פורסם על ידי: vandersister | מאי 5, 2015

עלילות גוסטב ואליזבטן

גוף האדם הוא ללא ספק מכונה מוזרה ומסתורית. אני אומרת "מוזרה ומסתורית" היות שאם אומר "מורכבת ברישול, פועלת נגד עצמה בכל דרך אפשרית ומתקלקלת בכל שני וחמישי", יהיה מי שינסה להסביר לי למה זה בעצם בכלל לא נכון, ושמדובר בהמצאה הכי טובה של האבולוציה אחרי הברווזן, הגמל הדו-דבשתי והפרנץ' טוסט. אני עדיין מחזיקה בדעה שמדובר בכנופיית איברים מפוקפקת בעלת נטיות הרס עצמי ששמות את הדיסטימיה הצנועה שלי בכיס המרה הקטן.

כך לדוגמה, בטני היקרה, הלא היא אליזבטן פון-הוהנצולרן ("אליזבטן" בפי חבריה ומוקיריה), פצחה בחודשים האחרונים במסע מחאה חריף במיוחד. ניסיתי להרעיף עליה סיבים ופחמימות מורכבות, ירקות ופירות מלוא הטנא, חלבונים מחזקים ומזמורים עתיקים, אך היא בשלה. "מעי רגיז", סברה רופאת המשפחה, "קיבה עצבנית", פסק הגסטרואנטרולוג, "פוליפים ודלקת בשער הוושט", אמר צינור האנדוסקופ. אך סיבה אין. איש לא ידע להסביר למה ומדוע רגזו בני המעיים ומה גרם לחמתה של אליזבטן לבעור בה להשחית, ולשלח בי עברה וזעם וצרבת, משלחת מלאכי חומציות.

עוד זו מדברת וזה בא: קוראי הבלוג הנאמנים (ולמודי הסבל) יודעים שאני מתמודדת כבר שנים ארוכות עם דיכאון. ובכן, בשל נסיבות שונות ומשונות, מצב הדיכאון הידרדר לו עד שמצאתי את עצמי חסרת כל מוטיבציה או רצון לבצע מטלות פשוטות כגון עבודה, כביסה, שטיפת כלים והמרת חמצן לפחמן דו-חמצני. אחרי המתנה של כמה חודשים בתקווה שהמצב יסתדר מעצמו, הפסיכיאטרית הנאמנה ואנוכי הגענו למסקנה שהמחלה הכרונית שלי החליטה לזרום בנתיב אחר לעת עתה, ולכן עלינו להורות לגוסטב לחשב מסלול מחדש.

גוסטב הוא המוח שלי. כלומר, קראתי לו גוסטב כדי שייקל עלי להתייחס אליו כאל איבר נפרד לצורך הטיפול, אבל היות שהוד-גוסטביותו חולש על על מערכת העצבים המרכזית שלי, העניין מסתבך. כדי להעריך את השינוי במצב התפקוד של המוח, אני זקוקה למוח שיבצע את ההערכה. כך שאם אני שפן ניסיונות של עצמי בימים אלה – וכדי לנסות סוג חדש של טיפול שמשפיע על כל אחד בצורה שונה, אין מנוס אלא להפוך לשפן ניסיונות של עצמך – המוח שלי, לכל דבר ועניין, הפך לסוג של טבעת מוביוס*. ניתן גם בהחלט לטעון שהוא אחראי לשורות הנכתבות ברגעים אלה ממש, כך שאתם לא קוראים את מילותיה של ואנדר, אלא את מילותיו של גוסטב, ואולי שתיהן ביחד. זה כמו ב"סיפור שאינו נגמר", כשהגיבור הוא גם הקורא וגם הנקרא בו זמנית, רק בדבילי ומייאש.
שפן ללא ניסוי

שפן ללא ניסוי

ניסוי ללא שפן

ניסוי ללא שפן

לשמחתי הגדולה, הפסיכיאטרית הנאמנה צדקה. הכדור החדש אכן התקבל בברכה על ידי גוסטב, ואחרי כמה ימים של הסתגלות שכללו קומץ של תופעות לוואי משעשעות, היום אני נושמת מעט יותר בקלות, שוטפת כלים, מכבסת כביסה ולא רוצה למות יותר מפעם ביום בממוצע. בימים הראשונים לנטילת התרופה, גוסטב נהנה מהתפרצויות קלות של דופמין ונהג להעיר את תשומת לבי לדברים שלא התייחסתי אליהם כלל עד כה:

גוסטב: שמת לב פעם לזה שהקומקום שלנו אדום?
אני: כן, הוא בהחלט אדום.
גוסטב: לא, כאילו, ברצינות, הקומקום אדום.
אני: כן. אדום. הקומקום.
גוסטב (מתלהב קשות): הוא ממש אדום! זה מגניב!!!!אחד1!!
אני: זה לא מגניב, זה קומקום. תירגע.
גוסטב: קומקום!!! אדום!!! קומקום אדווווווווםםםםם להלהלהלהלה קומקוםאדוםקומקוםאדוםקומקוםאדום
אני: *פורצת בצחוק ובורחת לשירותים לשפוך קצת מים קרים על העורף*

בנוסף לפרצי ההתלהבות חסרי הפשר, סבלתי קצת גם מסחרחורות וגלי חום. שאלתי את גוסטב על שום מה גלי החום, והוא טען שיש סיבה מצוינת להעלאת טמפרטורת הגוף שלי, רק שהוא לא זוכר כרגע מה היא. בינתיים אליזבטן מצידה הסתפקה בהפרעות קלות בלבד, וטענה שלמטה מכבודה להיות מושפעת כל כך מכדור זעיר: "המלוואח שאכלת בשבוע שעבר, זו סיבה להתרגש. אבל הכדורונצ'יק הזה? אל תצחיקי אותי". – "כן, זו היתה טעות, אבל טכנית גם מהמלאווח אין צורך לעשות עניין כזה גדול", הפצרתי בה. "באמת?? ניסית פעם לעכל את הדבר הזה? יש לך מושג מה עובר עלי עם בצק עלים ומרגרינה? טיפה של התחשבות אין לך, את לרגע לא עוצרת לחשוב מה את עושה לי עם גושי הדבק המשומנים האלה בוווהוווווווווו בלעעעעעעעעעעעעעררררגגגג".

בסיכומו של עניין, סדר היום שלי נראה בערך כך: אני קמה בבוקר, נוטלת כדור א' להגנה על אליזבטן מפני חומציות יתר, וכדור ב' כדי לעזור לגוסטב להתעורר. עובדת להנאתי ומבצעת מטלות שונות, ובין לבין מקפידה לקחת גם את אבקה ג' ואבקה ד' שעוזרות לאליזבטן להתמודד עם גורלה המר (והמתוק והמלוח והחמוץ). בערב, כשגוסטב נמצא בטורים גבוהים ביותר, אני נוטלת את כדור ה', שמוריד אותו להילוך שני ומבקש ממנו להפסיק להתרוצץ, אם אפשר, במטותא. ממש לפני השינה, אני מסיימת עם כדור ו', שעוזר לכאבי הגב והמפרקים, וגם מעביר את גוסטב לסוג של הילוך סרק.**

מה אנו למדים מכך? שיש אנשים שגופם פועל כמו שעון מושחז היטב, ויש אנשים עם נסורת בגלגלי השיניים, שזקוקים לדחיפה קטנה כדי להזיז את כל המנגנון בכיוון הרצוי. אם לפרפרז את אלון אולארצ'יק, גוסטב ואליזבטן הם בסך הכל יצורים אנלוגיים בעולם דיגיטלי, ויש למתוח את הקפיץ שלהם מדי יום ביומו כדי שייטיבו לתפקד. ואם אתם חושבים שזה מוזר שאני מנהלת שיחות נפש עם הבטן והמוח שלי, חכו שתשמעו מה אמר לי הבוקר הקומקום האדום.———————————————————————————————————————-
*נו, הטבעת הזו שנראה כאילו היא מתהפכת אבל בעצם לא ויש לה רק צד אחד והיא מן אינסוף מעגלי כזה… לכל הרוחות ג'ים, אני עורכת ומתרגמת, לא פיזיקאית.

** סוג-של בלבד, כי גוסטב הפוחז ממשיך לשדר לי סרטים בלילה, בשלל ז'אנרים שנעים בין האימה לאבסורד. 


Responses

  1. פרוביוטיקה למעיים אולי ישפרו את המצב, היית על אנטיביוטיקה שהרגה לך את החיידקים הטובים שם?

  2. קשה שלא לתהות לפעמים מדוע הבריאה נראית כל כך טוב על אנשים אחרים, בשעה שהגוף שלנו נראה כמו תקלה שעובד מעבדה שכח להשליך כדי שהקולגות לא יראו את הפדיחה.
    מה שכן, לאחר ביקורים חוזרים בעולם ההזוי של ההומיאופתיה למדתי שהתקלות הן חלק ממני ממש כמו הדברים התקינים, ושאני יכול להילחם נגדן או לקבל אותן – והתוצאה תהיה עדיין זהה, הפגמים תמיד יהיו שם.
    ודרך אגב, האם מישהו הציע את האפשרות שיש קשר בין הבטן המרוגזת למסיבת העיתונאים שהראש מציג בפנייך?
    אולי יש אנשים/מצבים בחיי היום יום שכדאי לך להימנע מהם כדי למנוע דליפת אנרגיה שיכולה לשמש לריפוי?
    אפסיק עכשיו כי אני נשמע נודניק ואפילו קצת היפי כזה שעושה צמידי ידיים מכותנה אורגנית לעוברים ושבים במדרחוב, אבל נושא הפוסט שלך מעסיק גם אותי כבר שנים והכאב מוכר לי נורא.

  3. מוזר לי שלא היו יותר תגובות לפוסט הזה. תמיד אני מרגישה אובדת בהמון ולכן הרבה פעמים נמנעת מלהגיב (לא שיש לי המון מה להגיד). אז רק רציתי להגיד תודה על הפוסט. אני מאוד שמחה כשאת מעדכנת, גם אם עצוב לשמוע שקשה לך.
    כמו כן, כמה שעות לפני שקראתי את הפוסט הזה קניתי קומקום חדש – אדום. אז עכשיו כל פעם שאני רואה אותו אני חושבת על "קומקום! אדום!! קומקום אדום!!! להלהלה"

  4. ואנדר יקרה,
    כל פעם מחדש אני מתפעלת מהכישרון שלך לתאר בצורה כ"כ מצחיקה דברים מאד לא מצחיקים. זה לא מובן מאליו ואולי גם מסייע לתהליך ההחלמה (הכניסי כאן שלל דברים מלומדים על הומור ככלי התמודדות וכל זה). קטונתי מלהציע מילים מועילות, אבל שולחת איחולי רפואה שלמה לגוסטב ואליזבטן.

  5. כתוב נורא יפה. כשגוסטב עובד את פשוט כותבת ממש ממש יפה.

  6. נהדרת


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: