פורסם על ידי: vandersister | אפריל 1, 2013

מדריך הטרמפיסט לגפילטע

ארוחות חג משפחתיות. אתם כמהים לזה בערך באותה מידה שאתם כמהים לקבל נשיקה צרפתית לוהטת מהחייזר של "הנוסע השמיני". ועדיין, זו אחת החובות שעליכם למלא כבני אדם, כישראלים וכנצר למשפחה פולנית אסלית. גם אם המשפחה שלכם בולגרית או מרוקאית או רומנית או רוסית או אתיופית או מאדימית* – בחגים, כולנו פולנים. זה ידוע.

כל ארוחת חג משפחתית מכילה מספר אלמנטים שעליכם להתמודד איתם כדי להגיע אל קו הסיום עם נזקים מינימליים, קצת כמו במשחק מחשב. אכילת רגל קרושה, למשל, תזכה אתכם במספר כפול של נקודות לעומת אכילת גפילטע פיש, ואכילת כף שלמה של חזרת מתוצרת הדוד ארווין תזכה אתכם בניצחון אוטומטי, כמו גם בנסיעת אמבולנס חווייתית ומרגשת לחדר המיון הקרוב ביותר. משוכות נוספות הן: הערות עוקצניות ומטרידות מדודות/סבתות, בדיחות תפלות על תוכן ההגדה או תכני חג אחרים, וכמובן, בריחה בשעה המוקדמת ביותר האפשרית למחוזות נעימים יותר, כמו למשל בית של חברים או מעמקי שמיכת הפוך שלכם, שם תוכלו להתייפח בשקט. הבה ונסקור מספר תרחישים של ארוחות חג, בלוויית מספר הצעות שימושיות להתמודדות:

א. הוצע לכם דבר מאכל מסורתי שהמארח/ת ככל הנראה השקיע/ה בו מאמצים רבים. לצורך העניין, נבחר בקציצת הדג המסורתית, הגפילטע פיש הידוע לשמצה. אם אתם כמוני, ואמא שלכם הכינה את הגפילטע, תאכלו אותו בשמחה ואף תבקשו תוספת.** אם אתם מעדיפים לאכול נסורת משומשת של ארנבים ולא את הגוש האפרפר עם כובע הגזר, תוכלו לנקוט בכמה מהצעדים הבאים:

1. אמרו בקול רם "תודה רבה, דודה פסיה, פשוט הרופא אסר עלי לאכול דגים כי יש בהם אנטינוקליאוטידיגלומפים שגורמים לתגובה חריפה עם כדוריות הדם הסגולות שלי, ואני עלול לחטוף שפעת יחמורים אם אוכל את הקציצה. אבל זה נראה נהדר!"

2. דודה פסיה היא רופאה בעצמה, ולא תקנה את החנטריש על האנטינוקליאוטידיגלומפים. במקום זאת, אמרו בקול רם "שומו שמיים!! האם זה אליהו הנביא בפתח??" ובזמן שכולם מסתובבים להסתכל, השליכו במהירות את הקציצה מבעד לחלון. כשכולם יסתובבו בחזרה, העמידו פני לועסים בהנאה ואמרו "אה, כנראה שלא. איזה טעים הגפילטע!"

3. החלון סגור. אופציה 2 אינה אפשרית. ובכן, הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם השונא גפילטע. אם למארח/ת שלכם יש כלב, הגניבו לידידכם השעיר פיסות של גפילטע מתחת לשולחן. הוא יודה לכם על כך. אם הבית מצויד בחתול, סביר להניח שגם מיצי ישמח לקבל תשורה נאה של דג, אך קחו בחשבון שהקיבולת שלו בדרך כלל פחותה מזו של כלב, כך שאל תבנו עליו גם למילוט מאכלים נוספים שאינכם אוהבים. אם גם ההולכים על ארבע של הבית לא תמימים עד כדי כך ומסרבים לקבל את הקציצה המשוקצת, פנו לאפשרות 4.

4. קחו ביס קטן מהגפילטע. העמידו פנים שהקדמתם קנה לוושט, השתעלו החוצה את פיסת הגפילטע והיחנקו לתפארת תוך השמעת קולות חרחור והחלפת צבעים. בקשו כוס מים ושתו אותה באיטיות, תוך השמעת קולות נוספים של השתנקות ונפנוף ידיים מיוסר לאמור "אני בסדר, בבקשה תמשיכו עם האוכל, אני אכחיל לי פה בשקט". המשיכו לחרחר עד שיסתיים שלב אכילת הגפילטע. אמרו למארח/ת "אבוי, אינני רוצה לעכב את כולם עם האוכל! אנא, שים/י לי קציצה או שתיים בקופסה ואתענג על טעמן המופלא מחר בביתי". כשתגיעו הביתה יותר מאוחר, השאירו את הקציצות ליד חתולי החצר. הם כבר יידעו מה לעשות בהן.

ב. שלב הבדיחות התפלות הגיע. הדוד גרישא מספר בקול רם: "אתם יודעים למה אנחנו אוכלים ביצים במי מלח? כי כשבני ישראל עברו את הים, המים הגיעו להם עד לביצים… אהאהאהאהאהא!" מחצית השולחן מגחכת א-לה ביוויס ובאטהד, מחציתה השניה מגלגלת עיניים השמיימה. כשהדוד גרישא מגיע לשלב של "עירום ועריה, שדיים צימחו", אתם מייחלים למותכם בהקדם.

1. אל ייאוש! בשביל זה המציא חתולו של תקרה את הסמרטפון! שלפו את המכשיר והתחילו לקטר במרץ ברשתות החברתיות. סביר שתמצאו שם חברות וחברים רבים לצרה.

2. כשאתם מושיטים יד אל הסמרטפון, המארח/ת נועצת בכם מבט כל כך מגונה, שאתם כמעט והופכים לנציב מלח. ביי ביי רשתות חברתיות. אוקיי, תוכנית ב': העמידו פני צוחקים לבבית מהבדיחה התפלה, והכו בשולחן בעליצות תוך כדי צחוק. אחת מכוסות היין המלאות תיפול, בטעות כמובן, ותישפך על מכנסיו של הדוד גרישא. בעודו הולך לאמבטיה כדי לנקות את הכתם, המשיכו בזריזות בקריאת ההגדה/שנו בזריזות את הנושא למשהו שלא ניתן לספר עליו בדיחות גסות. למשל, המשבר בענף ייצור המלט של מיקרונזיה.

3. אותו הדבר כמו סעיף 2, אך הקפידו להפיל את כוס היין לכיוונכם כך שמכנסיכם הם שיתלכלכו. הרווחתם כמה דקות שקטות לבד בחדר האמבטיה. בונוס של 200 נקודות.

4. אם אתם מרגישים נועזים במיוחד, אמרו לדוד גרישא בקול רציני ובמבט מודאג: "אפרופו ביצים, דוד גרישא, מה עם הבעיה האורולוגית שהיתה לך? כבר הלכת להיבדק? יש לי שם של רופא טוב, אם אתה רוצה. חבל להזניח, הבריאות מעל לכל!"

ג. הגעתם לשלב הקינוחים. אתם מרימים להנאתכם כפית מלאה במוס שוקולד, ובעוד הכפית עושה את דרכה אל פיכם, סבתא בלומה סוקרת אתכם מלמעלה-למטה ומעירה בציניות: "השוקולד הזה, זה בדיוק מה שחסר לכם לדיאטה". אתם נתקעים עם הכפית באוויר, ובעודכם שוקלים כיצד להגיב, מוסיפה הסבתא "תגידי, ואנדר'לה, את קוראת עיתונים? כי כל יום כותבים על דיאטות חדשות. זה מעניין אותך?"

1. התגברו על הדחף העז להטיח את תכולת הכפית בפרצופה של סבתא בלומה. היא בת 102, עברה שתי מלחמות עולם, מגיע לה כבוד, ואתם אנשים בוגרים. סוג של. במקום זאת, אמרו בחביבות לסבתא בלומה: "אבל המוס כל כך טעים, ודודה פסיה כל כך השקיעה בארוחה! אני לא יכולה להעליב אותה! מחר אתחיל לקרוא עיתונים, סבתא, ואצום במשך חודשיים עד שאתפגר, ואני מבטיחה לך שאהיה רזה להפליא בקבר!"

2. לא הולך. אתם כעוסים ונעלבים מכדי לזייף נחמדות. העמידו פנים שלא שמעתם את דברי הסבתא, ואמרו "מה? לא שמעתי, סבתא, יש לי דלקת באוזניים, אמרת משהו על… מיאטה? ביאטה? מצ'טה?" – "דיאטה!!" – "לא, אני לא רואה את התוכנית של אודטה, סבתא. רוצה קצת מוס שוקולד? הוא מצוין!"

3. בהנחה שסבתא בלומה אינה רופאה בדימוס, תוכלו לנסות את תירוץ האנטינוקליאוטידיגלומפים ולטעון שהמוס מכיל חומרים הדרושים לכם לבניית מח עצם, שחזור רקמות, חידוש חמצן וסגירת האוברדראפט בבנק.

4. אתם בבית פולני! זה הזמן לבצע את תרגיל 214/ג, של יידוי רגשי האשם בחזרה אל הדוברת: "את יודעת, סבתא", אמרו בשקט כשזוויות פיכם רוטטות ודמעה נוצצת כיהלום בזווית עיניכם, "התחלתי דיאטה לפני שבועיים, וכבר הורדתי 350 גרם, והדיאטנית אמרה שאני מצליחה ממש יפה ושמותר לי להתפנק קצת בקינוח, ו- ו- ו- *יפחות* עכשיו את קוראת לי שמנה והורסת לי הכל ובווווהוווווווווווו…" כל בני המשפחה ירעיפו עליכם דברי נחמה ועידוד, וסבתא בלומה תתכווץ בכיסאה בכלימה. בונוס של 500 נקודות!

ד. הארוחה הסתיימה. ולא, אין לכם כוח לשבת שם ולשמוע שוב שאיך זה שעוד לא התחתנתם, ואיך זה שעדיין אין לכם חבר/ה, ובבית של חברים מחכה לכם בירה צוננת, קערת תפוצ'יפס והקרנה חוזרת של גלאקסי קווסט (כן, זה מצחיק גם בפעם המאה). בן הדוד, שהתחתן כבר לפני שמונה שנים ויש לו שלושה ילדים, עוד אחד בדרך וקריירה מפוארת בייבוא קורקינטים חשמליים מתוצרת מוזמביק, נוהם לעבריכם בקול מדושן וזחוח: "אז מה, ואנדר? זה שיש תואר שני מהאוניברסיטה, זה לא ממש עוזר לך להשיג חתן, מה? בח בח בח!"

1. התגובה הצינית: קומו ממקומכם בהבעה נחושה, ואמרו: "יודע מה? אתה צודק לגמרי. השחתתי את שנותיי הטובות ביותר ברכישת השכלה גבוהה ועבודה למחייתי, בזמן שהייתי צריכה להשקיע את כל מרצי בהשגת בעל שיממן את כל מעשיי. די להזנחה! אני יוצאת למצוא לי חתן, עכשיו!!" – ולפני שתהיה לבן הדוד הזדמנות להשיב, הכתיפו את תיקכם, וצאו מהחדר עם אש בעיניים ובטריקת דלת מהדהדת.

2. בית פולני, זוכרים? הטיחו בחזרה את רגשות האשם, תרגיל 352/ב': אמרו בקול רועד, "מה לא ניסיתי. לאיזה אתר היכרויות לא נרשמתי. לאב מי ולאב מוּ, וג'יידייט ופליידייט וסטארגייט, ואף אחד… אף אחד לא רצה אותי… בווווווהווווווווווו!!!" דברי ניחומים מכולם, נזיפה לבן דוד, בונוס של 250 נקודות.

3. טקטיקת ההפתעה: אמרו לבן הדוד "האמת, לא רציתי להנחית את זה עליכם ככה, אבל אם כבר העלית את זה… מגיע לי מזל טוב!! אני מתחתנת בשבוע הבא עם עוד חמישה אנשים, ונחיה ביחד בקומונה משותפת בנגב, ונתפרנס מייצור גבינות מחלב גמלים! מוסטפה וג'ורג' ודניאלה ורייצ'ל וקים יאנג-צ'ו ממש מצפים לפגוש את כולכם!"

4. תגובת "הכל או כלום": ממילא אתם לא סובלים את בן הדוד הזה. אין מה להפסיד. אמרו לו בקול רם וצלול "מה, להתחתן? כדי שיהיו לי ילדים מעצבנים ורועשים כמו שלך, קריירה כושלת בייבוא קורקינטים מוזמביקיים, ואני ארצה להציק בכל הזדמנות לקרובות משפחה שלי שעוד לא התחתנו כדי שאני אוכל להרגיש קצת פחות אומלל בחיים המעצבנים והדפוקים שאני כלוא בהם חסר ישע ומת לברוח מהם?"

ספגו את המבטים הפולניים המזועזעים שניחתים עליכם מכל עבר.

אספו את חפציכם בשקט, ואמרו "טוב, אני מבינה שהגזמתי. אני אלך עכשיו".

דלגו בצעדים קלים לבית החברים, שתו בירה, אכלו תפוצ'יפס וצפו בגלקסי קווסט. ניצחון!

אני יודעת שפסח כבר מאחורינו, אז אתם מוזמנים לגזור ולשמור את המדריך להזדמנות הבאה שתהיה, ללא ספק, בקרוב. חג פולני שמח, וזכרו: טוב גפילטע פיש אחד ביד, מאשר שניים בצלחת. אלא אם זו הצלחת של הכלב.

* "חמודי, למה אתה לא אוכל את הגפילטע-מחושים?" – "איכס, אני לא אוהב גפילטע-מחושים!" – "אז תאכל קצת לביבות ווגוניות" – "בלעעעע"
** כן, אני אוהבת גפילטע פיש. ברור לי לחלוטין שאני במיעוט כאן. רגל קרושה, לעומת זאת, לא אסכים לאכול ולו גם באיומי רובה גומיות טעון.


Responses

  1. גם אני אוהב גפילטע, אבל אומרים "מאדימאית" ולא מאדימית. נא לא להוציא את השד העדתי מהחזיה.

    • אה כן, וגם רגל קרושה יכולה להיות מעדן. תלוי מי מכין וכמה שום שמים.

  2. איחולי על זכייתך המרגשת בתחרות הסיפורים של עולמות.

  3. מעולה! תודה לך!

  4. איזה מזל שכל קרובי המשפחה שההורים שלי לא מתכחשים לקיומם עברו לגור בחו"לים למיניהם. ארוחות חג הן הרבה יותר נעימות מאז.

  5. לו רק היתה בידי הרשימה הזו כשהתעניתי תחת מזלגותיהן של חבורת הדודות האימתנייות!

  6. ראשית, ברכות על הזכיה!
    שנית, ברכות על צליחת ים סוף *שיעול* ליל הסדר
    שלישית, גם אני מתה על גפילטע פיש. עוד לא פגשתי אחד שהיה לא טעים לי.
    רביעית, התפטרתי מלהיות פולניה. מי שדוחף את אפו לענייני האישיים חוטף טפיחה-בעלת-ציפרניים-שלופים לאף, כמו שעושים לחתול סורר. פיזית. מי שלא נחמד אליי, שלא יצפה שאני אהיה נחמדה אליו. וכבר לא אכפת לי גם לצעוק עליהם. התעייפתי מהפאסיב-אגרסיב הפולני, יצאתי לחירות. לא בחרתי להוולד לשטויות האלה, אבל זו כן בחירה שלי אם להמשיך להשתתף או שלא. וכן, גם כשעוד גרתי בארץ לא התעסקו איתי. גדלתי עם חתולים, אני יודעת איך לצָפְּרֵן (מלשון: לנעוף ציפורניים, פיזית) בחזרה.
    חמישית, איזה כיף שיש פוסט!
    שישית, ברכות על הזכיה!
    שביעית, אחד אלוהינו.
    שמינית, דיינו.
    וחיבוק.

  7. לכל חבריי שסובלים את המשפחות שלהם – בשקט או לגמרי לא בשקט – אני מזכיר שככל שזה יכול להיות רע, יש רע מזה – שאין בכלל.
    ההורים שלי היו משלנו, הם מראש ויתרו על הארוח הנדיב של המשפחות המורחבות בדיוק מהסיבות שלנו.
    כיוון שאת לבד, הנה הצעה מעניינת – משהו שעשיתי לא פעם בעצמי – פני להתנדב במעון לחוסים, לארגן סדר לאנשים עריריים. הסדר הזה יהיה כולו שלך וכולו אושר צרוף. ואיש מהמשפחה לא יוכל לומר מילה רעה על העדרך (וגם אם כן – פחחחח).

  8. גפילטע פיש שולטטט!!! (ובנות הבית הצעירות מוסיפות ברקע בקולות של להקת מעודדות – "אמא, אני רוצה פילטע פיס!)

  9. תשמעי, זה ממש תלוי בגפילטע. אלה של אבא שלי נהדרים, אבל יש כ"כ הרבה failure modes אפשריים בדרך שאני לא מתפלא שיצא להם שם רע.

  10. צחקתי נורא!!

    להשלמת המדריך, אני חושב שאנחנו בשלים להתמודדות עם האתגר העיקרי: התמודדות עם האחיינית ה-הו-כה-חמודה שכולם צריכים לשתוק למשך השעתיים וחצי שבה הוריה המיוסרים מתחננים שהיא תשיר מה נשתנה והיא מתעקשת על הטוטו טלנו אדול וארוק" וכולנו אמורים לסגל הבעת חמידות מזויפת

  11. קשים חייה של הרווקה הפולנייה 🙂

  12. +235 על גלקסי קווסט.
    ועוד +3232 על המשפחה שלי, שלמרות שחלקם מתנהגים כך, ומספרים את אותה בדיחה עצובה כל פעם, ומעירים בפולניות לבת דודה הרווקה, בכל זאת אוהבים ובעצם מחכים לערב הזה כדי לגלות כמה החטאים הקטנים האלה הם מה שהופך אותנו למשפחה.

  13. לפני החג ! לפני! זה לא עוזר לנו אחרי החג.
    באמת, ואנדר.

  14. אני מצאתי פתרון פשוט – הכרזתי מרד. אני לא הולכת לאירועים או ארוחות משפחתיות ולא מארחת. נכון, הדודה בלה חושבת שאני אנטיפטית והגיסה מצד הבן דוד חושבת שאני אנוכית. וממש מעניין לי את … מה הן חושבות עלי. העיקר, יש לי שקט!

  15. פוסט משובח!

    אני חושב שאין מישהו שלא מת על הגפילטע של אמא/סבתא שלו.
    למעשה – הגפילטע המושלם היחיד(!) הוא זה של אמא/סבתא שלו.
    אני לא מסוגל לאכול אף גפילטע אחר, והאמיני לי שהיו כבר ניסויים בבני אדם, כמו אותה שנה שלאמא שלי "לא היה כח להכין", אז הזמינה מוכן. ואין כמו גפילטע מוכן, שהוכן במיוחד בשבילך ובשביל עוד אלפיים איש. כך גם מרגיש הטעם שלו: אקסטרה-סוכר, הקפאה עמוקה, ומשהו שפעם הזכיר טעם של דג – אבל היום כבר לא. עדיף היה להעביר את החג ללא הדג, ועם בדיחת המלח בביצים.

    ולגבי הסדר עצמו…
    לשמחתי אנחנו משפחה קטנה. אבי ואמי בנים יחידים – כך שאין דודים, דודות, בני דודים. וכל שאר מרעין בישין. השנה אישתי והוריה חמקו להם לניו יורק ל-10 ימים, שכללו – ממזרים שכמותם – את ליל הסדר.
    כך שהשנה בסדר היינו הוריי, אחי ומשפחתו (אישתו ושני ילדים) וההורים של אישתו. קטן, מצומצם – ועדיין אחי הצליח להרוס להורים שלי את החג. אבל זה כבר לא חדש. הוא עושה את זה בכל חג.

  16. תודה רבה על הפוסט.
    אצל עולי ברית המועצות הסיפור דומה מאוד, כך שאולי ניתן לערוך קטגוריה של "מזרח אירופים" לאירוע המבהיל הזה ששמו ליל סדר.

    (ד"א גפילטע פיש זה אחלה, אם כי שמעתי שהגפילטע פיש הרוסי טעים יותר מאשר הפולני המתקתק, או כמו שדודה שלי ג. ז"ל הייתה אומרת: "גפילטע פיש פולני זה קומפוט דגים")

    השנה אמי ויתרה על הטקס השנתי שבו היא עושה את עצמה שמחה לארח את כולם וכולם עושים את עצמם שמחים להתארח אצלה, והחליטה להיעתר לסירובם של בני המשפחה המבוגרים שבאופן מסורתי אומרים שאינם יכולים להגיע.
    כן, אותם שמרגישים לא טוב כבר בשעה 20:30 ונמלטים הביתה. זאת לא לפני שסיפרו לנו את כל קורות יהדות ברית המועצות בתקופת סטאלין (חלקם סבלו, חלקם היו מרוצים יותר).
    וכנגזרת מעצבנת במיוחד – אחד הילדים בעלי הרישיון חייב להקים את עצמו ואת כרסו הדחוסה בכבד קצוץ, רגל קרושה, גפילטע פיש ועוד מנות ראשונות (!) ולהסיע אותם חזרה.

    אבל…
    למרות כל זאת, אני לא חושב שאי פעם ארצה לוותר על האירוע, ולעיתים יש אפילו רגעים שנצרבים בזיכרון ועולים אחר כך כזכרונות נוסטלגיים. זו דעתי בכל אופן.

    חג עצמאות שמח.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: