מיעוט זה שאיננו מיעוט

אי שם בשולי החדשות הבוקר, היתה ידיעה כלשהי על גבר שרצח את אשתו. האישה היתה מוכרת לרשויות הרווחה בעקבות תלונות קודמות, אבל איש לא צפה מראש, כמובן, את הזוועה שתתרחש. היתה גם עוד איזו ידיעה על סבא שאנס את נכדותיו במשך 15 שנים, וקיבל עונש של 4 שנות מאסר, או משהו דומה. עוד ידיעה סיפרה על קבוצת נערים בני 12, או 13, או 10, שביצעו מעשי סדום בבת כיתתם בזה אחר זה. "נערים נורמטיביים", אמרה המשטרה, "מבתים טובים". איפשהו למטה, בין מדור "ספורט" למדור "צרכנות", היתה ידיעונת על אישה שבעלה היכה אותה עם מערוך, או מחבת, או טוסטר משולשים, כי היא לא הכינה לו מרק עגבניות לארוחת הערב כפי שביקש. או לא ירדה לקיוסק לקנות לו סיגריות. או שסתם לא חייכה אליו מספיק, מי יודע. לא חשוב.

סביב הידיעות הללו, כפרחים לקישוט, מופיעים כמה זוגות שדיים של סלבריטאיות, או כוכבות קולנוע, או פליטות ריאליטי, או סטודנטיות שעובדות לפרנסתן כמלצריות או מדריכות קפוארה, או סתם נערות שאפילו לא סיימו עוד את התיכון. לא חשוב. לפעמים, כדי לגוון, מופיעים כמה זוגות ישבנים, לעיתים בשמלת ערב מפוארת מפתיחה של תערוכה או פרמיירה של סרט, ולעיתים במיני, ביקיני או חוטיני. לפעמים הסיבה לישבן היא כתבה בנושא צלוליטיס, לפעמים כתבה בנושא "כמה אנחנו אוהבים את התחת של [הכניסו כאן שם של פליטת הריאליטי דו-ז'ור]", ולפעמים כתבה בנושא הדרך הנכונה לטיגון חצילים או למילוי אוויר בצמיגי אופניים. לא חשוב.

במדור הפוליטי תופיע כתבה על נציגת מפלגה או דמות ציבורית נשית כזו או אחרת, כשהכתבה תתייחס בקריצה לצבע שיערה, לאורך מכנסיה, למכפלת שמלתה, או לכל סממן פיזי אחר שאין לו קשר לפעילותה הפוליטית. ואם בכתבה עצמה לא תופיע קריצה כזו, היא תופיע גם תופיע בתגובות. מישהו ידבר על זה שהיא בטח "קרחון במיטה". או זוללת גברים. או לא עשתה סקס מימיה. או שיש לה קורי עכביש בנרתיק. או סתם ישתמשו במונחים כמו "שמנה", "שעירה", "לסבית". לא חשוב. במדור יחסים, בסדרת כתבות שמופיעה בהדגשה בדף הראשי, מישהו יסביר למה גברים חייבים להתייחס לנשים בזלזול מחושב, כי זה חלק מה"משחק" שהוא מכנה "חיזור" או "פיתוי". צריך לרדת עליהן, להעליב אותן, יאמר האיש, לגרום להן להתרגז, וכך להשיג את תשומת ליבן. בסוף הערב, הן כבר ישמחו לרדת לך כדי להוכיח שהן שוות יותר ממה שטענת, מסביר הפתיין. או שלפחות ידביקו לך נשיקה צרפתית. או יזיזו את התחתונים ימינה, ותוכל לסמן "וי" לניצחון על זיון נוסף עם "טרף" שכזה. לא חשוב.

המבזקים הנגללים בצד הדף יודיעו על חשד לסוטה מין בפרבר עירוני כזה או אחר, שביצע מעשים מגונים בילדות בית ספר יסודי. מבזק נוסף יספר על גברים בשחור שפרצו בכוח לתוך בית ספר לנערות, במחאה על כך שהם – כלומר הגברים – נאלצים לראות מחלון ביתם את הנערות הולכות בשרוולים ארוכים וגרביונים אטומים לבית הספר ובחזרה. הם מכנים זאת "פריצות". במילים אחרות, הנערות הן סוג של זונות מפתות בעיניהם. לא חשוב.

אז אני נכנסת לטוויטר. ואני רואה שם בדיחה על הוואגינה של מישהי, מועמדת לראשות מפלגת העבודה. אני לא תומכת במועמדת הזו, מסיבותיי שלי. הן כוללות ביקורת קשה על ההתנהלות הפוליטית של אותה מועמדת. הן אינן כוללות הערות על טיב איברי המין שלה. ואני מתרגזת.

זה בסך הכל הומור, אומרים לי. תירגעי. איש לא נפגע. רק את רואה בזה סקסיזם, מיזוגניה. הומור, את מבינה?  בסך הכל הומור.

נו, ברור שאני מבינה. הרי אף אחד בארץ, או בעולם, לא מתייחס ל-51% מהאוכלוסיה כאל אנשים נחותים. פסולים. טמאים. כלים לסיפוק יצרים. לא שווי  זכויות. חומר לקישוט עיתונים. איברי מין מהלכים. אף אחד, חלילה, לא יחשוב להתייחס לאותם בני אדם ממן נקבה פחות ברצינות בגלל הומור כזה. אף אחד כבר לא טורח להתרגש כשהוא פותח את העיתון או את אתר החדשות, ורואה את האינפלציה המטורפת של ציצים ותחת של נשים מצד אחד, ואלימות כלפי נשים מצד שני. אולי אם היה מדובר באשתו של מישהו או בתו של מישהו. אולי. אבל זו דמגוגיה. זו אף פעם לא "אשתו או בתו של מישהו". סתם נשים. לא חשוב.

ואז אני חושבת על הפעם הבאה ש"אמן פיתוי" יטריד אותי ברחוב, כי עבורו אני רק "טרף" מצויד בציצים. אני חושבת על הפעם הבאה שמישהי תבקש ממני להצביע למועמדת ממין נקבה רק כי היא אישה, ו"רק ככה יתחילו להתייחס אלינו ברצינות". אני חושבת על האחייניות שלי, בנות ארבע וחצי, ועוד אחת טרייה בת פחות משבוע, ועל הפעם הראשונה שמישהו יעז – יעז!!! – לטעון שאסור להן להסתובב אצלו ברחוב, או שאסור להציג את פרצופן בשלטי חוצות, כי הן "גורמות לזימה ופריצות". אני חושבת על זה שאולי אחת מהן תגיע פעם לפוליטיקה או לעמדה בכירה, כי הן חכמות ומוכשרות. ואז אני חושבת שבמחי בדיחה תפלה אחת, כל כך קטנה, כל כך לא מזיקה, מישהו יהפוך אותן שוב לוואגינה מהלכת. כי 51% מהאוכלוסייה הן לא בני אדם. לא ממש. אף פעם לא עד הסוף. תמיד כועסות. תמיד מפחדות. תמיד לוקחות קשה מדי את ההומור. ובאמת, באמת שלא ברור למה. זה לא שיש להן ממה לפחד. לא?

כל זה קרה היום בבוקר. או אתמול בבוקר, או מחר בבוקר. לא חשוב.

*לקריאה נוספת, תיעוד נפלא ומצמרר של תרבות האונס: http://blog.astronomi.tv/