דארת' ואנדר: האינסומניה מכה שנית

מדוע אני מתעוררת מדי בוקר בשבועיים האחרונים עם כתם אדום מתנוסס במרומי אפי, שואלים אתם? לא, לא מבקרים אותי בלילות גמדים חומדי-לצון המורחים ריבת תות-שדה על פרצופי.* אני גם לא נוהגת להכות את עצמי באף באמצעות תרווד, מצקת או כל כלי מטבח אחר. התשובה פשוטה ועצובה הרבה יותר: אני מנסה לנשום.

מאז אותו לילה פסיכדלי (שלא לומר פסיכוטי) במעבדת השינה בבית החולים ששמו מתחרז עם "צל השוטר", חיי אינם חיים. או יותר נכון, אלה הם חיים, ג'ים, אך לא כפי שאנו מכירים אותם. מדי לילה אני מחברת את עצמי לצינור הדוחס אוויר לתוך אפי בעזרת מפוח המחובר לחשמל, ומנסה לשכב בצורה נוחה, לנשום ולישון בו-זמנית. פעם היה הדבר אפשרי. היום, כבר אינני יודעת. העניין הוא, שהרופא הסימפטי במכון השינה טען כי בנתוני השינה שלי התגלתה "עדות גבוהה לתנגודת נשימתית": קנה הנשימה שלי, כך מסתבר, נסגר לעיתים באופן ספונטני וגורם לכך שהדופק שלי מרקיע שחקים ולעיתים אני מתעוררת כדי לגמוע מעט אוויר, דבר שהופך את שנת הלילה שלי למירוץ מרתון במקרה הטוב, ולניסיון תת-הכרתי של גופי לשים קץ לחייו במקרה הרע. ואני אומרת, אם אתה כבר מנסה להתאבד, גוף יקר, יש דרכים יותר טובות לעשות את זה. למשל, נסה להשליך את עצמך מאיזה גשר בהזדמנות, או לצפות בשידורים חוזרים של "משמר המפרץ" באדיבות חברת הכבלים "חם". כן, הם עד כדי כך מעריכים את הלקוחות שלהם, שהם מספקים לנו מדי לילה שידורים חוזרים של סדרת טלוויזיה עדכנית, חדשנית, רלוונטית ומרתקת באיכות ויזואלית של קלטת וידאו שחוקה שנשכחה במגירה מאובקת מאז שנת 1985. שזה כמעט כמו HD, אבל ממש לא.

אך אני סוטה מהנושא.

בקיצור, בהמשך לאבחנה, המליץ לי הרופא על מסיכת "סיפאפ", שזה ראשי תיבות של "שימי מסיכה מצחיקה על פרצופך הסותמת את האף בוואקום, קשרי אותה לראשך בשלל סרטי גומי ונסי לנשום, נראה אותך". ישנם דגמים שונים ומשונים של הזהו, התבקשתי לנסות ולמצוא סוג המתאים לי. לאחר עיכוב קל של חודשיים בלבד (אין תורים במעבדת השינה. כלומר יש, אבל לא לשנת הכספים הנוכחית), הותאמה לי מסיכת סיפאפ בסיסית ונלקחה לניסוי לילי בביתי. באותו לילה, הזדהיתי כפי שלא הזדהיתי מעולם עם אביר האופל, דארת' ויידר. קולות הנשימה שבקעו מאפי הדחוס באריזת הסיליקון והפלסטיק הקשיח לא היו מביישים חדק של פיל מוכה-סנוזיטיס. "זה ממש *חחחחחרררר – פחחחחחחחח* מוזר", חשבתי לעצמי, "אני בכלל *חרררררררר – פחחחחחחחח* אצליח להירדם *קווששששש – חחחחחחחח* בצורה כזו?" ומקץ 10 דקות, נרדמתי.

בבוקר התעוררתי בתחושה משונה למדי. בדרך כלל, מתעוררת אני בבקרים ומרגישה כאילו דרסה אותי משאית בעלת 18 גלגלים. הפעם, הרגשתי שנדרסתי על-ידי טרקטורון בלבד. הייתכן שהמסיכה פעלה את פעולתה? תהיתי. ירדתי מהמיטה והתבוננתי בפרצופי הישנוני במראה: על מצחי, לחיי, אפי וסנטרי התנוססו כתמים אדומים להתפאר. רק חסרים היו מכנסי הליצן, והייתי יכולה לצאת לסיבוב הופעות. אולי זה המחיר שצריך לשלם על שנת לילה טובה, אך היות שאני אשכנזיה לבנונית-עור במיוחד, עברו כשעתיים עד שהכתמים התפוגגו, ובמשרד זכיתי לכמה מבטים תמהים, וייתכן שאף משתתפים בצער ("מסכנה, זאתי, ההרפס שלה התפשט על כל הפרצוף").

בניסיון לברוח מהכתמים האדומים, המסיכה הבאה שנוסתה היתה מסוג "נחירונים". כלומר, במקום לכסות את האף, המצח והלחיים, הסיליקון נתחב לתוך הנחיריים וסותם אותם תוך הזרמת האוויר בעזרת המפוח. התחושה היא שילוב של חנק ואוויר הנתחב בכוח לגרון, בתוספת רצועת גומי נוספת הנקשרת לא מאחורי הראש כי אם מתחת לסנטר, על מנת שהפה יישאר סגור (אי אפשר לנשום דרך הפה עם מסיכות סיפאפ). הרגשתי כמשתתפת בסצינת סאדו-מאזו הזויה במיוחד, רק בלי המגפיים המחודדים והצעקות בגרמנית. לאחר כמה לילות טרופים שבהם חלמתי על פטישי אוויר שרודפים אחרי בצחקוקים מרושעים ברחובות פתח שמיקווה וצועקים "גיי שלופען!!", גם המסיכה הזו נזנחה לאנחות, וקיבלתי את הדגם השלישי במספר.

ועם הדגם הנ"ל נמצאת אני עד לרגע כתיבת שורות אלה. מדובר בדגם המכסה את האף, עדין ביותר, המשאיר כתמונים קלושים בלבד על הלחיים שבאמת נעלמים תוך רבע שעה – ורק כתם אדום בלתי נעלם, כאמור, במרומי החוטם, במקום שבו עצם האף נלחצת במשך הלילה אל גשר הפלסטיק. אני ישנה פעם טוב ופעם לא כל כך טוב, וימי הופכים לסהרוריים יותר ויותר. פעם היו חיי פשוטים: ידעתי שאני ישנה חרא, והשלמתי עם העובדה הזו. בעזרת תושייה, אומץ לב וגלונים רבים של קפה, הייתי מתגברת בעוז על טרדות היומיום. היום, נפשי אינה יודעת מנוח. גיליתי שיש דבר כזה, "שינה טובה", ואני הולכת והופכת לצל חיוור וקלוש של עצמי בניסיון נואש להשיג לי כמה לילות מתוקים וימים מתוקים עוד יותר של ערנות מופלאה. לו היה הלורד פלפטין**** בכבודו ובעצמו מופיע בפני כעת ומציע לי לעבור לצד האפל תמורת שינה עריבה, ייתכן בהחלט שהייתי מתפתה לעטות על עצמי את הקסדה השחורה בצייתנות.

אבל רק אם היא לא תשאיר לי כתם אדום על האף.

* לא שיש לי משהו נגד גמדים. חלילה.**
** או נגד ריבת תות-שדה. ***
*** או נגד כל ריבה אחרת שאינה תות-שדה. הבחירה בריבת תות-שדה נעשתה מטעמי נוחות בלבד, ובהחלט ניתן לראות בכך התייחסות לכל סוג אחר של ריבה, קונפיטורה או מעדן פירות, ואין אני מפלה בין ריבה לריבה על בסיס פרי, צבע, כמות סוכר, גזע, מין, דת, לאום או סוג צנצנת. ט.ל.ח.
**** למאותגרי-מלחמת הכוכבים, הלורד פלפטין הוא קיסר מרושע, לורד סית' הדומה בכל לאפיפיור בנדיקטוס ה- 16, רק שהוא אונס קצת פחות ילדים קטנים ממנו.