פורסם על ידי: vandersister | מאי 27, 2012

ירושלים, 30-31.05.2012

שמעתם על החוק החדש שעבר בכנסת בקריאה ראשונה בשבוע שעבר? ממש התפלצתי ממנו, אני לא מבינה איך החוק הזה לא הכה יותר גלים והגיע לכותרות, איך עדיין אף אחד לא ארגן הפגנה כדי למחות נגדו. חשבתם שהמאגר הביומטרי יגרום לנו לצרות צרורות? תחשבו שוב. הגיהינום עוד לפנינו.

על פי החוק החדש, משרד הפנים יערוך הגרלה ויחלק את אזרחי המדינה לשתי קבוצות באופן אקראי. כל אזרח יידרש מעתה לענוד סרט על זרועו, בצבע כחול או אדום. האזרחים יידרשו לגשת למרכזי חלוקה מיוחדים כדי לקבל את הסרטים, ויידרשו לענוד אותם בכל עת. אזרח שיימצא בציבור כשאינו עונד סרט בצבע המיועד, יגורש מהמדינה לאלתר. כל בעלי הסרטים האדומים יקבלו אוטומטית הפחתה של 30% במשכורתם. כל בעלי הסרטים הכחולים יקבלו ייצוג-יתר בכל עמדות המפתח במשק. כל בעלי הסרטים האדומים לא יורשו לשאת דברים בפורומים מסוימים וללכת ברחובות מסוימים שייקבעו על פי קריטריונים רנדומליים של הממשלה. בין עונדי הסרטים האדומים יערכו הגרלות נוספות, שיקבעו את הסעיפים הבאים: 25% מעונדי הסרטים האדומים שיעלו בגורל ייאנסו, ו-30% מעונדי הסרטים האדומים יעברו תקיפה מינית, על ידי עונדי סרטים כחולים, שיהיו ב-85% מהמקרים בני משפחה או אנשים המוכרים לעונד הסרט האדום. כל עונדי הסרטים הכחולים, בלי יוצא מן הכלל, מורשים על פי החוק להטריד, להציק, להכות, ולהתעלל מילולית ופיזית בעונדי סרטים אדומים, ומתבקשים לעשות זאת בכל הזדמנות. מי שיפרסם ברחוב תמונה של אדם עונד סרט אדום, תמונתו תושחת והוא עצמו יסבול מסנקציות כספיות. עונד סרט אדום שיעז לשאת דברים בפורום שאינו מותר, ללכת ברחוב שאינו מותר או לשבת בכלי תחבורה ציבורית שאינו מותר, ייענש במקום המעשה בהלקאה על ידי עונדי הסרטים הכחולים.

אני מניחה שאתם כבר רואים לאן אני חותרת עם הרעיון הזה.

כן, זו אנלוגיה שקופה וזולה למדי. יחד עם זאת, היא כל כך מתבקשת, שלפעמים אוחז בי צורך עז לזעוק בקולי קולות שהמציאות הזו, שכולנו התרגלנו אליה, שבה כל אישה רביעית נאנסת, כל אישה שלישית עוברת תקיפה מינית ולפחות 95% מהנשים עוברות הטרדה מינית, היא מציאות ממש לא הכרחית. "ככה זה", אומרים אנשים, "אין מה לעשות". החצי הראשון של האמירה הזו אכן נכון: ככה זה. אבל, וזה אבל גדול, זה לא חייב להמשיך ולהיות ככה. זה לא נכון שאין מה לעשות. מבחינתי, העובדה שגופם של אנשים מסוימים נתפס כמותר ושאנשים מסוימים אחרים מרשים לעצמם לקבוע עבורו מגבלות שונות – איפה מותר ללכת, איפה אסור לנסוע, מה מותר ללבוש וכן הלאה, ומצד שני מרשים לעצמם להשתמש בו למטרות פרסום וכדי לקדם את האינטרסים שלהם – היא סוג של פסיכוזה חברתית ותרבותית. היא הגיונית בדיוק באותה מידה כמו חוק דמיוני שיחלק את האזרחים רנדומלית לשתי קבוצות, ויכריז כי ה-50% האלה יכולים לעשות הכל, ואילו ה-50% האלה יצטרכו לסבול בשקט. כל זאת, כי במקרה נפל בגורלם להיות אנשים ממין נקבה, ולא ממין זכר.

לפני כחצי שנה, ארגנתי הפגנה קטנה של כמה מאות אנשים, שהוקדשה לנושא של שירת נשים. ההפגנה הכתה גלים והגיעה עד למקומות הגבוהים ביותר: הרמטכ"ל הבטיח לנו שלא יקום ולא יהיה דבר כזה, הדרת נשים בצה"ל. ראש הממשלה ירה גיצים בדברו על הדמוקרטיה הישראלית, שבה נשים וגברים פועלים יחד, כתף אל כתף. אפילו נשיא המדינה הזדעזע והעלה על נס את השוויון המגדרי בישראל, ערך עליון שיש לשמור עליו מכל משמר.

נו, וזה הועיל במשהו? מצד אחד, בחג השבועות האחרון, אנשי "ישראל חופשית" בירושלים נאבקו, ביחד עם המשטרה, לסלק "סדרנים" שהנחו את הנשים והגברים שהגיעו לחגיגת שבועות למדרכות נפרדות, דבר האסור על פי חוק. מסתבר שבירושלים, המשטרה מגלה מודעות רבה ומצליחה במקרים רבים למנוע מצבים של הפרדה מגדרית לא חוקית. מצד שני, קווי המהדרין חיים ובועטים, וחברה שניסתה להגיע לביתי שבפתח שמיקווה בשבוע שעבר לא יכלה לנסוע בקו אוטובוס מסוים, כי מניסיונה העגום, היא לא לבושה צנוע מספיק לטעמם, והנהג יסרב לעצור לה, כפי שכבר קרה לה בעבר. אגב, "לא צנוע מספיק לטעמם" פירושו ג'ינס וטישרט. ישראל, 2012.

השבוע ייערך באוניברסיטה העברית בירושלים כנס בשם "זהירות מהמרווח", שמוקדש לדיון בסוגי ההפרדה שאנחנו חיים איתם, מגדרית ואחרת. התבקשתי על ידי מארגנות הכנס להנחות פאנל בנושא שימוש באינטרנט להתמודדות עם הטרדות רחוב, ושמחתי מאוד על ההזדמנות. אהיה שם ביום רביעי, ה-30 לחודש, בשעה 17:00. לשמחתי הגדולה, אני מגיעה בעיקר כדי לשמוע ופחות כדי להשמיע, כך שלא אלהג יותר מדי.

אני שמחה במיוחד להנחות פאנל שעוסק בתרומה של האינטרנט למחאה מגדרית, כי הוא כלי שערכו לא יסולא בפז בעיני. המכשיר הזה שנמצא בידינו ממש עכשיו, המסך המאיר את עינינו, מסיר מעל זרועותינו את הסרטים האדומים והכחולים. הוא מציב את כולנו על קרקע שוויונית יותר – לא מושלמת, אבל בכל זאת מוצלחת – שמאפשרת דיונים, ויכוחים, הסברים, למידה, הבעת אמפתיה והזדהות, תכנון תוכניות פעולה. אומרים שבאינטרנט, אף אחד לא יודע שאתה בעצם כלב. יש בזה כוח עצום, ביכולת לשים את התוכן לפני הסטריאוטיפים, את המסר לפני הגוף. לא שיש לי כוונה לוותר על הגוף, בשום אופן. ברם, זה מקום טוב להתחיל ממנו. הלא כן?

וחוץ מזה, אני בעצם כלב.

* הנתונים לגבי שיעורי תקיפה מינית מהאתר של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונפגעי תקיפה מינית

** גירסה של תוכניית הכנס למאותגרי-פייסבוק:

זהירות מהמרווח 1

זהירות מהמרווח 2



Responses

  1. קשה לי להבין איך יש לאותם חברי כנסת, ובעיקר לראש ממשלתינו (היידה ביבי!), את החוצפה לדבר על הדרת נשים כאבן נגף, וכמה חודשים אחר כך – למנוע תקציב מצחיק של 4 מיליון ש"ח למרכז לנפגעות תקיפה מינית, וכל זאת באותו יום שהם מפנים מאות מיליונים לישיבות החרדיות של אלי ישי ושות', שאחראים בעצמם לחלק הארי של אותה הדרה.

    מכעיס לחיות במדינה הזו.
    ומכעיס עוד יותר לדעת, שהממשלה הזו תמשיך לכהן כאן עוד כמה שנים טובות.

    כשהתחלתי לקרוא את הפוסט שלך, זה החזיר אותי למה שאנחנו עושים לפליטים בישראל. שלשום לפנות בוקר ישבתי וכתבתי, בזמן שדמי בוער בי, פוסט על מה שהתחולל ביום רביעי בערב בדרום תל אביב. העובדה שיש בישראל אוכלוסיה, שלגביה הזעקה "לא עוד!" היא לא יותר ממילים חסרות תוכן – מצליחה לזעזע אותי (את יכולה לקרוא על זה כאן: http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2326). הרגשתי שאני חייב לפחות לבקש מהם סליחה. ושמי שרוצה לקרוא לי "מתייפייף" שיבושם לו. עם כל הרצון שלי לפתור את בעיית הפליטים בישראל, יש גם דרך הומנית לעשות את זה. ולשים סרטים אדומים על מי שמסייע לפליטים, זה לא פיתרון – אלא הסתה.

    • גיא – מסכימה עם כל מילה. כולנו קורבנות למניפולציה, ולפעמים המניפולציה כל כך שקופה, ואנשים לא קולטים את זה, ואפשר פשוט להשתגע…

  2. החלק העצוב בעניין : גם לובשי הסרטים הכחולים לא בהכרח רוצים ללבוש אותם. לא תמיד נוח להם בתפקיד הרם שנכפה עליהם. חלקם בכלל היו מעדיפים להעיף את הסרט אבל הם לא יכולים כי אז יצחקו עליהם שהם לא אמיצים מספיק, קשוחים מספיק ושמתאים להם ללבוש סרט אדום (הם לא רוצים את הסרט האדום, הם לא רוצים אף סרט). אז הם נאלצים להתנהג כמו שנדרש מבעל סרט כחול בלי קשר לאופי האמיתי שלהם.

    • עדו, זה נכון, אבל זה בדיוק המקום שבו אנחנו יכולים לקום ולהודיע שלא נסכים להשתתף במשחק הזה. תמיד יש אפשרות בחירה. זה קשה, אבל זה אפשרי.

  3. הוא מסיר את הסרטים ולא מסיר אותם. כי ברגע שבו אנחנו בוחרים להזדהות במגדר שלנו, אז כן יש לזה השפעה באופן שבו מתייחסים אלינו. אז כן, כלב יכול לכתוב כאדם, ורק אז יתייחסו אליו כאדם. אם יכתוב ככלב, יתיחסו אליו ככלב, ולא משנה אם הוא כלב או לא. העברית, במקרה הזה, לא נותנת הרבה מרחב תמרון, כי היא מחייבת כיתוב מגדרי לגבי עצמנו.

    • מסכימה שהשפה העברית היא משוכה גבוהה ובעייתית ביותר בכל הקשור לנטראליות מגדרית, וגם מסכימה שהיחס לכותבות וכותבים משתנה ברגע שהם מזדהים מגדרית. לכן קראתי למערכת הזו לא מושלמת. עם זאת, הגוף שלך, הקיום הפיזי, בכל זאת לא קיים באינטרנט. המילים מדברות, אף אחד לא יכול לגעת בך או לשלוח אליך את המבט החודר/מנכס שכל כך התרגלת אליו. בכל זאת יש הבדל. והאנונימיות, כנקבה או כזכר, גם היא חשובה. יש עם מה לעבוד.

  4. אני חושב שהפריבלגיה הכי גדולה של בעלי הסרטים הכחולים מהאנלוגיה הזו היא שגם אם הם מורידים את הסרט עדיין מזהים אותם כעונדי סרטים כחולים, אם הם לוקחים על עצמם את הסרט האדום זה אמנם מציק לעונדי סרט כחול ואדום אחרים אבל עדיין לא מבטל את כל אותן זכויות שיש להם כלובשי סרט כחול, כשהם הולכים לישון בלילה הם מזוהים עם הסרט הכחול, כשהם יוצאים לבלות זו לחלוטין הבחירה שלהם לבחור באיזה סרט אם בכלל הם יצאו.
    לעומת זאת הסרט האדום הוא כפוי לחלוטין, לא לענוד אותו מיידית מכניס את המיועדים אליו לקבוצת הסיכון הכי קשה באוכלוסיה, מיועדי גירוש והתעללות, ללבוש סרט אדום אחרי שזוהית כחסר זכויות לא מקנה לך אפילו את אותן זכויות מעטות שהוא הקנה בהתחלה אלא אם יש לך בעל סרט כחול שיתן תוקף לזכויות שלך, אם מיועד לסרט אדום ילבש סרט כחול לא רק שהזכויות יישללו ממנו אלא הוא אוטומטית ייענש על הפשע של התחזות לבעל זכויות.
    כשלובשי סרט אדום קמים בבוקר אין להם מושג באיזו הגרלה הם השתתפו במהלך הלילה עד שהתוצאות שלה מופעלות עליהם אז כל תכנית שהם עשו מיועדת ללעג ופגיעה.
    אם לובשי הסרט האדום מתלוננים אז הם היסטריים, לוקים בנפשם ומאבדים את הזכויות שלהם בצורה אוטומטית, אם לובש סרט כחול מתלונן על המצב הוא ימצא קבוצות תמיכה ויקבל פרסים על הפעילות החשובה שלו למען החברה כולה.

    הלוואי וזה באמת היה עכשיו בתהליך חקיקה ואפשר היה לצאת למאבק בלימה ולא קרב מאסף עקוב מדם שהוא כמעט כולו של לובשי הסרטים האדומים.

  5. […] ירושלים, 30-31.05.2012 (ואן דר גראף אחותך) […]

  6. פספסתי בזמן אמת.
    נראה לי שלמרות שהכל היום מצולם ומתועד, ולכאורה לאנשים קשה להתחמק ממעשיהם – דווקא היום יש יותר מקרי אלימות. איך את מסבירה את זה?

    • אולי להיפך? בגלל שהיום הכל מצולם ומתועד אז רואים אלימות שתמיד הייתה אבל פעם לא ראו?


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: