פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 25, 2013

הזכות להישרף, לדמם ולמות

תוכניות "ריאליטי" – "מציאות" בלעז – הן פרדוקס מדעי. ראשית, משום שמציאות כפויה, ערוכה ומבוימת עד זוועה אינה מציאות כלל וכלל, כי אם מכשיר קהה מביך ומבחיל לסחיטת תגובה רגשית מהצופים, תוך ניצול מקסימלי של רגעי פסבדו-קלימקס ומשברים אנושיים מעוררי-אמפתיה שלא היו ולא נבראו, רצוי עם הרבה קונפטי, מוסיקה דרמטית ומחיאות כפיים. על פי כל הגדרה סבירה, יש לכנות מופע קוסמות כזה בשם "אנטי-מציאות". היות שכך, בהתאם לכללי הפיזיקה, תוכניות הריאליטי והמציאות האמיתית היו אמורות להיבלע זו בתוך זו ולהתאפס. למעשה, אני כלל לא בטוחה שכל תוכנית ריאליטי חדשה שעולה לא נוגסת נתח נכבד מישבנה של המציאות המסכנה, כמו אותו לא-כלום זורע הרס האוכל כל חלקה טובה, ששום דבר לא יכול לעצרו מלבד קריאה למשהו בשמו האמיתי*.

שנית, משום שאנשים אינטליגנטיים, נבונים ורציונליים נוטים להישבות בקסמה של אחיזת העיניים הזו ולרצות להמשיך לצרוך עוד ועוד ממנה, תוך שהם בוחרים, באופן מודע לחלוטין, לרופף את הקשר שלהם עם המציאות. ההסבר היחיד שיש לי לתופעה הזו הוא שכמו כל מערכת בטבע, גם מערכת הצפייה בשידורי תוכניות ריאליטי שואפת להגיע לאיזון. כלומר, הריכוז הגבוה של חיבור למציאות במוחם של הצופים נוזל החוצה אל המקום שבו ריכוז החיבור למציאות הוא נמוך – תהליך שנקרא דיפוזיה, כמדומני – והתוצאה היא ענן דלוח של ריגושים זולים מתוזמרים היטב, ושיח ציבורי ותרבותי רדוד כשלולית שתן של פינצ'ר עם כשל כלייתי.**

כן, אני יודעת שיש אנשים שנהנים מתוכניות ריאליטי, רואים בהן בידור חביב ולא מזיק, ו/או מתייחסים אליהן בתור "תרגיל אנתרופולוגי מרתק". הבה ואסביר מדוע לדעתי שיתוף פעולה עם השיקוץ הארור הזה, במדינה הזו, בזמן הזה, שווה-ערך למתן יד חופשית למשטר להטמין מוקשים בחצר ביתכם.

ייתכן שלא השגחתם בכך, אבל המצב במדינה כרגע לא משהו. התהליך המדיני תקוע בכוונה תחילה, הממשלה עושה הכל כדי להרגיז את הקהילה הבינלאומית שתומכת בה, שוחקת את זכויות האדם, מזניחה את השכבות החלשות, וכדי שהשכבות החלשות לא יוציאו עליה את קצפן, היא מסיתה את הציבור נגד הגורמים החלשים ביותר, דהיינו, פליטים ומבקשי מקלט ממדינות דיקטטוריות ורצחניות. כביכול השלכת הפליטים ללב המדבר תגרום לממשלה להשקיע סוף סוף את המשאבים שמגיעים לתושבי השכונות החלשות, ולהקים תשתיות סבירות בפריפריה. כי בעשרות השנים האחרונות היא עשתה בדיוק את זה, עד שהפליטים הגיעו, והרסו הכל. נכון? פחח. אבל מי ששולט באמצעי הפצת המידע שולט בדעת הקהל, והדעת הזו כבר אינה מבחינה בין ימינה לשמאלה, ולא רק במובן הפוליטי, ולתרבות המטפחת רדידות מחשבתית יש חלק גדול בתהליך הזה ובחוסר יכולתם של אנשים לזהות נכוחה את העוול שנעשה להם.

מה שאני מנסה לומר הוא זה: שיח שמעודד דיסאינפורמציה, שמספק שעשועים להמונים במקום חינוך ומידע מהימן, שמטשטש את הגבולות בין העיקר לטפל, בין החשוב לזניח, בין סלבריטאים רגעיים לאנשים חשובים באמת, ובין מציאות לתוצר לעוס היטב ודחוס לטבליות נוצצות שאנחנו מצופים לבלוע בתור מציאות, הוא שיח שיש להתנגד לו במלוא הכוח. השיח הזה גורם לאנשים לבוסס בבורותם לא רק לגבי המתרחש בעולם הגדול – חתול התקרה, כמה מתרחש בעולם הגדול ואיש לא שם לב! – אלא גם לגבי המתרחש מתחת לאפם. בזמן שאנחנו תוהים אם לפלונית מגיע לעבור לשלב הבא ב"מפזזים עם כוכבים", תקציבי סעד ורווחה נשדדים ממעוטי יכולת ומועברים לגורמים שגם ככה דשנים ומתפקעים ממזומנים. בזמן שאנחנו סוערים וגועשים על הפקת "הקופץ דרך חישוקים בוערים הגדול הבא", המדינה מעוללת בשמנו מעשים שעל פי החוק הבינלאומי מוגדרים במפורש כפשעי מלחמה, שוברת את חוקיה שלה-עצמה, מפרה אמנות והסכמים שהיא חתומה עליהם, ולקינוח גם מעניקה לראש ממשלתה תקציב מיוחד לנייר טואלט בניחוח פסיפלורה שעולה למשלם המסים מאות אלפי שקלים לשנה. לא, אני לא מעדיפה לצפות בשפים נאבקים זה בזה על מנת המלאווח המוקפץ הטובה ביותר לדעתו של פלצן קולינרי כזה או אחר, בזמן שאנשים בשר ודם מחטטים בפחים כדי למצוא את ארוחתם הבאה.

'את מגזימה', ודאי תאמרו. 'מה הקשר בין הרדידות של העשייה הטלוויזיונית לבין הסיאוב השלטוני?' ובכן, כוחות השלטון לאורך כל ההיסטוריה ידעו היטב שהדרך הטובה ביותר להסיח את דעתו של ציבור נתיניהם מהשחיתות הפושה במעונם היא לספק להם שעשועים בשפע כדי שיוכלו לווסת את תגובתו הרגשית של ההמון. החל מגלדיאטורים בזירות הנלחמים עד מוות, דרך הוצאות פומביות להורג לקול תשואות ההמונים, וכלה במימון וקידום תוכניות זבל שמחליפות כותרות ראשיות שאמורות בדין לפתוח את מהדורות החדשות, השלטון ידע מה הוא עושה. זו התורה עתיקת היומין של "תראו-ציפורולוגיה", אמנות הסחת הדעת. והדעת שלנו שווה הרבה. למעשה, הדעת שלנו כל כך מסוכנת כשאנחנו משתמשים בה באופן חופשי, שהשלטון יעשה הכל כדי למנוע מאיתנו לגלות דברים שעלולים לשנות את דעתנו לגביו ולהניע אותנו לפעולה נגדו. לא סתם מהדורות החדשות שלנו הפכו ל"אינפו-טיינמנט", מבול של בידור מנוקד פה ושם במידע נטול הקשר, עד דלא ידע הצופה המסכן להבדיל בין חדשות אמיתיות לבין חנטריש שנחשב לחדשות. מצד אחד, ילדה שעברה אונס קבוצתי מזעזע, ומצד שני, דוגמנית קוריאנית מציגה חזייה שעשויה כולה מיהלומים! ודרך אגב, מישהי היום שרפה את עצמה למוות בגלל מצוקה כלכלית, אבל רגע, קודם הפרסומות. אחרי זה, לראש הממשלה יש מסר חשוב עבורכם, והמסר הוא "הכל בסדר. תסמכו עלי."

***אזהרת טריגר: אם קשה לכם לשמוע על אשכים ודברים שמכאיבים להם, זה הזמן להפסיק לקרוא. 3… 2… 1… מאוחר מדי***

לפני כחודש וחצי, אמן המיצג הרוסי פיוטר פאבלנסקי החליט לנסות ולחבר אנשים בחזרה למציאות. הוא צעד אל הכיכר האדומה, התיישב, ומיסמר את שק האשכים שלו לרצפת הכיכר המפורסמת. הוא עשה את זה כי הוא ידע ששום הנפת שלט מחאה ושום צעקה במגפון לא תקבל את אותה כמות של תשומת לב, כי העם למד לרצות לא פחות מדם ואש ותמרות עשן. והכאבים? פאבלנסקי רצה להעביר מסר ברור: לא משנה כמה כאבים הוא גרם לעצמו, הכאב של חיים במדינה שרומסת זכויות אדם ושהופכת לדיקטטורית ומפלצתית יותר ויותר מיום ליום גרוע שבעתיים. לאחר שקיבל טיפול ראשוני בבית החולים, הוא אפילו סירב להתאשפז, והוא צפוי להיענש על ידי השלטונות על מעשהו.

עשויים אתם לתהות, למה בעצם? מה אכפת לשלטונות רוסיה שאיזה תמהוני מזוכיסט ממסמר את אשכיו לרצפה במו ידיו?

התשובה היא שאין דבר שמפחיד יותר את הפוליטיקאים, אדוני האשליות, מאנשים שמצליחים לראות את המציאות. שלטון דיקטטורי טוב גורם לאנשים למשטר את עצמם באופן מנטלי ופיזי. כל מי ששובר את המישטור הזה, משול לילד שצועק שהמלך הוא עירום, לבלש שקורע את המסכה מעל פניו של הפושע וחושף את רשת השקרים שלו. כאשר אדם גורם לעצמו כאב כל כך מייסר בכוונה תחילה, הוא קורא תגר על השלטון כאומר "לא משנה מה תעשו לי, לא תוכלו להכאיב לי יותר משאני בחרתי להכאיב לעצמי. לא אשחק לפי הכללים שלכם. אני אחליט איך לחיות, איך לכאוב, איך לדמם, ואיך למות."

לא סתם אילצו את הסופרג'יסטיות בתחילת המאה העשרים לאכול בכפייה. שביתת הרעב שלהן היתה האמצעי היחיד שבו הצליחו, בעזרת גופן, להשיב מלחמה שערה לשלטון שביקש לדכא אותן. לא סתם תפרו לעצמם המהגרים הבלתי חוקיים באיטליה את השפתיים במחאה על היחס המזעזע שלו הם זוכים במתקני המעצר האיטלקיים. וכמובן, לא סתם בחרו אנשים כמו משה סילמן ז"ל להצית את עצמם למוות במחאה על המצב הכלכלי. המדינה הרסה לו את החיים; המעט שנותר הוא להחליט איך ומתי למות. לפעמים, הזעקה הזו היא כל מה שנשאר.

גבולות התודעה וגבולות הגוף הם גבולות הכוח שלנו, המקום שלשלטון אין אפשרות לגעת בו. לא באמת. לא לתמיד. זה המקום שבו אנחנו יכולים להתנגד ולא לאפשר שיפעילו עלינו מניפולציות. לא, אני לא קוראת לאנשים לצאת לרחובות בהמוניהם ולגרום לעצמם נזקים פיזיים כמיצג מחאתי. לא נראה לי שלמישהו פה באמת יהיה אכפת אם פלוני ימסמר את אשכיו אל רצפת הכנסת או אם אלמונית תרוץ ברחובות עם דבק מגע על השפתיים. הנה, שופרות השלטון ידעו היטב כיצד להשתיק את חמשת מקרי השריפה העצמית שהתרחשו על רקע כלכלי מאז מותו של משה סילמן. במדינה אחרת, מקרים כאלה היו גורמים למהפכה ולהעפת השלטון לכל הרוחות, ואצלנו אנשים כבר עייפים מדי, כאובים מדי, ורק רוצים לחיות בשקט. זה מובן.

אבל לכל הרוחות והשדים, בואו לא נתרום את זמננו ותשומת לבנו לתוכניות אנטי-מציאות ולחדשות אנטי-חדשותיות שמאפשרות לליסטים שיושבים בשלטון לחמוס לנו את החיים מתחת לאף. בואו נעשה מאמץ כדי להפעיל את החשיבה הביקורתית, שהיא אחד הכלים החשובים ביותר שיש לנו. אם נתמסר לקליל ולבידורי, עד שנצליח להתעורר מהאשליה עלול להיות כבר מאוחר מדי, ומדינת ישראל תאבד את הציביון הדמוקרטי שלה, תשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את הצהרות של מגילת העצמאות וחזון הדו-קיום של הרצל, תשפיל ותדכא מיעוטים, תמנע מזון מרעבים וקורת גג ממעוטי יכולת, תסגור את שעריה בפני הפליטים והנרדפים שהתחייבה להושיט להם עזרה, ו…

שיט.

* אם אינכם יודעים על מה אני מדברת ומהו "הלא-כלום", קראו מיד את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה. לא ברצינות, מיד. זה הרבה יותר חשוב מהפוסט הזה.

** אל דאגה, הפינצ'ר החלים בינתיים באופן מלא והוא מתלוצץ עם רופאיו, מקפץ בחדווה וזולל את נעלי הבית של משפחתו המאמצת.


Responses

  1. המסתננים צריכים לעזוב ועכשיו, המקום היחיד שאני מוכן לשכן אותם זה ברמת אביב ג בואכה.

    • מעניין הרעיון, כי בפועל זה אכן מה שקרה, נציגי מדינת ישראל ניסו לשכן את המסתננים במקומות שונים וקיבלו מאבק ציבורי תוקפני מתושבי שכונות מבוססות, המקומות בהם נמצאים המסתננים כרגע הם אלו שבהם לא הצליחו התושבים להתנגד.
      בעצמם ממילא לא היו המסתננים מגיעים מאילת לתחנה המרכזית הישנה, הסיעו אותם באוטובוסים.

  2. מה שאתה מוכן לעשות אינו רלוונטי. ישראל חתומה על אמנות בינלאומיות, וחובתה לברר את עניינו של כל מהגר או פליט הטוען שקיימת סכנה לחייו. הרוב המוחץ של פליטים כאלה צפויים לעונש מוות או שקיימת סכנה לחייהם אם יגורשו, ואכן רובם מקבלים מעמד של פליט במדינות נאורות. גם סבא וסבתא שלי, אגב, היו פעם פליטים. אוי ואבוי לי ולכולנו אם הם היו זוכים לאותו יחס שישראל מעניקה לפליטים.

  3. כל כך נכון. הייתי שמחה לראות את הפוסט הזה תקוע בוול הפייסבוק של הביב הנהנתן המדושן. אבל אל תעשי את זה, אנחנו כבר מזמן מדינת פאשיזם דגומה.
    את כותבת מדהים!

  4. דווקא בתוכניות ריאליטי יש ייצוג של מיעוטים ופליטים יותר אשר ממפלגות השמאל. וההשפעה החיובית שלהם על דעת הקהל על מיעוטים הוא גדול משלך ומשל חברייך. אם יש משהו שלא מייצג את המציאות הישראלית ולא משפיע עליו הוא השמאל האשכנזי והמתנשא. בסופו של דבר השמאל האשכנזי הוא מפא"י אם שינויים קוסמטיים בלבד שמנסים לחזור לשלטון ולהתאים את עצמם לשמאל העולמי רק בצורת השיח אבל לא בצורת הפרקטיקה. הדברים שכתבת הם מביכים, משעממים, שכפול של השיח האליטיסטי העבש והאינפנטילי של מפא"י הקולוניאליסטים. אנחנו לא בשנות החמישים ואתם לא יכולים לעצור את "הבאת הביטלס לארץ" וכדאי שתתקדמו ותחכימו ותפנימו את התקופה הפוסט מודרנית שבה אנחנו חיים בה ההמון בוחר את התרבות שלו ולא אתם.

    • לא משנה מה תכתבי, מישהו יגיד שאת אשכנזיה שמאלנית ולכן מתנשאת ולכן לא צריך בכלל להתייחס למה שכתבת.

  5. זה מאוד נכון בנוגע לריאליטי, כי החזון האורוולי של doublespeak מתקיים יפה במדינת ישראל 'הדמוקרטית'. גם הטיעון של 'ניסוי אנתרופולוגי' לא תופס כי הניסוי היחיד שבאמת נעשה בתוכניות ריאליטי הוא על הצופים.

  6. את טועה הרצון שלי קולקטיבי ומייצג את הרו,ב מה שאת מוכנה לא מעניין ולא יתקבל על ידינו.

  7. הרוב מעדיף סוכר על פירות וירקות.

  8. לאינפוטיינמנט יש תרגום יפה לעברית: חדשות-שעשועים
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D

  9. לא מובן לי משהו. את שואלת "מה הקשר בין הרדידות של העשייה הטלוויזיונית לבין הסיאוב השלטוני?" אבל את עונה על שאלה אחרת: "מה הקשר בין הרדידות של העשייה העיתונאית (בטלוויזיה) לבין הסיאוב השלטוני?

    או במלים אחרות – למה קצפך על האנטי-מציאות, יותר מאשר על "תאורית המפץ הגדול" או "חטופים"? כולם ממלאים את ראשו של הציבור כדי שלא יתעסק במה שחשוב באמת.

  10. דווקא מאד אהבתי את "מאסטר שף" אבל באמת נראה לי מוזר שלנבחרת מגיעים אנשים מחתך סטריאוטיפי כל כך: מרוקאי, רוסיה, ערבי, מיליונר וכן הלאה.
    בראיון עם השף שהודח מהתוכנית (על הטרדה מינית כנראה) הוא אישר את החשדות שלי. כנראה שהיו מועמדים שלא נכנסו למרות שהיו טובים רק כי משבצת ה"עורך דין מבוסס" כבר הייתה תפוסה.

  11. אני לא ממש צופה בערוץ 2 או 10 הרבה לפני הריאליטי הראשון. כמו שכתבת על הפליטים, זה לא שהיה כאן BBC ואז הגיע האח הגדול והרס את זה. והטיעון הוא די דמגוגי. גם אם אני מזדעזע ממה שקורה במדינה ומנסה לשנות ככל יכולתי, זה לא אומר שאני צריך להקדיש לכך 100% מהזמן ואני לא יכול גם לראות משהו דבילי בטלביזיה. זה מזכיר את הזעם הקדוש נגד דן חלוץ שהקדיש 2 דקות לשיחה עם הבנק ביום פריצת מלחמת לבנון השניה. כאילו זאת היתה הבעייה עם המלחמה.

  12. אני מאוד מתחברת לטיעון שהרדידות התרבותית היא לא סתם טפשית אלא סכנה ממש. ואכן לשלטון היום בארץ, כמו לכל שלטון בכל מקום, מאוד נוח שהציבור מנמנם.
    אבל התמונה שאת מתארת קורית בכל המערב, וגם אם מתמקדים בארץ, אז זה לא המצאה של השלטון הנוכחי אלא משהו שהולך ומידרדר ב-20 השנה האחרונות תחת כמה חילופי שלטון. ככה שאני לא מקשרת את זה לימין או שמאל.

    בעיני האינטרס שמנתב את זה, נהנה מזה, ומסובב את כולם על האצבע הוא לא שלטוני אלא מסחרי.
    כשהרייטינג הוא מה שקובע ע"מ שמפרסמים שילמו יותר, לאף אחד לא אכפת מהתוכן, אלא רק מזה שהפורמט יעבוד.
    את משרדי הפרסום והחברות לא מעניין לקחת אחריות על הפרהסיה הציבורית. מעניין אותם למכור, ולא משנה באיזה אמצעים. תיאור המציאות או יצירת המציאות בפרסומות עוברת דרך פילטר של פרסומאים צעירים ובלי ילדים שפועלים עם דימויים שטוחים וסטיגמטיים, ומה שחשוב להם זה להיות מאגניבים. ממש לא מזיז להם מה הפרסומות (למשל האחרונה של דולצ'ה גבאנה עם סצינות של אונס קבוצתי) יטפטפו לתודעת הציבור.
    דבר דומה, קורה בתקשורת סביב אקטואליה. גם שם יש לחץ של מכירה. ולכן דחיפה של צהוב, תפיסה של חיפוש אשמים. סקופים מעבר לכל דבר אחר, גם אם זה יזיק. וגם שם זה מודגש ע"י עיתונאים צעירים שיעשו הכל כדי להתקדם טיפה, ואחריות ציבורית לא מזיזה להם.

    הצירוף של כל הדברים האלה היה אולי משעשע לפני 20 שנה כשהטלויזיה המסחרית רק התחילה בארץ, אבל לאורך זמן זה דבר משנה תודעה.
    היום יש דור שגדל על הטלויזיה המסחרית על שלל בעיותיה, לא מכיר משהו אחר, חושב שזאת הנורמה, אלה החיים, אוכל כל מה שמאכילים אותו, העיקר שידחפו לו איזה ריגוש דמיקולו.

    רגישות, אחריות, ערבות הדדית, קשר אינטימי, עדינות, אמפטיה לזולת (לפחות הכרה בזה שהזולת הוא לא מכשיר לסיפוק צרכי אלא אדם בפני עצמו), אנושיות, רצון להשתפר כבן אדם, כבוד עצמי, שיתוף פעולה. לא מעניין. מה את חופרת.

  13. מסכימה: לא ג'ורג' אורוול אלא אלדוס האקסלי. ראו עיבוד של מאמרו של ניל פוסטמן, עם קומיקס!
    http://alllies.org/blog/archives/2693#.Urw7sqKWzE0


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: