פורסם על ידי: vandersister | יולי 14, 2015

ציפור רבת יופי

קשה לי לעצום עיניים בימים אלה. אני עוצמת את עיני ורואה יותר מדי תמונות בזו אחר זו, וראשי עלי סחרחר.

אני רואה את המסדרון הארוך של ההוספיס, שבו רצתי כמוכת אמוק יותר מפעם אחת כדי להזעיק עזרה. אני רואה את פרצופן של האחיות והרופאות טובות הלב ועדינות הנפש של ההוספיס, אבל גם את פרצופה הנוזף של האחות ההיא שהאשימה אותנו, בני המשפחה, שאנחנו "יוצרים אווירה שלילית" סביב אחותי ומלחיצים אותה, וטענה שבגללנו היא מתקשה לנשום. אני רואה את עצמי צועקת על אנשי הצוות, בוכה, מתחננת שיעשו כבר את מה שאחותי ביקשה ויתנו לה מורפיום. אני רואה את מירב נושמת את נשימותיה האחרונות, ונראית שלווה כל כך. אני רואה את הרופאה הראשית של ההוספיס מנסה למצוא דופק, לא מוצאת, פונה אלינו ואומרת "זהו", ואחר כך מוסיפה לכיוון שלי: "עכשיו את יכולה לבכות". ובהיותי הדעתנית חסרת הרסן שאני, אני גם רואה את עצמי מחזירה לה מנה אחת אפיים מבעד לדמעות: "אני בוכה כבר שנים ארוכות, ואחותי מעולם לא רצתה שאמנע את זה מעצמי".

אני רואה את הגוף שלה נח על המיטה, נם את שנתו האינסופית, והצהבת שהתפשטה בכל גופה תורמת את חלקה וצובעת אותו בזהב. הדממה המשתררת אחרי שניתקו את החמצן גורמת לי לשמוע ביתר שאת את נשימותיי שלי, ואני נחרדת מהן. ואז, בלי אזהרה מראש, מוח תשוש ורווי עצב מקרין לי סרט מלא חיים של שתינו משחקות בחצר בהולה-הופ לפני הרבה מאוד שנים, אני בחישוק הכחול והיא בחישוק הצהוב. וזה מרגיש כאילו לא חלפו אלא דקות ספורות מאז ועד היום. ואני בוכה.

אחותי הלכה לעולמה לפני שבוע. בלוויה ובמשך השבעה עטפו אותנו המון אנשים יקרים ואוהבים, ועכשיו זה נגמר. אומרים לי שזה הזמן להתחיל לחזור לאט לאט לשגרה. איך חוזרים לשגרה בעולם שנשבר ללא תקנה?

אני מזכירה לעצמי את הצוואה הרוחנית שהיא השאירה לנו. לא אוכל לכתוב מילים יותר טובות ויותר מרגשות ממה שהיא עצמה כתבה, וביקשה שנקריא בלווייתה. למדנו כל כך הרבה אחת על השנייה בשנים האחרונות, שאני מרגישה שהמסר טבוע בי היטב, גם אם אני לא תמיד מצליחה ליישם אותו. הבטחתי לה שאשתדל לחשוב חיובי, למצוא את הטוב בכל מצב, אבל… אני לא כמוה וגם לא יכולה להיות. פסימיסטית וצינית בכל רמ"ח ושס"ה, ובעידן אינטרנטי ניתן לומר, הגרסה האנושית של גראמפי קט. והאמת? זה היה לגמרי בסדר מצידה. נותר לי רק לקוות שיום אחד, זה יהיה בסדר גם מצידי.

אני לא יודעת איך לחזור לשגרה ומתי אוכל לעצום עיניים בלי לראות את המסדרון הארוך והמייאש של ההוספיס, להרגיש את שיערה שלא הפסקתי ללטף, ולשמוע את קולה אומר לי "מצחיקולה. אל תתני לאחרים לומר לך מה לעשות, תעשי רק מה שטוב לך".

הנה הדברים שנשאתי לזכרה בלוויה.

————————————————————————————————————————

אנחנו, כל מי שנמצא כאן היום, שותפים לסוד. זכינו להכיר אחת מהנשים הנפלאות ביותר שחיו אי פעם על האדמה הזאת.

אני לא אומרת את זה רק בגלל שהיא אחותי, ויש לה אצלי פרוטקציה. אני אומרת את זה, כי זה פשוט נכון. כל מי שהכיר את מירב אהב אותה והעריץ אותה, והיה הולך אחריה באש ובמים.

כשמישהו מת מסרטן, אנשים אומרים שהמחלה "הכריעה" או "הביסה" אותו. שהוא הפסיד בקרב. מהיכרותי עם מירב, אני יודעת שזו שטות גמורה. מירב לא הפסידה בשום פנים ואופן. היא חייתה כל יום עד למקסימום, טיילה בעולם, בילתה בכל הזדמנות, למדה לתואר שני, לא ויתרה על אירועים משפחתיים, אפילו כשכבר היתה בכסא גלגלים. מירב היתה חולה במשך קרוב ל-7 שנים. 7 כפול 365 ימים, זה אומר 2555 נצחונות של מירב. הסרטן, עלוב שכמותו, ניצח רק פעם אחת. 2555 ל-1 – זה אומר שמירב לא רק הביסה את הסרטן, היא ריסקה לו את הצורה.

אנשים תמיד אמרו למירב ולי שאנחנו דומות מבחינה חיצונית. אף פעם לא הצלחנו לראות את זה, אולי מפני שמבחינה פנימית היינו כל כך שונות אחת מהשנייה. אני הייתי רואת שחורות תמידית, ומירב ראתה תמיד את הקשת בענן. אני נבהלתי והתייאשתי מהבעיות הכי קטנות, ומירב היתה מסתערת בקפיצת ראש לתוך הבעיות המסובכות ביותר, משוכנעת שאפשר לפתור אותן. לטפס על האוורסט עם מזלג מפלסטיק וחוט תפירה? קטן עליה. תנו לה כמה שעות והיא מסדרת את זה.

איפה שאני ראיתי את חצי הכוס הריקה, מירב לא רק ראתה את חצי הכוס המלאה, היא גם מילאה אותה עד הסוף. ממנה למדתי להפסיק לפחד, להעז יותר, לחיות בשמחה, ולהעריך את מה שיש לי ואת מי שעומדים לצדי, ואני כל כך שמחה וגאה ואסירת תודה שזכיתי להיות אחותה. שום דבר, לא המחלה הארורה ולא מלאך המוות בכבודו ובעצמו, לא ייקחו אותה ממני, כי אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותה, והאהבה הזו היא הנחמה הגדולה שלי עכשיו. מירבי שלי, אני אוהבת אותך, תמיד.


Responses

  1. היתרון/חיסרון של להיות חברות וירטואליות: אני מכירה את שתיכן רק מתמונות, לפעמים נעות, תמיד נאות.

    ואתן כל כך, כל כך דומות!

    מירב ניצחה את הסרטן לגמרי. מי שהפסיד זה אנחנו, כולנו. זוכרת אותה באהבה ובחיוך (בינתיים הזיכרון הוא מבעד לדמעות).

  2. את כל כך מרגשת בכתיבה שלך,מרב זכתה באחות קטנה מדהימה .

  3. משתתפת בצערכם מעומק הלב. כל כך לא קל לחזור לחיים הרגילים. זה לא עזרה גדולה אבל מבטיחה להיות שם בטוויטר כדי להקשיב לציוצים.

  4. מילים יפות וטובות כתבת. אני גם בעד זכות חיים טובים לפסימיים, או לפחות לגיטימיות ל-להיות כאלו, ואחותך נשמעת כל כך נהדרת.

  5. צריך להיות אדם מיוחד כדי לגעת באנשים כל כך מרחוק, דרך מסך. אני עוקבת אחרי שתיכן כבר כמה שנים, וככה בלי לדעת אפילו איך אתן נראות אתן מנחמות ומחזקות אותי, עוזרות לי להתמודד, מעניקות לי תקווה, משמחות אותי ולפעמים, כמו עכשיו שוברות את ליבי. אני כל כך מצטערת.

    אִם תַּחַזְרִי / מיה טבת דיין
    אִם תַּחַזְרִי
    בַּבּוֹקֶר
    וְלֹא אֶהְיֶה כָּאן
    חַכִּי לי שֶׁאָשׁוּב
    וְאַרְאֶה לָךְ
    הֵיכָן מוּנָּחים עַכְשָׁיו הדָּבָרים
    בְּבֵיתֵךְ
    וְאִם תַּגִּיעִי
    בְּצָהֳרֵי שִׁישִּׁי
    וַדָּאִי תִּמְצְאִי אוֹתָנוּ
    נֶאֱחָזִים
    באֲרוּחַת הַשַּׁבָּת
    כִּבְסֵפֶר חָסֵר
    שֶׁדַּפָיו מִתְפּוֹרְרִים
    וְאִם תָּבוֹאִי בָּעֶרֶב
    בְּכָל עֶרֶב
    תִּרְאִי שהַכִּיּוֹר נָקִי
    וְאִם בְּלַיְלָה
    תַּגִּיעִי
    מֵעוֹלָם הַמֵּתִים
    וְכוּלָּנוּ יְשֵׁנִים
    רַק אַל תִּתְהַלְּכִי בִּדְמָמָה
    הָעִירִי אוֹתָנוּ בְּבַקָּשָׁה.
    כָּל לַיְלָה
    אֲנַחְנוּ מַשְׁאִירִים לָךְ
    מַפְתֵּחַ
    בַּמָּקוֹם הַסּוֹדִי
    מִחוּץ לְדֶלֶת.

  6. אני יודעת שבטח אין לזה משמעות עכשיו, אבל – **חיבוק**.

  7. אני נמסה פה לשלולית דמעות. כל כך עצוב וכל כך יפה.

  8. בשביל זה יש "שלושים". שהמעבר לשגרה (זה לא " חזרה לשגרה", זו שגרה אחרת) יהיה הדרגתי.
    הייתי מוסיפה מילות ניחומים, לו היו לי. כל מה שיש לי זה אמפתיה. אבל, תראי: היא נגעה גם בחיים של אנשים שמעולם לא ראו אותה, ורק שמעו כמה אחותה אוהבת אותה.

  9. משתתף בצערך אילנה. אני עובר פה לפעמים ולומד ממך ונהנה לקרוא אותך. תהיי חזקה בבקשה והמשיכי במאבקך למען החולים ומערכת הבריאות. והלוואי שתקבלי משהו משמחת החיים של אחותך הנפלאה.

  10. עצוב לשמוע על אחותך. גם אני איבדתי אח, אם כי בנסיבות אחרות. אין לי חוכמה גדולה להציע, רק את המעט שלמדתי מהנסיבות והלוואי שמישהו היה אומר לי אחרי שזה קרה: אפשר להמשיך גם אחרי כזה דבר, ואפילו לחיות טוב ולהיות מאושרים (לפעמים). בניגוד למה שאומרים, הזמן לא מרפא. עבורי היציאה ממצב של אבל ופוסט-טראומה היתה אקט של החלטה מודעת בלית ברירה, אחרי שעברו כמה שנים והבנתי שאי אפשר להמשיך לסבול ולחכות עד שהזמן יואיל בטובו לעשות את שלו. גם אחר כך, זה לא היה תהליך לינארי ופשוט אלא יותר בסגנון של צעד אחד קדימה ועשרה לאחור. אבל עם הזמן אפשר להגיע למצב שבו המוח מסתנכרן עם המציאות ולומדים לחיות עם המוות לידנו. לא כי אנחנו חזקים או גיבורים גדולים, אלא כי זה מה שיש.

  11. תנחומי

  12. אני קוראת אותך ותמיד שמחה על פוסט חדש שלך עם ראייתך המקורית והאמיצה. מעולם לא הגבתי אבל היום דמעתי. הטבת להעביר את נפלאותה של אחותך ואת אהבתך העמוקה אליה. הנחישות שלך מול מחלתה ומול מלאך המוות מרשימה, את יודעת מה חשוב, האהבה שלעולם לא תמה. תנחומי.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: