פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 6, 2010

קשורה למיטה ותקועה בחשמל

בא לכם לעשות ניסוי קטן? הדביקו מדבקות על כל פרצופכם, על הצוואר, החזה, הגב, הרגליים והעורף; קשרו את עצמכם בכמה רצועות גומי; חברו את כל המדבקות ביניהן בחוטים קטנים שנוטים להסתבך קשות עם כל תזוזה קלה; חברו את כל החוטיאדה והמדבקיאדה לשקע החשמל; ולסיום, תחבו צינור באפכם. עכשיו, שכבו לכם על המיטה ונסו ללכת לישון. נו, נרדמתם?

שפחתכם הנאמנה נדרשה לבצע את הלהטוט הזה ביום חמישי שעבר, עת ביקרה במעבדת השינה בבית חולים ששמו מתחרז עם "צל השוטר". לאלה שעוד לא היה להם העונג לבקר בצל השוטר, חשוב להבהיר כי הכינוי "בית חולים" הוא מקרי בהחלט. מדובר באוסף מבוזר ורנדומלי של רחובות ובניינים, בחלקם יש חנויות וקניונים, בחלקם יש מכוניות וחניונים, ובחלקם יש אנשים חולים ממש, וגם כמה רופאים אמיתיים, יש לקוות. מי שלא יודע מראש לאן הוא צריך להגיע בביקורו בצל השוטר, דן את עצמו לגרירת רגליים אינסופית בין הבניינים, הקניונים, החניונים ושאר דברים שמתחרזים עם נים*, עד שייפול אין-אונים (נים) בקרן זווית אפלה וייאסף על-ידי אמבולנס שעבר במקרה במקום. לא אתפלא לגלות שמחצית מהמאושפזים בצל השוטר הם אנשים שקרסו במצבי צבירה שונים במהלך הניסיון להגיע למחלקה המבוקשת.

למרבה הצער, אני קצת מטומטמת לעיתים, ולכן שיערתי שאצליח למצוא את מכון השינה בכוחות עצמי ועם הכוונה קלה מעובדי המקום. באותו ערב מר ונמהר, חברתי הנאמנה אלה התנדבה ללוות אותי אל מכון השינה. את הערב התחלנו דווקא ברגל ימין, כשחנינו ליד קניון כלשהו ושתינו קפה להנאתנו בבית קפה ששמו מתחרז עם "הי דרומה".** כתום השתייה המוצלחת, החלטנו לבקש הוראות מהאיש החביב בתחנת המוניות: "סליחה", כך פנתה אליו אלה בנימוס, "איך מגיעים למכון השינה?" – "אה, זה…" נופף האיש באצבעו, "תלכו שמה עד הסוף, ואז בכיכר הראשונה תפנו ימינה, ואז שמאלה, וזה שם". הודינו לאיש בחמימות ויצאנו לדרכנו. הלכנו עד הסוף במקום שהיה, לפי הערכתנו, "שמה", פנינו ימינה בכיכר, ואז ניסינו להבין איך אפשר לפנות שמאלה, יען כי הגענו לרחובון ללא מוצא שהיה אפלולי ומלא פיגומים, קרשים וברזלים מיותמים וגבעות חול למכביר. "לא נראה לי שזה כאן", כך אלה בטון מהורהר, "מה דעתך?" – "גם לי לא נראה", השבתי, "בואי, ננסה להיכנס לקניון ונשאל שם".

ביצענו נסיגה טקטית ונכנסנו לקניון, שם ניגשנו לבחור שעבד בדוכן מכירה כזה או אחר. "סליחה", כך אני בחיוך הכי מקסים שהצלחתי לגייס, "אתה יודע אולי איך מגיעים למכון השינה?" הבחור הביט בי בחוסר ישע: "לאן?" – "למכון השינה". או-אז עברה במקום אישה צעירה וידידותית להפליא ששמעה את שיחתנו והחליטה להתערב: "אה, זה די קרוב, אבל צריך ללכת קצת ברגל. בואו, אני אראה לכן". צעדנו בשמחה רבה אחרי המושיעה, שהובילה אותנו לגרם מדרגות מחוץ לבניין והצביעה כלפי מטה: "אתן יורדות כאן, ובסוף המדרגות, פנו ימינה. אז תמשיכו ישר עד הכיכר, פנו שמאלה, וזה שם. אבל אל תשכחו, זה נורא חשוב – מיד בסוף המדרגות, ימינה!" – "תודה רבה", כך אלה ואני באנחת רווחה, "הצלת אותנו". ירדנו חיש במדרגות. פנינו ימינה. ואז התנגשנו בקיר.

כלומר, בסוף המדרגות ימינה היה קיר. אלה התבוננה בי, ואני התבוננתי בה בחזרה. "היא לא התכוונה שניכנס לתוך הקיר, נכון?" תהתה אלה, שהאמון שלה במין האנושי אינו יודע גבולות. "לא נראה לי" – גירדתי בפדחתי – "אולי היא התכוונה שמאלה במקום ימינה?" ובכן, ניסינו ללכת שמאלה. עברנו ליד פסל של דובים צבעוניים, פסל של פיה עם כנפיים ונבל, פסל של לוטרות מרקדות במעגל עם דרבוקות, וכתריסר בניינים חשוכים כצלמוות ונעולים על סוגר ובריח. "יש פה פסלים ממש יפים", שמעתי את אלה מתנשפת מאחורי, "אבל אני חושבת" – התנשפות – "שזה לא פה".

לפתע, ראינו צמד בחורים בבגדי פרסונל ירוקים צועדים בצוותא. "ניצלנו!" – כך אני לאלה בהתלהבות, "הם עובדים פה, הם בטח יודעים איפה זה!" שעטתי לעבר הירוקים בין גבעות החול, הפיגומים והלוטרות המרקדות. "סליחה", כך אני, קצרת נשימה, לאחד הירוקים, "איפה זה מכון השינה?" הירוק הסתכל עלי בריכוז כמה שניות. "מחלקת יולדות?", השיב לי במבטא רוסי כבד. "לא לא", תיקנתיו, "מכון השינה. מרפאת השינה?" האיש כיווץ את מצחו בריכוז עילאי. "מחלקת יולדות", ניסה לשכנע אותי. "לא יולדות", חרחרתי באפיסת כוחות, "שינה. מכון שינה". האיש הניף זרועו בניצחון והחווה לאי-שם: "מחלקות יולדות, שם!" – "תודה", גרגרתי בייאוש, וחזרתי לאלה.

בשלב הזה היינו כבר עצבניות, מיוזעות ומותשות כהוגן, על כן ערכנו הפסקה מתודית קלה ואכלנו לאות מחאה חטיף "טעמי" שנשאתי עימי בתיקי, ככל הנראה מתוך ראיית הנולד. "המקום הזה", כך אני לאלה, "דפוק לגמרי. אם אי פעם אתמוטט או אדרס על-ידי משאית, אני מעדיפה להגיע לבית חולים באילת ולא להתאשפז כאן". – "אבל", הטעימה אלה באופטימיות, "לפחות יש כאן פסלים ממש יפים". לאחר ששקלנו את הדבר בדעתנו שעה קלה, החלטנו שהרגליים שלנו לא יסבלו עוד תעייה ממושכת בנפתולי הרחובות החשוכים של צל השוטר, והחילונו לחזור לרכב. חצינו את הכיכר עם פסל הדובים, את הרחוב עם פסל הפיה והנבל, את הפינה עם הלוטרות המרקדות, את נרניה, ארץ עוץ, כוכב הלכת אלפא סנטאורי ועוד כמה ציוני דרך, עד שהגענו אל החנייה המקורית, ושם המשכנו את דרכנו על גלגלים.

בשלב זה צמחה לי אונה נוספת במוח, וניסיתי להתקשר טלפונית עם מכון השינה כדי לקבל מהם הדרכה (מה שהייתי צריכה לעשות עוד הרבה קודם, אלמלא היה חתול התקרה חומד לצון ומשכיח ממני את העובדה הזו). הקול הנשי הנעים מעברו השני של הקו ביאר לי שצריך לפנות שמאלה מיד אחרי הכניסה הראשית ולנסוע עד הסוף, לביתן 16. "שניה", כך אני, "אנחנו נמצאות כרגע ליד הקניון…" – "אין לי מושג", כך הקול הנעים, "אני לא מכירה את בית החולים. פנו שמאלה עד הסוף אחרי הכניסה הראשית".

ובכן, חזרנו לכניסה הראשית, פנינו שמאלה, נסענו עד הסוף ומצאנו את ביתן 16. שלחתי את אלה המותשת הביתה תוך הבטחה לפצותה בהזדמנות הראשונה בקפה, עוגה ומחרוזת שירים במפתח סול; ושמתי פעמי אל עבר הביתן המכנה את עצמו "מכון השינה". חוויית הלילה הזכירה לי שילוב של טיול בצופים, פרק מסיינפלד ואשפוז בבית החולים מהסרט "הממלכה". הטכנאית החביבה במקום הדביקה לי אלקטרודות על המצח (א.א.ג), על הלסת (לניטור חריקת שיניים), על הצוואר (לנחירות), על העורף (עוד א.א.ג), על החזה (א.ק.ג) ועל הרגליים (לניטור עוויתות בשריר). קיבלתי גם מצבט חביב שנקשר לאצבעי לניטור ריווי חמצן בדם. עוד נקשרתי בשתי רצועות גומי, על החזה והבטן, חוברתי אחר כבוד למכשיר חשמלי כלשהו, ולסיום עוד נתחבה באפי צינורית שמשמשת בדרך כלל להזרמת חמצן, אלא שבמקרה שלי שימשה לניטור נשימות. "לילה טוב", אמרה לי הטכנאית, "כיבוי אורות עכשיו". ובכן כיבתה את האור, ואני נשכבתי לי לישון בתוך פקעת של חוטים וצינורות. תהיתי אם אהפוך עד הבוקר לפרפר, או לחלופין, לסייבורג.

טכנאי עליז יתר על המידה העירני בשש בבוקר, ניתק אותי מכבליי וקרא לי דרור. ייתכן שגם קרא לי "המלכה ביאטריקס ירום-הודה", אין לדעת, הייתי מטושטשת מדי. שבתי לפתח שמיקווה מכורתי עמוסת חוויות, עייפה כפי שלא הייתי מעולם ומלאה בכל גופי בעיגולים אדומים נאים, מזכרת מהמדבקות של האלקטרודות. בסך הכל, היתה חוויה מעניינת למדי. אגב, אם אי פעם תגיעו לבית החולים צל השוטר ותעברו ליד פסל של לוטרות מרקדות עם דרבוקות, הכתובת הזו שיש שם – "ואנדר ואלה שולתותתתתת!!!1" – לא קשורה אלינו. באמת.

* שרקנים, חרדונים, מים אחרונים וכדומה

** כן, אני יודעת שיש אנשים שסבורים שהקפה של היי דרומה שווה באיכותו למי שופכין דלוחים. אלא שלא היתה לנו ברירה, ובכן שתינו מי שופכין דלוחים בספלים מעוצבים היטב.


Responses

  1. אם מישהו מתעקש שאת צריכה את מחלקת יולדות זה מחייב אותך לחשבון נפש מעמיק.

  2. כן, יש להם בעיה די קשה עם שילוט.
    לפני כשנה הוזמנתי לתרום דם במד"א, והייתי בטוח שאמצא את המקום די בקלות… המודיעין ליד המיון שלח אותי "ישר ושמאלה", שם באמת היה בחור חביב (בחדר נטוש עם מיטות ומחטים) שהיה מוכן לקחת לי דם, רק תמלא את השאלון – ואחרי שמילאתי הוא הסביר לי שבעצם מד"א זה לא פה, ויש עוד מקום שבו תורמים דם. ועכשיו לך ישר דרך כל הדלתות והתורים, צא החוצה מהבנין וזה ממול. ממול היו אמבולנסים ודלת שנפתחת רק עם כרטיס עובד. מסתבר שצריך לעקוף את הבנין משמאל ולהיכנס דרך הגינה…

    חניון רב-קומתי עם קניון בקומה 4 שמקושר בזרועות לבנינים אחרים ומדרגות חרום שיורדות מהקניון למדרכה שלא מובילה לשום מקום; נשמע קצת כמו התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, לא?

    • איפשהו במהלך השיטוטים, תהיתי ביני לבין עצמי אם זו שיטה לסינון המועמדים לאשפוז. דהיינו, מי שמצליח למצוא את מחלקתו, ראוי להתאשפז; מי שלא, כנראה שנפל בתהליך הברירה הטבעית. גישה דארוויניסטית משהו מצד בית החולים.

  3. ואיך ישנת? נים־ולא־נים?

  4. עכשיו לילה, אני קוראת את הפוסט שלך וכל השכנים שלי עד ירושלים התעוררו בגללך… (-:

    אני תמיד קוראת אותך ובגלל שזה כל כך מצחיק אני מנחשת שאת לא מדייקת – עכשיו אני יודעת שאת גם מדייקת….

    וואנדר המדהימה שולתת!!!

    תודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    • תודה לך, בובונית… בפעם הבאה, אני לוקחת הוראות מראש, מבטיחה!

  5. אסור לי לתת לזוגי לקרוא את זה, זה רק עניין של זמן עד שישלחו גם אותו לבדיקה כזו, והוא מסרב בתוקף לנסות לישון במקום שהוא לא המיטה שלו.

    לפחות גילו משהו מעניין בבדיקה, שיהפוך את כל הסאגה הזו לבזבוז זמן מעט יותר קטן?

    • הבנתי שיש אופציה לבוא, להתחבר לכל החוטיאדה וללכת לישון בבית. משום מה, לי לא הציעו את האפשרות הזו… התשובות ביום שני הבא. מסקרן!

  6. את באמת שולטת. איזה תענוג לקרוא אותך. כל פעם מחדש.

  7. א. אני יכול לחשוב על חמישה בתי חולים באיזור שהייתי מעדיף את צל השוטר עליהם. אגב, צל השוטר הוא מיקומו של בית החולים הנ"ל, ששמו בכלל מתחרז עם בינבה.
    ב. דווקא המעבדת שינה שלהם מעולה.
    ג. ועם כל המכשור והכול, ברור שנרדמת. הנבלות סוגרים את הדלת, החדר אטום הרמטית כמו טמפון, אטום לרעש כמו האזניים של עורכי גלגל"צ ואטום לכל שביב של אור כמו אלי ישי. מהשעמום אתה נרדם.
    ד. הייתי חוסך לך את כל זה. בניין 16, והייתן לא רחוקות משם ברגל. חבל לא הרמת טלפון, הייתי עושה לך גם הכנה נפשית לכל החיבורים.
    ה. עכשיו את יודעת איך מרגיש מחשב.

    • אין לי טענות למעבדת השינה עצמה, כמובן. כמה שקשה לישון עם כל החיווט, ההתנהגות שלהם היתה מקצועית להפליא. לגבי להתקשר אליך – מנין לי לדעת שאתה בקיא בנפתולי הניווט בבית החולים בינבה?… 🙂

  8. הייתי שם, במכון השינה, לפני שלושה שבועות. האחיות במחלקת יולדות (שנמצאת באמצת בקרבת מקום) החליטו שאשתי צריכה ללכת קצת ברגל לפני שיהיו מוכנים להכניס אותה לחדר לידה, אז הלכנו ברגל. ליד מכון השינה עברנו ליד מכונית חונה. מתוכה נשמעו דפיקות רמות. הסתכלנו, וראינו אשה, כבת 65, יושבת לבד באוטו. היא צעקה "בעלי במכון השינה". אנחנו השבנו "אוקיי". היא צווחה "הוא נעל אותי באוטו והלך". אנחנו תהינו אם היא לא יכולה לפתוח את הדלת מבפנים על אף הנעילה האוטומטית. היא השיבה בשלילה. הנחתי שהיא נטולת מכשיר טלפון סלולארי, אז הוצאתי את המכשיר שלי מהכיס והצעתי שאתקשר אל הבעל. היא אמרה "אני לא יודעת מה המספר שלו". נאלצתי להשאיר את אשתי ההרה והצרה (מלשון צירים. תכופים, כל חמש דקות) ליד האוטו ולשעוט אל מכון השינה בכדי לחפש את בעלה ולהגיד לו שבזמן שהוא ישן להנאתו (ומהתיאורים של ואנדר אני מבין ש"הנאה" היא המילה הנכונה), אשתו מתבשלת בהונדה סיוויק שחורה בחניה. כמובן כשהגעתי למכון הסתבר לי שהוא בדיוק יצא מהדלת השניה, וכשחזרתי למקום שבו השארתי את אשתי והאוטו, הסתבר לי שאשתי נרדמה בשמירה, ושמישהו הזיז את האוטו.
    זהו, יצא קצת ארוך. זה רק כי נורא נהניתי מהפוסט.

    • חזוס, מי משאיר מישהו בתוך מכונית סגורה והולך?… בדיוק מה שהייתם צריכים, עוד לחץ ובלגנים לקראת הלידה. הוי.

  9. צל השוטר הוא בית חולים מעולה, אבל נראה לי שמי שתכנן אותו למד מדדלוס(ההוא שבנה את הלבירינת). כל פעם שנכנסים אליו הולכים לאיבוד.

    • לא הייתי מתפלאה לשמוע שתכנן אותו איזשהו אדריכל שהתלהב מעצמו יתר על המידה. אם אפילו האנשים שעובדים שם לא יודעים איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב', זה אומר דרשני.

      • בטח מי שתכנן את בניין החוג למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

  10. מעולם לא הייתי בבית החולים הנ"ל, אבל מניסיוני האחרון באיכילוב הוא מבלבל הרבה פחות ומעיק בדיוק כמו כל בית חולים אחר. בואי אלינו! יש לנו גם פקקים!
    ומכל הסיפור הזה אין לי מושג איך הצלחת בכלל להירדם.

    • נראה לי שהייתי כל כך מותשת, גם מההתרוצצויות באותו לילה, וגם משינה לא מספקת בשני הלילות שלפני כן, שפשוט התמוטטתי שם. אולי הם גם מזרימים איזה חומר הרדמה לצינורית ההיא באף, אין לדעת.

  11. הבעיה היחידה שאני רואה בתיאור שלך בפיסקה הראשונה היא שזה דורש לישון על הגב ולכן התשובה לשאלה "נרדתם?" מאוד ברורה

    • דווקא ישנתי על הצד. בי נשבעתי, אין לי מושג איך הצלחתי לעשות את זה. לצל השוטר הפתרונים…

  12. […] ואן דר גראף אחותך כתבה פוסט. זו כבר כמעט תמיד סיבה מספיק טובה להמליץ לקרוא. הפעם הוא על הרפתקאות ביקום מקביל שמתחרז עם "צל השוטר". […]

  13. LOL, שהתחיל ב "אלה, שהאמון שלה במין האנושי אינו יודע גבולות". ממצה ומדויק להפליא.

    הייתי פעם בהרצאה של מישהו ממכון השינה, והוא טוען שכולם בטוחים שלא ירדמו, וכולם נרדמים.

    • כלומר אף אחד לא נשאר ער עד סוף ההרצאה, מביך…

      • LOL

    • כן, נראה שכולם ישנו שנת ישרים. לכן אני חושדת עדיין בצינורית ההיא באף. לחלופין, אולי מפזרים איזה סם מרדים על הכריות, השד יודע.

  14. האמת. זה פוסט מעייף 😉

    או שאני סתם עייפה. בכל מקרה משתלב לי טוב עם המציאות. אבל לא סיפרת לנו מה גילו שם במעבדת השינה, והאם חלמת חלומות בלילה הגורלי ההוא?

    • עדיין לא גילו – התשובות, כאמור, ביום שני. מבטיחה לעדכן כשיהיה מה 🙂
      ולא זכורים לי חלומות מאותו לילה. אתמול בלילה, לעומת זאת, חלמתי שאני מגדלת צמד נמרי שלג בחדר השינה שלי. התעוררתי כשאני מלטפת את הכרית שלי… נו שוין.

  15. זה קטע הענין הזה עם תסבוכות, חוטים, טכנאים, בתי חולים, חניה. אבל יצא בסוף מצחיק. לי בכל אופן.

    למה לא עשית את הבדיקה בבית? יותר נוח לישון עם כל המכשירים והחוטים בבית.

    רק בריאות ושנה טובה שתזמן צחוקים אבל בלי קילקולים ומשברים.

    • אני באמת לא יודעת למה לא הציעו לי את האפשרות של ללכת לישון בבית. האמת, בכל מקרה הייתי מעדיפה להישאר שם – אם אחד מהחוטים היה מתנתק או מסתבך בלילה, הייתי נלחצת ולא יודעת איך לתקן.

  16. א. את כותבת משעשע ביותר
    ב. בשביל מה עברת את העינוי הזה?
    – נוחרת? את כבר יודעת את זה
    – מפסיקה לנשום בשינה? גם את זה את כבר יודעת
    לא חאראם עינוי סתם?

    ומה עכשיו? מחכה לתוצאות?
    אז בואי אספר לך:
    יגידו לך להוריד משקל ו/או לישון עם התקן דנטלי ו/או לישון עם CPAP (מכונה מעצבנת ביותר, מי רוצה לישון עם מכונה?)

    צאי כבר עכשיו לשוטט ברחבי הנט ולחפש פתרונות לא מהסוג של צל השוטר, ויש.

    עם בעלי במילואים היה מישהו שנחר באופן מקצועי, ולא עוד.
    הוא למד באיזה מקום נשימה בריאה, עכשיו לא שומעים אותו כשהוא ישן, ובמילואים מחפשים על מי לרדת, כי נגמרו הצחוקים על חשבונו.

    שתהיה שינה עריבה ושקטה לכל בית ישראל ובני זוגם.

    • כשאת אומרת "הוא למד באיזה מקום נשימה בריאה", למה את מתכוונת? יש מקומות שמלמדים נשימה? אנא פרטי, נמקי והדגימי.

    • אל תהיי כ"כ בטוחה. אני עברתי חוויה דומה בבי"ח אחר (ספרתי את כמות האלקטרודות שיש עלי בנסיון להרדם. לא הלך כ"כ טוב) שני לילות רצופים + שבוע בבית (מינוס רוב האלקטרודות), ובסופו של דבר קיבלתי אבחנה יפה של "non-24 hour sleep wake syndrome" וזהו פחות או יותר.

      לפחות הביאו לי צרור ניירות עם גרפים יפים שמראים מה הדציבלים של הנשימות שלי (אני לא נוחרת- זה רשמי!), איזה אחוז מהלילה אני ישנה על הגב ואיזה על הבטן, ושאר סטטיסטיקות משעשעות.

  17. כרגיל, כתיבה מופלאה ומדוייקת.
    לצערי – זה בערך מה שאני עובר כל לילה רק בלי השינה, בלי כל החוטים ובלי כל ההליכה. למעשה – זה בכלל לא דומה למה שאני עובר. אפילו לא קצת.

    אבל אני עם נמרוד: אם תמיד רצית לדעת איך מחשב מרגיש (או למעשה כל מכשיר שעושה אצלך "ציף"), אני חושב שהגעת למקום הנכון.

    ומבחינת בית החולים עצמו: מניסיוני, ואני לא מאחל ומייחל לאף אחד לעשות סקר שכזה, יש מחלקות למיניהן שהן ממש מצויינות ב"צל השוטר". לפחות הרבה יותר טובות מבתי חולים אחרים כמו בית החולים ששמו מתחרז עם "גידיגוב".

    ואכן – גרמת לי לשבת בהרצאה משעממת במיוחד, ולחייך לעצמי, עד שהמרצה הסתכל ושאל אותי ממה אני כל כך מרוצה..

    • בפעם הבאה, תגיד למרצה שהעניבה שלו מצחיקה להפליא 😉

  18. הי, גם אני נאבדתי שם כאשר נשלחתי ע"י מחלקת יולדות "להסתובב". חשבתי שהפסלים ההזויים היו הלוצינאציה שלי עקב צרוף של הליכה ארוכה מדי, צירים ובעל שהלך לשרותים.
    אגב אם נרדמת מענין מה חולמים במצב שכזה…

    • LOL 🙂 הפסלים אכן הזויים… אני לא זוכרת חלומות, ואולי טוב שכך.

  19. מוזר, את גרה בפתח תקווה ושלחו אותך למעבדת שינה בתל השומר, ואני גרה מטר מתל השומר ושלחו אותי למעבדת שינה בבילינסון. שערורייה.

    • לא ידעתי שיש מעבדת שינה בבילינסון! זה מוזר. למה באמת מטרטרים אנשים לבתי חולים רחוקים יותר?

      • במקרה שלי לפחות, התור הכי קרוב למעבדה שעובדת עם קופ"ח כללית היה בבילינסון.

        אגב, גם אני ישנתי מצויין, ותלשתי להנאתי (מתוך שינה) חצי מהחוטים שהיו מחוברים אלי, כולל הצינורית באף והמצבט על האצבע, כך שאני לא יודעת אם התוצאות לא שובשו. מצד שני, הטכנאי שהסתכל עלי במצלמה לא מצא לנכון לבוא לחבר אותם, אז אני מניחה שהיו לו מספיק נתונים. מצד שלישי, הם קבעו שיש לי איכות שינה של 98% ושהבעיה שלי לא קשורה לשינה (הגורם לבעיה, אגב, טרם אותר) אז לכי תדעי.

  20. עצוב, אני מזהה את רוב השיטוט הזה… מכון השינה ממש קרוב להוספיס שאחי מאושפז בו, וכבר יצא לי מספר פעמים לכוון אנשים אליו. מקום מבוקש, המכון הזה… זה כמו המי שופכין בכוסות מעוצבות, כנראה.
    מקווה שאמרו לך בסוף משהו יותר מועיל מ"את צריכה להוריד במשקל"
    הפסלים שולטטיייםםם או איך שלא כותבים את זה בפאקצית 🙂

  21. כותבים "שולתתתתתים" 😉 סתם, לידע כללי.

  22. וואו. גם אני עברתי במעבדת שינה, אבל בעיר אחרת, כמובן. לי לא הצמידו צינורית וגם חצי מהחוטים שאת מתארת, אני חושב שהיה רק על הראש וכמובן מדידת החמצן באצבע. אבל כנראה שזה גם תלוי במטרת הבדיקה, אותי העירו פעמיים או שלוש במהלך הלילה.

  23. יצאת בזול, במקרים מסוימים גם דוחפים לך כבל של תרמומטר לתחת לכל הלילה 🙂

  24. אני הולך לעבור את אותה הבדיקה ביום רביעי בסאן חוזה, קליפורניה, עקב נחירות ובחודשים האחרונים – התעוררויות תכופות. כך שמי שיש לו מידע על שיטות נשימה שיכולות לעזור בכל זה – האם תוכלו לשתף?

  25. […] אותו לילה פסיכדלי (שלא לומר פסיכוטי) במעבדת השינה בבית החולים ששמו מתחרז עם "צל השוטר", חיי אינם חיים. או יותר נכון, אלה הם חיים, ג'ים, אך לא כפי […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: