פורסם על ידי: vandersister | יולי 25, 2011

זו האומללות, טמבל

אודה ולא אבוש, אני מבינה קטנה מאוד בכלכלה. מבחינתי, "סטגפלציה" היא מחלה שגורמת להפלצת-יתר בקרב בהמות מעלות-גרה ו"אג"ח", "וד"ל" ו"תל"ג" הם ראשי תיבות של מכות מצרים, ולחלופין משחק מילים של ילדים (אג"ח תל"ג וד"ל בגן, מק"מ גדול תחתום לי כאן). בשבועות האחרונים אני שומעת פרשן אחר פרשן, מומחה אחר מומחה, ח"כ אחרי ח"כ ומגלגל עיניים אחרי מצקצק בלשון מספרים לכולנו ש"אין פתרונות קסם", "אלה הם כוחות השוק", "אתם מפונקים, התרגלתם למותרות", והבשורה המשמחת (?) ביותר – "המצב הכלכלי של מדינת ישראל מצוין. אחוז האבטלה נמוך, הנתונים מעידים על צמיחה. קפלו את אוהלי המחאה שלכם ולכו הביתה".

נעזוב לרגע את העובדה שלחלק משוכני האוהלים אין בית לחזור אליו, וזו בדיוק הנקודה. כדברי המשוררת, רק על עצמי לספר ידעתי, וזה מה שאעשה כאן.

האמת? התברכתי. יש לי עבודה טובה, אני מרוויחה יותר מהשכר הממוצע במשק, ואני גרה בדירה קטנה אך נאה בפתח שמיקווה. תגידו, גן עדן עלי אדמות. בשביל מה צעדת בשבת וצרחת במלוא ריאותייך ש"העם דורש צדק חברתי"?

העניין הוא בזה, שכדי לשלם את שכר הדירה, הארנונה, המסים, המזון, ועד הבית, הוצאות הנסיעות, ופעם בפעם – רחמנא ליצלן – לרכוש לעצמי זוג תחתונים חדשים*, אני צריכה לעבוד שעות נוספות. מדי יום אני עובדת לא פחות מ- 9.5 שעות, ובדרך כלל בין 10-11 שעות. וזה רק בעבודה הקבועה שלי. יש לי גם עבודות צדדיות קטנות שמכניסות לי סכומים פעוטים להפליא, אבל הכרחיים. מדי לילה אני נרדמת עם הלפטופ על הפרצוף, תוך כדי עבודה על קובץ כזה או אחר. אני עובדת באופן קבוע גם בסופי שבוע ובחגים.

"נפלא!", יאמרו המגלגלים והמצקצקים, "את רואה? עובדים קשה, ואפשר להתפרנס בכבוד!"

אז זהו, שלא.

עם כל העבודה הזו שהורסת את בריאותי ולא נותנת לי לנשום, אני לא מצליחה לשלם את שכר הדירה לבד. הורי, שהם אנשים נפלאים, עוזרים לי מדי חודש. אני בת 34 שנים, ועדיין נזקקת לעזרה של ההורים. עם השעות הנוספות. עם העבודות הנוספות.

"לא יכול להיות", כך המצקצקים, "בטוח שאת חיה ברמת חיים מפוארת! יש לך אייפד! אייפון! איידרעק! משהו!!"

לא. לא ממש. יש לי לפטופ שהוא מכשיר עבודה בעיקר. יש לי סמארטפון, כנ"ל. את שניהם הרווחתי בזיעת אפי. בגדים אני קונה בעיקר כשיש מבצעים של טישרטים ב-10$ בת'רדלס, ונעליים אני קונה כשהזוג הקודם שלי מתפרק (כרגע יש לי שני זוגות נעליים בלבד: סניקרס וקרוקס. זהו). ה"מותרות" היחידות שאני מרשה לעצמי הן יציאה מדי פעם לבית קפה או לסרט עם חברות וחברים. ואם, מצקצקים יקרים שלי, צרה עינכם בספל הקפוצ'ינו ובפרוסת העוגה, או בכרטיס הקולנוע שאני מרשה לעצמי מדי פעם, אתם מוזמנים לדחוף את הצקצוק לישבנכם המדושן.

ואפילו זה לא מה שחורה לי ביותר בימים אלה.

לפני כמה שנים אובחנה אצלי שורה של בעיות אורתופדיות. לא נוראיות, אבל דורשות תשומת לב. ראשית, בלט דיסק (תזוזה של דיסקים ממקומם) בשלושה מקומות בגב התחתון, מצב שהאורתופד כינה בשם "קדם-פריצת דיסק". שנית, אוסטיאוארתריטיס, שחיקת סחוסים ניוונית בברכיים, שמדי פעם גורמת לדלקות וכאבי תופת. שלישית, לחץ על העצב שגורם לכאבים וחוסר תחושה בזרוע ימין, הלא היא היד של העכבר. בכל המקרים, כשהמצב אקוטי – כלומר, כשמתפרצת דלקת – עצת האורתופד אחת היא: תני מנוחה לגב/ברכיים/יד.

אלא שאני עובדת 10-11 שעות ביום. איך אתן מנוחה? יום, יומיים, אולי. אבל להוריד את מספר שעות העבודה ביום לאורך זמן? אני לא יכולה. כי השכ"ד, והארנונה, והמסים, והמזון, והחיים, וכל זה.

אז אני מוצאת פתרונות תחזוקתיים שונים, שגם הם לא זולים: מקלדת ארגונומית שמקלה את הלחץ על היד. עכבר מיוחד. טיפולי שיאצו שמקלים את כאבי הגב. מדרסים לנעליים כדי להקל קצת על הברכיים הנשחקות. אבל זה לא מספיק, פשוט לא. טיפול שיאצו פעם בחודש לא עוזר לי לעבור חודש שלם, ומדרסים קצת עוזרים אבל הסחוסים הולכים ונשחקים בהתמדה, כי זהו המהלך של מחלה ניוונית.

בשבת, הלכתי עם שתי חברות להפגנה ברחבת מוזיאון ת"א. באמצע ההליכה למקום האירוע, הגב שלי הודיע לי חד משמעית שהוא מצטרף למחאה, כלומר מתחיל לכאוב במרץ. הברכיים הצטרפו אליו במהרה, כיאה למפרקים בעלי מודעות פוליטית מפותחת. התוצאה: ביקשתי מחברותי להאט את צעדיהן, ונאלצתי להתיישב כמה פעמים בדרך. כמו סבתא'לה זקנה, ישבתי חסרת אונים, רגליים וגב חצי-משותקים מכאב, והתבוננתי בעשרות אלפי האנשים חולפים על פני. רציתי לצעוד כמותם, לקפוץ, להריע, וגופי השחוק והדואב לא נתן לי. הגעתי הביתה באותו לילה במצב של שבר כלי. אני רק בת 34, לכל הרוחות, רק בת 34. "את יושבת המון שעות ביום מול מחשב", סח האורתופד בצער, "אין מה לעשות, זה מנוון את הגוף".

רבים כבר המליצו לי על פילאטיס. סביר מאוד להניח שהם צודקים: פילאטיס, בפרט פילאטיס מכשירים, היא התעמלות שמיועדת בדיוק לאנשים עם בעיות אורתופדיות. אז התחלתי לברר לגבי אופציות להצטרפות לשיעורי פילאטיס, למען לא אאבד את טווח התנועה שעוד נותר בגופי ההולך ונשחק.

ובשלב מסוים תוך כדי הבירורים, התחלתי לבכות.

שיעורי פילאטיס הם לא זולים. כדי להתעמל פעמיים בשבוע, שזו התדירות שרצויה למישהי במצבי כדי לתחזק את הגוף, זה יעלה לי לא פחות מ-500 ש"ח לחודש. ניחא, לא נורא, 500, נכון? לא נכון. כי כדי להגיע לשיעורים פעמיים בשבוע, אני אצטרך לעבוד באותם יומיים פחות מה-10-11 שעות הרגילות שלי. כלומר, המשכורת שלי תקטן. ואז יש סיכוי שלא אעמוד בתשלומים החודשיים של שכ"ד וכל היתר.

במילים אחרות, כדי לשמור על הבריאות שלי, אני צריכה כסף. בשביל להרוויח כסף, אני צריכה לפגוע בבריאות שלי. מילכוד 22.

לכן עמדתי שם בשבת, ברחבת המוזיאון, וצעקתי על צדק חברתי. אני לא רוצה מותרות. אני רוצה שהמשכורת שאני מרוויחה בעמל רב מדי חודש תאפשר לי לחיות מבלי להרוס את הבריאות שלי. אני צועקת, כי אני אומללה. אני צועקת, כי אני חייבת לוותר על משהו כדי לסגור את החודש. והמשהו הזה, נכון לעכשיו, הוא הבריאות שלי.

אנשים עומדים ברחובות וצועקים לא כי אין להם עבודה, אלא כי גם עם העבודה, הם אומללים. הם אומללים כי הם נאבקים בכל חודש מחדש. הם אומללים, כי המנהיגים והמומחים למיניהם מתעניינים רק במאקרו, באג"ח, בתל"ג ובקרפ"ד, במקום להתעניין בבני אדם. הם אומללים כי לאלוהים של ראש הממשלה קוראים "שוק חופשי", והאל הזה הוא חסר רחמים.

אלא שבסיס המדינה מורכב מאזרחים, ואם הם יקרסו, כל מגדל הקלפים הזה יקרוס אחריהם. כל המומחים למיניהם שלא ישכילו להבין זאת בקרוב, יעמדו מול המון זועם שידרוש מהם – ובצדק – את הזכות להתקיים בכבוד.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייבת לחזור לרשימת הקבצים שמחכה לי. כי כזאת אני, מפונקת.

* יום אחד מישהו יסביר לי למה זוג תחתונים של "סלוגי" עולה כ-60 ש"ח החתיכה. מדובר בפיסת בד עם קצת גומי. 60 ש"ח? איזו סיבה יש לזה פרט לבצע כסף?


Responses

  1. סמאללה עליכי מעוד עבד נרצע שהישיבה הארוכה היומית הורגת לו את הגוף והנשמה 😦

  2. לקרוא את הפוסט שלך הרגיש כמו להתבונן בבבואתי העגומה בראי… אני עובדת מגיל 14 רשמית (אם כי עוד לפני זה עשיתי גם בייביסיטר), יצאתי מהבית בגיל 19 ומאז פרנסתי את עצמי אם להוציא שנתיים בהם חזרתי לגור אצל ההורים בזמן הלימודים.

    כיוון שאין לי הורים אמידים שיכלו לעזור לי בשכר הלימוד, נאלצתי לעבוד בשלוש, ארבע עבודות שונות – גרפיקה, תרגום, קריינות, עבודה בחנות – כדי להרשות לעצמי ללמוד. אצלי ההשכלה הגבוהה נטמעה בעיקר דרך עבודת כפיים ולא רק דרך הראש… ותמיד הייתי גאה בכך שאני יכולה להסתדר לבד, למרות שגם היו הרבה רגעי משבר.

    עכשיו, אני בסוף לימודיי ועובדת במשרה מלאה בעיר שאינה ת"א. ובכל זאת כדי לסיים את החודש – שכולל שכ"ד, מזון, חשבונות, החזרי הלוואות לימודים וכן – מדי פעם חולצות ת'רדלס במבצע – אני עדיין צריכה לעבוד בעוד שתי עבודות פרילנס. וכמוך – יש לי בעיות גב שנגררות בגלל עבודה מול מחשב, ואין לי זמן וכסף לטפל בהם כמו שצריך. וגם הסנדלים בנות ארבע השנים שלי נקרעו החודש.

    כך שהמציאות שלי היא שאני קמה בבוקר, עובדת, חוזרת הביתה בערב – ועובדת. וכל זמן שזה נמשך אני מרגישה את טבעת החנק מתהדקת סביב גרוני. ויחד עם כל זה – ההרגשה הראשונה שעלתה בי לנוכח ההפגנות – היא מבוכה. מבוכה שאני, שתמיד רציתי להסתדר לבד, צריכה להודות שקשה לי. שלמרות שאני עושה את כל שביכולתי לעלות במדרגות השכר והמעמד – החנק רק הולך וגובר.

    אני ואת, ועוד רבים, אנחנו בורג שהולך ונשחק, הולך ונסחט במכונה הגדולה יותר ממנה מרוויח מישהו אחר. והאחר הזה, הוא מה שהולך ונעשה מוגדר יותר ויותר במהלך המחאה הזו. פשוט לא היה לנו זמן עד עכשיו להסתכל מסביב ולחפש – השכ"ד לא הולך לשלם את עצמו.

    תודה על הפוסט, ועל הלגיטימציה.

    • תודה רבה לך על התגובה הזו. את לא זקוקה ללגיטימציה ממני או מאף אחד אחר – כולנו באותה סירה שוקעת, כולנו נאבקים. הגיע הזמן לדרוש את מה שמגיע לנו, בזכות ולא בחסד.

  3. שורת האגב שלך ממש שם בסוף, על התחתונים עם הגומי, הייתה לא פחות חזקה מהמאמר כולו. הבצע הוא זה שמסביר את התופעות המתרחשות בארץ. בגללו אין תקציב לכיבוי שריפות בחיפה, אין חשיבה על האזרח הקטן ואין חינוך שיעזור לדור החדש לבנות לנו מדינה איכותית יותר – המצב רק מחריף ואין סיכוי לשינוי אלא אם נקרא למהפיכה של ממש.

    • ואנחנו קוראים, ובקרוב גם למעקמי האף וטומני הראש בחול לא תהיה ברירה אלא להקשיב. אני עם סבר פלוצקר: נדרשת תוכנית הבראה ממושכת, יסודית, מספיק עם ההבטחות הנבובות ל"סופרטנקרים". שבענו הבטחות ריקות.

  4. אני קונה תחתוני כותנה, 3 ב-15 ש"ח.

    • כפי שכתבה ליטל בהמשך – מסיבה לא ברורה, תחתונים במידות גדולות תמיד עולים הרבה יותר (כלומר, בצורה חסרת פרופורציה לעלות על תוספת הבד). אפלייה נגד שמנים היא לא דבר חדש בענף הביגוד.

      • תמיד מוצרים שקהל היעד שלהם רחב (לא במשמעות השמנה של המילה) יהיו יותר זולים ממוצרים שיש להם קהל מצומצם (לא במשמעות הרזה של המילה). נעליים מס' 52 יהיו הרבה יותר יקרות מאשר נעליים מספר 44, כי הן מיוצרות בכמות הרבה יותר קטנה, אז עלות הייצור פר יחידה גבוהה יותר.

        אני באמת לא בטוח שזו הסיבה במקרה של התחתונים, אבל אולי.

  5. אני מצטער, אבל הטענה שלך לא מסתדרת לי. אני גם מרוויח בסביבות השכר הממוצע, גר ברעננה, חי בלי עזרה מההורים, משלם על לימודים, מכונית, ולא מתקמצן במותרות, ובכל זאת חוסך סכומים יפים כל חודש. אמנם אני גר עם בת זוג, אבל גם אם כל ההוצאות שאנחנו מתחלקים בהן היו נופלות עליי, עדיין הייתי מצליח לחסוך סכומים לא רעים.

    אז או שאת מרוויחה פחות מהממוצע, ומשמעותית, או שמשהו בניהול הכלכלי שלך לקוי.

    • עומר, להזכירך שנשים מקבלות בישראל שכר נמוך יותר מגברים?

      אני לא זוכרת בדיוק את האחוזים, אבל זה היה סדר-גודל של 75%. הוצאותיהן של נשים גבוהות יותר, גם בגלל מחירי דיור/ביגוד/הנעלה/מצרכים מתכלים (מחזור. לא למוגים ורכי הלבב!) וזה במקרה של אדם בריא לגמרי. וכשצריך לשלם השתתפות בקופ"ח? ודמי תרופות? ועוד ועוד ועוד, מכל הבא לארנק?

      ההפרש, בהתחשב בכל האמור לעיל, הוא ההבדל בין חיים ברווחה ושקיעה בחובות.

      והמצב הזה הולך ונהייה גרוע יותר. לפני 20 שנה התקיימתי בקושי מהכנסתי כמתרגמת. הבעיה לא היתה במחירים הנקובים אלא בתנאי התשלום – שוטף + כמה שבא למשלם. לא תמידי הצלחתי לשלם *גם* לחשמל ו*גם* לגן הילדים. את ניתוק החשמל בדיוק ביום שחזרתי מטקס הגירושים המשפיל ברבנות לא אשכח לעולם.
      בטח שזה היה באשמתי! אין ספק בכלל! אני הרי החלטתי שלא לשלם על החשמל (אבל כן לשלם לגן של הפעוט).

      אתה מאשים את הקורבן. הבעיה היא במערכת.

      אמר גילרו בצייצית: "התכנית 360. הגדירו את זה כ"כ פשוט שלא ברור איך אף אחד לא אמר את זה קודם: הכנסה משפחתית ממוצעת 11 ומשהו אלף שח, הוצאה ממוצעת 13 ומשהו אלף" – בדיוק ככה. והשניים-וחצי-בחודש הפרש? זו לא בעייה של חוסר תכנון וגם לא בעייה של פינוק. זה המסים שהלכו להתנחלויות ולמלחמת האינסוף ולחלוקת נכסי הכלל לאוליגרכים.

      • Shunra תרדי מהתנחלויות והכיבוש, זה לא הזמן לזה. כל פסקה חזקה שאת כותבת ומסיימת בזריקה סתמית של ההתנחלויות או הכיבוש היא עוד תגובה שמישהו יקרא ויסכים איתך עד שהוא יגיע למה שצועק לו בראש "סמול" ואז הוא יזרוק הכל לפח.
        כן, הדברים מטבעם קשורים, אבל כרגע אנחנו צריכים להתקדם עם כולם לאט לאט בצעדי תינוק ומי שיגיע למסכנה שזה ההתנחלויות סבבה, מי שלא שלפחות וגיע למסכנה אחרת גם טוב, בנתיים בוא ניצור הסכמה רחבה שיש בעיות מסוימות, מבפנים, שצריך לפטור.

  6. ואנשים אמרו לי, כשזה עדיין היה "קטע תל אביבי" – אבל את מי את מאשימה? כל האידיוטים שמוכנים לשלם שכירות מופרכת הם אלו שאשמים.

    ועכשיו זה הפך למאבק כלל ארצי. אין לאן לברוח.

    אולי אנחנו באמת אשמים. אולי אם לא היינו מוכנים לשלם לעבוד תמורת שכר בריצפה (ביחוד כשלוקחים בחשבון את ההוצאות הגדולות) ולשלם שכירות מופקעת עבור הזכות לגור בארץ הקודש… רגע, איבדתי את הפואנטה שלי. למה אנחנו עדיין פה?

    • הנקודה היא שזו התקדמות זוחלת. פה מקצצים, שם מעלים, אנחנו סופגים את זה כי אנחנו רק רוצים להמשיך לחיות. ולאט לאט, החגורה מתהדקת עד כדי חנק. ואז הכל מתפרץ. כל החוכמולוגים שאומרים "למה הסכמתם" לא מבינים – מדובר במגזר שאין לו ברירה אלא להסכים, אחרת ייזרק לרחוב. ועל זה בדיוק נלחמים עכשיו.

      • זה כמו הצפרדע בסיר עם המים שמתחממים מספיק לאט.

        [אז הוא לא שם לב גם כשזה מתחיל לצלות אותו, כי זה היה הדרגתי]

  7. פוסט חשוב מאוד. תודה רבה.

  8. מה שאת אמרת. בדיוק. מילה במילה.

    ובעניין התחתונים – למידות גדולות (כביכול) אי אפשר להשיג בפחות מ-59 שקלים. מצחיק, אבל זה אחד הדברים שאני וויתרתי עליהם, לא לובשת.

    עומר – הייתי בוחנת מחדש את ההנחה שאתה מרוויח שכר ממוצע, או בודקת עד כמה חוסכים החיים המשותפים. ניהול הכספים שלי משובח, ואני באותה חוויה.

    • לגמרי מסכימה עם הפסקה האחרונה.
      אנחנו כזוג חיים על אקסלים וטבלאות, יודעים בכל רגע נתון איפה כל שקל נמצא ומרוויחים ביחד שכר מעל הממוצע ועדיין לא מצליחים לחסוך "סכומים נכבדים" כל חודש (כלומר- כן לחסוך, לא משהו שיוביל בחמש השנים הקרובות לאותם 400K שיאפשרו לנו לקנות דירה. לא, לא בתל אביב וברור לנו שברגע שיכנסו ילדים לתמונה, גם החסכון הזה כבר לא יקרה…)

  9. כרגיל, מדויק ובמקום.
    אגב, גם אני מחכה למבצע 10 דולר בת'רדלס 🙂

    • המבצעים האלה מופלאים 🙂 אני בטוחה שיהיה עוד אחד בקרוב…

  10. בדקתי. אני מרוויח קצת יותר מהממוצע. גם אם הייתי מרוויח משמעותית פחות (והיו תקופות שהרווחתי), עדיין היית מצליח לחסוך סכומים יפים כל חודש. אם מכיל על עצמי גם את חלקה של בת זוגי בהוצאות אני עדיין חוסך, אבל משמעותית פחות – כמעט גבולי. מצד שני, כשחיים לבד יש גם הרבה פחות הוצאות: שכ"ד (כי אפשר לגור בדירה יותר קטנה), ארנונה, אוכל, חשמל. אז עדיין אפשר לחסוך יפה.

    • עומר. "כמעט גבולי" ו"קצת יותר מהממוצע". הייתכן שאילו השתכרת בדיוק את הממוצע, וההוצאות שלך היו "קצת יותר מהממוצע פלוס המס-על-להיות-אשה פלוס הוצאות-מחלה-כרונית-כפי-שתוארו" היית בדיוק – אבל בדיוק – במצב של ואנדר?

    • עומר, אתה טועה ומטעה. זה בדיוק להיפך. הארנונה לא קטנה כי אדם אחד גר בדירה. באוכל אין הפרש משמעותי כל כך בין אדם אחד לשניים. בחשמל – גם לא (מזגן מקרר את כל הבית, מקרר עובד ממילא וכן הלאה). לגבי "לגור בדירה יותר קטנה" – פחחחח. אין דירה יותר קטנה. לא בונים דירות קטנות, והן יקרות המציאות. יש דירות מחולקות, שהן קללה שאני לא מאחלת לעכברושים מוכי מגיפה שחורה. גרתי בדירה כזו וקיללתי כל רגע. עברתי כעת לדירה נורמלית, והתשלומים בהתאם.

      לגביך אישית? אין לי מושג. אולי אתה מבני המזל שלא משלמים בין 40-60% מהמשכורת על שכ"ד. אולי אתה ממלא את הרכב שלך באוויר במקום בדלק. אולי ברעננה הארנונה היא שנקל לחודש ולא 500 לחודש כמו בפתח תקווה. אולי אתה מתקיים על אורז בלבד ולא קונה מוצרי מזון במחירים מופקעים. אולי אצלך בבית לא מתקלקל מדי פעם משהו שדורש תיקון והוצאות. אולי אתה לא נזקק מדי פעם לסתימה או טיפול שורש. אולי הכסף שבארנק שלך מתחלק בכל בוקר כמו אמבה וכך יש לך תמיד המון כסף. לאלוהי האובדראפט הפתרונים.

      הנקודה היא שאתה המיעוט שבמיעוט. רוב בני דורנו לא גומרים את החודש. אתה היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. אין לי ספק שבשלב כלשהו, בנסיבות כלשהן, יוקר המחייה יסטור בפרצופך בדיוק כפי שהוא סוטר בפרצופנו יום יום ושעה שעה. בסופו של יום, אף אחד לא מתחמק מהגורל הזה.

      • אף אחד? אה שרי אריסון למשל?

        כל אלו שמדברים על מותרות לא ממש חושבים עד הסוף. נניח שמעמד הביניים יפסיק לנסוע במוניות, לשבת בבתי קפה, לעשות טיפולי שיאצו (לא בריאותיים דווקא, סתם בשביל הכיף) , נניח שמהיום אין קולנוע, הצגות והופעות.
        אז ממה בדיוק יתפרנסו נהגי המוניות? עובדי בתי הקפה? שחקני התאטרון ? המאסז'יסטים?
        הרי שרי אריסון הנ"ל לא הולכת לבית הקולנוע וכמוה כל השכבה הדקיקה של אוליגרכים שמרוויחים משכורות ענק. אם כל הדברים האלו הם פינוק ומותרות וצריך לוותר עליהם אז אפשר להתכונן לגל רציני של מובטלים מעבר לפינה.
        בעקרון מעמד הביניים – להבדיל מהעניים – אמור להיות מסוגל להרשות לעצמו מותרות (באנגליה הם נוסעים פעמיים בשנה לחוץ לארץ). אחרת מה שיש זו שכבה דקה של מיליונרים ומתחתיה המוני עמלים עניים ועניים עוד יותר. אם זה שוק חופשי – אז בשביל מה הוא טוב? עדיף כבר קומוניזם.

  11. לא, את טועה. דירות קטנות לשכירות, מחוץ לתל-אביב, יש בשפע. אנחנו גרים בדירת 3 חדרים. אם הייתי גר לבד, הייתי מסתפק בדירת 2 חדרים. ויש, לא חסר. ברגע שהדירה יותר קטנה, הארנונה יותר קטנה. בפתח תקווה, ארנונה של 500 שקל בחודש משלמים על דירה של בערך 100 מטר (ואני יודע את זה בוודאות). אם את גרה בדירה כזו גדולה, את צריכה לחשוב על מעבר למקום קטן יותר – כי באמת נשמע מיותר שבן אדם אחד יגור בדירת 4 חדרים.

    על אוכל אנחנו מוציאים 1,200 שקל בחודש, ותאמיני לי שאנחנו אוהבים לאכול. ובאוכל יש הפרש מאוד משמעותי בין אחד ל-2. מה לעשות, אבל בן אדם אחד אוכל חצי מהכמות של שני אנשים, ולכן צריך פחות אוכל.

    וכאמור, גם אם הייתי מקבלי על עצמי את כל ההוצאות המשותפות שלנו כיום, עדיין הייתי סוגר את החודש. בקיצור, לא שוכנעתי שאת מרוויחה מעל הממוצע, שההתנהלות הכלכלית שלך תקינה, ושאת לא סוגרת את החודש.

    • במיוחד בשבילך..
      http://nimrodavissar.com/blogica/archives/1422

    • עומר, אתה גר בפתח תקווה או אני? אתה חיפשת דירות שני חדרים במצב מזעזע ובהיצע זעיר במשך כמעט חצי שנה, או אני? מה אתה מזיין את השכל? אני לא גרה בדירת 4 חדרים, וכנראה שאין לך רבע מושג לגבי גובה הארנונה בפתח תקווה. באמת שאני לא אוהבת לרדת לפסים כאלה, אבל אני לא אוהבת שאנשים שאין להם מושג ירוק על מה הם מדברים מנסים להציג אותי כאיזו נהנתנית שחיה באחוזה וזורקת מדי בוקר ערימות של שטרות מהחלון. אתה חי באשליות, או שאתה מנסה למכור לי אשליות. כך או כך, אני לא מעוניינת.

      • לא גר בפתח תקווה, אבל חיפשתי דירות להשכרה שם לפני שנה, ודירות לקנייה לאחרונה. אז אני יודע בדיוק מה המצב בעיר, ומה מצב הדירות שם, כולל דירות קטנות, וכולל ארנונה.

        ואני לא קונה את זה שאת משלמת 500 שקל בחודש על דירה שהיא לא 100 מ"ר/4 חדרים. אאמין כשאראה צילום של חשבון הארנונה שלך.

      • אתה פשוט חוצפן. לא מעניין אותי מה אתה לא קונה, ואני לא אתפתה לפרובוקציה הזו ולא אחשוף בפניך את טופס הארנונה הפרטי שלי. אני כן אחסום אותך בלית ברירה, אם תמשיך בקו הזה.

        שים לב שכל מי שמגיב כאן לא מסכים איתך. אם כל כך הרבה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, לך לישון.

      • צודקת, זו באמת הייתה פרובוקציה לא ראויה ואני מתנצל.

        אז בואי נבדקו את תעריפי הארנונה בפתח תקווה, נכון לשנת 2011 (http://urbani.site11.com/arnona/petah-tikva2011.pdf).

        עמוד 8: באזור היקר ביותר, אא, התעריף הוא 62.46 למטר רבוע לשנה. דירת 96 מ"ר תשלם, לפי התעריף זה, 499.68 שקל בחודש. אז האם את אומרת שאת גרה בדירת 96 מ"ר באזור עם התעריפים הכי גבוהים בפתח-תקווה? אנא, הסבירי. אולי טעיתי בדרך החישוב שלי.

        וזה שכל המגיבים כאן לא מסכימים איתי, לא אומר שאני טועה. עצם העובדה שמישהו אומר לך "אתה טועה", לא אומרת שהטענה שלך לא נכונה. גלילאו, וכל השטויות האלו.

    • התחשיב המקובל הוא שזוג מוציא 1.5 ממה שמוציא יחיד. זוג ובו אף אחד לא עובד מהבית יכול לחיות באותה דירת שני חדרים בה יכול לגור יחיד, ואמנם הוצאות המזון הן כפולות, אבל הוצאות הדירה, שהן חלק הארי בתקציב, בדרך כלל יכולות להישאר דומות מאוד.

    • לגמרי טועה, עומר. כבר כתבנו על זה מספר פוסטים בעבר, כאשר הדומיננטי בהם הוא על המצב הנחות של רווקה מבחינה כלכלית (גם מול גבר רווק וגם מול יחידה זוגית):
      http://meandiscourse.wordpress.com/2011/03/22/the-real-enemy/

      אנשים מתקשים לקבל את הטענות האלה, אבל באמת – אני ראיתי את מיטב חברותיי אצות-רצות לגור עם בני זוגן (המרוויחים לרוב יותר מהן, כמה כבר אפשר לחזור על הנתון השחוק הזה?), כדי לחיות יותר ברווחה. כמובן, זה גם חלק טבעי מזוגיות, אבל יש תמריץ נוסף לעבור לגור יחד וזה הכלכלה. די לכיבוס המילים, נשים רווקות מרוויחות פחות ומוציאות יותר.

      ובהקשר לפוסט – מצוין ומדויק. גם אני מקצצת מפה ומשם ומשך זמן רב התפשרתי על לעשות ספורט שחשוב לגוף שלי (דוגמת יוגה) אחרי שעות של עבודה מעייפת מול לפטופ. ועכשיו, אחרי שעברתי תאונה שדורשת שיקום שחלקו ממומן על ידי קופ"ח, אבל חלקו גם לא, המוח שלי עובד שעות נוספות כדי לפתור נוסחה מתמטית פשוטה לכאורה – איך אוציא את העוד כמה מאות שקלים האלה בחודש על יוגה / פילאטיס וכו'. גם אצלי מדובר בבעיה אורתופדית והגוף יצטרך לקבל שיקום מקצועי כדי לחזור לעצמו. והשכר דירה עולה אוטוטו. אולי אעבור לגור עם סבתא שלי, זה כבר לא נראה רחוק מהמציאות.

    • עומר, אני רואה שנתלית בסיפור של הארנונה כדי לנסות ולהציל את הטענה שלך, שרבים וטובים ממני כבר הפריכו פה בתגובות. אז הבה ואעזור לך, בסדר? אני משלמת 485 ש"ח ארנונה (אם אתה רוצה לצלוב אותי על ההפרש של 15 שקלים, אתה מוזמן, יש לי תחושה שזה ישמח אותך), על דירת 3 חדרים. כן, היא מרווחת יחסית. כן, היא נמצאת באזור הכי יקר בפתח תקווה. וכן, נמאס לי לגור בדירות כמו החור הקודם שהייתי בו – דירת חדר וחצי, מחולקת, עם תשתיות שקורסות כל שני וחמישי, אמבט ילדים שאי אפשר להתקלח בו בצורה נורמלית ובדיחה שבעל הבית קורא לה "מטבח" – כיור עם קצת שיש מסביב. אז כן, ההורים שלי ואני דיברנו והחלטנו לבחור הפעם דירה שאני לא אפרוץ בבכי בכל פעם שאחזור אליה בסוף יום עבודה מתיש. וכן, הם עוזרים לי.

      אם צרה עיניך ברצון שלי לחיות בצורה נורמלית; לגור במיקום מרכזי כי קשה לי ללכת מרחק ארוך לתחנות האוטובוסים; לשלם סכומי כסף על טיפולים רפואיים שעוזרים לי לא להתייסר בכאבים; ולהתקלח בעמידה ולא בתנוחות בלט שונות, אז אין לי יותר מה לומר לך. אתה מוזמן להמשיך ולהתפלפל על ה- 15 שקל של הארנונה שלי, או לטעון שאני לא יודעת איך לחסוך, או לטעון שרצחתי את ארלוזורוב. אני יודעת איך החיים שלי נראים, ואין לי כוונה להתנצל עליהם.

      • הו, עכשיו הגענו לסוגיה האמיתית. אף אחד לא אמר שאת צריכה לגור בחור. אבל אפשר, ועובדה שמצאנו (גם ברעננה כיום, וגם כשחיפשנו בפ"ת לפני שנה), למצוא דירות קטנות יותר, באזורים פחות טובים, אבל עדיין במצב טוב מאוד, עם שירותים משופצים, רצפות פרקט ומטבח יפה מאוד לבישולים (ואנחנו מבשלים הרבה). אנחנו חיים נורמלי מאוד, במיקום מרכזי ברעננה, קרוב לתחבורה ציבורית.

        האמת היא, שאת רוצה להתפנק. את רוצה לגור בדירה של 93 מ"ר (!) במיקום הכי יקר בפתח-תקווה (אני מנחש, אבל זה רק ניחוש, שבאם המושבות או סביבתה). לאדם אחד אין שום סיבה לגור בדירה כזו ענקית. גם לא לשני אנשים. הדירה שלנו קטנה בהרבה, ולא חסר לנו מקום. לגור בדירה קטנה בחצי (ועדיין יפה ומשופצת), במיקום פחות טוב בעיר לא יהרוג אותך – וההוצאות החודשיות שלך ירדו משמעותית.

        העובדה היא, שמי שמרוויח ברמות שכר שלנו ובאמת רוצה לחסוך, יכול לחסוך והרבה. מי שרוצה לגור לבד בדירה ענקית באזור יקר – אני לא חושב שיש לו זכות להתלונן.

        ולפני שכולם נכנסים בי שוב, אבהיר: אני מתייחס כאן רק למקרה הספצפי שוואנדר העלתה – אדם המרוויח ממוצע או יותר, בלי ילדים.

      • אה, אז למה לא אמרת מראש שאתה מאנשי ה"מפונקים שכמותכם, אתם צריכים לגור בחור ולאכול לחם צר ומים לחץ, מה פתאום שתרצו לגור כמו אנשים נורמליים?"

        כמות הפטרונות, ההתנשאות והשחצנות התהומית בתגובה שלך עוברת כל גבול. מי אתה שתחליט בשבילי שאין לי זכות להתלונן? מי אתה שתעשה לי רצח אופי אצלי בבלוג? מי שמך לשופט שיקבע מי צריך לגור איפה, ובאילו תנאים? אגב, לא, אני לא גרה באם המושבות. והניסיונות שלך לדלות עוד פרטים מדויקים על חיי הם פתטיים, וזה אחרי שכבר התנצלת על הסגת הגבול. לפחות תהיה עקבי.

        דבר אחד בטוח. את החסימה שלך הרווחת ביושר.

  12. אני כנראה אחד מאלה שמצליחים להסתדר כל חודש, ועוד נשאר כסף לחסכון. מצד שני אני מרוויח פי 2 מהשכר הממוצע במשק, בינתיים יכול להרשות לעצמי בערך כל מה שבא לי. ועדיין אני בעד המחאה הזו, כי – וזה מוזר אולי לומר – אני מרגיש סולידריות איתם.

    אולי קל לי לדבר? אולי. אבל גם עם ההכנסה שלי, ואולי דווקא בגללה, אני אחשוב פעמיים לפני שאני אצא לרחוב. לפני שאגיד לבוס שלי "שמע גבר היום אני לא עובד כי אני מפגין סולידריות עם אלו שלא סוגרים את החודש ואני חושב שזה לא צריך להיות ככה". לפני שאחליט שכמה שהעבודה הזו מכניסה, היא לא מספקת אותי, ואני לומד למקצוע אחר שמסתבר שגם אם אהיה טוב בו, התענוג שבסיפוק ובהגשמה העצמית יכניס לי בערך 5000 ש"ח בחודש, ותחשבו לבד אם זה יספיק לי לשכ"ד + שוטפות, ובאיזו פריפריה בדיוק. אז אני אפילו לא מנסה. כן, כמו כל אחד אני יכול לחרוק שיניים, לשנס מתניים, לחזור הביתה בשמונה בערב מהמפעל כמו שאמא שלי היתה עושה ולקרוא לזה "חיים" אבל בלילה לפני השינה להרגיש שהחיים לא אמורים להיות כאלה. אין לי בעיה לעבוד, אבל להתפרנס בכבוד ולהרגיש חי ולא רק קיים מתחילה להיות פריבילגיה השמורה לפחות ופחות אנשים כאן.

    המדינה הזו יצרה כלובים של זהב כדי לשעבד את הטובים שבבניה, והרגה את הסולידריות החברתית *בכוונה תחילה*. כך נוח יותר לשלוט; כשמאמץ ההישרדות נושף בעורפך, כשאתה לא באמת יכול לבחור את הדרך שלך בחיים בלי להידרדר למלחמת קיום מייאשת. על כל סטודנט שיושב באוהל ומגיע להפגנה יש הייטקיסט עם משכנתא ושלושה ילדים שלא מעז (או שסתם לא חושב) להגיע להפגנה הזו, למרות שהיא גם שלו; הוא רחוק ממנה מרחק מכתב פיטורין. ואין מה לעשות, כלוב זה כלוב, לא משנה ממה הוא עשוי.

    • דרדס יקר,

      בדיוק בשביל זה קיימת הסולידריות החברתית. זה שאתה מרוויח יותר לא אומר שאתה לא נדפק בדיוק כמו כל היתר במחירים מוגזמים של מזון, דלק, מיסים עקיפים וכן הלאה, וזה לא אומר שאתה חושב שהמדיניות הכלכלית של הממשלה היא צודקת. זה נפלא שאתה תומך במאבק, ואני מודה לך על כך.

      • מה גם, אני כל כולי עובדת הייטק מושחתת שמוקפת בעובדי הייטק מושחתים, ואפילו להם קשה *לקנות* דירה בימנו. בגלל שבונים רק דירות מרווחות, כל דירה (לא, לא בתל אביב) עולה בין 1.2-1.5 מיליון וצריך לשים במזומן בין 30%-50%. זה יוצא 300-600 אלף שקל. אפילו לזוג הייטקיסטים לקוח לא קל להשיג כזה סכום, בטח ובטח אם יש להם ילדים.

  13. עומר

    האומנם כל האנשים שלא גומרים את החודש, שההכנסה שלהם קטנה מההוצאות – כולם טמבלים בזבזנים שראויים להטפות מוסר מאנשים מעשיים ונבונים כמו שרי ממשלת הימין הקיצוני והאולטרה קפיטליסטי של ישראל?

    קשה לי להאמין.

    תרבות הצריכה היא בעיה אמיתית, ואני שמחה לעמוד בשורה הראשונה של תומכי הפשטות מרצון. ובכל זאת, זה לא קשור לעובדה שאי אפשר לחיות כאן. השכר נמוך במידה מעליבה, ההוצאות גבוהות במידה מפלצתית, תנאי העבודה מתחת לכל ביקורת, ולכל אלה נוספים טיפוסים זחוחים שגורמים לרוב המוחץ של הציבור לחוש אשמה על ניהול החשבונות הקלוקל שלו. כל הכבוד לך שיש לך עבודה עם שכר גבוה. תן לי לנחש – גם להורים שלך.

    מעניין אותי מה תגיד עלינו – זוג עם שני ילדים. בלי מזגן. אוטו בשותף עם חברה. בלי חיתולים (כשזה היה רלוונטי). בלי מייבש. בלי מקרר. בלי קולנוע. בלי בתי קפה. בלי פעוטון לילדה בת השלוש וחצי (בתל אביב זה עולה 2500 שקל לחודש, בערך שני שלישים מהמשכורת שלי). לא קונים אוכל מוכן, רק מכינים בבית. דירה שבתוכה יש גם משרד, כדי לחסוך בהוצאות על העסק. שני הילדים חולקים חדר. ובכל זאת – בקושי רב גומרים את החודש. למה? השכר של כל אחד מאתנו מתחת לחציוני. ואתה יודע מה מצחיק? שלחצי מהאנשים יש שכר מתחת לחציוני.

    עכשיו לך תנהל מדינה בצורה כזאת.

    • לא, לא כל האנשים. לא חסרים אנשים שמרוויחים שכר זעום, או משפחות עם ילדים שמרוויחות בסדר אבל לא סוגרות את החודש, ובהחלט שלא באשמתם! אין ספק שבשביל משפחות עם ילדים, החיים כאן כמעט בלתי-אפשריים. אבל בדבריי התייחסתי ישירות למקרה של ואנדר – רווקה המרוויחה מעל הממוצע – ולא לשום מקרה אחר. אין לי עבודה עם שכר גבוה במיוחד, רק מעט מעל הממוצע.

      ואני אעביר את תגובתך לאבי, שנפטר כשהייתי בכיתה א', ולאמי שגידלה אותי על משכורת מינימום. כלומר, עד שפיטרו אותה כשהייתי בתיכון, ומאז לא מצאה עבודה (היום היא פנסיונרית וחיה עם בן זוג, אבל זה רק מהשנים האחרונות).

  14. הפוסט שלך מדויק עד כאב. אני בדרך כלל לא מאלו שנכנסים לשטנץ של "עשיתי צבא שילמתי ביטוח לאומי קרעתי את התחת והמדינה משתינה עליי", אבל לצערי הפעם זה בדיוק המצב. רוב אנשים צעירים שחיים פה מתחילים את חייהם הבוגרים שנתיים-שלוש אחרי אדם צעיר במדינה אחרת, בגלל הצבא. ואם רוצים להתפרנס בזמן הלימודים שלא על גב ההורים, אפילו חלקית, הרי שהלימודים האלו נמשכים עוד ועוד שנים. בסופו של תהליך, תואר אקדמי ברוב המקרים לא מאפשר דרגת שכר גבוהה בהרבה, לפחות לא בשנים הראשונות. מוצרי היסוד יקרים, התחבורה והדלק יקרים, המיסים גבוהים, מחירי הדיור בשמיים וההיצע אפסי. וכך, בגיל 28 אני מוצאת גרה עם שותפים, נעזרת בהורים, חוזרת ברגל באמצע הלילה מהעיר כדי לחסוך מוניות, ולא מסוגלת אפילו לחלום על חופשה. הסיבה היחידה שאני לא במינוס היא שכעובדת אוניברסיטה יש לי פטור משכר לימוד, וכסטודנטית לתואר שני אני זוכה לכמה הנחות (קטנות) על תחבורה ציבורית וארנונה.
    ולא, אין לי כבלים/ סמארטפון/ בגדים יקרים/ מנוי לאופרה/ ירקות אורגניים במקרר. ולא, אני לא חושבת שלקנות כריך מעופש בקפיטריה ביום שלא הספקתי לבשל בו צריך להיות בגדר מותרות, או שלרכוש ספר משומש פעם בחודשיים זה בזבוז אדיר שמסביר לאן נעלם הכסף. ובעיקר – אני לא חושבת שלגור במקום שיש ממנו תחבורה ציבורית למקום העבודה שלי זו דרישה מוגזמת. לכל אלו ששולחים אותי ל"פריפריה" (כאילו שאני גרה במרכז תל אביב או בהרצליה פיתוח) – לא באמת יותר זול שם, אם מחשיבים את זה שאני מאבדת זמן עבודה בנסיעות, שהחזקת רכב ותדלוקו עולים הון, ושקשה למצוא דירות שותפים בחורים נידחים. באזור שבו אני גרה, המקומות היחידים שבאמת זול לגור בהם (וגם לא תמיד) אלו התנחלויות הארד-קור. מצטערת, לא מוכנה למכור את אמונותי הפוליטיות ואת הביטחון האישי שלי תמורת עוד כמה שקלים.

    להפגנה בירושלים אתמול בערב הגעתי עם חברה שנמנעת מהפגנות באופן גורף. אפילו היא הרגישה צורך לעשות משהו בנוגע למצב המחריד הזה ול"פתרונות" בסגנון "נאפשר בנייה של עוד מגורי יוקרה על חשבון שטחים ירוקים ואתם תמשיכו להידפק בשקט" של ביבי וחבריו המדושנים.

  15. הדור שנאלץ להישען על ההורים כדי לגמור את החודש. על מי יישענו הילדים שלו כשהם לא יצליחו לגמור את החודש?
    הדור שנשלח לבקש מאמאבא 250 אלף שקל כבסיס למשכנתה (חסכונות החיים של ההורים שלו). מי ייתן 250 אלף שקל לילדים שלו בשביל בסיס למשכנתא?

    וכמו שאמר עדו מעלי – אם כולם יפסיקו עם כל המותרות האלה, איך יפרנסו בתי הקפה את המלצרים שמנסים לממן לעצמם את הלימודים? ואני מוסיף – אם כולם יפסיקו עם המותרות, האומללות רק תעלה ותעלה, ואז הם יצטרכו להוציא הרבה יותר על טיפולים פסיכולוגיים וכדורים נגד דיכאון.

  16. ולאן הולך כל הכסף? או – האם כולם נאבקים כל כך קשה?

    או שיש אנשים מסוימים שעבודתם "מחייבת" אותם להתאכסן דווקא במלונות פאר? או לגור במגדלים בדירות שעולות הון?

    ולמה לעזאזל אנחנו משלמים כל חיינו לביטוח לאומי וכשאנחנו מגיעים לגיל השלישי וצריכים סיעוד אנחנו עוברים וועדות מתישות וגם מכריחים אותנו להוריד תחתונים כדי "להוכיח" את מוגבלותנו? למה צריך להוכיח אם כל החיים שילמנו את הביטוח הזה?

    ומה זה באמת מס שמטילים על מס שמשלמים גם ככה?

    ומי מקבל את כל הכספים שאנחנו משלמים? אה, נכון…. אלה שגובים מאיתנו…

    ולמה אין תקציב לשריפות אבל את כביש 4 מפרקים ובונים מחדש כל הזמן?

    ומי הם כל המדושנים במדינה שלנו? ומאיפה להם יש כל כך הרבה כסף?….

    שחיתות, שחיתות, שחיתות ותאוות בצע. אני מקווה שאוהלי המחאה הם רק ההתחלה – כי העם הפראייר שלנו חייב ללמוד להילחם הרבה הרבה יותר בקשיחות!!

    • והתגובה, אגב, הייתה ישירות לפוסט, לא לדיון שהתנהל פה כי עוד לא קראתי אותו.

      לגבי הדיון:

      בעלי ואני – במעלה הדרך לגיל 40 ונעזרים בהורים הרבה יותר מידי. לי יש תואר שני, ולבעלי 3 תארים ראשונים – רווינו לימודים וקרענו את התחת – ולא – זה לא עוזר מבחינה כלכלית בכלל.

      אני מאוד מאוד אוהבת בתי קפה, ופעם זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם קשיי החיים – סוג של בריחה. היום – אני לא יכולה. אפילו בשביל להיכנס רק בשביל כוס קפה אני צריכה להתלבט הרבה מאוד – ובדרך כלל לוותר. ובגדים אני קונה רק בחנות מסוימת עם מחירים מוזלים במיוחד. אה, סליחה – קניתי – גם זה כבר מותרות היום. נעליים לא קניתי הרבה שנים כי המחירים פשוט מפחידים.

      היום היינו, בעלי ואני, בקולנוע. ראינו את הארי פוטר האחרון. נהניתי מאוד – אבל עם המון המון רגשי אשם – מה לעזאזל אני מבזבזת עכשיו?

      ועומר – חס וחלילה שלא תדע מצרות, אבל אני מנחשת שאין לך ולזוגתך הוצאות בריאות מיוחדות. תודה לאל.

      אנחנו מוציאים הרבה מאוד על תרופות – ואני לא מדברת על וויטמינים מבית טבע – אני מדברת על תרופות אמיתיות, וכאלה שאי אפשר לוותר עליהן.

      ורובנו כאלה. נכון, יחסית לאנשים שחיו במאה ה-14 לפני המגפה השחורה אנחנו כולנו מאוד נהנתנים. למי היה אוטו, וסמארט פון ובמבה אז? אבל אנחנו לא במאה ה-14. ולכן, לטפל במחלת הדבר היום באמצעות מטפחות מזוהמות, תפילות ומים קדושים, פשוט לא בא בחשבון…

      • בנוגע לתרופות – זו נקודה כאובה וחשובה. אני אישה בריאה בסך הכל. מה זה בריאה – ראיה תקינה (אין הוצאות על משקפיים), שיניים טובות (אין הוצאות על טיפולים יקרים), לא הולכת לפסיכולוג, לא הולכת למיון ולא מזמינה אמבולנס. בריאה. רק כמה דברים ממש קטנים. ועדיין, ההוצאות הכספיות שלי בתחום הבריאות לא פרופורציונליות בעליל. גלולות נגד היריון, למשל. המחיר של גלולות לשלושה חודשים הוא כמאה וחמישים שקלים, אפילו יותר. יש גלולות זולות יותר, אבל הן לא מסתדרות עם התרופה הקבועה שאני לוקחת, מה שכמובן לא גורם לקופת החולים לעזור לי במימון הסוג היקר יותר. בכנות, אני לא חושבת שאפשר לקרוא לי מפונקת רק כי אני לא מעוניינת להרות. כדי לקבל מרשם אני צריכה לבקר את רופא הנשים כל שלושה חודשים – עוד עלויות, ואם אני כבר אצלו, אני כמובן עושה פעם בשנה בדיקת PAP כדי לוודא שאין לי סרטן צוואר הרחם. מכיוון שאני מתחת גיל 35, קופת החולים לא מסבסדת את הבדיקה היקרה הזו. אז מה אם אני בקבוצת סיכון. אז מה אם לטפל באישה עם סרטן עולה להם יותר. אז מה אם יש לי ביטוח משלים (באדיבות אבא, אחרת לא הייתי יכולה להרשות לעצמי). בסדר, סיימנו עם רפואת הנשים (בלי לכלול הוצאות לא ממש רפואיות כמו תחבושות, טמפונים, משככי כאבים למחזור וכולי). נדלג על המובן מאליו – פעמיים בשנה לקנות משככי כאבים, פעם בשנה אנטיביוטיקה, תרופה לא יקרה אחת למחלה כרונית (כשלושים שקלים בחודש), פלסטרים מדי פעם, חבילת סטרפסילס בשנה, חבילת קלבטן בשנה, מדי פעם טיפות אף או עיניים או אזניים. השלב הבא – תוספי מזון. אני לא קונה מוצרי מותרות כמו מולטי ויטמינים ופרוביוטיקה, אבל ברוב עוונותי אני מספיק מפונקת כדי להיות צמחונית. ברזל רך (כזה שלא סותם לך את המעיים לשבוע) וויטמין B12 זו חתיכת הוצאה כספית – חבילה יכולה להגיע למאה שקלים ויותר. קופת החולים, כמובן, מוכנה להקל רק על מי שקונה את הברזל שכן סותם לך את המעיים לשבוע. תודה באמת. על פיזיותרפיה ומדרסים מזמן ויתרתי, למרות בעיות הגב. יותר מדי כסף וזמן ובירוקרטיה. מזרן אורטופדי, נעליים מיוחדות, תיק גב אורטופדי – הצחקתם אותי. לפני כחודש מצאתי את עצמי מתלבטת לגבי טיפול פרטי שהוכיח את עצמו כמועיל ביותר לבעיה רפואית נפוצה כלשהי שיש לי. המחיר דווקא הוגן – כ-1300 שקלים ל-20 שעות עם מטפלת מקצועית ומנוסה שהיתה יכולה לדרוש הרבה יותר, לפני הוספת שני אוטובוסים בכל כיוון והפסד של שעתיים בכל שבוע על זמן הנסיעה. אני שלמה עם ההחלטה כן להשתתף בטיפול, ועדיין, 1300 ש"ח זה סכום משמעותי בשבילי. ושוב – אני אישה בריאה. אין בתי חולים, רופאים מומחים, בדיקות יקרות, רפואה פרטית, רפואה משלימה, רפואה אלטרנטיבית. אני רואה את בני משפחתי שזקוקים למשקפי ביפוקל, מכשיר אינהלציה ומשאפים, הורמוני גדילה, מד סוכר או שיניים תותבות, ומרגישה את עצמי ברת מזל. ביחס אליהם, ההוצאות הרפואיות שלי הן בדיחה. ועדיין, פעם בשנה, כשאני חולה בשבת, אני מרגישה כל כך בזבנית כשאני מוציאה מעל 200 ש"ח על ביקור ב"טרם" (כולל המוניות בתעריף שתיים והתרופות ללא סבסוד קופ"ח), שאני תוהה האם זה בכלל שווה את התענוג של לשבת שלוש שעות בתור מוצף החיידקים רק כדי שהרופא התורן ייתן לי אנטיביוטיקה חזקה מדי שתגרום לי לאבד 5 ימי עבודה.

  17. וואנדר, כרגיל – פוסט משובח ואמיתי.

    עומר – אין לך מושג ירוק על מה אתה מדבר. אתה אולי מצליח לחסוך, אבל אתה באמת מיעוט. אני, שחי עם מחלת שרירים מסריחה, הייתי צריך להחליט בזמן האחרון מה לעשות – להתחיל בעבודה מעופשת בתחום חדש, אחרי שסיימתי לימודי תואר נוסף בהצטיינות – בעזרת ההורים כמובן – או לחזור לעבודה שהרסה לי את הגוף מלכתחילה, בעולם ההיי-טק.

    לצערי, כשראיתי את המשכורות הבלתי אפשריות בשוק בו רציתי לעבוד (5-6 אלפים ברוטו בחודש למתחיל), הבנתי שאין ברירה, ושאני חייב לחזור לעבודה ההיא, ולא משנה מה. כי אחרת – גם זוגתי וגם אני לא נצליח לחיות.
    אתה רוצה לראות כמה עולה לי לחיות במדינה הזו? לך לפוסט שכתבתי בנושא: http://smonkey.site.co.il/blog/archives/2088

    מעולם לא הייתי מפונק. התחלתי לעבוד בגיל 15, בתור מפנה שולחנות בבית קפה ברעננה (בשכר מינימום, שגם בו דפקו אותי ונאלצתי לתבוע את בעל הבית אחרי זה). מעולם לא חשבתי שבגיל 37 אני אאלץ להיעזר בהורים שלי, כי אחרת אין לי שום דרך לגמור את החודש. גם ההורים של אישתי מסייעים לנו בדרכם. אישתי מתחילה בשבוע הבא משרה שנייה, כי אין ברירה. פשוט אין ברירה.

    כל חודש אני משלם קרוב ל-1,000 ש"ח על תרופות. וזה עוד לפני בדיקות של רופאים מומחים וכאלה. טיפולים משלימים? אין לי כסף לזה. הוצאתי המון כסף על זה כשהמחלה הזו התחילה, ונתרלתי בכמות שרלטנים אינסופית. אז הפסקתי. אין לי כסף לקנות תזונה מיוחדת, כפי שכולם ממליצים לי, כי היא יותר יקרה.

    כל חודש אני משלם את אותו הסכום – 1,000 ש"ח – על דלק (אני גר בראשל"צ, לא בתל אביב), לא כולל ביטוחים טיפולים וכאלה. המזגן אצלי ברכב כבר לא עובד חצי שנה ואין לי כסף לתקן אותו.

    כל חודשיים אנחנו משלמים כמעט 1,100 ש"ח על ארנונה, וזה עוד לפני מים, חשמל, וכו'.

    בגלל אותה בעיה בריאותית אני חייב שיהיה לי מזגן, כי הגוף שלי קורס – פיזית – כל פעם שחם לי, ואני סובל מכאבי תופת. מזגן עולה לנו עוד 1,200 ש"ח בחודשיים. עכשיו הולכים להעלות את החשמל בעוד 12-19 אחוז.

    כדי לחפש עבודה, אני יושב כל יום לפחות 5-6 שעות על המחשב מול כמה וכמה אתרים, ושולח כל יום לפחות 10-20 קוח"ים. לצורך כך אני גם מוציא כמה מאות שקלים על טלפון סלולרי (ממש לא הכי חדש. אפילו לא סמארטפון, בינתיים). אין לי אייפד, יש לי מחשב בן 3-4 שנים לפחות ונטבוק יד שניה. אני לא משלם על חבילות של 5-10 מגה לספקי האינטרנט, אלא מסתפק ב-2.5, כי אין לי כסף לשלם על זה.

    כל חודש אנחנו חושבים אם מותר לנו לצאת בכלל. אישתי יושבת עם חברה שלה פעמיים-שלוש בבית קפה ואוכלת לפני זה בבית, ובדר"כ – אם אנחנו יוצאים – זה לבתים של חברים. על הצגות, מסעדות וכאלה – בכלל אין מה לדבר.

    בשבוע האחרון בכל חודש, אנחנו נשארים בקושי עם 50 שקל, וחושבים מה אנחנו יכולים לקנות לעצמינו לאכול, כי יש רק עוד כמה ימים עד שיתחיל חודש חדש.

    אז סליחה, עומר – אבל אם הצלחת למצוא משהו כמו שאתה מתאר – אני ממליץ לך לאחוז בו חזק. ממש חזק. כי אין דברים כאלו בישראל. ואם עוד פעם אני אשמע מישהו שממליץ לי לעבור לפריפריה, אני אמלוק את גרונו. בפריפריה אין עבודה, אין תחבורה ציבורית, אין דרך לחיות. פשוט אין.

    אתה יודע מה? עזוב פריפריה – גם באיזור ראשל"צ אין עבודה.
    כדי להגיע ללימודים שלי, ד"א – הייתי חייב לצאת בשש בבוקר בכל בוקר (גם אם הלימודים התחילו ב-9), כי הפקקים החל משש וחצי בלתי נסבלים.

    אני מכיר את וואנדר טוב מאוד, עומר. היא לפני הכל חברה טובה. האמון – היא רחוקה מלגור בדירת פאר מרוצפת שיש עם ג'קוזי ובריכה בחצר. גם ב-2 הדירות הקודמות שלה ביקרתי. האחרונה שבהן היתה פשוט חור, שלא הייתי משכיר אותו לאויבים שלי. הארנונה אכן יקרה, ולא – היא לא חיה באיזור אם המשבות. אבל זה לא משנה איפה היא גרה. העובדה היא שאנחנו היום לא יכולים להרשות לעצמינו לחיות במדינה הזו. אנחנו חיים מהיד לפה, וחייבים עזרה של ההורים.

    נמאס לי להסתכל להורים שלי בעיניים בכל חודש ולבקש עוד קצת סיוע. נמאס לי לשבת לראות את סבתא שלי במוסד סיעודי (כן, פרטי – לא הייתי זורק אותה לעולם במוסד ממשלתי), כשביטוח לאומי לא מוכן להשתתף באגורה שחוקה. נמאס לי להסתכל עליה, ולדעת שבלי עזרה של לפחות 1,000 שקל ממנה מדי חודש – אני בחיים לא אשרוד. נמאס לי להתנצל על זה שגם אני כאקדמאי – צריך להתחנן לעבודה, למרות שיש לי ניסיון של שנים בתחום שלי. פשוט נמאס.

    • סקוזי??

      אתה רציני? בפריפריה אין עבודה, אין תחבורה ציבורית, אין דרך לחיות?

      על זאת אפשר לענות רק:
      1) נובמת
      2) וואללה? אז כל אלו שחיים בפריפריה הם אומללים? אולי הם לא באמת חיים שם?
      3) אני גר בפריפריה, אני חי מצוין אף שצפיפות התחבורה הציבורית אינה דומה לזו של אלנבי ובכל זאת. עבודה דווקא יש. יכול להיות שגיא כתב ממדגרת הסטיגמות הפנימית שלו?
      4) גיא רוצה לגור במרכז אבל לשאת בעלויות של חיים בפריפריה
      5) כל התשובות נכונות
      6) כל התשובות נכונות חוץ מ 5

      אין לי שום כוונה לטעון כנגד עמדותיך הכלליות בעניין יוקר המחיה וודאי שלא כנגד טענותיך הפרטיות כנגד יוקר המחייה הפרטי שלך אבל להזכיר לך שדווקא כן אפשר לחיות בפריפריה ודווקא לא רע אבל זו לא חובה, מי שרוצה יכול לגור במרכז הארץ ולשלם יותר, איטס א פרי קאונטרי.

  18. מזדהה לחלוטין. אני מרוויחה די טוב לאחרונה, לבחורה רווקה בגילי שלא עובדת בהייטק, אבל יותר מאלפיים שקל כל חודש הולכים לטיפולים רפואיים.

  19. שלום
    אני קוראת את הדברים מרחוק, יושבת בחדרי הקט בניו יורק ונזכרת בחיי הקודמים כירושלמית.
    ואלו היו חיי: עבדתי בשלוש עבודות, (אחת בנקיון) קרעתי את התחת כמו שאומרים ותמיד חשבתי שעוד מעט יהיה כסף, שהנה עוד מעט אצליח לחסוך, וזה איך שהוא תמיד חמק ממני, הכסף הלך על פאלפון, ארנונה, שכר דירה, רופא שיינים, על בילוי קטן פה ושם שלווה ביסורי מצפון ,סברתי שאני דפוקה שאיני יודעת לככל את עצמי שבטח בעיות הריכוז שלי נדבקות לכסף, כמו המחשבות,גם הכסף מתפזר לכל עבר ללא שליטה. (יש לציין שגם אם חסכת עשרים אלף ש"ח מה כבר ניתן לעשות עם זה? מכונית-ברור שלא מתחיל לגרד את הסכום -מה המשמעות לסכומים הקטנים שכן חוסכים? )
    ואז נשברתי -נזכרתי שיש לי אזרחות אמרקאית -ולמה נזכרתי מחדש , כי ידידי באותו גיל ,כמוני מבחינת הרקע עובד באותה עבודה חברתית חסך עשרים אלף דולר בשנה וקצת.אז חילקתי את בגדי ורכושי הדל (מה כבר חסכתי בארץ?) והגעתי לניו יורק , חסרת הון וזקוקה לחסדי אחי הגדול ממני בשנה וכבר יש לו דירה ושתי מכוניות וכסף לטייל וכסף מסעדות ובגדים וחוגים . מצאתי עבודה, אני עובדת שליש מהזמן שעבדתי בארץ ,משלמת שכירות עם עוד שותפה ונושמת! ובנוסף לומדת לימודי פיזוטרפיה וחסכתי חמשת אלפים דולר בארבע חודשי עבודה- ורמת חיי גבוהה יותר, כולל טיסה לארץ ואירופה. אין עוד נקיפות מצפון שאני קונה קפה הפוך שלוש דולר), שאני מדברת בפאלפון,(ארבעים דולר ללא הגבלה)שאני נוסעת נסיעה ארוכה, שאני קונה בגדים,קונה ספרים ביד שניה בשני דולר, והכי ואני יושבת במסעדות גורמה עם החבר וכל פעם מתפלאת ,וכל פעם אתפלא איך ארוחה שכוללת הכל ( שתי כוסות יין, ארבע מנות ,מנה אחרונה,וקפהעולה בסה"כ שישים דולר-בארץ מנת פסטה מחורבנת שווה שישים שח) וגם מנוי לחדר כושר כולל יוגה ופילאטיס-בארץ קר חלמתי על זה .
    אז אני לא דפוקה! כספי לא מתפזר כמו מוץ לכל עבר-אני יודעת לחשב הוצאות-אני בסדר..זאת לא הייתי אני,זאת השיטה בארץ! הכל יקר שם -הפאלפון, הקפה,האוטבוס, המונית,המיסים, איזה הקלה.
    עכשו ,למה פרטתי את הנאותי הקטנות לפרוטות -ככה במין גסות כזאת,ראשית, כי אין לי מה להתבייש בהנאותי הקטנות, וכן כולנו רוצים לצרוך את זה בלי להגיע לפת לחם-זהו רמת חיים בעולם המערבי.
    ושנית, לשם השוואה -תראו מה זאת מדינה קאפיטליסטית לעומת מדינתינו המתימרת להיקרא ככה. כפי שכתבה הכותבת וגם אני איני כלכלנית רק בחורה שרוצה לא להיחנק ולהרגיש חרדה שאני קונה לי כוס קפה וספר משומש ואפילו שימלה יפה לערב. ומשווה מה אני יכולה לצרוך בשעת עבודה,אז ככה בשעתיים וחצי שילמתי את הפאלפון- בארץ עלה לי ארבע מאות שח (תשע שעות עבודה) חופשי לסאבוי שמונה שעות עבודה,בארץ 16 שעות,כוס קפה חמש עשרה שח -שלושת רבעי שעת עבודה, פה שלוש דולר עשר דק עבודה.
    נראה לי שהדוגמאות מספקות להבנת הבדל.
    תקראו לי מפונקתאבל אני רוצה חיים שפוים והנאות קטנות בצידם-לר קר למלינרים מותר.

    • יסמין, בחיים לא הייתי בארה"ב אבל חברים שלי שכן היו אמרו שהקפה שלהם ממש גרוע.

  20. תודה של שביטאת את מה שרובנו מרגישים

  21. אחת הצרות של נשים כמו כותבת הפוסט הזה (ושלי ושל עוד לא מעט שכמותנו) היא שהן משתייכות לקבוצות המקופחות דרך קבע וגם בבוא הממשלה המספינה לשרבט תכניות סרק ל"לפתרון" מצוקת הדיור: תמיד מדברים בתוכניות האלה על הטבות לזוגות צעירים, משפחות מרובות ילדים, יוצאי צבא וסטודנטים. ומבלי לזלזל באף אחת מהקבוצות הללו ובזכאותה להטבות, העובדה שנשמטים דרך קבע מהרשימה הזו קשישים, אנשים שמצבם הבריאותי לא מאפשר להם לעבוד במשרה מלאה במקרה הרע ולא מאפשר להם להחזיק עבודה בכלל במקרה העוד יותר גרוע, וסתם כאלה שלא בא להם להתחתן ו"להקים משפחה בישראל" מראה עד כמה אפילו "פתרונות" לקריאות "הרגתם אותנו כבר!" מכל נקבובית באוכלוסייה מגוייסים במדינה הזאת לטובת אידיאולוגיה שכבר מתחילה לקרוס או פשוט לטובת הקואליציה.

  22. אני סטודנט לרפואה בבן-גוריון בנגב ועכשיו בדיוק סיימתי שנה חמישית ובמקום ללכת לנוח וללמוד למבחני הגמר הארציים בקיץ אני "משחית" את זמני בהפגנות. הטענות של האוצר מקוממות אותי,בעוד שנה וחצי כשאני אתחיל התמחות, אני ארוויח 23 שקל לשעה!!! שאני נותן שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון לבגרויות אני מרגיש כמו שודד שאני מבקש 75 שקל ויש לי חברים שלוקחים 200 שקל לשעה. והטיעון שכל הבכירים בורחים לעסוק ברפואה פרטית … אני נמצא כל היום במחלקות ורוב הבכירים שם עד השעות הקטנות של הלילה … ואיזה מין טיעון הזוי זה? השכר של רופא מומחה בכיר כל כך נמוך שבשביל להרוויח הוא חייב לעסוק ברפואה פרטית ואז באים אליו בטענות למה הוא עוסק ברפואה פרטית?
    כל המאבקים הללו קשורים בעבותות ברזל, אין רק מאבק על הקוטג, או על הדלק, או על הנדל"ן, כל המאבקים אחד הן, המאבק של מעמד הבינוני במדינה, מאבק על עצם זהותה של המדינה וחובותיה, כן חובותיה כלפי האזרח. לבוא לאנשים בטענות שהם מפונקים שהם רוצים לצאת מידי פעם לשתות קפה זה פשוט מעליב, מטרת המדינה היא לשרת את העם, את רווחת העם ולא ההיפך, המדינה צריכה לפחד מהעם ולא ההיפך. פתרונות של קפטליזם דורסני לא נותנות מענה הגיוני ל99% מהעם ולכל אלו שחושבים שאני מגזים הרי ליד המאהל ברוטשילד נבנה בניין חדש של גינדי על שם "מאייר" שדירה בו נמכרה לפי השמועות ב 115 מיליון שקל. אין לי דרך להגיב לנתון הזה חוץ מאשר בזעם ואני מקווה שעוד אנשים יתחילו לזעום גם.

  23. פוסט אמיץ וכנה, אני מזדהה מאוד עם הכתוב, שכתוב טוב. מזדהה אפילו עם כאב הגב בכלל ובמצעד. מבין לגמרי. מתסכל. תודה.

  24. עשיתי עכשיו חישוב מדכא משל עצמי. קבלו הצצה לעובר ושב שלי.

    אני עובד במגזר שמשלם משכורות שעולות על השכר הממוצע במשק, ושכרי, ברוטו, הוא בערך פי 1.6 מהשכר הממוצע במשק. אשתי, מאידך, עובדת במגזר שמשלם משכורות נמוכות בהרבה. שכרה הוא בערך 40% מהשכר הממוצע במשק. כממוצע, אם כן, אפשר לומר שאנחנו מביאים הביתה שתי משכורות שכל אחת מהן היא, פחות או יותר, שוות ערך לשכר הממוצע במשק. המדינה, כמובן, לוקחת ראשונה את חלקה (וזה בסדר גמור), ואז אנחנו נשארים עם קצת פחות מ-15,000 ש"ח. נניח שזה 15,000, כדי שיהיה נוח לחשב. ועכשיו, מתחילים לחיות.
    5,800 ש"ח אנחנו נשלם, החל מהחודש הבא, על הדירה התל אביבית שלנו. למרבה המזל, זה כולל את מסי ועד הבית. עוד 3,000 ש"ח הולכים על המשפחתון של בתנו התינוקת. המשפחתון עובד רק עד 16:00, אז פעמיים בשבוע אשתי יוצאת מוקדם מהעבודה ועוד פעם בשבוע אמא שלי באה להיות עם הילדה. בשני ימי העבודה הנותרים, אנחנו לוקחים בייביסיטר. זה עוד 750 ש"ח בחודש. מה-15,000 ירדו 9,550. נשארנו עם 5,450.
    חשמל אנחנו משלמים בערך 300 ש"ח בחודש. זה כמובן ישתנה, כי בדירה שאליה אנחנו עוברים בחודש הבא אין דוד שמש. אבל לא נורא. מים זה בערך עוד 60 ש"ח בחודש וארנונה זה בערך 280 בחודש. גז הבישול עולה לנו כ-60 ש"ח בחודש, ועל תקשורת (שני טלפונים סלולריים, טלפון נייח וחיבור אינטרנט) אנחנו משלמים כ-400 ש"ח בחודש. אין לנו חיבור לכבלים או ללוויין. חשבונות שוטפים, אם כן, זה עוד 1,100 ש"ח בחודש. מה-5,450 נשארו 4,350.
    אוכל אנחנו צריכים לקנות, וזה עולה לנו בערך 1,700 ש"ח בחודש. יש גם קניות אחרות שצריך לבצע מדי חודש (כי צריך להתקלח, לצחצח שיניים, לנגב את הישבן, להחליף חיתולים לילדה), וזה עולה לנו עוד איזה 300 ש"ח בחודש. ואז צריך גם להאכיל את הכלב (מה לעשות, אנחנו מפונקים. יש לנו כלב), וזה בערך עוד 100 ש"ח בחודש. מה-4,350 שהיו לנו אך לפני פסקה נשארו עכשיו 2,250.
    אנחנו גם מחזיקים רכב. למרבה המזל, הרכב הזה לא זז הרבה, אבל פעם בשבועיים הוא עושה נסיעה ארוכה לצפון, להוריה של אשתי. אנחנו ממלאים בו דלק בסכום של בערך 600 ש"ח בחודש. הוא יחסית חדש, אז בינתיים הוא היה בתיקון רק פעם אחת (ובאשמתי. דפקתי אותו ביציאה מחניה וזה עלה לנו בתיקון טמבון). אנחנו דוחים משבוע לשבוע את תיקון המזגן שצריך לבצע בו. בכל מקרה, אנחנו כבר עם רזרבה של 1,650 ש"ח. 15% ממה שהיה לנו כשהתחלנו (ואני מזכיר – התחלנו אחרי שהמדינה לקחה את חלקה).
    פעם בשבוע אני עושה פילאטיס. עשיתי כרטיסיה שנתית, אז מחיר השיעור הוא 65 ש"ח לשיעור. מכיוון שלעתים אני מבריז מהשיעור, נניח שזה עולה לי 200 ש"ח בחודש. אשתי גם עושה פילאטיס פעם בשבוע, וזה עוד 200 ש"ח. אני מודה, אשתי עושה את זה בשביל הכיף, אבל אצלי זה צורך רפואי. לא משנה, נניח ששנינו מכייפים. בנוסף לפילאטיס, אשתי עושה שיעור או שניים של אירובי בשבוע. זה עוד 200 ש"ח בחודש. הילדה הולכת פעם בשבוע לבריכה, וזה עוד 250 ש"ח בחודש. היא גם הולכת פעם בשבועיים לאיזו הפעלה בדיאדה. עוד בערך 60 ש"ח בחודש. 910 ש"ח הלכו. לשם נוחות החישוב, נניח 900. זה אומר שיש לנו עכשיו 750 ש"ח.
    לעתים, קורה שאדם נופל למשכב. ואז, צריך לשלם לרופא, צריך לרכוש תרופות (וצריך, אולי לקחת חופש מהעבודה. גם לזה יש משמעות כלכלית). זה יחסית נדיר, אז נניח שזה לא יותר מ-150 ש"ח בחודש.
    נשארנו עם 600 ש"ח. אנחנו אנשים אחראיים, אז מה-600 האלה אנחנו מפרישים סכומים קטנים לחסכון. נשארנו עם בערך 100 ש"ח. עכשיו, הולכים לסרט (ומזמינים את ההורים שלי לעשות בייביסיטינג), וקונים פופקורן ושתי פחיות שתיה. נשארנו עם בערך שקל תשעים.

    אני יודע שמצד אחד אפשר לומר שהפירוט הזה הוא פירוט שאפשר יחסית בקלות לקצץ בו. "אז אל תעשה פילאטיס", יאמר האומר, "או תקצץ קצת בקניות המזון". זה נכון, אבל זה מתעלם מהעובדה שהחישוב הזה לא כולל רכישת בגדים, הוצאות בלתי צפויות (כמו למשל האמבטיה שנסתמה לנו לפני חודש או מושב האופניים שנגנב לי) קניות שצריך לקנות הביתה (כוסות נשברות, כפיות הולכות לאיבוד, הסוללות של השלט של המזגן נגמרות), ושכל הפעילות החברתית שהוא לוקח בחשבון היא סרט אחד שאליו הלכתי עם אשתי. ואני מזכיר לכם – ההכנסה החודשית של משק הבית שלנו היא שתי משכורות ששוות כל אחת מהן לשכר הממוצע במשק.

    למרבה המזל, יש לנו שני זוגות הורים שעוזרים לנו ככל יכולתם, ואז עוד קצת. ולמרבה המזל, שנינו עובדים קרוב מאוד הביתה, אז אנחנו יכולים לחסוך קצת בהוצאות רכב ובעלויות בייביסיטינג. אבל אם היינו עוברים, נניח, לראשון לציון? היינו חוסכים בערך 2,000 ש"ח בשכר הדירה (אולי), אבל היינו משלמים 75% מהם מיד בחזרה. שלא לדבר על זה שאני הייתי רואה את הילדה שלי רק בסופי שבוע.

    יצא ארוך, מצטער.

    • התגובה שלך מוטעה. כי הרי גם אם הייתם חוסכים 3000 ש"ח בחודש, הרי שהיו נדרשים לכם יותר מ-11 שנים כדי לחסוך הון התחלתי לדירה של 800,000 ש"ח בבית שאן.

      במילים אחרות, השאלה אם אפשר או אי אפשר לגמור את החודש, וכמה חוסכים היא ספין. כי אלא אם חוסכים 10,000 ש"ח לחודש, לא תוכלו להרשות לעצמכם דירה בעתיד הנראה לעין.

    • רועי, אני רק שאלה: אם אשתך עובדת שלוש פעמים בשבוע אחרי השעה 16:00, ומקבלת 40% מהשכר הממוצע במשק (שזה, לפי חשבוני, פחות משכר מינימום) – איפה בדיוק חוקי העבודה? היא אפילו לא מקבלת שכר מינימום לשעה (ונדמה לי שגם חודשי לא).

  25. עומר, אני גר בפתח תקווה ומשלם על דירה של 80 מטרים ארנונה של 750 ש"ח.

  26. אנשים יקרים, התגובות שלכם מרגשות אותי עד דמעות. תודה על השיתוף ועל הסולידריות. אשתדל להגיב אישית בהמשך היום, חייבת לעבוד כרגע. קדימה, אל מכרה הפחם.

  27. קראתי ורציתי לבכות. זה נורא. אני מאחלת לך להרגיש טוב, אם כי ברור לי שזה לא מה שיעשה את הטריק. כל מה שיש מבחינה מקצועית להציע לך עולה זמן/כסף, והעובדה שאת צכיה לשלם בבריאותך מקוממת. כי בריאות היא פחות או יותר הדבר היחיד ש(לעיתים רחוקות) יש למישהו. הדבר החינמי היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא להוריד באופן פיראטי סרטוני פילאטיס ולנסות לעשות בבית ב"זמן הפנוי". אבל… לפי מה שאת מתארת אין לך הרבה ממנו. בכל מקרה, אני מקווה שהממשלה תעשה משהו, ככה שעוד 20 שנה אנשים כן יוכלו לממן את עצמם(כי כל הרפורמות שלהם לא באמת ישפיעו כל כך מהר. אני פאסימית.

    אני עדיין אפרוחה, וחיה על חשבון ההורים, אבל העתיד נראה שחור מתמיד, עם המצב הזה. אני מקווה להתקבל למלגות כדי לחסוך כסף לעתיד, אבל נראה שלעולם לא יספיק לי ממנו. בן הזוג שלי אומר שלא ירצה לחיות בארץ אם לא יוכל לשלם מספיק כדי לחיות בה, אבל אני באמת לא יודעת לאן אפשר ללכת.
    גם כאן המצב חרא, אבל בשאר העולם דוחה לא פחות, וכאן לפחות לא שונאים אותי על יהדותי (אלא רק אני יהודיה סוג ב' כי לא נולדתי בארץ, ולא עליתי מהארץ הנכונה).

    תחתונים: יש לקנות אותם בחנויות של רשתות מזון גדולות ("סופרמקעטים"). 4 ב50, בד"כ. ואלו הם היקרים.

  28. תנסי לפנות לביטוח לאומי, יכול מאוד להיות שהם יעזרו לך כלכלית אם תראי שהבעיות הבריאותיות משפיעות על ההכנסה שלך.

  29. תודה רבה על הפוסט. אני כ"כ מזדהה איתך. אני עובדת במשרה וחצי (כלומר, כ-12 שעות ביום, אבל יוצא קצת פחות כי אני מעבירה עבודה לסופ"ש). אני סובלת ממפרקים גמישים אשר קורסים תחת עומס מוגבר ומפתחים דלקות. הרופא אמר גם לי להפחית את העומס ולשבת פחות מול המחשב, אבל אני פשוט לא יכולה. כאשר מפרקי כף היד מתחילים לכאוב, אני חובשת את הידיים ולעיתים לוקחת משככי כאבים, אבל לא מפסיקה לעבוד.
    אני יודעת שיכולתי לעבוד פחות, אבל אז לא היה לי סיכוי לחסוך את הכסף ללימודים בחו"ל. It's my ticket out of here, כפי שאומרים. אני אוהבת הרבה מאוד דברים במדינת ישראל, אבל לא מוכנה להמשיך ולחיות בדוחק.

  30. וואנדר היקרה,
    הפוסט שלך נופל לאותה מלכודת שנופלים בה רבים – את מסבירה לנו כמה את מסכנה וכמה את מתאמצת, כשזאת בכלל לא הבעיה. ואם לא היו לך בעיות גב, אז זה היה בסדר שאת עובדת 12 שעות ביום ומוציאה את כל המשכורת על

    אדם צריך לעבוד שמונה שעות או פחות ביום והשכר מזה אמור להספיק לו לצרכים בסיסיים [אוכל, מגורים, חשבונות, אינטרנט], ליציאות, ולחסכונות. אין שום סיבה בעולם שתעבדי 12 שעות ביום, ואין סיבה שתקבלי את זה. את לא צריכה להסביר לנו שהכסף נחוץ לך כדי להתגבר על בעיות גב – את צריכה להיות מסוגלת לחסוך כסף לדירה משל עצמך, בעיר מרכזית, ו, שמע ישראל, אפילו להיות מסוגלת לאכול בחוץ ולקנות אקסבוקס.

    הכל בישראל עולה פי שלוש ממה שהוא אמור לעלות, ואנחנו מקבלים את זה כי ככה. זאת הבעיה.

  31. היי ואן דר גראף!

    קודם כל, גיליתי לאחרונה את הבלוג שלך והוא היה כתוב כל כך טוב שמצאתי את עצמי נשאב ללילה כמעט שלם של לנבור בפוסטים ישנים.
    למחרת קמתי הרוס והיה לי יום מזעזע בעבודה, הדבר הפרודוקטיבי היחיד שהצלחתי לעשות היה להוסיף את הבלוג שלך לקורא הרסס שלי. אני מאחל לך שתשרפי בגהינום.

    שנית, גם הפוסט הזה כתוב כרגיל מעולה ומעורר המון הזדהות.
    עם כל ההזדהות שיש לי לאומללות שלך וזה לא שבא לי לקלקל את התקווה לשיפור, אבל אני חושש שהמחאה לא תעזור לך.

    כלומר, גם אני לא מבין הרבה בכלכלה אבל נדמה לי שבשום שיטה כלכלית המצב שלך לא יהיה הרבה יותר טוב. יכול להיות שמחירי השכירות ירדו קצת, יכול להיות שתהיה הקלה כלשהי במיסים ויקרו כל מיני דברים קטנים אבל ההשפעה שלהם בסה"כ על אורח החיים שלך לא תהיה גדולה.

    עדיין, אם את לא עו"ד או אשת הייטק (או שתתחתני עם כזה) תאלצי לעבוד הרבה שעות בשביל לממן אורח חיים שהוא אולי לא של הצנע בשנות החמישים (בדירת שני חדרים גידלתי 6 ילדים, על לחם שחור ולבן {להגיד בטון מתנשא}) אבל בטח לא ראוותני או בזבזני במיוחד, עדיין בשביל ללכת פעמיים בשבוע לפילאטיס תצטרכי לוותר על כמה שעות עבודה ועל לא מעט כסף, עדיין יש סיכוי שהגב והברכיים שלך יכאבו לך, עדיין בשביל לממן דירה יפה בפתח תקווה תצטרכי כנראה עזרה מההורים, ועדיין חתיכת חוט עם בד תעלה 60 שקל אם ישימו אותה במדף של חנות יוקרתית במדף של תחתונים.

    מה שכן אולי ישתפר זה תחבורה ציבורית טיפה יותר יעילה (אינשאללה ב2065 כשהרכבת העירונית תצא לפועל), אבל הרבה לא צפוי להשתפר.

    מקווה שלא ביאסתי לך מדי את התקווה…

    • תקרא את התגובה של יסמין מלמעלה ותסביר לי איך בשיטה האמריקאית הסופר קפיטליסטית אנשים חיים שם יותר טוב מאשר פה?
      אגב, אני טענתי ותמיד אטען שאין דבר כזה 'מאבק לא פוליטי' ואם תשאל אותי הסיבה לכל הצרות היא הכיבוש – ככה זה אצל השמאלנים המפגרים האלו, יש להם רק דבר אחד בראש – ולא, אני לא טוען שכל הצרות יסתיימו כשהכיבוש יסתיים, רק שאפשר יהיה להתחיל באמת לפתור אותן.
      כל עוד יש פועלים ערבים (או תאילנדים, או רומנים) שעובדים בשכר רעב המשכורות במשק כולן צונחות מטה, כשביבי קיצץ בקצבאות הטענה הייתה שעכשיו ילכו כל המפונקים לעבוד, זה לא קרה, למה? כי בשכר שמקבל ערבי מהשטחים גם קצבה מקוצצת עדיין עדיפה על עבודה קשה בבניין.
      תבדוק כמה מוציאה הממשלה על דיור ציבורי בשטחים וכמה בתוך הקו הירוק (אני מעתיק כאן ממישהו בלי בושה: "ב -15 השנים בין 1994-2009 הממשלה בנתה 48.4% מתוך הבניה בהתנחלויות ; הממוצע הכלל-ארצי (כולל התנחלויות) 20.7%; במחוז ת"א 3% (בין 2006-2009 לא נבנתה בו ולו יחידת דיור ציבורית אחת במחוז תל אביב)." http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235823.html
      בקיצור כל עוד אנחנו ממשיכים לשלוט בגורלם של מיליוני אנשים נטולי זכויות הבעיות ימשיכו לפרוץ.
      יחד עם זה, היות ושאלת מה אפשר לעשות, אני שוב אעתיק ממישהו שהציע 3 הצעות מאד מאד ברורות לפתרון הבעיה:
      http://idanlandau.com/2011/07/26/after-the-spin-intensify-housing-protes/

      • אני אתייחס לנקודה אחת בלבד שלך, שבה אני מבינה: הקיצוץ בקיצבאות *כן* הביא את החרדים לצאת לעבוד. פירוט על קצה המזלג: נשים שעובדות במקצועות שהם לא הוראה (תמיכה טכנית, בודקות תוכנה, מזכירות רפואית, אחיות…ועוד); אברכים שמממשים את חוק טל/שירות אזרחי והולכים לעבוד. חוקי. לא שחור. אנשים שבעבר אמרו שלא כלכלי לצאת לעבוד בגלל הקצבאות, עכשיו יוצאים לעבוד כי אין ברירה.

      • שמע חבוב, אם אתה באמת חושב שכל בעיה שמישהי מעלה תיפתר עם סיום הכיבוש (כן כן, ראיתי, לא תיפתר אלא אפשר יהיה להתחיל לטפל בה, זה אותו דבר) אז אתה משיחיסט. עם מי שאומר לי שהבאת 200 אלף מתנחלים לשטח הצפוף ממילא של המדינה שלנו תפתור את מצוקת הדיור אין לי עניין או יכולת להתווכח. יש לי עיקרון לא להכנס לויכוחים תאולוגיים באינטרנט.

        מה שכן ייחודי לישראל זה הוצאות גבוהות על ביטחון, הגבוהות ביותר בעולם המערבי, וזה כנראה לא ישתנה בשנים הנראות לעין. לדעתי גם בין דרישה להורדת מיסים לדרישה לחיזוק מדיניות הרווחה יש סתירה אבל אני לא מומחה.

        אני לא חושב שהציפיה שישראל תהפוך לאמריקה היא ריאלית, ונדמה לי שגם ההצגה של ארה"ב כגן עדן היא אוטופית משהו ולא מציאותית. אני באמת מאמין שכיום המצב בישראל עדיין טוב יותר (בממוצע) מאשר בארה"ב.

      • לישראל אכן יש הוצאות ביטחון גבוהות. כשצריך לשים שמירה סביב כל התנחלות זה מעלה את ההוצאות. כשצריך לנהל את חייהם של מיליוני פלשתינאים שלא אוהבים אותנו זה מעלה את ההוצאות.
        אבל – הוצאות הביטחון הן בלוף. גם בשנות החמישים היו לנו אוייבים מסביב , המצב לא היה משהו אבל הצמיחה הכלכלית של ישראל עברה את יפן באותה תקופה.
        הבעיה היא לא ההוצאות, הבעיה היא העסקתם של עבדים נטולי זכויות כמעט במשק הישראלי. בצורה כזאת כל איש גס וכוחני יכול להפוך לקבלן ולהתעשר, תמיד יש ערבים שאפשר להעסיק. הכרתי פעם בחורה שהתפרנסה בכבוד ממתן שיעורים פרטיים. אחד מלקוחותיה היה צעיר בן למשפחת קבלנים מסויימת שלדבריה לא ידע לעשות חישוב שטחים פשוט. האיש הזה היה מגיע לשיעורים במכונית חדישה – למה לא? הוא לא היה צריך להיות חכם כדי להיות קבלן ואם סידרו אותו בחישובים לא נורא, הרווח שלו היה מספיק גבוה גם כך.
        מה שמראה שהכיבוש גם דופק את החינוך במדינה בין היתר (משיחיסט כבר אמרנו?)
        אגב, אם נחזיר את המתנחלים לתוך הקו הירוק אני מניח שאפשר יהיה ליישב אותם בנגב ובגליל. הרי כולם טוענים שהערבים עוד מעט ישתלטו על כל חלקה פנויה שם אז מי שלא אוהב ערבים ושמאלנים אמור לרצות בזה יותר מכולם.

  32. את יודעת, ואנדר, התחלתי לקרוא את הפוסט שלך כמו שאני תמיד קורא אותך, וחשבתי לעצמי עוד פעם כמה את מצחיקה, והאם את מוכרחה תמיד להיות כל כך מצחיקה (את נורא מצחיקה. את אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי בעולם. וזאת רשימה שכוללת את רובין וויליאמס ובראבא. לא תגידי רשימה פארשית).

    ומצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים.

    אני רוצה לירוק בפניו של מי שיוצר את המציאות המזוינת הזאת שלך.

    ושל כולנו.

    אז, בשוביניזם ושנאת נשים אופייניים, תודה על הפוסט הזה. ורק תהיי לי בריאה עוד המון המון שנים. כי את תענוג מתמשך וגוש חוכמה נפלא.

    • צוף יקר,

      הייתי שואלת אם "גוש חוכמה" פירושו שקראת לי שמנה, בנוהל הרגיל, אבל עזוב 😉

      (חוץ מזה, אני באמת שמנה)

      תודה לך על התגובה, לכבוד הוא לי. באמת.

  33. ואנדר יקרה. גם אני שותף לרגשות שלך. אני וזוגתי גם מרוויחים מעל הממוצע, ואפילו מצליחים לחסוף סכום יפה כל חודש – אבל במצבנו הנוחכי, ועם ההגבלות הדשות על משכנתאות שמגבילות את ערך המשכנתא לכ-60 עד 70 אחוז מערך הנכס, אנחנו רחוקים כ-5 שנים מדירה – ואני לא מדבר על דירת 5 חדרים באקירוב או ברוטשילד.
    מה שבכלל יפה, בקצב שהעניינים מתקדמים בו כיום (עד לפרוץ המחאה), בעוד חמש שנים הדירה תהיה רחוקה מאיתנו עוד 5 שנים.
    על כך נוסיף שאין לנו עדיין ילדים ושאנחנו לא מחזיקים אותו – שתי אופציות שאם נחליט לבחור רק האחת מהן, הרי שחסל סדר חיסכון, ואיתו גם הדירה (לעוד 10 שנים נוספות לפחות).

    המצקצקים – קפיטליסטים בשנקל, נורא נהנים להגיד שזה כוחות השוק, ושלא כל אחד חייב שתהיה לו דירה, ושלא כל אחד חייב ללכת לאוניברסיטה.

    תסלחי לי על הצרפתית – כו# על האמא שלהם! הילד שלהם באמת לא צריך לאוניברסיטה! שלי ילך גם ילך, כי רק ככה יש לו סיכוי במדינה המפגרת הזו!

    ורציתי גם לשאול – אל איזו כוחות שוק אתם מדברים לכל הרוחות?!
    שוק שיש בו 3 חברות סלולר שמרשות לעצמן למכור לאזרחים מכשירים סלולריים במחיר כפול ממה שיש בשוק החופשי?
    שמרשות לעצמן להתעלם מהחוק לניתוק זיקה רק כדי לעשות עוד כמה שקלים?
    שאופן נורא נורא מפתיע (או אולי לא ממש) גבות מחירים די דומים מהלקוחות שלהן?
    שמחיר דקת שיחה ללקוח פרטי הוא פי 3 עד פי 4 מחיר דקת שיחה לחברה?

    מה לגבי שוק החלב?
    שוק שבו יש מונופול של חברה אחת, שמרשה לעצמה להעלות את מחירו של מוצר בלי קשר לתשומות היצור?
    שהמתחרות שלה, במקום לעודד תחרות, פשוט מיישרות קו?
    וגם – המחאה הייתה על הקוטג' שעלה 8 שקלים לגביע. מישהו שם לב שגבינה לבנה, כזו פשוטה, עדיין עולה כמעט 8 שקלים הגביע?

    ויש כמובן עוד דוגמאות, אבל השאלה ברורה. על איזה פאקינ% כוחות שוק אתם מדברים? אלו שמרחפים בהזיות שבראשכם?

  34. ועוד משהו קטן. לכל ה"חבובים", אלה שמפריע להם שאני שמאלני.
    אז בבקשה, לפני שדננו בכיבוש, ואם הוא משחית או לא, ובאיזה עוול אנחנו עושים למי – גם אני אזרח המדינה הזו.

    אני לא מוכן שמדינה תיקח לי את חלקה במשכורת שלי (ואגב רועי, זה לא בסדר, אבל ככה זה עם שכירים בכל העולם) ואז תעביר את החלק הארי לאוכלוסיות שלא תורמות שם דבר (לכו לעבוד פרזיטים!) או לאוכלוסיות שאחר שנים כבר התבססו, ואפשר לקצת להן את הטבות המס המפליגות להן הן זוכות, רק בגלל שהם מתגוררות מעבר לאיזה קו דימיוני בצבע ירוק.

    גם אני אזרח, וגם לי מגיע – מערכת חינוך שמוריה גאים בתפקידם ומקבלים תגמול הולם, מערכת בריאות תקינה, תחבורה ציבורית נורמלית, רשות מקומית שמקבלת תקציב מספיק כדי לא לגבות ממני 250 שקל ארנונה בחודש על דירת 2 חדרים.

    כל זה יתאפשר כיפסיקו להפלות אותי – זה שעובד ומהווה את הבסיס לאיסוף המסים, לטובת אלה שנהנים מהמסים האלה רק כי הם גרים שם ולא, או כי "תורתם אומנותם".

    ובל נשכח את "אבירי המשקיעים" – מר בן-דב, אתה טעית במינוח: "ברונים שודדים" זה הביטוי שחיפשת – שלוקחים את כספי המשקיעים שלהם, אותם קיבלו חיני חינם, מהמרים, מפסידים, ועושים "תספורת", לא פחות ולא יותר, של 50% מהערך.

    אז יבוא הגאון התורן וישאל "אבל מה זה נוגע אלי? אני לא מושקע בטאו" – אידיוט! (שוב סליחה על הצרפתית), תתעורר, אנחנו כולנו מושקעים בטאו, ובדלק, ואצל נוחי וכל השאר – כל פעם שכתבות בעיתון מדברים על "משקיע מוסדי", מדברים על קרנות הפנסיה וקופות הגמל שלנו. החסכונות האלה, שמהם אנחנו אמורים לחיות בערוב ימינו, להן עושים תספורת!

    שו.
    סליחה על אורך הקיטור ואנדר, אבל פשוט הייתי חייב לשחרר, אז תודה על הבמה…
    שיהיה לך רק בריאות.

    • צנטרו,

      תודה על התגובה, ותרגיש חופשי לקטר. בשביל זה בדיוק קיימת המחאה, ולקיטורים – ובעצם, לטענות הצודקות – של כולנו, יש מקום.

  35. […] (עם כל הצדק בדבר ועם כל ההזדהות העמוקה שאני חשה) לפרט למלעיגים את החשבונות שלי ולהתנצל על כך שאני קונה פיצה לילדות שלי פעם בשבוע. אני […]

  36. צנטרו, אני לא מבין משהו. אתה רוצה "מערכת חינוך שמוריה גאים בתפקידם ומקבלים תגמול הולם, מערכת בריאות תקינה, תחבורה ציבורית נורמלית, רשות מקומית שמקבלת תקציב מספיק כדי לא לגבות ממני 250 שקל ארנונה בחודש על דירת 2 חדרים", אבל חושב שזה לא בסדר שהמדינה לוקחת את חלקה משכרך? בוודאי שזה בסדר, שהרי אם זה לא בסדר, מאיפה המדינה תממן את כל הדברים האלה שאתה רוצה?
    וכמובן, יש להעמיד דברים על דיוקם: לא רק שכירים משלמים מס (וביטוח לאומי). גם עצמאים משלמים מס הכנסה (וביטוח לאומי) וחברות משלמות מס חברות. אפשר להתווכח מכאן ועד מחרתיים על האופן שבו המסים האלה נגבים טכנית (שיעורי המס, מדרגות המס, יעילות הגבייה, פטורים והנחות וכו'), אבל אני לא בטוח שאדם שדורש את הדרישות שאתה דורש יכול באמת לכפור בזה שזה בסדר שהמדינה גובה מס מהמשכורת שלך.

  37. […] דר גראף אחותך אשר בפתח שמיקווה כותבת על  אומללות – פוסט המשלב את האישי עם […]

  38. רועי.
    לצערי לא הבנת אותי. אני כועס על זה שאני מהווה את בסיס המס, ולא ממש רואה ממנו שום דבר כמעט, כי רובה מופנה לאפיקים אחרים.
    אין לי שום כוונה לכפור בחובתי לשלם מס, אבל אני רוצה לראות תמורה בעבורו (חינוך, בריאות, ביטחון אישי, זכויות דמוקרטיות – כאלה שטויות הזויות שמאלניות, אתה יודע).

    בנוגע לזה שהמדינה לוקחת את חלקה בשכר – עצמאים צריכים להרכיב דוח כספי (בעצמם) לגשת איתו לפקיד השומה, לקבל שומה לתשלום, ולשלם אותה. תהליך זה הוא מקור להכנסת כל מיני הוצאות מוכרות למס הקשורות לכבודתם.
    כשכיר, לפני שאתה מצליח לפצות פה, המעביד שלך משלם את חלקך למס ההכנסה.
    נגיד את זה ככה – יש הבדל בין השיטות.

  39. עוד פוסט משובח מבית ואנדר, תודה לך, אבל עשית לי עצוב על הלב.
    אחרי שנתיים בדירה שאני מתעבת, אני חושבת שלגיטימי לחלוטין לרצות לגור במקום שתקראי לו "בית" בלי להרוס את ההקשר החיובי של המילה. אם אין דירה קטנה מתאימה, לוקחים יותר גדולה. המחיר הנפשי של דירה שקשה לך בה הוא כבד מנשוא, ומשפיע על איכות החיים שלך יותר ממה שמגיבים בורים כמו ליאור מסוגלים להבין.

    • נויצ',

      זה כל כך נכון. גרתי 5 שנים במקום לא פשוט אבל נסבל, וזה היה שוחק, וגרתי שנה אחת במקום בלתי נסבל לגמרי, וזה כמעט הרג אותי. אנשים שוכחים שבית זה לא רק ארבע קירות וגג. אנחנו לא קופסאות שצריך לאחסן אותן בארון, אנחנו בני אדם. תודה רבה על התגובה הזו.

  40. עדו חבוב, אני חותך איתך את הדיון.

    יש לנו אי הסכמה קיצונית, אני לא חושב שהבלוג של ואנדר הוא המקום לנהל איתך את הדיון הזה. אני לא מאמין שיש משהו שאני אומר שישכנע אותך ואני לא מצליח להסכין כמעט עם שום דבר שאתה אומר. צורות החשיבה שלנו שלנו כנראה שונות מדי.

    אני רק אסכם ואומר שמה שמפתיע אותי במאבק הזה הוא איך כל אחד בו חושב שהמאבק הזה מדבר בדיוק על מה שמפריע לו ולא שם לב שהאחרים מדברים על דברים אחרים. אולי זה סוד הצלחתו, שהוא מצליח להישאר עמום וכללי מספיק כדי שעדו יחשוב שמדובר במאבק נגד ביבי וההתנחלויות, שאני אחשוב שמדובר במאבק סוציאליסטי, שאדם אחר יחשוב שמדובר במאבק נגד שכר הדירה ושואנדר תקבל לרגע את האשליה שלהמוני אנשים אכפת באמת משעורי הפילאטיס שלה ומהארנונה שלה.

    • מהגג יקר,

      רגע רגע – האם אתה טוען שלהמוני אנשים לא אכפת משיעורי הפילאטיס שלי? אני נעלבת 😉

      וברצינות, אחד הדברים הנפלאים ביותר במחאה הזו הוא שהיא מאפשרת לכולם לדבר על מה שמציק להם. לכל אחד יש את האג'נדה שלו, ואפשר להתווכח על דרכים לשינוי ועל פתרונות, אבל בסופו של דבר כולנו רוצים בשינוי סדר העדיפויות במדינה. אנחנו רוצים סדר יום של מדינת רווחה, לא מדינה קפיטליסטית. כל עוד יש לנו את המכנה המשותף הזה, כל היתר יכול להיות פתוח לדיון. זה באמת נפלא בעיני.

    • מהגג חבוב, אני אתן לדורון רוזנבלום לענות במקומי
      http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1236466.html

  41. ואנדר יקרה!

    אם לא היה לי אכפת משעורי הפילאטיס שלך לא הייתי כותב את השטויות שלי פה אלא בבלוג שלי 🙂

    אכן, המחאה הזאת מאגדת תחתיה הרבה מאוד אנשים שונים ומאפשרת להם להתאחד למרות שכנראה שהם מסכימים על הבעיה אבל מאוד לא מסכימים על הפתרונות.

    אנחנו אולי רוצים מדינת רווחה אבל מדינת רווחה לעצמנו, זה לא מאבק חברתי אלא מאבק סקטוריאלי של מעמד הביניים שמנסה לדאוג לעצמו.

    בדיוק כמו שהרופאים והמתמחים דואגים לעצמם אבל אף אחד אחר לא מצטרף אליהם ככה אין אחד במאבק הזה שלנחם על זכויות של מישהו אחר. זה כוחו (המכוער בעיני) של המאבק הזה, כל אחד חושב על עצמו ומשוכנע שלאחרים גם אכפת ממנו. הלוואי שהיתה במאבק הזה סולידריות אמיתית, אני לא ראיתי כזו עדיין חוץ מבתגובות לבלוג שלך.

    • אם כך, מהגג, אני שמחה להעמיד אותך על טעותך. יש סולידריות אמיתית במאבק הזה, כפי שאפשר לראות בשטח. אנשי המאהל כבר הצטרפו לעצרת מחאה של הרופאים וצעדו איתם, אנשי מאהל רוטשילד דואגים לבוא ולתמוך באנשי מאהל לוינסקי, אנשי צעדת העגלות בתל אביב קיבלו חיזוק בדמות צעדות דומות בערים רבות בישראל, וכולם מקבלים עידוד אלה מאלה – אנשי האוהל, אנשי הקוטג', אנשי השביתה ב-1 באוגוסט וכן הלאה וכן הלאה.

      אגב, אתה ככל הנראה לא מודע לזה, אבל ביוזמת כמה נשים נפלאות נפתחה במאהל ברוטשילד "שעת סיפור" לילדים, שבה משתתפים מיטב הסופרים בישראל. בתמונות מאירוע ההקראה של יהודה אטלס מאתמול, אפשר לראות ילדים חילוניים לצד ילדים חובשי כיפות, מתל אביב וממקומות רבים אחרים, יושבים ומקשיבים לסיפורים, וזה מחזה נפלא. לא חייבים להסכים על הכל כדי להביע סולידריות. ויש סולידריות, והרבה.

      • ואנדר יקרה!

        את טועה בי מאוד.
        שניים מהילדים שמשתתפים בשעת סיפור הם שלי (היינו ביום של ליהיא לפיד אבל עזבנו מוקדם) גם בתוך הבית אצלנו יש חובשי כיפות לצד חילונים וגם אני מגיע לרוטשילד לפחות פעם פעמיים בשבוע.

        ועדיין, למרות כל הפוצי מוצי הזה אני מסרב להתרשם. זה נכון שמגזרים שונים משתפים פעולה (אתה תפגין בשביל הבית שלי ואני בשביל ההתמחות שלך) אבל לא ראיתי קבוצה שבאה למחות בלי שיש לה דרישה בשביל עצמה רק בשביל להזדהות עם אחרים. ולא ראיתי אף שלט ברוטשילד יסובסדו שיעורי הפילאטיס בפתח שמיקווה.

      • ובכן, נאלץ להסכים שלא להסכים. אני לא רואה בזה "פוצי מוצי" בלבד. במדינה שכל כך רוויה בשנאה וגילויי אלימות בין מגזרים, הדברים האלה יקרים מפז בעיני. ואני כן חושבת שאנשים מוחים בשביל כולם, לא רק בשביל עצמם. הם מוחים על פניה של המדינה הזו. לכל אחד יש את ה"קוץ" שלו, יהיה זה גבינה, דיור, מחיר הגנים והחיתולים וכו', אבל לכולם אותה מטרה.

  42. ואנדר יקרה!

    את טועה בי מאוד.
    שניים מהילדים שמשתתפים בשעת סיפור הם שלי (היינו ביום של ליהיא לפיד אבל עזבנו מוקדם) גם בתוך הבית אצלנו יש חובשי כיפות לצד חילונים וגם אני מגיע לרוטשילד לפחות פעם פעמיים בשבוע.

    ועדיין, למרות כל הפוצי מוצי הזה אני מסרב להתרשם. זה נכון שמגזרים שונים משתפים פעולה (אתה תפגין בשביל הבית שלי ואני בשביל ההתמחות שלך) אבל לא ראיתי קבוצה שבאה למחות בלי שיש לה דרישה בשביל עצמה רק בשביל להזדהות עם אחרים. ולא ראיתי אף שלט ברוטשילד "יסובסדו שיעורי הפילאטיס בפתח שמיקווה".

  43. הלואי שאת צודקת ואני טועה, ימים יגידו.

    בכל אופן שוב שאפו על הבלוג הכתוב הכי טוב שראיתי כבר הרבה זמן.

  44. וואנדר, כתיבתך סוחפת ומעוררות הזדהות, ואכן אני מבינה לרגשותייך.
    מצד שני, את רווקה שמרוויחה מעל הממוצע (כלומר מעל לכ-70% מהשכירים) – אין שום שיטה כלכלית שבה תהיי מועמדת לסבסוד…

    באופן אישי אני חושבת שהדרך היחידה לרווחה כלכלית היא לחיות באופן קבוע ברמת הוצאות נמוכה משמעותית מרמת ההכנסות, ולהשאיר ריפוד יפה לעו"ש. זה נותן שלוות נפש, כי יש מאיפה לשלם הוצאות בלתי צפויות. לדעתי גם לא מרגישים ככה כל כך עניים, כי כל החלטה זה לא כי אני לא יכולה להרשות לעצמי אלא כי אני לא רוצה. חוויה אחרת לגמרי.

    • האמירה שרצוי לחיות ברמת הוצאות נמוכה מרמת ההכנסות היא טריוויאלית. הדיון נסוב סביב רמת החיים ששכיר שמרוויח מעל הממוצע במשק יכול להרשות לעצמו כשהוא עושה את זה, והיא לא גבוהה במיוחד בהשוואה לזו של אחינו השכירים בכל מיני מדינות אוחרות בעולם.

      • הילה/נוגה, אני שמחה בשבילך שאת רואה שזה טריוויאלי. ממה שאני רואה אצל הרבה אנשים, וגם בתוכניות ייעוץ וכו', אנשים מנסים לחיות ברמת ההכנסה שלהם ולא נמוך יותר, וזה מה שגורם להם ללחץ, כי כל חריגה מוציאה אותם מהאיזון.
        במיוחד עבור מי שמרוויח מעל הממוצע, זה יכול לפתור את הבעיות הכלכליות שלו.

        ההשוואה לעולם היא משונה בעיני. יש בעולם איזה מאתיים מדינות, אנחנו חיים יותר טוב מחלקן ופחות טוב מאחרות.

        אני לא הצלחתי להבין את "מחאת האוהלים".
        יש להם דרישה אחת שאני מסכימה איתה – שאסור להמשיך להוריד את מס החברות.
        יש דרישה אחרת שלא שמעתי מאף אחד ולדעתי עליה צריך להילחם – הטבות מס לאבות. היום יש מלא נקודות זיכוי לאמהות (זה זול מאוד, גם ככה רובינו לא משלמות מס) אבל אבות משלמים מס הכנסה כמעט בשכר מינימום (חוץ מנקודה קמצנית אחת לאבות גרושים). סליחה מוואנדר שזה לא מועיל לה, אבל אני מקווה היא מוכנה להיות סולידארית עם משפחות.

      • לא טריוויאלית מבחינת הביצוע, טריוויאלית מהבחינה הזו שהיא לא תורמת לדיון.

        יש לנו כאן גוף גדול של אנשים שכבר עכשיו חיים לפי העקרון שרמת ההוצאות שלהם צריכה להיות נמוכה מרמת ההכנסות. אותם אנשים מרוויחים שכר גבוה ביחס למשק ולמרות זאת מרגישים שרמת החיים שלהם נמוכה ויוצאים למחות על כך.
        לכן האמירה ש"צריך לדאוג שרמת ההוצאות תהיה נמוכה מרמת ההכנסות" היא לא המלצה קונקרטית שתפתור את הבעיה (כי זו לא הבעיה), וגם לא תובנה עמוקה ביחס לאופי שלה (מאותה הסיבה). לדעתי, היא בעיקר טיעון דמגוגי שנועד ליצור את הרושם השקרי שיש לנו עסק עם חבורת בזבזנים במקום עם אנשים שיש להם כמה דרישות לגיטימיות, ולזה התייחסתי.

      • דמגוגיה זה מצוין.
        לפי הפרסומים אתמול, יכול להיות שעצם הדיבור על כך שמחירי הדיור לא הגיוניים כבר מביא לירידת ביקושים, וזאת הדרך לירידת מחירים.

        "הדרישות הלגיטימיות" לעומת זאת לא צפויות להועיל לכותבת הבלוג:
        העלאת מיסים ישירים – היא בצד המשלם (ייתכן אפילו בעשירון העליון, לפחות בשביעי);
        הורדה מדורגת של המע"מ – לא תורגש בסופרמרקטים ולא בחנויות הבגדים. חבל שהעלו את הדרישה הזאת בכלל;
        יותר חינוך יותר חינם – לא רלוונטי למי שאין לו ילדים;
        משכורות גבוהות יותר לרופאים – לא רלוונטי למי שאינו רופא;
        וכן הלאה הדרישות הסקטוריאליות.

        תוספת תקנים לבתי חולים אכן עשויה להועיל לה באופן אישי, אם כי לאו דוקא תועלת כספית ממש.

        בנוגע לבזבוזים אני חושבת שאת לא מבינה את הרעיון. לא נורא.

  45. צנטרו היקר, עצמאים צריכים ללכת לרו"ח (300-500 ש"ח בחודש), לשלם ביטוח לאומי/ מס בריאות על בסיס מחזור (לא הכנסות!), לממן לעצמם שטח עבודה, חשמל, מים וכיו"ב הוצאות עסקיות שמוכרות באופן חלקי ביותר כאשר הן חלק מדירת מגורים.

    ואחרי כל זה לעצמאים אין שום השתתפות בימי מחלה. חלית במחלה קשה? עברת תאונה? בעיה שלך. מגיע לך בדיוק שום דבר. אז כמובן שצריך ביטוח אובדן כושר עבודה וחבריו, ללא השתתפות של מעסיק. ולא נדבר על חופשות, דמי הבראה ומותרות מהסוג הזה.

    בקיצור, כנגד השנקל ניפוח הוצאות עומדות הרבה הוצאות חודשיות שהניפוח לא מתחיל לכסות.

    אה, כן, ואנחנו מדברים על עצמאי מצליח עם זרם עבודה קבוע בלי קפיצות ובלי לקוחות שנעלמים בלי לשלם. ללא ספק, יש במה לקנא.

  46. עלמאים לא חייבים ללכת לרוא"ח אבל זה יכול להציל אותך מצרות של חוקי המס הפסיכיים שלנו. ולגבי דמי הבראה וביוטוחים, צריך לזכור עוד דבר – אמנם אנחנו משלמים יותר מס בט"ל, אבל לפחות אנחנו לא צריכים "לסבול" מהזכויות המציקות שהוא מעניק כמו דמי אבטלה וימי מילואים ומחלה בתשלום. המדינה הזו שונאת עצמאים ועסקים קטנים באש בוערת ונקמנית, אולי מפחדים שנתחרה באוליגרכים שלנו או משהו.

  47. את יודעת משהו?
    אני מסכימה עם כל מילה שלך, אבל אחותי,את חייבת להפסיק להתנצל.
    אף אחד מאיתנו לא צריך להתנצל על זה שהוא רוצה קורת גג, שהוא רוצה לבלות מדי פעם ושהוא לא רוצה לעבוד כמו חמור בשביל זה.
    סליחה על הניצול הבוטה, אבל בדיוק כתבתי על זה כמה מילים אצלי-
    http://bit.ly/oUK66S

    למה?
    כי נמאס לי שאני צריכה להתנצל או להסביר במיני נימוקים למה אני לא רוצה לגור בפריפריה זו או אחרת (מי אמר "לוד"?),
    או למה אני באמת לא חושבת שאני צריכה להזניח את עצמי (כי הרי מספרה אחת לשנה ומניקור אחת לחודשיים זה פינוק נוראי ובזבוז משווע ופלא שאני לא מצליחה לקנות דירה?)
    ובכלל- למה זו ממש לא חוצפה מצידי לצפות שאם יוקר המחיה עולה בצורה כל כך חדה- גם המשכורות תעלינה בהתאם (ולא מטוב ליבו של המעסיק שלי, אלא מכורח החוק).
    והכי גרוע- אני לא צריכה להתנצל על זה שאני לא מוכנה לעבוד 13 שעות ביום בשביל לממן הוצאות בסיסיות.

    בקיצור-
    אני לא מתנצלת יותר!

  48. מפתיע כל פעם מחדש לראות בין המגיבים בפוסטים שמתארים כל-כך יפה את צרת הרבים,
    מגיבים שמשום מה עסוקים בעיקר בלמתוח ביקורת על מי שכתב, ולנסות ולהראות לו שהוא זה שלא בסדר. מה טוב בזה ?
    לא סביר שמה שאפשר היה לפני 30 שנה לעשות במשכורת אחת ובלי שום עזרה מההורים, היום כבר נורא קשה לעשות בשתיים עם עזרה מההורים.
    מי שחושב אחרת, כנראה חי בארץ אחרת.

  49. […] יש לי עוד מזל – שאני גבר – ולא צריך חצי משכורת כדי לממן הלבשה תחתונה נשית, שיקרה פי 5 ופי 10 מזו הגברית, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע […]

  50. תמונת מצב מדויקת ממש תמונת ראי
    כבוד על המלים החשובות.

    הגיע הזמן שנשנה אותו את המצב ביחד
    אם נאמין ונרצה אין זו אגדה.

  51. תגובה מאוחרת להילה/נוגה.
    את נגד דמגוגיה וטוענת שלמחאה יש דרישות לגיטימיות.
    הענין הוא שאפילו אם יתקבלו הדרישות, לוואנדר אישית הן לא יעזרו:
    מס הכנסה – היא בצד המשלם, ואולי תידרש לשלם יותר.
    הפחתה הדרגתית של המע"מ – לא תורגש בכלל בסופרמרקט או בחנויות הבגדים. חבל שבכלל מדברים על זה.
    יותר חינוך יותר חינם – לא רלוונטי.
    משכורות גבוהות יותר לרופאים – לא רלוונטי.

    יש משהו יותר רלוונטי ששכחתי?

    מה שבינתיים קורה לטובה, שהמחאה יוצרת אווירה של ציפיה לירידת מחירי הדיור, ולכן ייתכן שמחירי הדיור יירדו בלי צורך בהתערבות מזיקה.

    • בוא נראה, אם למשל יחליטו להטיל פיקוח על מוצרי החלב זה אומר שאי אפשר יהיה להעלות מחירים יותר מדי, כמובן שאפשר להחליט שיש שוק חופשי אבל זה אומר להפסיק את המס הגבוה על מוצרי חלב מיובאים כך שנוכל לקנות קממבר מצרפת במחיר נורמלי – הופ עלתה רמת החיים.
      חוק הדיור הציבורי – לא יעזור לכותבת הבלוג, רק לכל אותם חלכאים ונדכאים שגרים בדירות עמידר ולא יכולים להרשות לעצמם דירה משלהם וגם לא יוכלו.
      מס הכנסה – השאלה היא האם ואן דר גראף אחותך תשלם כמו שישלם לב לבייב למשל או שהוא יצטרך לשלם יותר?
      נכון לעכשיו גם לבייב וגם תשובה (ההוא שגילה מרבצי גז טבעי לאחרונה) לא מוכנים להחזיר את מה שלקחו מקרנות הפנסיה, 'אין להם' ושכולם יקפצו, זה לא מנע מתשובה לעשות לבן שלו חתונה ב7 מיליון שקל, אז
      א. כשמהמרים בכספי הפנסיה שלי על הרפתקאות פיננסיות של טייקונים זה מוריד את רמת הפנסיה שלי
      ב. כן, בהחלט מפריע לי שאחרים נהנים כשאני סובל, אם אני לא גומר את החודש שהם לא ינקרו את עיני בכסף שלקחו ממני. לא, זאת לא סתם קינאה, אנשים מניחים שאם אתה עובד כמו חמור ומרוויח מעט זה כי משהו אצלך לא בסדר ומי שבאמת מוכשר צריך לדעת איך לחלוב את הציבור וזה לא סדר העדיפויות שאני רוצה פה במדינה.
      חינוך חינם ? בשביל זה צריך כח אדם, אם יותר משרות ציבוריות יפתחו לנושא זה יהפוך את שאר העבודות לאטרקטיביות יותר, תחרות פשוטה.
      אה כן, למה שהפחתה של המע"מ לא תורגש? לדעתי היא תורגש באבוהה .
      נושא אחד פשוט – תחבורה ציבורית (תת נושא , תחבורה ציבורית בשבת, ארוך מדי, לא נכנס לזה) . אם תהיה רכבת מהירה לאופקים וערד אולי באמת אפשר יהיה לגור שם, לעלות על רכבת בשדרות ב7 ולראות הצגת תיאטרון בתל אביב ב8:30 . זה יעשה פלאים למחירי הדירות בכל המדינה. עוד השקעה בתשתיות שאף טייקון לא יממן אלא רק הממשלה.

  52. נגעת לליבי, והפוסט משובח.

    לדעתי (כי בעינייך אצטייר כמישהו מהצד ההוא של המפה הפוליטית) הפוסט האישי והמפורט הזה צריך להיות השפיץ של המחאה ברשת- לא פחות.

    אפשר לצרף עוד רבים וטובים מבלי להכנס למוקשים שקשורים לעמדות המדיניות.
    מאחל לך מכל הלב פחות עבודה, יותר בריאות ויותר כסף -ואפילו מלנקק לפוסט, עד כדי כך.

  53. […] שאני תומך במתן פתרונות לחלק מהנושאים שעלו במחאה (כמו כאן), אבל התמיכה לא קשורה לחשש שעולה בי -שמי שהשתלט בצורה […]

  54. ואנדר -אני מאמין לך בלי שום פקפוק שאת מרגישה חנוקה במצב הנוכחי בארץ. אני לא חושב שהטענה שנשמעת כלפי המחאה נשמעת כלפייך. היא כן נשמעת כלפי מארגני מחאת עגלות שמצטלמים עם בוגבו (שעולה יותר מהמשכורת שלי), היא נשמעת כלפי מי שטוענים בגלובס ש"העשירון העליון לא גומר את החודש" ובטבלה שהם מציגים כהוכחה הם רושמים- "7000 ש"ח שכר דירה" ו "850 ש"ח ביטוח רכב".

    רועי, לפני שתגיד "אל תקבעו לי איך לחיות", אני מקדים – אף אחד לא קובע לך. אבל יש כאן בחירה פשוטה, לך יש את החירות לעשות אותה, אם אתה בוחר אופציה אחת אל תתלונן שלא אפשרו לך גם את השנייה – אתה יכול לחיות באופן מסוים ולהשאיר כסף בצד ואתה יכול לחיות קצת יותר טוב ולא להשאיר. זו הבחירה שלך.
    להחזיק רכב פרטי או לא (אתה מעיד שהוא לא זז הרבה) – זו בחירה.
    להחזיק חיית מחמד שאחזקתה עולה כסף – זו בחירה.
    לשלם 5800 ש"ח לשכ"ד – זו בחירה.
    בריכה לתינוקת פעם בשבוע ודיאדה פעם בשבועיים – זו בחירה (לא, זה לא הכרח. הילדה שלי לא ראתה בריכה מאז שנולדה כי זה יקר. אני הלכתי לבריכה פעם ראשונה בגיל 6).

    אתה חופשי בכל רגע לעשות את הבחירות שלך אבל גם האחריות היא עליך.

    • שי,

      אני לחלוטין לא מסכימה. רכב זה לא מותרות. מצב התחבורה הציבורית הוא בכי רע, ואני אומרת את זה כמי שלא נוהגת ומשתמשת רק בתחבורה ציבורית. רכב זה כלי עבודה שקשה מאוד להסתדר בלעדיו.

      לגבי ההשקעה בתינוקת – תגיד לי, איזה זוג הורים לא רוצים להשקיע בילדים שלהם? בריכה לתינוקות זה לא מותרות. זה סוג של התעמלות/פיזיותרפיה. באמת צרה עיניך בכל אותם הורים שרוצים שהילדים שלהם יתפתחו ויהיו בריאים וחזקים?

      לגבי "אני הלכתי לבריכה פעם ראשונה בגיל 6" – נו באמת. סבתא שלי, שנולדה ב-1917, הלכה לבריכה פעם ראשונה בגיל ארבעים. אז מה? הזמנים השתנו. אתה – והממשלה – לא יכולים לצפות מאנשים שימשיכו לחיות כאילו אנחנו עדיין בתקופת מלחמת העולם השנייה. זו דרישה לא שפויה, לא הגיונית, ולא מקובלת. זו לא בחירה. זו אשליה של בחירה. אין שום סיבה שאדם שעובד קשה לא יוכל לממן שיעורי העשרה לילדים שלו. ועל זה אנחנו נלחמים.

      • רכב נחשב הכרח בארץ אבל זה איננו חוק טבע וזה לא המצב בכל מקום בעולם. בכל מקרה, הטענה לא הייתה לגבי הכלל אלא לגבי המקרה שהעלה רועי שהעיד על עצמו ש"הרכב הזה לא זז הרבה" – אם הוא לא זז אז למה צריך להוציא כסף על קנייתו, אחזקתו, ביטוח ודלק (כשהוא נוסע?)

        בריכה/ דיאדה לילדים – אני לא מקבל את האקסיומה שכל העשרה לילדים היא הכרח. חלק גדול מהן זו שיטה יצירתית לפרוט על מיתרי רגש האשמה של ההורה. כל הורה יודע שעל ילד שלישי לא מוציאים את מה שמוציאים על הראשון ולא בגלל שפחות אוהבים אותו. רשתות של מוצרי תינוקות עשו הון אדיר מההצלחה שלהן לגרום להורים לחשוב ש"אם לא תקנה לו את זה אתה לא אוהב אותו מספיק". יש לילדים צרכים שצריך לפתח אותם אבל אפשר לפתח אותם גם במעון רגיל של ויצ"ו, או נעמת, או אמונה (שאגב, לא משלמים עליו 3000 ש"ח וזה עוד סעיף שהוא בחירה ולא הכרח) ובפעילות עם ההורים.

        בקיצור, וודאי שכל הורה רוצה שהילדים שלו יהיו "בריאים וחזקים" אבל זה לא רלוונטי לעניין. ילדים יכולים להיות בריאים חזקים וחכמים גם ממשחק עם ההורים על השטיח. אם תביאי מחקר (ולכבוד התגובה הזו דווקא קראתי כמה) שיראה על יכולות חשובות שמתפתחות *רק* בשחייה בגיל שלושה חודשים התמונה תהיה אחרת.

        לגבי סבתך – לא ממין העניין. ב-1917 לא היו הרבה בריכות שחייה וזה לא היה בילוי עממי. בשנות ה-80 לעומת זאת היו בריכות וילדים הלכו אליהן. בכל מקרה, גם הילדים שלי לא הלכו לשחיית תינוקות. מאוד רצינו כי שמענו שזו חוויה אבל הסתכלנו בארנק וראינו שאי אפשר.

  55. אני מזדהה עם ההרגשה שלך. אני סטודנט תפרן החי מעבודות מזדמנות ומחסכונות מהצבא, ולהורים אין מה לתת למעט קופסאות אוכל מוכן פעם בשבוע. אבל לא עם הגישה.

    אין אלטרנטיבה. אי אפשר לדרוש מהמדינה להעלות את כל המשכורות, להוזיל את הטיפולים הרפואיים ולהפסיק לדרוש מע"מ, וכו, (ואפילו לא התחלתי עם הדרישות הפוליטיות) כי גם אח"כ מעמד הביניים יתלונן. את חושבת שבאירופה אנשים מאושרים יותר מבישראל? (גגלי "מדד האושר" ותופתעי).

    לא התלוננת על מידת האושר בחייך כי כנראה למרבה המזל בתחום זה את עשירה (או לפחות מבוססת). בחרת להתלונן על מחסור בכסף, ואפילו לא חשבת לקשר זאת להשפעה על כמה טוב לך לקום בבוקר. ואם תעשי את הקישור הנ"ל תגלי שהוא קלוש. אפשר להיות מאושרים גם אם אין כסף.

    המחאה הזו היא מחאת עשירים. היא מחאה של אנשים שדורשים כי "מגיע להם", ולא מוכנים להסתכל על שום דבר אחר למעט ההיבט הפיננסי של חייהם. המערכת הכלכלית הקפיטליסטית, הקושרת את מידת האושר למידת ההצלחה הכלכלית של הפרט, לא מאפשרת שום דרך אחרת.

    לא אגלוש לבנאליות של השוואת מצבך למצב ההומלסים\חולים\עניים. אבל באמת, קצת אופטימיות.

    • liorda, אתה משתמש בדיוק באותה רטוריקה של השלטון. "אין אלטרנטיבה". "זו מחאה של עשירים". בלה בלה בלה יש אנשים שסובלים יותר.

      נכון, תמיד המצב יכול להיות גרוע יותר, ובשואה הכי סבלנו. אבל הממשלה, שמצפה מאיתנו לא להתלונן אלא אם הגענו עד פת לחם, לא מבינה שכבר לא נסתפק בתירוצים הללו. מעמד הביניים הוא לא רק "ביניים" מבחינת רמת ההשתכרות שלו: הוא ביניים כי הוא נדפק משני הכיוונים. גם מחזיק במיסים את המעמד הנמוך, וגם נותן את שארית כספו לטייקונים, כדי שיבצעו בו מעשים חסרי אחריות ויגיעו להפסדים, שאחר כך המדינה צריכה לממן. מהכסף של מי? מעמד הביניים, כמובן. אחר כך, שתבין שחצי מהפנסיה שלך עפה דרך החלון בגלל כל מיני ספקולציות של תשובה ודנקנר והשד יודע מי עוד, דבר איתי על "מותרות".

      תתחיל להסתכל על התמונה בגדול ותראה שעובדים עליך בעיניים. זו לא מחאה של "עשירים". זו מחאה של אנשים שנמאס להם מזה שגונבים את כספם ללא בושה, ואז עוד מאשימים אותם שהם דורשים "מותרות". הם לא דורשים מותרות, הם דורשים את מה ששלהם מלכתחילה.

      לגבי "מדד האושר" – הנושא הזה לחלוטין לא רלוונטי לפוסט הנוכחי והוא בבחינת זריית חול בעיניים. על כן לא אתייחס אליו.

      • לדעתי הדבר היחיד שהוא שלך מלכתחילה הוא היכולת לצאת ולרדוף אחרי האושר. והמדינה לא חוסמת זאת בשום דרך.

        אם הכסף אושרך – הטייקונים, שדם מלכים לא זורם בעורקיהים, מוכיחים שזה אפשרי.

        אגב, טענך שהמיסים מחזיקים את המעמד הנמוך וזה דופק את מעמד הביניים היא אולטרא-קפיטליסטית.

      • השאלה היא האם באמת יש אלטרנטיבה.

        האלטרנטיבה הקרויה מדינת רווחה הביאה שורה של מדינות אירופיות רבות לאכול את עתודות ההון שלהן, לצבור חוב חיצוני אדיר ולהגיע לסף קריסה (וחלקן אף עברו אותו). המדינה שעליה אמרו בשנות ה-30 ש"אם בה לא יצליחו לבנות מדינת רווחה הרי שזה בלתי אפשרי" (שוודיה) אכן לא הצליחה בכך.

        את טוענת שאינך מבינה בכלכלה – האם יש דרך לתיקון כלכלי שאינה עוברת דרך הבנה בכלכלה? האם למי מהמוחים יש הצעה שמתבססת על מודל כלכלי שגם עובד?

  56. יש אלטרנטיבה.

    למעשה יש מספר אלטרנטיבות אבל אני אעלה רק את השלוש הראשונות והפשוטות ביותר ליישום בתנאים של היום.

    1) קפיטליזם חברתי (נראה לכם אוקסימורון? זה לא) נהגה על ידי לא אחר מאשר אבי הקפיטליזם המודרני הנרי פורד, הבסיס שלו עומד על אמירה פשוטה, מאיפה בא הכסף שלנו? מהטייקונים האחרים שקונים מכונית פעם בשנה? זה מגביל את התעשיה לכמה עשרות, בואו נוזיל את עלויות הייצור ונשלם לפועלים משכורת שתאפשר גם להם לקנות מכונית מוזלת פעם בשנה, כך במקום לייצר ב-10 אלף דולר ולמכור ב-13, נייצר באלף ונמכור ב-1300 אבל אלפי מכירות במקום כמה עשרות. מאז שהוא הגה את זה הכלכלה העולמית חוותה כמה טלטלות איומות במלחמות העולם והשבר הכלכלי ונוצרו חסמים מרכזיים ורגולציות למנוע קריסה חוזרת.
    הקפיטליזם החברתי של היום עבר כמה תהפוכות, היום כבר אומרים שלא מספיק רק לשלם יותר אלא צריך להשוות את התנאים הסוציאליים הבסיסיים של העובד כדי שהמשכורת שלו תהיה בעלת ערך צרכני.

    2) מיקסום הייצור, יש מחקרים שמראים (אם נדרש קישור אני אביא כמה כשאגיע הביתה) שהיום הייצור העולמי עומד על כ-40% מהיכולת שלו, וקראתי לפני כמה זמן שהנתון הנכון קרוב יותר ל-20, ייצור לא יעיל מעלה את המחירים באמצעות יצירת תחרות מדומה, על המדף נראה תמיד פריטים בודדים ונחשוב שהנה המילקי האחרון במדינה הולך אל השכן (זוכרים את הפרסומת?), ובענפי המזון הוא באמת מתקרב לנתון הנמוך יותר, קיימת השמדה (כן השמדה) של תוצרת חקלאית, חקלאים בארצות הברית ובאירופה מקבלים כסף מהממשלה כדי לא לגדל, רק למען התחרות, ובשביל להזכיר לנו את המחאה הקודמת, קוטג' הוא תוצר לוואי של ייצור גבינה ופסטור חלב, פעם היו מחלקים אותו בחינם לנזקקים כי העלות שלו היתה של האריזה בלבד והיו מביאים אותו במיכלים ומאפשרים לנזקקים למלא שקיות, בחינם, אז בואו נמקסם את הייצור לשנה ונראה מה קורה למחירים לצרכן.

    3) הפרדת הדת מהמדינה (לא יהדות\נצרות\סיינטולוגיה), קיימת היום בעיית נציג חמורה במדינת ישראל, פקידי אוצר הולכים לנהל בנקים בסיום עבודתם, מפקחים הולכים לעבוד בתעשיות הכי מזהמות במדינה (שוב אם נדרשים קישורים אביא אותם כשאגיע הביתה), הדת שאני רוצה להפריד מהמדינה היא הרדיפה אחרי הכסף, אם יחוקק חוק צינון שאומר שאחרי משרה ציבורית יש חובה על העובד ללכת ללמוד אפילו על חשבון המדינה (אני מוכן לממן מכיסי הפרדה אמיתית) במשך ארבע שנים ואסור לו בשום פנים ואופן לעבוד בתחום שעליו היה מופקד במהלך השנים האלה (כמו שהעבירו חוק צינון ליוצאי צבא) כדי למנוע ניגוד אינטרסים בזמן מילוי התפקיד, האנשים הללו יעשו הרבה מאד כדי לרפד את היציאה שלהם מהמשרה, וזה אומר מוסדות לימוד אקדמי ציבוריים טובים יותר ומתוקצבים יותר, מערכות בריאות ציבוריות מושבחות, ובעיקר פיקוח יותר טוב על מי שהם אמורים לפקח.

    קיימות עוד מספר תוכניות שלא כוללות מבול והתחלה מחדש עם זוגות של מקבצים גנטיים, בואו לא ניתן לבעלי המשרה להפחיד אותנו שהנה הגשמים מתחילים כי הפחד הוא קוטל הבינה.

    יום שמח, ארנון.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: