פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 25, 2011

מדברים עליי, לא איתי: על חדשות, טורי דעה וקלשונות פמיניסטיים בוערים

הבלוג שמח וגאה לארח פוסט אורח נפלא מאת שיר, שאולי גם מוכרת לכם מ"הכצעקתה"

=========================================================

הבהרה: כותבת שורות אלו היא פמינאצית גאה, שדווקא כן רואה בהדרה של נשים מהמרחב הציבורי הישראלי איום קיומי, אבל לאו דווקא רואה בעורכי מדורי החדשות שותפים לחיסול איום זה. גם אין לה תשובות, למרבה הצער, אבל גם עצבים כבר לא נותרו לה.

בשבוע שעבר קמנו לסערה חדשה בביצה הפמינאצית: טלי פרקש עשתה לכולנו טובה, לדעתי, וכתבה על נקודת המחלוקת החדשה-ישנה בין "הדתיים" ל"פמיניסטיות": האיום ההיולי בדמות שירת נשים באירועי צה"ל.(*) וצ'מעו, נורא הייתי רוצה להיות הפמיניסטית התורנית שתזעק לנוכח הזוועה הגלומה בהדרה נוספת מהמרחב הציבורי, אבל כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע הוא להודות לגב' פרקש על שחידדה עבורי נקודה מסוימת שהפריעה לי כבר הרבה זמן, ולא הצלחתי למצוא מילים לנסח אותה.

הבעיה היא שאני לא מצליחה לחשוב על ויכוחים פמיניסטיים-לכאורה שהדהדו בתקשורת, ולא דיברו איתי או אפילו ניסו לדבר איתי: בכל הצגה תקשורתית "אובייקטיבית" של הדיון-לכאורה, הם דיברו עליי. הם דיברו על כמה זה רע אם גיל הפרישה מהמשק לא יעלה, ועד כמה שכל הפמיניסטיות שמתבכיינות על שיוויון לא מוכנות לו כשזה פוגע בהן. הם דיברו על הסכנה או על הזכות ללבוש גופיות בהפגנות שמאל אצל "הערבים". עכשיו הם מדברים על שירת נשים בפומבי. ומחר, ככל שדעתי משגת, הם עוד יכולים לדבר על האם הארכת ציפורני ידיי זה אקט פרובוקטיבי שדינו סקילה בכיכר העיר, או האם הצבע תכלת הוא המצאה של עקרות בית מתוסכלות.

בניגוד לכמה סברות פופולריות, זה לא שאני אוהבת להיות פראנואידית. באמת. אבל כשדפוסים מסוימים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, אני כבר מבינה שהבעיה, אפעס, אינה בי. כי בפעם המי-יודעת-כמה שסוגיה "פמיניסטית" כמו "האם-לשם-שינוי-במדור-הדעות-של-הארץ-תהיה-אישה-שאינה-אבירמה-גולן-ושלא-תדבר-על-*ה*פמיניזם(**)-אלא-"סתם"-על-סוגיות-אחרות- שלאו-דווקא-קשורות-באופן-ישיר-להגיגים-על-היותה-בעלת-שחלות-בחברה-פטריאכלית-מילטריסטית" עולה לפיקסלי טמקא, טמקא-הארץ או טמקא-נרג', היא לא באמת נדונה כסוגיה פמיניסטית. “הנשים", בין אם הן קצינות עטורות שבחים המעזות לחשוף ערוותן – סליחה, לשיר בציבור, נשים שיש להן טיעונים נגד העלאת גיל הפרישה במשק, מפגינות שמאל שבאו בגופיה להפגנה בשייח' ג'ארח, גרושות המעזות לדרוש מזונות מבעליהן או הנאנסת הקבוצתית התורנית על-ידי בני טובים אינן נושא הדיון האמיתי. הן – אנחנו – רק אמצעי לדון בסוגיות חברתיות "אמיתיות", אתן מבינות.

סוגיות כמו עד כמה צה"ל צריך ללכת לקראת הדתיים המשרתים בו (מישהי באמת מאמינה שזה סיכון שיפגע אנושות בצה"ל אם נשים לא ישירו מול קהל דתי, והבעיה אינה, נניח, במה צה”ל הולך לעשות עם כל המדריכות שלו, ובהמשך גם עם כל הפקידות שלו?). עד כמה צריך להאמין לגרושות, לנפגעות תקיפה מינית ולנשים בכלל כשהן רוצות לבקש צדק לעצמן ולחברה במקרי גירושין או תקיפה מינית. בעד כמה צריך להקשיב ל"הנשים”, כשהן מהוות את רוב שוק העבודה, שעדיין רחוק מלהיות מותאם עבורן בצורה אידיאלית. עד כמה ליברליסטים נאורים יכולים להסכין עם דרישות "מהנשים שלהם" כשהם באים להפגנת סולידריות (אז נניח שכל הנשים יפסיקו להגיע עם גופיות לכל הפגנות השמאל מעתה ועד עולם; מישהו באמת חושב שזה מה שישפר אד-הוק את מצבן של "הנשים" בכל חברה שהיא?).

כל אלו הן סוגיות חשובות. באמת. אבל אף אחת מהסוגיות הנ"ל לא נדונה כסוגיה פמיניסטית, על אחת כמה וכמה כאשר היא מוצגת בטמקאים. ואם היה בה גרעין פמיניסטי, הרי שהוא עובר עיקור דה-לוקס כאשר הטענה של "הנשים" “הפמיניסטיות" משוטחת שם לכדי טענה חוזרת ונשנית: או שאתה מקבל אותי, ערווה מזמרת ושטופת זימה, בחצאית מיני שתוכל להיכנס להריון בכל שניה ולתבוע את הצורה אם תפטר אותי במהלכו, או שאתה לא בבון-טון של שיחות הסלון. זרוק לגיגית האינטרנט הישראלי, עורך יקר, וחכה לגלים: כל אלו שיגידו "אין מצב”, וכל אלו שיזדעקו להגן על זכותן של נקבות שלא להתהלך בחיג'אב אם זה מה שבא להן. מה אגיד ומה אומר לכן: אם זהו המראה של הדיון הפמיניסטי הציבורי בישראל, אין לי שום כוונה להיות חלק ממנו.

אין לי זמן, אין לי כח ואין לי רצון לזעוק על כל צעד ושעל שהעורך-שצריך-טור-דעה-ועדיף-אתמול מחליט עבורי שהוא נורא נורא מסוכן לנשים (כלומר: לנשים בחברה המתוקנת “שלנו”, זו עם הבית על הקוטג'), בין אם אלו גופיות ספגטי, שירה בציבור, הסרת שיער גוף, הנקה או ללכת בסמטה חשוכה לבד. נשים הן בדיוק מה שחסר בדיון כאן, למרות שהן חלק מהותי ממנו, כמובן, והסיבה לכאורה לקיומו. הרי ללא עזות מצחן להמשיך להתעקש ולהביא את אברי הרבייה הבולטים והאחו-שרמוטה מגרים שלהן ושערן הארוך לכל מרחב ציבורי, לא היה לנו אייטם.

עייפתי. עייפתי מכך שהצורך ב"תראה כמה קליקים, בוס!” מזנדב ומזנב בסוגיות חברתיות הרות גורל, כי הרי מה הם עוד עשרת-אלפים קליקים לעומת חיי אדם וכבוד אדם. עייפתי מניסיונות חוזרים ונשנים של כותבים להבין "מה נשים רוצות”, במקום להקשיב להן, או חלילה וחס – להתייחס אליהן כבני אדם, לפני שמתייחסים אליהן כערווה מפתה ומהלכת שכל תפקידה להחטיא, כשקרניות מולדות או כילדות קטנות. עייפתי מהתשובה הפמיניסטית האוטומאטית לכל ניסיון התגרות שכזה, שאיכשהו מצליחה כמעט תמיד להתעלם מכך שגברים מושפלים ונדחקים לתפקיד קטן לא פחות מזה של הנשים בחברה פטריאכלית וזועק “אונס!” ו”זנות!” כלב טיעונו. יותר מכל, עייפתי מנסיונות להסביר מה דעתי על סוגיות שאינן פמיניסטיות, אך משתמשות בנשים כנייר לקמוס לבעיות חברתיות מוגדרות ומתוחמות היטב, ולא כניסיון לשנות משהו, רחמנא לצלן. אם אתם רוצים דוגמא לכך, נסו לברר מדוע המחאה החברתית האחרונה תויגה, בהצלחה חלקית, בתור מחאה נשית. היו שם נשים, כמובן, ונשים הן ממובילותיה. אבל ניסיון לתייג את המחאה כמחאה נשית  לא רק היה ניסיון לדחוף את המחאה חזרה למקומות בהם השמש אינה זורחת (כי נו, סוגיות פמיניסטיות זה לא חדשות), אלא גם קביעה שמה ששונה במחאה הזאת היא לא החברה הישראלית, אם כי העובדה שכלולות בה גם נשים. נו, באמת.

זה היה יכול להיות נהדר, אתן יודעות. לבדוק כל מיני סוגיות מנקודות מבט נשיות. זה נעשה בערך פעם בשנה, בכל מיני פורומים חברתיים-בטחוניים-כלכליים (לכו לקרוא, למשל, את עבודת המחקר החשובה של אישה לאישה על מהו בטחון עבור “הנשים”). זה קורה בכל מיני במות וירטואליות פמיניסטיות, בניסיון למצוא שפה חדשה כדי ליצור מרחב שנגזל מדיון פמיניסטי. זה קורה בבתי מדרש לנשים. אבל זה כמעט לא קורה (ויש לי את התחושה שלפחות בעתיד הקרוב, זה גם לא יקרה) באור הזרקורים, או בטמקאים למיניהם. כפי שאנחנו שם בתור זוג הציצים התורן, כך אנחנו שם כתוכן בעיקר כנייר לקמוס לסוגיה החברתית התורנית; לא בתור עצמנו, בפני עצמנו, בקולנו שלנו, כמי שהן רוב בחברה הזאת.

אז בפעם הבאה שתשאלו מה דעתי, כפמיניסטית, על סוגיה שיש בה גם נשים בחזית, שאלו את עצמכם קודם: זו באמת סוגיה פמיניסטית ודיון פמיניסטי, או שסתם זרקו כמה ערוות מזדמנות כדי שיהיה רייטינג וכולם בעבודה יהיו מרוצים?

(*) כשצה"ל, כמובן, הוא תמיד גורם אובייקטיבי בעניין. זה לא שיש לו דעה משלו. מה, לא?

(**) כי ברור שיש רק פמיניזם אחד, והוא גלוח ראש, אוחז בקלשון בוער ושונא גברים.

(ותודה למ., שגרמה לי לשבת ולכתוב ברצינות על כך)


Responses

  1. לא הבנתי למה כוונתך שמשהו לא נדון "כסוגיה פמיניסטית"? וגם לא ממש הבנתי מה מפריע לך.

    מפריע לך שממסגרים סוגיות לא-פמיניסטיות כפמיניסטיות? או להיפך? או משהו אחר בכלל?

    (זה לא נסיון לקנטר, באמת לא הבנתי.)

    • מה שכתבת – הצגה ומסגור של סוגיות לא פמיניסטיות (שבהחלט היו יכולות להיות, ובקלות, פמיניסטיות), כסוגיות פמיניסטיות. הייתי עוברת על כך לסדר היום (ובשמחה) אם לא היה מדובר בחלק הארי של הצגת "העניין הפמיניסטי" בתקשורת, ויותר מכך – אם זה לא היה באמת מחלחל לדיון פמיניסטי בישראל ומשפיע עליו.

      העניין עם פרקש פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל.

  2. אישתי היא עובדת סוציאלית . היא גם חברה במפלגה מסויימת, המפלגה שלי – אני רשמתי אותה ומאז היא רשמית חברה שם. כעובדת סוציאלית היית מצפה שתיהיה לה דעה על נושאים מסויימים בחברה (יש לה) , שיהיה אכפת לה מעוולות שונות ושתדאג למי שהחברה לא דואגת לו בדרך כלל (היא דואגת מאד, קיבלה לא מעט שבחים ממקום העבודה שלה) ובכלל שתהיה לה דעה פוליטית נחרצת נגד אלו שלא מקדמים את הנושאים שקרובים לליבה ולו רק בגלל שאחר כך היא זו שצריכה להתעסק עם הפשלות של השלטון בעבודתה.
    אבל לא ממש אכפת לה ואת שאריות המודעות הפוליטית שלה היא קיבלה ממני (לא באמת אכפת לה, אבל אם זה כל כך חשוב לי אז היא מוכנה לחתום). בקיצור גם אישתי שאני אוהב שייכת לאותן נשים שאין להן שום בעיה עם זה שמדברים 'עליהן' ולא איתן. זה למרות שכשצריך להשיג איזה טיפול רפואי לקשיש היא יודעת למי להרים טלפון באיזה משרד או להוציא חוות דעת משפטית מעורך דין ובכלל היא לא מרחפת ולא מתעניינת רק בלק לציפורניים או בבגדים.
    כל מה שכתוב בפוסט הזה נכון אבל חסר החלק השני – מה חלקן של נשים בכך שמדברים 'עליהן' כאילו הן ילדות קטנות ולמה הן כל כך רגילות לזה. אולי זה פשוט יותר נוח ככה?

    • אני קצת מבולבלת מתגובתך, עדו. אתה חושב ששינוי בא רק מלמעלה, מפוליטיקה של בחירות וחברי מפלגות? שרק ככה אפשר לדבר עם מישהו, או מישהי, ולא עליהם? כי אני, למשל, לא חברה באף מפלגה. ואני עדיין רוצה שידברו איתי ושלא ימכרו לי נושאים חברתיים שמדברים על נשים במסווה של נושאים פמיניסטיים בוערים שנוגעים לי אישית.

      אני גם די בטוחה, אגב, שאשתך מובילה להרבה יותר שינוי ממה שהכצעקתה הצליחה לעשות בשנה האחרונה. אנחנו מתפעלות את האתר בזמננו ה(לא) פנוי; היא עובדת סוציאלית שעובדת בכך למחייתה. הרי לך עוד מאבק על הכרה במשהו "נשי" (וזה הרי מקצוע שנחשב למקצוע נשי) שזוכה למסגור תקשורתי מאוד ספציפי ויחס מאוד ספציפי – פוליטי ובין-אישי.

      (והערת אגב לגבי תגובות אחרות: אני מבינה ומקבלת לגמרי את זה שאני כותבת לא ברור, או לא עבור כולם. אני גם חיה עם זה בשלום).

      • אני גם כן קצת מבולבל עכשיו. אני מבין שזה בסדר שאישתי לא מתעניינת בפוליטיקה כי זה במילא עסק של גברים ושתמשיך לעשות את העבודה שלה כעובדת סוציאלית כי זה מה שהיא כאישה צריכה לעשות.
        אם אני הייתי כותב את זה נראה לי שהיית רודפת אחרי עם קלשון בוער.

      • לא יכולה להגיב לך, אז מגיבה לעצמי:

        לא, ברצינות. לא הבנתי. מצד אחד, אתה מעלה את הנושא של נשים שלא רוצות שיקחו אותן ברצינות, אם הבנתי נכון.

        אבל, מצד שני, הדוגמה שאתה נותן לא נראית לי מאוד קשורה (אני סומכת עלייך, כמובן: זו אשתך, ואתה מכיר אותה). למה חוסר התפקדות למפלגות זה אינדיקציה לזה שמישהי רוצה שיקחו אותה פחות ברצינות?

        האם זה נוח יותר שיש מישהו שיחליט את ההחלטות עבורך, ועד כמה זה קשור למגדר – זה כבר מתקשר שוב לנושא הראשון, למרות שיש החלטות, ויש החלטות, וגם כל העניין של נוחות די נתון לפרשנות.

  3. מסכימה מאוד, ורוצה להוסיף, לגבי המשפט "עייפתי מניסיונות חוזרים ונשנים של כותבים להבין "מה נשים רוצות”, במקום להקשיב להן":
    כשהשקנו ב"הכצעקתה" את פרוייקט "כל ההתחלות קשות", שבו בלוגריות מספרות מנקודת מבטן האינדיבידואלית איך הן היו רוצות שיתחילו איתן*, קיבלנו כמה וכמה תגובות בסגנון "אבל מה אתן מבינות בזה", "אתן בחיים לא התחלתן עם אישה", "זה תחום שגברים מנוסים בו ולא נשים, ואפילו "אתן רק חושבות שזה מה שאתן רוצות אבל בעצם כולכן מתות על מניאקים" הידוע לשמצה. מדהים כמה אנשים (רובם לא בוגרי מאפ"י) מסתובבים בעולם בתחושה שלשאול *נשים* איך כדאי להתחיל עם *נשים* זה דבר משונה, מיותר ותמוה.

    (הבהרה – אני לא חושבת שמספיק לשאול רק נשים איך להתחיל עם נשים. בטח שלא מספר מצומצם של נשים. אני כן חושבת שזה חלק חיוני מניסיון לתת מענה כלשהו לשאלה הזו).

    * להלן, הרבה דעות שונות, שהמשותף העיקרי ביניהן הוא שאין אף המלצה על להזיז את התחתונים ימינה ובום, אלא, רחמנא ליצלן, דווקא על הקשבה והתחשבות.

    • רק אני רואה את האירוניה בין "עייפתי מניסיונות חוזרים ונשנים של כותבים להבין "מה נשים רוצות”, במקום להקשיב להן" ובין "אני מבינה ומקבלת לגמרי את זה שאני כותבת לא ברור, או לא עבור כולם. אני גם חיה עם זה בשלום" ?

  4. את חושבת שצריך לשאול נשים איך צריך להתחיל עם נשים? זה מצחיק.

    שיר, זה נשמע כאילו נשארו לך המון עצבים. המון! כל כך הרבה עצבים שלא הצלחתי להבין בכלל מה רצית להגיד עד שניסחת את עצמך בקצרה ובבהירות בתגובות: "הצגה ומסגור של סוגיות לא פמיניסטיות (שבהחלט היו יכולות להיות, ובקלות, פמיניסטיות), כסוגיות פמיניסטיות."

    אני נפגעתי מאוד כילד בן 17 מהאמירה שראוי שאשליך חיי עבור חבריי בני האדם, אבל אם נשים יתגייסו לצבא עלולים לאנוס אותן, נפגעתי כבחור בן 20 מהאמירה שאפילו המאמצים הפיזיים הקלושים שעשיתי בסדנת חימוש הן מעבר ליכולתן של בנות, והן צריכות להישאר במשרד ולשחק סוליטייר ונפגעתי שנה אח"כ שהבנתי שאני הולך להמשיך לעשות מילואים עד שאני בן 40, אבל להן יש דברים יותר חשובים לעשות.

    לצבא יש חלק עצום בעיצוב החברה החילונית היהודית בישראל, יש לו חלק עצום בהדרה של נשים מהמרחב הפוליטי והכלכלי, ולכן כנגזרת מזה יש לו חלק עצום במעמדן של נשים בישראל. מקומן של נשים בצה"ל הוא נושא פמיניסטי; אני מסכים איתן שפרקש לא ממש מחדשת למישהו כשהיא מצביעה על האמת העגומה שתפקידן של נשים בצה"ל, כרגע, הוא קומסטי ואילו תפקידם של גברים בצה"ל, כרגע, הוא בטחוני, אבל אין זה אומר שצריך לקבל את הנחת הבסיס שלה, או שלא שווה להשתמש בטקסט הדי מרגיז שלה כקרש קפיצה להתמודדות עם הנקודה הפמיניסטית.

    לבסוף, לא יכולתי לשים לב שאף אחד מהקישורים בפוסט שלך לא מוביל לפעילות פמיניסטית של ארגון נשים ארצי מוביל להשוואת משך השירות של גברים ונשים והכנסתן לשירות קרבי.

    • מה מצחיק ברעיון שזה נכון וראוי לשאול אנשים איך הם אוהבים שמתייחסים אליהם?

      לגבי הנקודות שהעלת – גם אותי הן מעצבנות מאד*, אבל נראה לי שעל זה בדיוק דיברה שיר. הסוגיות הללו לא עומדות במרכז הדיון, ואין שום כוונה להפוך אותן למרכז הדיון. הדיון הוא על "מה נעשה עם החרדים שלנו ואיך הנשים מפריעות לשילוב *שלהם* בצבא" ולא על "איך נשלב *נשים* בצבא".

      כתבת:
      "אבל אין זה אומר שצריך לקבל את הנחת הבסיס שלה, או שלא שווה להשתמש בטקסט הדי מרגיז שלה כקרש קפיצה להתמודדות עם הנקודה הפמיניסטית."
      הביקורת של שיר היא בדיוק זו – שהתקשורת אף פעם לא עושה מה שהצעת ומתמודדת עם הנקודה הפמיניסטית.

      * גילוי נאות: רציתי להתגייס לקרבי, רבתי עם אבא שלי שאמר לי שעלולים לאנוס אותי ולכן זה לא ראוי, עשיתי 3 שנים סדיר ("השוואת שירות" צודקת לחלוטין, לטעמי), ועל הניר אני עושה מילואים, אם כי לא באמת קוראים לי אליהם, כך שאנחנו חולקים את אותם כאבים.

    • גרייף, רק הערה קטנה: אתה עצמך פעיל בארגון כזה, להשוואת תקופת השירות ותנאי השירות של נשים וגברים? נאה דורש וכל זה…

  5. באופן כללי, אנשים לא באמת יודעים מה הם רוצים או ממה הם נהנים. אם אתה עוסק בתחום שירותי, אם אתה מתכנן תוכן או אם אתה מנחה לאנשים אתה יודע שלשאול מה הם אוהבים זה הדבר האחרון שאתה עושה. זה באופן כללי.

    באופן ספציפי, לשאול בחורות "איך אתן רוצות שיתחילו איתכן?" זו שאלה טיפשית שלוקחת כמובן מאליו שבחורות צריכות לשבת בפאב, לשתות בירה, ולחכות שיתחילו איתן. אני חושב ששאלה יותר טובה היא "למה אתן לא מתחילות עם גברים?"; באופן כללי התגובה למאפ"י הרגיזה אותי מאוד. אני חשבתי שיותר בחורות צריכות לחשוב למה דברים כמו מאפ"י קמים מלכתחילה ויש להם קהל כל כך גדול, ולא, זה לא בגלל תרבות האונס או בגלל שגברים רוצים לחפצן בחורות. זה בגלל שזה השיח היחידי שקיים. אם אתה בחור בן 16 ואין לך רומנטיקה בחיים, אין אף בחורה שתדבר איתך ברצינות על למה זה, ואין בשום מקום טקסט שכותבות נשים שמיועד לבחורים צעירים ומדבר על זה ברצינות, מתוך המציאות שהם חיים בהן. משפט כמו "תתייחס אליהן בכבוד ובהערכה" לא עונה לשאלה איך הוא מוצא בחורות לצאת איתן לסרט. זה רק מסביר לו איך להשיג ידידות.

    אם לקשר את זה חזרה לנושא הפוסט, נשים נהנות מאוד מזה שהן לא צריכות לשרת בצבא. הן מקבלות הנחות מאסיביות בשירות, את החכמות שולחים באופן לא פרופוציונאלי ל-8200 ודומיהן כך שהן מקבלות קרש קפיצה אדיר למציאת עבודה באזרחות, הן לא נפצעות או חלילה מאבדות את חייהן בתאונות אומללות בקרבי, והן כמובן משרתות פחות ולא עושות מילואים. אין אף אישה, אף מנהיגה פמיניסטית, אך ארגון נשי, שהולך להיאבק על השינוי הזה, כי הרבה מאוד נשים רוצות שזה יישאר ככה. אבל במקביל הן גם רוצות שהחברה הישראלית תהיה יותר שיוויונית, יותר נשים בפוליטיקה, יותר נשים במשרות בכירות בתקשורת ובתחום האזרחי… מאיפה לדעתך גברים מגיעים לשם? את חושבת שזה במקרה של מנהל בינוני ומעלה הוא סרן במיל'? מילואים זה networking, לצאת מהצבא בגיל 40 עם פנסיה שמנה והרבה זמן פנוי זה מתכון בטוח לפתיחת איזו חברת ייעוץ יוקרתית, וכמובן, קשה מאוד להיות בפוליטיקה בלי להיות בקרבי, בעיקר אם אתה רוצה להיות ראש ממשלה. תראי כמה לבני חטפה חרא כי היא לא מבינה בבטחון, כביכול. הצבא הוא אבן שואבת אדירה לאיך שישראל נראית, והדרך לשנות את ישראל חייבת לעבור דרך שינוי הצבא.

    • גרייף, אני ממש לא מבינה למה מצאת לך קרדום לחפור בו בנושא השירות הצבאי. זה לא מוקד הפוסט, ואני גם לא אוהבת במיוחד את הניחוח המיזוגני הקל עד כבד שעולה מהתגובה שלך ("הרבה מאוד נשים רוצות שזה יישאר ככה"? עשית מחקר? יש לך סטטיסטיקה? נו. אני לא רואה בחיבה אמירות בנוסח "כל הנשים רוצות X".)

      אבל אם כבר פתחנו בזה, לגופו של עניין: ראשית, העובדה שהחברה הישראלית מיליטריסטית עד זוועה, אינה דבר חדש. כאילו שהיותך גנרל מסמיך אותך לכל תפקיד שהוא או לניהול מדינה. זה המיתוס שהושרש כאן, ואין שום סיבה לשחק בכללים הללו ולהמשיך להנציח אותו. קרי, אין סיבה שאישה "תעשה כמו הגברים" כדי להיכנס לחברה של 'המקובלים' בחיים האזרחיים. כך לפחות אני רואה את זה. יש עוד דרכים לתרום לחברה פרט לשירות צבאי.

      שנית, וזו הנקודה שחורה לי ביותר: אתה כותב נשים נהנות מאוד מזה שהן משרתות פחות. כלומר, המדינה קובעת מצד אחד ששירות של נשים יהיה שווה פחות, ואז אתה בא אליהן בטענות על כך שהן "נהנות" ממשהו שנכפה עליהן. מלכוד, הלא כן? קודם נקבע את החוקים כך שהן יקבלו פחות הערכה, ואז נאשים אותן בפינוק יתר. נו באמת. העובדה שאתה מקבל את המניפולציה המגדרית הכל כך שקופה הזו של הצבא היא עצובה ביותר.

      אם כבר מדברים על "הנאה", מה דעתך על ההנאה של גברים מזה שמשכורתם גבוהה (עובדה בדוקה ומוכחת, סטטיסטית, ראה מחקרים של אדווה) יותר מזו של נשים באופן עקבי? מה דעתך על "ההנאה" של גברים מזה שהם יכולים לגרש את נשותיהם ואילו נשותיהם לא יכולות להתגרש מהם על פי החוק בארץ? מה דעתך על ה"הנאה" של גברים מזה שלא קרוב ל-90% מהם עוברים הטרדה מינית? אם נתחיל עם הפנקסנות הזו, תאמין לי, הכף תיטה לטובת – או לרעת – נשים. אני מציעה לך לרדת מהעץ.

      • אני באמת נהנה מכל אותם דברים שהזכרת. זה מעולה. אבל כמו שגרייף אמר, הפריווילגיות שיש לגברים בחברה לא קיימות בחלל ריק, ובצידן באות גם חובות מסויימות – כל עוד נשים רוצות להמנע מהחובות האלו, הפריוולגיות שהן רוצות לקבל לא יתקיימו.

        למשל, "איך להתחיל עם נשים" מנסה לשמר את הפריוויליגה הנשית של להיות הצד המותחל, זה שלא צריך להוכיח את עצמו או להתאמץ בשביל שההיכרות תקרה. אבל האמירה שכדי להתחיל עם נשים צריך להיות מכבד ומעריך וכו' לא שונה במיוחד מהאמירה שכדי להכיר נשים צריך להתייחס אליהן כמו לזבל; בסופו של שתי האמירות האלו טוענות שהאחריות על רומנטיקה ומיניות נגמרת בגבר, ושרק הוא יכול וצריך להיות זה שפוגש, מכיר ומייצר את הקשר. בלי לוותר על הפריוויליגיה הנשית, בלי שפמיניסטיות באמת יערערו על וידרשו מנשים לוותר על הזכות הזאת, הרווחים שבצד החובה להכיר את הצד השני לא יגיעו. למשל הבקשה להיכרות מכבדת ומנומסת לא תקרה – אם מקבלים את הנחת העבודה שלשנים אין מילה בתחום ההיכרות והגבר צריך לייצר את הקשר אז נשארת רק בחירה יוטליטרית. אני זוכר פעם מזמן כשהיה לי כסף לצאת לדייטים ובאמת התחלתי עם בנות, ואני יכול להבטיח לך שהגישה המכבדת והמעריכה באמת לא מובילה לשום מקום. אז אם אני אחראי על ההיכרות, ולהיות מכבד ומעריך לא עוזר להיכרות, זה לא יקרה.

        כנ"ל עם הצבא; לא לשרת שלוש שנים, לא ללכת למילואים, לא למות בצורה נוראית במלחמה [אני מחזיק אצבעות ל2012 – וולהלה אני בא!] הן בהחלט פריווילגיות, ולא רעות בכלל. א-ב-ל בלי לוותר עליהן, נשים ישארו מאחור. ברגעים אלו ממש חבר שלי מהמילואים עוזר לחבר שלי מהיסודי למצוא עבודה באזור המרכז, כמתכנת. אם הוא ובחורה בעלת כישורים זהים יגיעו לראיון עבודה, החבר שלי יתקבל כי הוא מכיר אותי שמכיר את החבר שלי מהמילואים שמוכן להמליץ עליו. וזה ממש ממש בקטנה.

        כדי שהדברים האלו ישתנו, השיח הפמיניסטי צריך להשתנות. חלק עצום מהשיח הפמיניסטי שאני נתקל בו פונה לגברים במעין בקשה שנפסיק עם זה כבר, כי זה לא יפה מה שאנחנו עושים. בפעם הראשונה שנתקלתי ב"הכצעקתה", למשל, השארתי תגובה ששואלת מה אני יכול לעשות. התשובה שקיבלתי היתה משהו בסגנון "תפסיק לאנוס נשים כל הזמן!" באותו רגע ממש התעצבנתי, אבל ממרחק של כמה חודשים אני יכול לראות שזה היה טיפשי. התגובה ההגיונית היתה להגיד "אוקי, הפסקתי. אני לא אונס, אני לא מטריד מינית, אני לא משלם לנשים שאני מעסיק פחות מלגברים שאני מעסיק, אני לא מתגרש מאף אחת. ניצחתי! אני מעולה בפמיניזם! אני הולך לשחק משחק אחר."

      • המממ…
        אבל רוב הפמיניסטיות שאני קוראת דווקא כן מנהלות את הדיונים האלה שאתה טוען שהן לא, והביקורת של שיר היא לא על פמיניזם או על גברים אלא על הטיפול שהנושא מקבל בתקשורת.

        בקיצור אף אחד לא מגיב על נושא הפוסט 🙂

    • למה הדרך לשנות חייבת לעבור דרך הצבא?
      זה כמו שאני אגיד שהדרך לאפשר לגברים גרושים זכויות משמורת על ילדיהם עוברת דרך זה שהם יסחבו אותם בבטן תשעה חודשים ואז ילדו אותם בייסורים.

  6. השירות הצבאי לא היה מוקד הפוסט הזה? נראה היה שפרקש הייתה קרש הקפיצה של הפוסט הזה בדיוק כפי שהייתה קרש הקפיצה של תריסר פוסטים אחרים פמיניסטים יותר או פחות. אם הייתי חושד בשרצים, הייתי אומר שפרקש כתבה את מה שכתבה בדיוק מהסיבה הזו. זה נתן לטור שלה הרבה חשיפה, ומדור יהדות ב-Ynet זה לא מקום שמקבל הרבה חשיפה…

    לגבי הכללות גסות, אני מרגיש בנוח להשתמש בהן בבלוג הזה. אף אחת מההכללות שלך בנוגע למגדר שלי לא מגיעה עם קישור למחקרים שמגבים אותן, ואני בטוח שאם היה סקר שאומר שנשים באופן כללי רוצות להשוות את השירות הצבאי שלהן, מישהו כבר היה מקשר אליו. הכרתי נשים רבות במהלך חיי, רובן ככולן הצביעו על השוביניזם הדוחה של צה"ל על קציניו ונגדיו, לא פגשתי אף אחת שהתנדבה ללכת להפגנה כדי לתקן את שורש הבעיה.

    יש המון דרכים לתרום לחברה מלבד השירות הצבאי; אבל כל עוד הצבא הוא מועדון לגברים בלבד, תרומתו לקידום האינטרסים שלהם תישאר נחלתם של גברים בלבד. יש הרבה כיוונים שונים שמטרתם להפחית את משקלו של צה"ל על החברה הישראלית, ואולי אם זה יקרה מתישהו אז היעדרותן של נשים משירות משמעותי בצה"ל אכן לא תפריע להן להתקדם בחברה ולהיות בעלות כוח והשפעה בישראל, אבל אם נניח זה ייקח 30 שנה, האם לא עדיף שבמהלך 30 השנה הללו נשים אכן ישרתו בצה"ל ואכן ייהנו מאותן הטבות שגברים מקבלים?

    הפסקה שלך, אגב, מספקת חלק מהטענה שלי. הרבה מהגופים הפמיניסטים הם גם גופים שנוטים לאנטי-מיליטריסטיות, ויש הרבה דעות פמיניסטיות שדוחות הצעה לשחק לפי חוקי משחק מסוים, משום שאם חוקי המשחק נכתבו על-ידי גברים (והרבה מחוקי המשחק של הרבה משחקים שונים נכתבו על-ידי גברים), הן מעדיפות לשנות את חוקי המשחק מאשר לשחק לפיהם. הבעיה היא ששינוי חוקי המשחק תמיד לוקח יותר זמן, ולא כל משחק שווה לשנות. במקרה הזה, אני לא חושב שאת יכולה להכחיש שהחברה הישראלית היא לא מיליטריסטית "סתם". זה נכון שהפתרון הבטחוני לבעיות בישראל אינו פתרון יעיל או טוב לטווח ארוך, אבל זה הפתרון שנראה שרצים אליו שוב ושוב ושוב. לאור העובדה המייאשת שהנישואים עם צה"ל הם כנראה קתוליים, והפתרון הבטחוני הולך להישאר כאן לעוד הרבה זמן, זה עוד טיעון בעד השתתפות נשים במשחק הזה.

    אני לא בא בטענות לאף אחד; אני אומר שכאשר יש אינטרס לאנשים בצד מסוים, יש פחות סבירות שהם ייאבקו כדי לשנות אותו. תנסי לצאת מהראייה הצרה כאילו כל ביקורת על נשים היא ביקורת מיזוגנית עיוורת ותנסי לשאול את עצמך מתי יש סבירות גבוהה יותר שתתקשרי לזגג כדי לתקן את הגג – כשיורד גשם או שנעים בחוץ? אני חושב שאם נרחיב את הראייה של עלות ותועלת של שירות צבאי של נשים, אולי זה יעזור להראות לנשים שהן *נפגעות* מכך שהן משרתות פחות בצבא ועושות שירות שנחשב פחות משמעותי; כרגע נראה שהן חושבות שהן מרוויחות מכך.

  7. אני אישית לא מבין למה נשים צריכות להתגייס בכלל. הסיבה לכך שיש מלחמות בעולם היא בגלל הגברים, נשים נוטות הרבה פחות לאלימות. הייתי רוצה לשמוע עלמלחמה אחת שפרצה בין שתי מדינות שהונהגו על ידי נשים. להגיד שהן 'נהנות' מזה שהן לא מתגייסות ? רק אם במדינות ערב הנשים משרתות שירות משמעותי יותר מאשר בישראל. אחרת זה עניין של הזכרים שם עם הזכרים פה, הנשים בשני הצדדים היו מסתדרות בלי אלימות אם היו נותנים להן.

    • יש לך לינקים שמאשרים את ההכללות הרבות בתגובתך?

      • שבט ה'מוסו' בסין למשל , נשלט על ידי נשים . שלוש מילים לא קיימות שם. 'אבא', 'רצח' ו'אונס'
        http://www.ofek-olami.co.il/rec/500-%D7%A0%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%95-Mosuo-women

      • מקור בלתי אמין בעליל ולא מוכיח כלום. קרא למשל http://en.wikipedia.org/wiki/Talk:Mosuo

      • באנגלית לא קיימת המילה "מחרתיים", האם זה אומר שאמריקאים לעולם לא חושבים יותר מיום אחד קדימה?

        (הדיון מזמן שחה למחוזות לא רלבנטיים – אבל הייתי מוכרח להעיר)

  8. "המממ…
    אבל רוב הפמיניסטיות שאני קוראת דווקא כן מנהלות את הדיונים האלה שאתה טוען שהן לא, והביקורת של שיר היא לא על פמיניזם או על גברים אלא על הטיפול שהנושא מקבל בתקשורת.

    בקיצור אף אחד לא מגיב על נושא הפוסט"

    אין לי מושג על מה הפוסט. תסלח לי שיר, אבל למיטב הבנתי הטקסט הזה כתוב בשפה זרה שדומה מאוד לעברית. קראתי אותו שלוש פעמים, ואין לי מושג מה היא ניסתה להגיד. תודה לאל שהיא תרגמה את עצמה בתגובות:

    "מה שכתבת – הצגה ומסגור של סוגיות לא פמיניסטיות (שבהחלט היו יכולות להיות, ובקלות, פמיניסטיות), כסוגיות פמיניסטיות. הייתי עוברת על כך לסדר היום (ובשמחה) אם לא היה מדובר בחלק הארי של הצגת "העניין הפמיניסטי" בתקשורת, ויותר מכך – אם זה לא היה באמת מחלחל לדיון פמיניסטי בישראל ומשפיע עליו."

    לא שזה ברור במיוחד, אבל לפחות כאן יש לי איזה רמז לנושא.

    בכל מקרה, אני בטוח *שיש* שיח פמיניסטי כזה, שמדבר אל נשים ואומר להן שהשינוי מתחיל בן, שכדי לשנות את החברה הן יאלצו לעשות מה שנקרא בישראלית "וויתורים כואבים" ושהרבה מהסיבות לדיכוי המגדרי שלהן הן הפריווליגיות שהן מקבלות כנשים. אני פשוט לא נתקל בו, לא שומע עליו, ולא שומע ממנו. לפחות לא מנשים – אני וגרייף אומרים דברים דומים בהרבה פורומים, כל אחד בתורו, ושמעתי עוד כמה גברים אומרים דברים דומים. אבל לעיתים רחוקות שמעתי נשים אומרות דברים כאלו, וחבל.

    • מסכים לגמרי שהשינוי צריך להיות "גם" אצל הנשים. למשל שפוליטיקה זה לא רק עניין לגברים ושההתנהגות שלהן תורמת ליחס הרע שהן מקבלות (היה על זה בדיוק פוסט באתר 'הכצעקתה' על אישה שהוטרדה והחברה שלה לא הבינה מה
      הבעיה בכלל)

  9. לג'ו כלום, ברצוני להתיחס לאיזו נקודה קטנה בדבריך:
    "למשל, "איך להתחיל עם נשים" מנסה לשמר את הפריוויליגה הנשית של להיות הצד המותחל, זה שלא צריך להוכיח את עצמו או להתאמץ בשביל שההיכרות תקרה."
    איזו פריווליגיה בדיוק? כנקבה ממש מכוערת, מעולם לא באמת התחילו איתי. וכאשר התחלתי עם מישהו – התגובה לכך הייתה בעיקר נבהלת (אני מודה, לא הייתי מיומנת באינטרקציות חברתיות).
    אין כאן פריווליגיה – יש כאן ציפיה מערכתית מנשים שיתחילו איתן – ומי שמתחילה באופן גלוי ולא רומז – זוכה ל"תשואות". שטפו לי באופן אישי ופעיל וגלוי לחלוטין את המוח על זה מגיל אפס,על כמה שזה לא בסדר שאישה תעשה את הצעד הראשון. אין כאן פריווליגיה. אם לא הייתי מבינה שזה מטופש – ובמקרה שלי – לא ריאלי לא לעשות את הצעד הראשון, לא הייתי היכן שאני היום.
    אין כאן פריווליגיה – כי יש מאמץ של שני הצדדים. העניין הוא שאצל נשים הצורה הזו לובשת אופן אחר – שלא יראו אותן חלילה כאגרסיביות.
    אני מסכימה – מערכת החיזור של היום היא מטומטמת ביותר, ולא יעילה. יש צורך לשנות אותה, נכון. אבל אני לא מסכימה שמדובר בפריווליגיה. מדובר ברצון לשמר מצב קיים – חוסר אונים של אלו עם השחלות.

    נשים שנראות טוב יכולות אולי להנות מה"פריוולגיה" שציינת. אבל רוב הנשים אינן יפות מאוד. ויש אפילו כאלו שאינן יפות כלל. מה יהיה עליהן? גם הן, "יהנו"? זה לא קל לצאת מהמסגרת הזו, ג'ו.

    לשיר: עקרונית – אני מסכימה. דעתי האישית היא שמה שאדם עושה במיטה מתוקף איברי הרביה שלו לא צריכה להופיע אלא כאשר זה רלוונטי. צריך נראות נשית וכל זה, כי החברה שלנו פויה. אבל כאשר מתאספת לה חבורה ומדברת על מה שטוב לנו מעל האבטיח – זה כבר לא נעים.

    • זאת ועוד – קרא קצת על תיאוריות של שידוכים בתחום תורת המשחקים, ותגלה שמתמטית, הפריווילגיה היא של הצד המתחיל – הוא מקבל שידוך שנמצא גבוה יותר בסדר העדיפויות שלו מאשר המותחל.
      אני, אגב, מאמינה שגם נשים צריכות להתחיל עם גברים, ואף מיישמת את זה. אבלמצדשני, אני לא חושבת שגברים צריכים להפסיק להתחיל עם נשים. אם תקרא את הפרוייקט, תראה שהוא *ממש* לא אומר "כך תתחיל איתי משום שלי אין כוונה לעות דבר מלבד לעפעף בחן", אלא "כך אנשים מתחילים עם אנשים בצורה טובה" במקרה הטוב, ו"ראית אותי? אני נראית לך אחלה? אני לא שאלתי אותך עד כה עם אבא שלך גנן? אתה רוצה לגשת וליצור שיחה? הנה כמה טיפים" במקרה הטיפה פחות מובהק. אני זוכרת כרגע לפחות שני פוסטים בפרוייקט שמזכירים מפורשות את זה שגם נשים יכולות וצריכות להתחיל. דה פקטו, ברגע שאתה רואה מישהי חמודה על הבר, והיא לא מתחילה איתך (בד"כ לא כי היא קיבלה חינוך שוביניסטי, אלא כי היא לא שמה לבא לייך במיוחד), לא יזיק לך לדעת איך לגשת אליה בלי לחטוף משב מרענן של תרסיס פלפל, לא ככה? או שגם אתה לא תיגש אליה "כי היא לא התחילה"?

      לגבי השירות הצבאי, נמאס לי מהגישה שטוענת שזו הדרך היחידה לעזור למדינה, ועל כן גם לקבל הטבות, כמובן. אני שירתתי ברצועת עזה שנתיים בתפקיד משרדי דבילי אך מסכן חיים, ובתקופה ההיא לא באמת תרמתי כלום למדינה, לדעתי. מאז הספקתי לעבוד עם ילדים מתקשים בשכר לא גבוה, להתנדב עם קשישות ניצולות שואה, להיות עורכת ב"הכצעקתה" כבר כמעט שנה, לעשות מחקר אקדמי שיכול לעזור להבין איך לעבוד עם לקויי שפה, לארגן קייטנה לילדים בסיכון ולהתנדב בצער בעלי חיים ירושלים. כמובן שלא קיבלתי על כל הנ"ל חצי מהפריווילגיות שמקבל מהמדינה מי ששומר על המדינה, או על התנחלות נידחת, או סתם בודק פלסטינים במחסום. כי אני רק מתנדבת, לא מילואימניקית. למה זה שה"מילואים" שלי הם פעם בשבוע לתת תמיכה חברתית לקשישה בודדה, וארבע פעמים בשבוע ללמד ילדים לקרוא אחרי שמערכת החינוך נכשלה בכך (בתשלום, נכון. פחות ממה שאתה מקבל על יום מילואים זה בטוח.), הופך אותם לפחות חשובים משבועיים בשנה של צחוקים עם החבר'ה?

      ואני לא אומרת את זה רק כי אני בחורה. הנה גבר גבר שעושה מילואים וחושב כמוני:
      http://www.dan-ya.com/bar-ilan-university-discrimination

  10. "איזו פריווליגיה בדיוק? כנקבה ממש מכוערת, מעולם לא באמת התחילו איתי."

    לשופט תמיד יש כוח על הנשפט. רק מישהי שלא היתה צריכה אף פעם לתמצת את עצמה לכמה דקות של שיחה, שלא היתה צריכה לעשות את הדרך האינסופית הזאת בינך לבין מישהי זרה בבר, שלא היתה צריכה לסכן את האגו שלה באופן קבוע על בסיס יומיומי כדי לא להיות לבד יכולה לטעון שעדיף להיות הצד המתחיל. נכון, זה מחורבן להיות מכוער ממש. גם גבר מכוער ממש, או שמן מאוד, או בעל ריח גוף חזק במיוחד או אפילו בעל פגם בדיבור יסבול מבעיות בניסיונותיו להכיר את המין השני. זה לא אומר שבסיטואציה של היכרות הכוח לא בצד הנשי, המחוזר. אם זה היה שונה, אם באמת היה עדיף להתחיל, אני מבטיח לך שנשים היו מתחילות עם גברים הרבה יותר.

    "נשים שנראות טוב יכולות אולי להנות מה"פריוולגיה" שציינת. אבל רוב הנשים אינן יפות מאוד. ויש אפילו כאלו שאינן יפות כלל. מה יהיה עליהן? גם הן, "יהנו"?"

    קודם כל, רוב הנשים נראות ממוצע, ובהשקעה לא מסובכת אישה ממוצעת יכולה להראות טוב – כל מה שצריך כדי לשדרג מישהי מסתמית למהממת זה לבוש, איפור וחזיית פושאפ. מי שלא רוצה להשקיע באמת תשאר מאחור, בדיוק כמו אותם גברים שהזכרתי קודם. גברים נהנים מהעובדה שגבריות ויופי הם ערכים קצת מתנגשים בתרבות שלנו, ולכן סקסאפיל גברי הוא משהו יותר גמיש, אבל זה לא אומר שהם יכולים להרשות לעצמם להיות לא מושכים בעליל.

    ומה יקרה לבנות שלא מתחילים איתן? אותו דבר שקורה לגברים שנשים לא נענות לחיזוריהם: הן ימותו בודדות, מוקפות בערמות חתולים. החיים קשים. או שהן ישפרו את עצמן, או שהן יקחו יוזמה לידהן, יבינו שהן לא סחורה מבוקשת וינסו להכיר בדרכים אחרות. זה לא משנה את העובדה הבסיסית שמערכת החיזור הנוכחית מטיבה יותר עם נשים מאשר עם גברים. זה בסדר, אני לא מתלונן – עדיין עדיף להיות גבר, גם אם יש מישור אחד שמוטה לטובתכן.

    "לא יזיק לך לדעת איך לגשת אליה בלי לחטוף משב מרענן של תרסיס פלפל, לא ככה?"

    אה, זאת תופעה עכשיו? נשים מתלבשות יפה, יוצאות החוצה, יושבות על הבר, מחכות שמישהו יתחיל איתן ואז מרססות אותו בעיניים כי הוא לא היה מספיק מושך..?

    אף אחד לא צריך עזרה כדי לגרום לנשים להיות אדישות או לא אגרסיביות כלפיו. הנה, תראי איך אני גורם לאלפי נשים להתעלם לחלוטין מקיומי בלי לזוז בכלל מהמקלדת. טה-דה!

    כששואלים "איך אני מתחיל עם בנות" השאלה היא לא "איך אני לא מקבל לא אלים", אלא "איך אני מקבל תשובה חיובית", וזה משהו שלצערי נשים בד"כ לא יכולות לעזור לך איתו. שוב, כמו שמבקר סרטים הוא לא תמיד במאי טוב, וכמו שמבקר מסעדות הוא לא תמיד טבח טוב, ככה גם בנושא ההיכרויות.

    • הפיתרון האמיתי, ג'ו, הוא לא להכנס לתוך החברה ולתוך הסטנדרטים שלה – אלא לצאת אל דרך משלך .

      "לשופט תמיד יש כוח על הנשפט. רק מישהי שלא היתה צריכה אף פעם לתמצת את עצמה לכמה דקות של שיחה, שלא היתה צריכה לעשות את הדרך האינסופית הזאת בינך לבין מישהי זרה בבר, שלא היתה צריכה לסכן את האגו שלה באופן קבוע על בסיס יומיומי כדי לא להיות לבד יכולה לטעון שעדיף להיות הצד המתחיל."
      זו בדיוק המציאות שלי, חוץ מהקטע של הברים, כי אני לא יוצאת למקומות כאלו. ואני לא עושה את זה בשביל להיות עם בןזוג (דווקא יש לי), אלא כדי שאנשים יסכימו לדבר איתי.

      זו אגב, התשובה הכי טובה לטעמי:

  11. צודקת במאה אחוז. אני תמיד מנסה להסביר שהתפקיד שלי בתור פמיניסטית אינו לדאוג שיהיה פורנו בכל בית, שדוגמניות אנורקטיות יוכלו להמשיך להתפשט מעל שלטי חוצות ושישסו אותי בחברה החרדית בתוך נסיון להרביץ בהם מוסר במקום שבו כולנו נכשלים כחברה.

  12. היי ג'ו, אתה חוטא בדיוק במה שמפרסמת הרשומה התרעמה עליו, אתה מדבר על נשים ולא איתן, לפחות לפי האמירה שלך "כששואלים "איך אני מתחיל עם בנות" השאלה היא לא "איך אני לא מקבל לא אלים", אלא "איך אני מקבל תשובה חיובית", וזה משהו שלצערי נשים בד"כ לא יכולות לעזור לך איתו. שוב, כמו שמבקר סרטים הוא לא תמיד במאי טוב, וכמו שמבקר מסעדות הוא לא תמיד טבח טוב", במקרה של יחסים בין אנשים הטבח, מבקר המסעדות והסועד הם אותה יישות, אנחנו צריכים להכין את עצמנו, לבדוק האם מה שאנחנו משדרים הוא באמת מה שאנחנו מעוניינים בו ובסופו של דבר גם לחיות עם התוצאות של הבחירות שעשינו, לכן חייבים מיומנות מסויימת בכל אחד מהתחומים ומיומנות נרכשת עם נסיון, את הנסיון הזה אי אפשר להשיג מלדבר על נשים עם גברים אחרים אלא רק משיחה עם נשים על עצמן, כי כל אחד ואחת מאיתנו מכיר את עצמו הכי טוב מכולם ויודע מה הוא תכנן, מה הוא מצפה ועל מה הוא מוכן להתפשר כשהוא בוחר בת או בן זוג (או שלישיה או פלימר קבוצתי אחר כלשהו).

    ההנחה שאישה לא יודעת שהיא חושקת בך עד שהיא לא תכיר אותך יותר טוב מבטלת את האישיות שלה, זו בדיחה שאני מספר לפעמים לחברים שלי אבל כדי להבין אותה צריך להכיר אותי הרבה מעבר לשטחיות של פגישה אחת או שלוש, ואני יודע שזו גם דרך חיים של אנשים מסויימים, כל אישה ממש כמו כל גבר יכולה על סמך מבט שטחי להחליט שהגבר שמתחיל אותה לא מתאים לה, בין אם בגלל ההתנהגות שלו, איך שהוא מתלבש, מריח או בגלל שהאף שלו מושלם מדי וזה לא מתאים לה לתיאור הגבר שהיא מחפשת באותו רגע בהנחה שהיא בכלל מחפשת, כי אם היא באה לבאר כדי לבלות עם חברות בלי שיפריעו לה כל מי שייגש יזכה לתשובה שלילית ומי שלא יהיה מוכן לקבל אותה בעיני גם ראוי לתשובה שלילית אלימה.

    אני לחלוטין בעד שנשים ידברו על נשים בתקשורת הציבורית ולא רק בשעות הבוקר מתוך ההנחה שאלה השעות שבהן נשים נמצאות בבית, בעיני חשוב מאד שגברים ידעו מה נשים חושבות גם בלי לעשות היפוכים אקרובטיים בסדר היום שלהם כדי לצפות בתוכניות בוקר שבהן זה קורה יותר, אחת ההנאות שלי מימי מחלה היא שאני זוכה לצפות בנשים חכמות מדברות על דברים שמעניינים נשים ואינם דווקא גברים, ילדים או מערכות יחסים, כי זה נותן לי דרכים חדשות לראות את העולם שאני חולק איתן שבכלל לא עלו בדעתי לפני כן.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: