פורסם על ידי: vandersister | אפריל 12, 2014

בין הרגליים: כרוניקה של החלמה

בשבועות האחרונים, מספר בלתי רגיל של אנשים ראו את התחת שלי.

זו היתה יכולה להיות התחלה מצוינת של ספר אירוטי על אישה שעושה הסבה מקצועית מעבודה במשרד שגרתי ומשעמם של תאגיד למכשירים קטנים שעושים ציף, לעבודה במועדון חשפנות אקזוטי ומסתורי שבו היא פוגשת מיליונר אקזוטי ומסתורי, שמציל אותה מעולם של ניצול והחפצה ונושא אותה לאישה ברוב עושר ואושר ובגדי מעצבים, באגדה שכולה רומנטיקה ומסירות ואהבת אמת. למרות שבינינו, אם הוא כזה רומנטיקן והומניסט, לא ברור מה בדיוק הוא עשה במועדון החשפנות מלכתחילה. הייתי קוראת לסיפור "חמישים גוונים של פנטזיה פסבדו-רומנטית על חרמן מיליונר", אבל נראה לי שכבר עשו משהו כזה.

על כל פנים: המציאות, כמו תמיד, הרבה פחות זוהרת. לפני כחודש אושפזתי ברוב טקס במחלקה האורתופדית בבי"ח שיבא לצורך ניתוח כריתת דיסק. לצערי לא מדובר בדיסק של מיטב להיטי דוראן דוראן, אלא באותו איבר בגופי שמפריד בין החוליות, שהחליט להישבר לשני חלקים ולהינעץ בתעלת עמוד השדרה. התוצאה: כאבים עזים, איבוד תחושה בחצי רגל, אומללות כללית. לא מומלץ. הגעתי בבוקר יום ראשון, מלווה בחברה נאמנה וסבלנית עד מאוד, עברתי את שרשרת החיול (הדפסת מדבקות – קבלת צמיד פלסטיק – בדיקות דם – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה – המתנה למיטה פנויה), ואז החלה הספירה לאחור לקראת המאורע. שכבתי במיטה ונמנמתי קלות, כשמדי שעה, שעה וחצי, הגיעו אח או אחות, שאלו כמה שאלות ונעלמו כלעומת שבאו. בשלב מסוים לקראת הערב, הגיעה האחות עם בגדי המלכות של חדר הניתוחים, כלומר חלוק עם תיק-תקים מקדימה ושום דבר מאחורה. עכוזי נאלץ למחול על כבודו ולהישאר חשוף לאוויר החופשי. כוסיתי בסדין, גולגלתי לחדרי הניתוח, ונפרדתי לשלום ממשפחתי שחיכתה בחוץ. אז הסניטר השאיר את המיטה בחדר ההמתנה באזור חדרי הניתוח, איחל לי הצלחה, ונעלם.

עד אותו רגע, הייתי בסדר. יותר מבסדר, בעצם – סיפרתי בדיחות תפלות למכביר, התלוצצתי עם האח שבא למדוד לי לחץ דם, שמחתי שסוף סוף יוציאו לי מהגב את פיסת הדיסק שלוחצת על העצבים ועושה כל כך הרבה צרות. הרי לזאת חיכיתי כבר שלושה חודשים ומחצה, נכון? נכון.

אלא שהיה משהו באווירה של חדרי הניתוח, שגרם ללבי לקפוא מרוב פחד. חדר ניתוח הוא מקום שבו בני אדם הופכים, לפי הצורך, לגושי בשר שיש לחתוך, לאורגניזמים חסרי פנים, מתויגים בצמידי פלסטיק וממתינים בדממה לשעתם מתחת לאזמל. לכן הייתי אסירת תודה כשניגש אלי הרופא המרדים* והתייחס אלי כאל יצור אנושי ממש.

למרדימי היתה בלורית מושלמת, כאילו יצא זה עתה מסלון לעיצוב שיער. הוא ודאי עושה לעצמו פן תוך כדי הניתוחים, חשבתי לעצמי. זה בטח משעמם, לשבת שעות על גבי שעות מול מכשירים שעושים ציף. מי כמוני יודעת. ד"ר בלורית חיבר מחט לזרועי ושאל אם יש לי אלרגיה או רגישות למשהו. רציתי להשיב "לכוסברה, פלפל חריף ושכנים ששרים קריוקי באמצע הלילה", אבל הנחתי שלא תהיה לי סיבה להתמודד עם האלמנטים הללו בחדר הניתוח. "אופטלגין", עניתי, וד"ר בלורית ציין את הדבר ברשומותיו. אחר כך איחל לי גם הוא בהצלחה ונעלם.

בשלב זה הפחד החל להפוך לפאניקה. למה מאחלים *לי* בהצלחה? הלא הדבר לא ממש תלוי בי. אני אשן שנת ישרים בזמן שרופאים יחפרו להם בעמוד השדרה שלי ויוציאו ממנו חתיכות. זה לא שיכולתי להתכונן היטב לניתוח כדי לקבל ציון גבוה יותר, או לאמן את החוליות שלי להסתדר בשלשות לפי פקודה. את ההצלחה צריך לאחל למנתחים, לא? חתול התקרה הטוב והמיטיב, לא נכשלתי במבחן מאז חטיבת הביניים, מה אם אהפוך לאדם הראשון בהיסטוריה שנכשל בניתוח גב?

עוד אני מהרהרת בסצנה קורעת הלב של הבאת גליון הציונים הביתה להורים ("אבא, אמא, קיבלתי 50 בניתוח גב" – "וכמה בזמרה?" – "100" – "הגב שלך נשבר ויש לך עוד חשק לשיר?"), והגיע איש חביב שהציג את עצמו כאח האחראי על חדר הניתוח. "חדר ניתוח זה אח", התלוצץ מוחי המפוחד תוך כדי שהאח ואחות נוספת מסיעים את מיטתי ומחליפים ביניהם בדיחות פנימיות על פרוצדורות חיתוך ושאיבה, כדרך בני מינם.

ואז נכנסנו לחדר הניתוח עצמו. מיד החלה תכונה כללית: איש אחד חיבר אותי לצינור האינפוזיה, שני חיבר את אצבעי למד הדופק, שלישי עטף את רגליי בשרוולים ארוכים להזרמת דם בגפיים, רביעי החל לקשט את בית החזה שלי במדבקות האק"ג. ואני – אני החילותי לייבב כתינוקת, דמעות זולגות על לחיים והכל. הפחד עטפני מכל העברים כעכביש ענק, והייתי כאותו זבובון הלכוד אין אונים ברשת ורואה את קיצו המתקרב משתקף אליו משמונה עיניים נוצצות, ואינו יכול לעשות דבר. האח האחראי חש במצוקתי, הניח יד על זרועי ואמר בחביבות "אל תדאגי, עוד מעט את נרדמת וישנה והכל בסדר". – "אהבבב – בווהווו – ממהמבבב", התנשפתי לעברו בתגובה, דומעת.

המרדים נאה-הבלורית הזריק משהו לתוך האינפוזיה, וחשתי צריבה בזרועי. "אל תדאגי", שיקר לי האיש במצח נחושה, "זה רק אנטיביוטיקה". "בהבווובבב", פלטתי עוד יבבה אחת לעברו. ואחרי זה אני כבר לא זוכרת כלום.

מקץ כמה שעות, אני זוכרת במעומעם התעוררות כאובה בחדר ההתאוששות וקבלת מלוא המזרק מורפיום או חומר דומה. זכור לי גם שכל בני משפחתי וגם חברה אחת עוד ישבו איתי באותו לילה. על מה דיברנו, איני יודעת. אבל אחרי שכולם הלכו ונשארתי לבד, התעוררה בעיה. קיבלתי המון נוזלים בעקבות הצום הממושך שלפני הניתוח, והיה עלי להיפטר מהנוזלים הללו בדרך המקובלת. אלא שאסור ואי אפשר לקום מהמיטה.

אולי התפיסה שלי רומנטית מדי, אם אפשר להשתמש במילה הזו בהקשר של ניתוחים, אבל זו דעתי: אין חוויה שמלמדת יותר ענווה מחד, ואת ערכה האמיתי של חמלה אנושית מאידך, כמו החוויה של עשיית צרכים במיטה בבית החולים. שתי אחיות באו לעזור לי, ולאחר התייעצות קצרה, החליטו שלא לנסות ולהושיב אותי על סיר, כי כל תנועה של האגן גרמה לי לכאבים עזים. "במקום זאת", הציעה האחות הראשית, "נשים לך חיתול. זה הרבה יותר פשוט". איני יודעת מה היתה ההבעה על פני כשאמרה זאת, אבל זה גרם לה להוסיף בטון מרגיע: "זה בסדר. זה רק ליום-יומיים, ותקראי לנו כשאת רוצה להחליף".

וכך, בפעם הראשונה מזה שנים רבות מאוד, חותלתי. האחיות עזבוני לנפשי, ואז התחלתי בדו-שיח עם גופי כדי שיסכים לעשות משהו שהתרגל לא לעשות מזמן: פיפי במיטה. "זה בסדר", הרגעתי את הגוף, "יש לנו חיתול". – "לא רוצה", כך הגוף, "פיפי עושים באסלה". – "כרגע אי אפשר", התעקשתי, "קדימה". – "אבל בשכיבה?" התמרמר הגוף, "זה נורא לא נוח". – "צודק", הסכמתי, "אבל אין ברירה". "לא מוכן", השיב הגוף, "זה מנוגד להשקפת העולם שלי". – "אין לך השקפת עולם", התחלתי להתרגז, "אתה גוף, ועוד גוף על מורפיום. תשתין כבר, כואבת לי הבטן". – "אבל זה חשוב, שליטה על הסוגרים, לא?" התחכם גופי. "במיוחד עם פציעה בעמוד השדרה. את אמורה לשמוח שיש לי שליטה כזאת!" – "שמע נא, ידידי", כך אני, "או שאתה עושה פיפי עכשיו בחיתול, או שאני קוראת לאחות ומכניסים לך קטטר." הגוף הכיר בתבוסתו, ועשה את אשר עשה. לא אכביר מילים על מה שנדרש כדי להחליף לי את החיתול, רק אומר שהשתדלתי להיות במקום מאוד מאוד רחוק מבחינה נפשית כשזה התבצע. לאמור, ישבני הרטוב בתל השומר וראשי באיי סיישל על חוף הים, עם מרגריטה קפואה ביד.

הייתי עם חיתולים בסך הכל לילה אחד. ביום שלמחרת, האחיות כבר הורידו אותי מהמיטה. למרות הכאבים והקושי, התחלתי לנוע בכוחות עצמי. מעטים הניצחונות המפוארים יותר מאותו ניצחון שמביא אותך ממצב של חוסר ישע בחיתול למצב של ישיבה על אסלה. שתי מחטים בזרוע, כאבי תופת בגב, אבל חופשית.

היום, כמעט חודש שלם אחרי הניתוח, חלק מהחתך בגב עדיין לא נסגר כמו שצריך, אז ואן-דר-אמא נאלצת לבוא מדי יום כדי להחליף לי תחבושת. לפני כן, כמה חברות עזרו באותה משימה, כך שהחלק האחורי שלי עדיין זוכה לתשומת לב יתרה מהסוג המדיצינלי. אני חוזרת אט אט לחיים, צעד אחד בכל פעם, מבצעת תרגילי פיזיותרפיה, נחה הרבה. הודות לניתוח ולכדורים יעילים, הכאבים החזקים הם כבר זיכרון רחוק, והיבבות בחדר הניתוח הפכו לסיפור אווילי שבו אני משעשעת את אהוביי ויקיריי. עוד מעט גם החתך יירפא והצלקת תתחיל לדהות.

אבל את תחושת החיתול בין הרגליים, והגוף הממאן להיכנע, ייקח לי עוד זמן רב לשכוח.

————————————————————————————————————————————————–

* מאז ומעולם תהיתי למה מרדימים נראים תמיד מעט מנומנמים. מצד אחד, זה מחשיד. מצד שני, יכולתם לנמנם בעמידה מעידה על הבנה מעמיקה של נושא ההתמחות שלהם, הלא כן?


Responses

  1. מעולה!! אני מחרחרת 🙂

  2. כניצול בעצמי מסיטואציה הדומה לזו שתארת לא גיחכתי אף לא חייכתי ולו פעם אחת. מאידך, יכולתך שלך לגרטסק את החוויה מעוררת קנאה.

    מגרדות לי הצלקות, ולוואי שיום יבוא ואוכל להתייחס אליהן בביטול כפי שעשית זאת את בחן כה רב – את חוסר האונים לבטח יחליף עד אז אחר, גריאטרי.

  3. החלמה מהירה.

    התעוררת לאחר הניתוח במצב הכרתי טוב משלי. הייתי כל כך מטושטשת, שחשבתי שהיצורים הירוקים מעטיפת האלבום השני של פורטיס מנסים לתקוף אותי ונלחמתי בחזרה…

  4. רק בריאות !

  5. אני חושבת שרומן כזה הוא רעיון טוב. יכול להיות שהחברים הלא כל כך נחמדים של המיליונר שכנעו אותו לבוא למסיבת רווקים במועדון חשפנות.
    ואולי בכלל המרדים הוא ד"ר דרק שפרד והוא יתקשר אלייך בקרוב ויזמין אותך לדייט.

  6. על החיתול אני מסרבת להגיב או לחשוב (טריגר חזק מדי למוות של אמא) אבל היבבות בחדר הניתוח מוכרות לי היטב. זה כל כך משפיל לשכב שם מרותקת למיטה (קשורה למיטה למעשה) ולבכות כמו תינוקת. זה הדבר הכי מפחיד בעולם. אין לך במה להתבייש כמו שלי אין במה להתבייש. אדם שנכנס לחדר ניתוח קול כמו מלפפון הוא או מסומם או חולה רוח.

  7. חווייה לא נעימה בכלל.

    ותודה לשרונה שהחליטה מי כאן שפוי ומי לא. כנראה שאני מסוממת או חולת רוח. מצד שני, אני בבתי חולים מגיל 18. יש בוכים ויש שלא. בואו לא נתחיל להעניק ציונים והערכות.

    • עדי, בבקשה, בואי לא נהפוך את זה לוויכוח מכוער. שרונה התכוונה מן הסתם לעודד אותי, כדי שלא ארגיש מבוישת או חלשה על כך שבכיתי. לרוב האנשים, שלא מורגלים בניתוחים בדרך קבע, קשה להתמודד עם החוויה והם חשים ומבטאים מצוקה. לא היתה כאן כוונה לפגוע. היתה הגזמה ספרותית, שכל מטרתה לומר – כן, זו אכן חוויה קשה שמצדיקה בכי. אני בטוחה שגם מי שנכנס לחדר הניתוח רגוע יחסית לא בדיוק מרגיש שמח וטוב לב, וזה מובן לגמרי.

  8. קיבלתי.

  9. אירוע כואב מתואר מצחיק בכישרון נהדר – סחתיין עלייך. ושתהיה החלמה מהירה

  10. יופי, אני שמח לשמוע שאת כבר מרגישה טוב יותר ומקווה שתרגישי עוד יותר ויותר טוב ככל שהזמן עובר.

  11. החלמה מהירה!

  12. לבריאות שיהיה!

  13. כמה טוב שאת מסוגלת לא רק להתמודד בהצלחה (עם חברות ובכי ובדיחות תפלות וכל מה שצריך); אלא גם לשזור הכל לכדי מעשייה מצחיקה, חכמה ונוגעת ללב.
    רפואה שלמה וחג שמח!

  14. מדהים איך את עושה מהלימונים לימונדה כתובה היטב. מזל שאיני מרותקת למיטה ויכולה ללכת להשתין מצחוק לצד ההזדהות עם הכאב והקושי. מאחלת לך המון צחוק והמון בריאות.

  15. כתבת נפלא על חוויה לא קלה. מחזיקה אצבעות שההחלמה תעבור בשלום.
    אגב, גם לעשות פיפי בסיר בזמן שכיבה במיטה זה די מוזר ו"סלף קונצ'נס"

  16. תודה על רשומה נפלאה! הרבה בריאות והמשך יצירה לרב 🙂

  17. היי ואנדר,

    גיליתי את הבלוג שלך רק עכשיו ואני מאוהבת. קראתי הרבה ואני עוד מעכלת, את גורמת לי למינון גבוה של הרהורים.
    קצת נעלבתי שרק הגעתי וכבר את יוצאת לחופשת מחלה, ועם זאת אני עדיין מקווה מאוד שאת כבר מרגישה הרבה יותר טוב ומחלימה במהרה. קבלי קריאות עידוד מהיציע על ההתמודדות האמיצה, ואיחולי רפואה שלמה.

  18. […] ורופאת משפחה בקופת חולים מסתכלות על החתך שנשאר לך בגב מהניתוח לפני חודש, מצקצקות בכובד ראש ואומרות שכדאי שכירורג יראה את זה, את […]

  19. כתיבה מרגשת ויכולת מופלאה להסתכל פנימה ולבטא במדויק את מה שעובר עליך.
    נגעת בי.

  20. […] ורופאת משפחה בקופת חולים מסתכלות על החתך שנשאר לך בגב מהניתוח לפני חודש, מצקצקות בכובד ראש ואומרות שכדאי שכירורג יראה את זה, את […]

  21. מפתיע! בדיוק היום שמעתי תשובה אפשרית לשאלה מדוע מרדימים נראים רדומים. שווה לשמוע את הפרק כולו, אבל תקציר TAL של השבוע החולף: הם אולי מסוממים לחלוטין.

    לשמיעה (יכול להעביר זמן וכאבים):
    http://www.thisamericanlife.org/radio-archives/episode/524/i-was-so-high

    החלמה מהירה! את גיבורה כתמיד.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: