים לחשוב על אף רעיון מקורי פרי מוחם והוגים רעיונות לפרסומות על ידי הטחת האשכים שלהם במקלדת?*

הבה ונבחן מקרה אקטואלי לדוגמה. נניח שיש רשת כלשהי שמוכרת קציצות בשר להמונים, ששמה "אגאדודו". יום אחד קם מנכ"ל אגאדודו ואמר לעצמו: "ברצוני להרחיב את מעגל לקוחותיי ולפרסם את אגאדודו על ראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כדי שברגע שמישהו יחשוב על קציצת בשר, הדבר הראשון שיעלה במוחו הרעב הוא – אגאדודו! המקום ההוא עם קציצות הבשר הנהדרות! רק אגאדודו, אל תתנו לי שום דבר אחר!"

מיהר מנכ"ל אגאדודו להיפגש עם מנהל משרד פרסום. אני מדמיינת את השיחה שהתנהלה ביניהם בערך כך:

מנכ"ל אגאדודו: שלום פרסומאי יקר. חפצה נפשי בפרסומת נהדרת, קריאייטיב שנון ומבריק שיפרסם את רשת מסעדותיי הנפלאה ויעלה על נס את יתרונותיה הרבים.

פרסומאי מבחיל: ילד, אם אתה רוצה שאנשים יזכרו את שם מזללת הקציצות שלך, מה שצריך זה לא קריאייטיב שנון ומבריק.

מ"א: אז מה צריך?

פ"מ: סקס.

מ"א: אבל… אנחנו מוכרים קציצות. אוכל. רציתי, למשל, שנדבר על איכות הפרודוקטים שלנו, שבזכותם יש לנו מנות משובחות ש…

פ"מ: סקס מלוכלך, אפילו. כמה שיותר מלוכלך יותר טוב.

מ"א: ואפשר גם לדבר על טיב השירות. אנחנו בוחרים את אנשי הצוות שלנו בזהירות רבה…

פ"מ: למשל, בחורה חצי ערומה שיורדת למישהו.

מ"א: מה הקשר בין זה לקציצות?…

פ"מ: תגיד לי, בחור, אתה רוצה שאנשים יזכרו את אגאדודו או לא?

מ"א: כמובן שכן, אבל אני רוצה להעביר מסר של מזון לאניני טעם, איכות, יוקרה…

פ"מ: בסדר, אז ההוא שהערומה מוצצת לו יענוד שעון זהב. יעני, עשיר. יוקרה.

מ"א (בחשש): למה שלא – למשל – נלך על תמונה שבה מלכה מפורסמת, כמו קליאופטרה, מוקפת זהב ופאר, מסתכלת בחיוך על צלחת זהב שבה מונחת קציצת אגאדודו…

פ"מ: אישה עם כוח?? בפרסומת ישראלית??? ירדת מהפסים, בנאדם.

מ"א: אז יוליוס קיסר. אותה סביבה של פאר, והוא נוגס להנאתו באגאדודו ספיישל…

פ"מ: בזמן ששפחה מוצצת לו! מצוין! ומסביב אורגיה המונית עם המון ערומות!

מ"א: לא לא לא! שום אורגיה… עזוב, בלי יוליוס קיסר…

פ"מ: וברקע יש זרג ענק מוזהב עם זר דפנה על הראש, ששפחה אחרת מלקקת בתאווה! שמע, אגאדוד, אתה גאון.

מ"א: לא זרג… בבקשה…

פ"מ: מה לא זרג? אתה יודע איזה פרסום מטורף זה ייתן לך? אנשים יצחקו, אנשים יבכו, נשים יזעמו, עצומות ייחתמו, הארץ כולה תתהפך בדם ואש ונוזל זרע, ואף אחד לא ישכח את השם אגאדודו יותר לנצח נצחים!!!!

מ"א (מוחה את מצחו בממחטה): יודע מה, בוא נחזור לרעיון הראשון שלך. רק תגיד לי כמה זה עולה ואני הולך מפה.

פ"מ: מיד מחשב לך. איש זקן +שעון זהב + אזור חלציים + ערומה מוצצת…

מ"א: חצי ערומה.

פ"מ: וואלה צודק. חצי ערומה. זה יוצא סכום השווה לתקציב השנתי של בלגיה פלוס מע"מ.

מ"א: בסדר, בסדר, קח צ'ק… רק בלי זרג מוזהב, אני מבקש…

פ"מ: סמוך עלי, אגאדודניק. תוך יומיים כל האינטרנט רוצה להבעיר את כל המסעדות ברשת אגאדודו ורודף אחריך עם קלשונות ולפידים ברחובות.

מ"א: וזה… טוב?

פ"מ: הכי טוב שיש, אחינו! יאללה, סע הביתה, תן לי לטפל בכל השאר. הסוכנות של שומרי הראש כבר תתקשר אליך מחר.

מ"א: שומרי ראש?… מה?…

פ"מ: אדיוס, אגדוד!

מה אנו למדות ולמדים מכך, קוראות וקוראים יקרים? שאנחנו צריכים להגיד תודה מכל הלב לפרסומאים שנתנו לנו את הפרסומת המבחילה הזו של אגאדודו, כי היה יכול להיות הרבה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. עוד לא הגענו לתחתית חבית הרפש של הפרסומאי הישראלי. להפך – זכינו בפרסומת מעודנת ואיכותית מאין כמותה לעומת הטינופת המבאישה שהיינו עלולים להיחשף אליה. תודה לכם, פרסומאים יקרים, שרק התייחסתם לנשים כמו לאובייקט מיני חסר כוח רצון ורגשות ולאנשים מבוגרים כאל אשמאים חרמנים ודוחים, ולא, למשל, דחפתם לנו בפרצוף זין ענק שעליו מודפס באותיות מוזהבות "אגאדודו: כי האוכל שלנו כל כך חרא שאין לנו ברירה אלא להסיח את דעתכם עם בחורות ערומות". בשמי ובשם כל עם ישראל, תודה.

  • כל הזכויות על הדימוי המופלא הזה שמורות לדורה קישינבסקי. שחייבת לי פחזנית. אבל זה לא קשור.
  • מממ, פחזנית.

Responses

  1. מעולה! כמה שיותר לכתוב על המניפולציה הזאת. הלוואי שדברים ישתנו.

  2. יופי עכשיו בא לי פחזנית!

  3. אני לא לגמרי סגור על זה שחולדות יכולות לקבל שלבקת חוגרת.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: