פורסם על ידי: vandersister | יוני 19, 2012

רק אל תתנו לו לאכול בחופש הגדול

הפוסט האחרון בנושא היחס של הממסד הרפואי לאנשים שמנים עורר תגובות רבות. אני רוצה להודות לכל מי שהשתתפו בדיון ותרמו סיפורים מהחוויות האישיות שעברו, ומקווה שהפוסט הגיע גם לעיניים מקצועיות פה ושם, של רופאים שעשויים לקחת את הדברים בחשבון בפעם הבאה שיטפלו בפציינט/ית שמנ/ה. 

אסף שוחמי ביקש להמשיך את הדיון בפוסט אורח, בתגובה לכתבה שהתפרסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות". גילוי נאות: אני מאוד אוהבת לשחות בבריכה. אני מאוד שונאת ללבוש בגדי ים. בעיקר כי לא מייצרים בגדי ים נוחים – עזבו מחמיאים, *נוחים* – במידה שלי. וכן, גם אני הייתי ילדה שמנה בחופש הגדול.

================================================================

ביום ראשון בבוקר נחת אצלי עיתון "ידיעות אחרונות", ובו כבכל יום ראשון מוסף "זמנים בריאים", הבנוי ממעין ערב-רב של כתבות מתורגמות, מתכונים, פרסום סמוי (אני מסרב להשתמש במונח המכובס והמוכר), רשימות טיפים, ראיון עם ידוען ולעתים גם כתבות (שאמורות להיות) יותר רציניות. הפעם, המוסף הוקדש לקיץ שזה עתה נחת עלינו בהפתעה, עד כמה שאפשר לומר שזה מפתיע כשחם פה. כתבה אחת הוקדשה לנזקים הרבים הנגרמים משיזוף קל, אותה כתבה סמדר שיר (גם את זה היא עושה). כתבה אחרת היא על נישואין חד-מיניים וגם אותה כתבה סמדר שיר (כן, גם את זה היא עושה). כתבה קצרה ליד – וירוס הפפילומה, שבאופן מפתיע דווקא לא כתבה אותה סמדר שיר (את זה היא עשתה דווקא במקום אחר). הכתבה בכפולת האמצע קיבלה את תואר "המעצבנת של היום".

בכתבה, אריאלה איילון מספרת לנו למה זה לא טוב שילדים שמנים חיים בחופש הגדול. לצד הכותרת  הירקרקה – "העונה העצובה של הילדים השמנים", תמונה של ילדה אדמונית ועגלגלה במשהו שנראה כמו בגד ים פרחוני ומשקפי שחייה, והיא עומדת כשגופה פונה אל הצד ופרצופה העגום מישיר מבט אלינו, אולי כדי להסיר ספקות לגבי שמנותה. כותרת המשנה מספרת לנו כך:

"כל הילדים מחכים כבר לחופש הגדול – כולם, חוץ מאלו הסובלים מעודף משקל * בשבילם ללכת עם כל הקייטנה לבריכה זה סיוט, ולפשוט את החולצה בסוף היום זו טראומה * בנוסף, כבר אין להם סדר יום קבוע וחוגים, שהחזיקו את המשקל שלהם בשליטה במהלך השנה * הם מסתגרים לבד בבית, מתנחמים באוכל – וההורים מתפוצצים מרוב תסכול"

גם אני, איך לומר, מתפוצץ מרוב תסכול, כשאני קורא כתבות כאלו, שנדמה כאילו תפקידן לא לתת לי מידע אלא לקבע לי חלקים של מידע בתור מידע שלם. בכל הקשור לדימויי גוף – ודאי שאיני מופתע, כיוון שרוב רובם של כלי התקשורת לא מסוגלים להתמודד עם נושא מורכב שכזה. אך לומר זאת עליהם יהיה לעשות עימם חסד, כיוון שיתכן שהם גם לא רוצים להתמודד, כי הרבה יותר קל ופשוט לקבוע ש"שמן זה רע", ושילד שמן סובל מ"טראומה" – שהיא, כידוע, פצע מדמם – לא פחות.

הכתבה מכילה ראיונות עם הורים לילדים 'שמנים' שקשה להם נורא עם זה שהילד שלהם מתוסכל; נתונים לגבי שיעור הילדים ה'סובלים' מעודף משקל ומהשמנת יתר; הסברים מקצועיים מצד מומחים לגבי הפסיכולוגיה של השמנת החופש הגדול; תיאור המפגש בין הורים מתוסכלים למומחים אלו; ובסופה מעין קביעה לגבי אותו מעגל השמנה שהכתבה סובבת סביבו – הילדים חוששים לצאת לקייטנות כי הם שמנים, יושבים בבית וזוללים, נהיים יותר שמנים וממשיכים לחשוש לצאת לקייטנות. לאחר מכן, יש בוקסה – להלן, קופסה – ירקרקה ובה טיפים לגבי "איך לשמור על המשקל בחופש הגדול". בולטים במיוחד הטיפים הבאים:

  • הימנעו ככל האפשר משיחות על אוכל. אל תהפכו אותו לפרס או לעונש.

  • בשום מקרה על (הטעות במקור, א"ש) תהפכו את ההשמנה למושא בדיחות ולעג.

  • השתדלו להימנע מהמילים שמן, משקל או הרזיה, שיש להן פוטנציאל נפיץ ומעליב.

הבנתם, ילדים? הורים של ילדים? ילדות שמנמנות שאולי מביטות בתמונה ורואות בבואה של עצמן? קשה לי לומר אם יותר מרגיז אותי מה שאין בכתבה, או מה שיש בה. נתחיל ממה שאין בה: אין כלל הסבר לגבי ההבדל בין "עודף משקל" לבין "השמנת יתר". הרשו לי להזים מיתוס – אנשים חיים עם עודף משקל! כל חייהם! ולרוב – חיים טובים ובריאים! אין קשר הכרחי בין מי שחי לא טוב לבין היותו בעל עודף משקל או מוגדר כ"סובל מהשמנת יתר". מי שלא בריא יכול להיות רזה באותה המידה שבה הוא שמן. אז מה ההבדל? "עודף משקל" מוגדר לפי פרמטר עתיק ודי הזוי שמשום מה עדיין משתמשים בו – BMI – אינדקס מסת הגוף; "השמנת יתר" מוגדרת כמקרה ספציפי של עודף משקל, ומבוססת גם היא ע"י נקודה גבוהה ביותר במדד הBMI – הימצאות מעל אחוזון משקל 95. זה כתוב בכתבה – אבל מה זה אומר? לפי המרכז האמריקאי לשליטה ומניעת מחלות (CDC) – תת-מקבילה של משרד הבריאות – זה לא אומר כלום. זה המדד הכי פשוט שאפשר לסנן אנשים דרכו לבדיקות רפואיות אחרות – זול ואפקטיבי במידה להערכת סיכונים בסיסית. דרכים אחרות פשוט מסובכות ויקרות יותר. כראוי לסטנדרט מידה ניאו-ליברלי – כלכלי, חוסך כסף, פשוט, ואין צורך לבדוק את ההשלכות שלו. אז מה אם כמה אנשים ירגישו רע, למי איכפת מהם, הם הרי שמנים.

נוסף על כך, מהו מקור התסכול של ההורים לילדים שמנים? הנה שוב – הם שמנים כי הם אוכלים, והם אוכלים כי הם שמנים. אין שום איזכור לגבי האחריות ההורית לדימוי הגוף של הילד – במקום להיות מתוסכל מזה שהילד שמן, להפסיק להיות מתוסכל ולהפסיק להאמין לאקסיומה ש"רזה זה יפה"; אין שום מילה על דימוי הגוף הקלוקל שמקנות לנו חברות לתכשירים קוסמטיים, חברות למוצרים היגייניים, חברות למכירת כדורי הרזיה, והזרם המרכזי של כלי התקשורת; אף מילה של מומחים לתקשורת וקידום בריאות שיסטרו סטירה חזקה ומצלצלת בפניהם של ההורים הללו ויגידו להם שהבעיה היא לא בילד; אין אף מילה על הצורך העז להפסיק את מעגל השנאה כלפי השמנים – יש סיבה שלמילים שמן, הרזיה ומשקל יש "פוטנציאל נפיץ ומעליב", כלשון הכתבה. מאחר והסיבה היא בין השאר כתבות כאלו. ויש גם סיבה מדוע ההשמנה היא "מושא לבדיחות ולעג" – לא מספיק רק לציין שלא מומלץ לעשות זאת, כיוון שזו רק הרחקה של הבעיה ולא טיפול בשורש שלה.

ובאשר למה שיש בכתבה – אין טעם לבקש "איזון" בהבאת מרואיינים "מהצד השני" כי אין פה צד שני. הכתבה הזו מגמתית ומטעה כמו הרבה אחרות, ואני לא בטוח שיש טעם שאבקש שכתבה, כל כתבה על כל נושא, לא תהיה מגמתית. הפונקציה של קבלת מידע מכלי התקשורת היא חשובה, ולפעמים כשמציגים מידע, ההצגה נדמית כמאוזנת ע"י מי שמקבל את המידע כמובן מאליו ונדמית כמגמתית ע"י מי שיותר ביקורתי כלפיו מסיבותיו. אבל לכל הרוחות, מה שכתוב בכתבה גובל ברמאות.

הבאת הורים מתוסכלים? יופי. תעמתי אותם עם סוגיית דימויי היופי! לא צריך להיות סוציולוג של הגוף בשביל זה – אנו כבר 50 שנה לפחות אחרי שהנושא הזה עולה ביתר שאת גם מחוץ לאקדמיה. תשאלי שאלה אמיתית – האם אין דרך אחרת לטפל ב"בעיה" מעבר ל"להרחיק את הילדים מהמקרר"? האם זו "בעיה" שאפשר "לפתור"? ומהי ה"בעיה" בעצם? הנה עוד עניין – מה עם להביא הורים שדווקא אין להם שום "בעיה" עם זה שהילד שלהם "שמן"? ואפילו לעמת ביניהם, ולו רק על דפי העיתון? ומדוע, עד שכבר מדברים עם פסיכולוגית קלינית והתפתחותית, יוצא שהדברים שהיא אומרת תואמים ב99.9% את מה שההורים אומרים? אין סיכוי שאקדמאית מוכשרת שהייתה יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים מכירה דברים אחרים? והפרופ' המכובד שמפרסם את קופ"ח כללית על הדרך, רופא בכיר באחד מבתי החולים של הקופה, לא יודע לומר שום דבר אחר מלזרוק נתונים על שיעור הילדים השמנים באוכלוסיה? יתר על כן, אפשר להבין הכל גם בלי לקרוא – לצד הכותרות והתמונה הנוגה, נמצאים כותרות-על (Headers) מעל חלקי הכתבה, מודגשים באדום – "10% סובלים מהשמנת יתר", "שמן שווה כישלון"; ושני טיזרים כחלחלים המבליטים חלק מנותק מההקשר של הכתבה – אחד של עדות של הורים לילד ב'טראומה', והשני הוא ציטוט של הפסיכולוגית הנ"ל – ויותר נכון לומר, קובעים את ההקשר של הכתבה.

אל תגידו לי ש"ככה זה בעיתונות", תעזבו את ה"נו, זה מסגור והבלטה, תמיד עושים את זה", ואל תגידו לי ש"מה שהיה הוא שיהיה", ותתנתקו ממנטרות שחוקות כמו "אבל יש בזה גם דברים נכונים" – בכתבה הזו אין שום מידע חדש, רק חזרה על מנטרות שחוקות שלא מקדמות אותנו לשום מקום ותרומה לרע הכללי שכללו ועיקרו הימנעות מלקחת אחריות על המציאות, ואני מדבר על הסתכלות מפוקחת שמאפשרת לפעול בלי לפגוע בבני אדם. ואף מילה על התרומה הפוטנציאלית של כתבות כאלו לקידום האנורקסיה.

אבל בטח תגידו, מה לך ולזה. כאילו שאין לך מה לעשות בחיים עכשיו – להתרגז מכתבות, ועוד כאלו שבעיתון שעשוי מנייר שמי בכלל קורא אותו היום כשיש אינטרנט. ואתה בכלל רזה שחיף שאוכל כמעט רק אורגני, מגדל ירקות בגינה ועושה ספורט. נכון, אבל לא נכון – סבלתי מיחס מזלזל מרופאים ששלחו אותי "להשמין" כיוון שאני ב"תת משקל חריף". זו תמונת המראה של מה שואנדר סיפרה – אנשים ללא הסמכה מתאימה שחושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב לי ומה עדיף לי; אנשים שניזונים מתזונה מערבית לקויה, רזים ושמנים כאחד, שאני לא מסתדר להם בעין; אנשים שכותבים על דברים ומזדעזעים מ"תופעות" ומ"מחלות" מבלי שהם מבינים בזה כלום – וגם אם כן, ההבנה נובעת מניסיון אישי שלא מייצג שום דבר. הנזק כבר נעשה ועכשיו צריך לתקן אותו, לא לגלגל אותו על מי שזה לא מגיע לו ועל מי שלא אשם. קשה לי מאוד עם המצב הזה. אסור לעמוד מנגד.

עונת הטראומה


Responses

  1. הילד הבכור שלי רזה כמו מקל, יושב כל היום מול המחשב והטלוויזיה ולא יוצא מהבית בעוד שאחיו השמנמן משתולל בגינה בכל הזדמנות . לפעמים הם רבים ואז אני צריך להציל את הגדול (בן 10 ) מידי אחיו בן השש שנרביץ לשחיף. מאד עצוב לי שאין לאח הקטן איזה אח גדול בריון וסמכותי אבל ככה זה

  2. תודה על הפוסט (אורח) הזה, נושא מרתק וחשוב

    • תודה לך, שרון 🙂 אני שמח שיש לך זמן לקרוא בין לבין העבודה החשובה ביותר שאתה עושה ב'נטוש'.

  3. תודה על הפוסט, ואנדר ואסף.

    ההמלצות אסוניות לגמרי ומרתיחות. זה במסגרת "אתה חייב להיות מושלם בכל דרך ואופן ולכפות את השלמות הזו – המוגדרת עבורך מבחוץ – על כל בני משפחתך."

    יופי של דרך לשגע הורים בחופש (שזה, ברוב המקרים, לשגע אמהות בחופש): העמד יעד בלתי-אפשרי ואז דרוש מכל הנוגעים בדבר להכפיל ולשלש מאמציהם כדי לעמוד בו.
    מזכיר את מיטת סדום, שמגיעה לה כל ההשמצה ההיסטוריות שיש עליה.

  4. נקודה יפה וחשובה, רק מילה אחת – "מפוכחת" ולא "מפוקחת".

    • תודה 🙂 דווקא התכוונתי למפוקחת, במובן של פיקוח (בקרה) – אך אכן כנראה בחרתי במילה לא מי-יודע-מה תקינה בעברית.

  5. מאוד הגיוני: הפכו את ילדיכם הכרסתניים לרזים יותר על ידי כך שלא תדברו איתם על אוכל, ולא תזכירו מילים כמו "הרזיה" או "משקל". למעשה, כל שיחה על אוכל או ניסיון להגביל את צריכתו רק יובילו את ילדיכם הבשרניים לאכילה בולמוסית והשמנה נוספת, מה שיישב על מצפונכם כמובן. לעומתזאת, התעלמות מנושא האוכל והמשקל ינציחו את הרגלי האכילה הקלוקלים של הצאצא עב הבשר, ויעמיסו שכבות של כולסטרול על כלי הדם שלו ועל מצפונכם (ובכל מקרה, אל תשכחו שאתם גם אלו שהורישו לו את הגנטיקה השומנית המחורבנת הזו, שהרי הבן של השכנים אוכל כמו פיל ורזה כמו גמל שלמה).
    לסיכום, הדרך הנכונה ביותר להפוך את ילדיכם העגלגלים לדקיקים, ובכך להציל את עורקיהם ובטחונם העצמי, היא על ידי שדרים טלפתיים שמכילים מסרים כמו "לפתוח מקרר זה איכסה", "לגלידה יש טעם של קקי" ו"אתה לא באמת רעב". מקסים.

    • תמר, תודה על התגובה 🙂 זה נכון. ודאי שחשוב שלא להתעלם מנושא האוכל, אבל ההטבה במצב תגיע בראש ובראשונה שנפסיק להתייחס להשמנה ולאנשים שמנים בתור בעיה. אולי השלב הבא יהיה להביא את אורי גלר לתכנית "לרדת בגדול".

  6. תודה רבה על פוסט חשוב זה וגם הקודם.
    חבל רק שההפגזה הבלתי נלאית מהתקשורת, הפרסומות, מערכת החינוך (כן!) והורים מתוסכלים (ממה בדיוק? מזה שהילדים שלהם נראים בדיוק כמוהם?) לא תיפסק כנראה בעתיד הנראה לעין.
    ומעניין שכל המסרים האלו מלווים תמיד בהתייחסות לבריאותו או אי-בריאותו של האדם השמן. בדרך כלל בתוספת נימה מודאגת של מיסיונר הבא להציל אותנו מעצמינו. לדעתי מדובר בהסחת דעת מהדבר העיקרי – הצורך של אנשים בחברה להתאים את עצמם ואת סביבתם לתפיסה אסתטית מסוימת השייכת לתרבות מסוימת בתקופה מסוימת. (אלא שמעולם לא הייתה תקופה שבה שטיפת המוח בנושא הייתה כל כך אינטנסיבית ולכן אני פסימי בנוגע לסיכוי של זה להשתנות בקרוב).
    כל שניתן לדעתי לעשות זה לנסות ולמזער נזקים לעצמינו ולקרובים לנו, לומר לכל המודאגים לדאוג ל- BMI של עצמם ולהוציא את האף מהצלחת שלנו.

    • א. (חבל שלא בשמך המלא), תודה על התגובה 🙂 גם זה נכון – זה בגלל שהתקשורת כמוסד חברתי קשורה בעבותות לחברה ולערכים שלה. הרבה יותר קל לנו להפוך קבוצה של אנשים למוקצה מחמת מיאוס מאשר להתמודד עם סוגיות מורכבות. כמו גם, אסתטיקה נכון להיום חשובה יותר מכל דבר – היום, לפני שחושבים בכלל אם מוצר הוא שימושי, חושבים אם הוא נראה טוב או האם הוא מסתדר בעין. ראה בעניין זה את פריחתם של בתי הספר לעיצוב (למרות ששם, בחלקם לפחות, מנסים לשמור על הגחלת של ערך לפני מראה ולא מראה כערך ראשוני וחשוב בפני עצמו).
      מדוע להיות פסימי? הרי אנו כאן כדי לשנות את זה. אם נהיה פסימיים, ודאי שזה לא ישתנה.

  7. […] כל מילה שהיא אומרת. לבקשתי, היא פרסמה את הפוסט הבא כפוסט אורח אצלה וביחד אנו ממשיכים את הדיון בעניין הכה-מרגיז הזה. אני […]

  8. קראתי רק עכשיו את 2 הפוסטים האחרונים שלך, ויש בי לא מעט כעס על מה שהרופאים הללו עושים.

    קחי סיפור (שלפחות את חלקו את מכירה, אני מניח):
    אני התחלתי את חיי הצעירים בתור אדם רזה. אפילו שחיף. האמנתי במשך שנים בריצות ארוכות, ואף השתתפתי במרוצים של 10 ו-21 ק"מ במשך קרוב ל-7 שנים. בתחילת שנות ה-20 שלי, דפקתי את כף הרגל הימנית שלי אחרי חצי מרתון בתל אביב, ונאלצתי לדדות חצי שנה על קביים. אלא שבגלל שהגוף שלי היה רגיל לכמות אדירה של פחמימות, המשכתי לאכול מבלי להתאמן – והשמנתי במהירות. בשיא שלי, פחות משנתיים אח"כ, הגעתי ל-137 ק"ג, כולל כמה סנטרים חביבים (שאותם ניסתי להסתיר עם זקן תיש לא מוצלח במיוחד). באותה תקופה שנאתי את עצמי. ברכת השלום של ההורים שלי היתה: "שלום. השמנת". הייתי בדיכאון מטורף. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. אחרי בערך 3 שנים כאלו, החלטתי לחזור להתאמן. בלי דיאטות רצח (שנכשלתי בכולן – עם דיאטנית ובלעדיה), אבל בהתמדה רבה, הצלחתי להוריד 54 ק"ג במשך חמש שנים. לא הפסקתי לאכול את מה שרציתי, אלא פשוט אכלתי פחות. בלי ניתוחים, בלי דיאטות שאף פעם לא עוזרות, עם בירה וסטייקים – אבל פשוט פחות.

    בשנת 2006, הייתי בשיא מבחינת הורדה במשקל: 83 ק"ג על 1.84 מטר. שנה וחצי לפני כן, כבר גילו לי סוכרת מבוגרים. באוגוסט 2006, חליתי במחלת שרירים (לא ניוונית – אך מאוד כואבת) שנקראת פיברומיאלגיה. זה היה בתקופה שבה התאמנתי 3-4 פעמים בשבוע בחדר כושר. הכאבים, כמה אירוני, התחילו אחרי אימון שגרתי ביום בהיר אחד, בלי כל אזהרה מוקדמת.

    במשך 10 חודשים אף אחד לא ידע מה יש לי. לא הצליחו לאבחן אותי (ולי יש מזל: אנשים רבים, ובמיוחד נשים רבות, אינן מאובחנות במשך זמן רב יותר, והייתי עד למקרה שמישהי שחלתה בזה, לא אובחנה במשך 3 שנים). בגלל שלא התאמנתי, התחלתי שוב להשמין. אמנם מאוד לאט – אבל עדיין. הרופאים היתרו בי כל הזמן לעשות פעילות רפואית מתונה: הליכה, שחייה וכו' – כי זה הדבר היחיד שיפתור לי את הבעיה הרפואית. אני חי עם המחלה הזו מאז, ו"חוגג" לה בעוד חודש וחצי 6 שנים. אני עושה פעילות גופנית מתונה כל הזמן. כל יום. גם כשאני מתפתל מכאבים. אני יוצא להליכות עם הכלב, ולפעמים גם יושב קצת על אופני הכושר שקיבלנו מחמותי. האם זה "פתר לי את כל הבעיות"? ממש לא. אפילו לא קרוב לזה.

    אני מלאה אותך בכל הסיפור הזה, בגלל שיש משהו משותף בין המחלה שלי למה שאת מתארת. רופאים רבים התנו את הטיפול בי, בכך שאקח תרופות פסיכיאטריות. במשך השנים הראשונות לקחתי תרופות שהלכו והתרבו במינון ובחוזקן. זה הגיע למצב אבסורדי, שבו הלכתי לרופא בכיר מאוד ויקר מאוד באופן פרטי, רק בכדי שהוא יספר לי ש"יש לך שד בגוף ואתה צריך לצמצם אותו" (תוך כדי שהוא מראה לי בעזרת חותמת קפיצית איך בדיוק מצמצמים שד). בזמנו, כתבתי על כל זה כאן: . http://smonkey.site.co.il/blog/archives/363

    רופאים אחרים, התעלמו מהכאבים שלי, ורק ניסו לכפות עליי עוד תרופות פסיכיאטריות – למרות שרובם כלל לא היו פסיכיאטרים. למה? כי זה היה ה"נוהל". חולי פיברו צריכים לקבל טיפול פסיכיאטרי. אחרי יותר מחמש שנים עם המחלה, החלטתי לפני כמה חודשים להפסיק עם זה, רגע לפני שאני מקבל עוד תרופה שתמחק אותי לגמרי (כפי שכבר קרה לי פעם אחת, וגם על זה כתבתי בזמנו בבלוג שלי). האם זה שינה משהו במחלה שלי? האם התרופות עזרו לי למצב הרוח? האם החיים שלי השתפרו? לא. אבל כשהסברתי את זה לרופאים, הם רק משכו בכתפיהם. האם הם לקחו אחריות על הכישלון? ברור שלא. ועדיין – כל חולי הפיברו מופנים היום לטיפול פסיכיאטרי תרופתי לפני כל טיפול אחר.

    אחרי כל התלאות הללו, למדתי כמה דברים חשובים:

    1. יש רופאים שיכולים להיות חארות.

    2. יש רופאים שיכולים להיות מטומטמים חסרי רגישות.

    3. יש רופאים שחושבים שהם אלוהים והם יודעים הכל.

    4. לא כל מה שהרופאים אומרים לך זה תורה מסיני – למרות שחלקם היו רוצים שנחשוב כך.

    5. אנשים שמנים יכולים להיות סקסיים מאוד. אישתי אישה מלאה, ואני מטורף עליה ועל הגוף שלה.

    6. היום אני חי עם משקל של סביב 100 קילו (טיפה פחות), אבל אני כבר ממש לא שונא את הגוף שלי (אולי קצת בגלל השרירים – אבל בטח לא בגלל השומנים).

    7. כשאתה בשיא הבריאות שלך – דברים רק יכולים להשתבש.

    8. החיים הם כמו רכיבה על אופניים – אם קל לך – סימן שאתה בירידה. ולכן – כמו שכולנו יודעים – קשה זה לא תמיד רע…

    9. וזה בשביל אסך שוחמי – גם אני מנוי היום על ידיעות. את המוסף הזה אני זורק לפח לפני שאני קורא אותו. עשה לעצמך טובה, ועשה מעשה דומה. האמן לי – זה נותן הרגשה הרבה יותר טובה, מאשר לקרוא את הפסבדו-מדע שלהם.

    10. ואחרון חביב – גם אם נתאמן כל חיינו – בסוף מה יקרה? נמות בריאים… 🙂

    לא יודע מה אתכם – אבל אני מעדיף לחיות את החיים בהנאה מרובה ככל האפשר, תודה רבה. ואם עוד לא קראתם את הטור של רענן שקד במוסף "7 ימים" השבוע – רוצו לקרוא. האיש מדבר מהבטן שלי…

    [נ.ב. ואנדר – אל תקשיבי להם. את נראית נהדר. לפחות בשנתיים וחצי שאנחנו מכירים].

    • גיא,
      זה היה פוסט אורח בפני עצמו 🙂 תודה על התגובה (כולם – לקרוא, לא להתעצל!). אתה אכן צודק בקשר למוסף. כשאני חושב על זה, אני באמת לא יודע מדוע באותו היום פתחתי אותו.

      אגב, ציינתי בפוסט שאני מקפיד על תזונה בריאה וכיו"ב, ולא אמרתי למה – אני סובל מכל מיני דברים, שהתזונה הבריאה פתרה (את חלקם, רוב הזמן). אני מאוד נהנה מהחיים, ובמיוחד עכשיו – ולפני זה סבלתי לפרקים. יש דרכים שונות ומשונות להנות מהחיים, ואני בהחלט נגד להרוג את עצמי. ולצד זה, כשרופאים מתנהגים כמו שואנדר מתארת, צריך לעצור את זה. דני רופ הגזים ואמר אפילו – להביא להם בראש – אבל זה רעיון לא משהו.

  9. […] זה ודאי לא בגלל "הבריאות". כמו שכותב האיש הזה כאן – הסיבה היא שגוף שמן פשוט לא מסתדר לכן בעין. לא רק […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: