קול באישה חדווה

השנה היא 1991. ואנדר אחת נכלמת ורועדת ניצבת מול פסנתר אחד נבוך, עמוד תווים גלמוד ואישה אדומת-שיער וכעוסה. זה עתה התבצע הניסיון השביעי במספר לשיר את האריה "O Mio Babbino Caro" ("הו, אבי היקר") מתוך האופרה ג'אני סקיקי של פוצ'יני. המאמץ לעלות לצליל הגבוה ביותר נכשל שוב, היות שהוואנדרית הקטנה נבהלת מקול שירתה-שלה ונחנקת קלות. המפלצת הג'ינג'ית והסמוקה שפעם היתה המורה שלי לפיתוח קול נועצת בי מבט מזרה אימים: "נו באמת", היא נוזפת בי בקול שחציו מרוגז וחציו מיואש, "את שרה כמו גמל!" אינני יודעת כיצד גמלים שרים. ייתכן ששירתם ערבה וייתכן שלא ערבה. דבר אחד בטוח: הידיעה שאם אזייף, אשתנק, אתבלבל או סתם לא אדייק בצליל, מאמצי הפיוט שלי יהפכו לשירת-גמלים, לא ממש עזרה לי להביע את עצמי ווקאלית.

למרות שהבנתי שמריה קאלאס אני כבר לא אהיה, המשכתי ולמדתי פיתוח קול אופראי (בל קאנטו) במשך יותר מארבע שנים. למה? כי אהבתי לשיר, כשלא אמרו לי שאני שרה כמו גמל. בכל זאת, בסופו של דבר אמרתי נואש והפסקתי לזמר. במשך שנים, הייתי מגבילה את עצמי לשירה ניסיונית במקלחת בלבד* ולשירת בלדות מלאות פאתוס לחיות המחמד השונות שלי. אגב, הפזמון המקורי "מי הכי חמוד, מי הכי קטן, מי הכי פשוש, מי הכי שמנמן" זיכה אותי במבטים חרוזיים תוהים ובאף רוטט בהפתעה, שזו המקבילה האוגרית למחיאות כפיים. באמת. תשאלו כל אוגר.

השנים נקפו, ולמרות שמאוד אהבתי לשיר, לא הצלחתי להוציא את זמרתי ממחוזות המקלחת והיצורים הפרוותיים. הפחד שאזייף או לא אצליח לפגוע בצליל כמו שצריך גרם לי להקשיב יותר מדי לקול השירה שלי ולשנות את הטכניקה תוך כדי שירה – טעות מרה! – וזה היה גורם לי להשתנק ולהגיע ל"מצב גמל", כפי שכינתה זאת מפלצתי האדומה משכבר. 

 ואז, פגשתי את אלה אלרם.

אלה היא שילוב קסום של אדם שכולו לב, חברה מופלאה וחובבת כלבים ובעלי חיים מושבעת. בנוסף, היא גם מורה לפיתוח קול. באחת משיחותינו על כוס קפה ועוגה, העליתי את עניין ההשתנקות שלי בזמן שירה. אלה הציעה לי כמה הצעות חשובות ביותר לגבי הטכניקה, אבל העצה החשובה ביותר שקיבלתי ממנה לא נגעה לטכניקה אלא לפרינציפ: "קודם כל", כך אלה,"תשירי. מותר לך לשיר גם אם את מזייפת או לא בדיוק פוגעת בצליל. אין שום דבר שצריך למנוע ממך לשיר אם את רוצה לשיר". ואז היא שרה, ביחד איתי. אפילו העזתי ושרתי בפניה פעם את אותה שורה מ- O Mio Babbino Caro שהכריעה אותי לפני שנים רבות (כמו גמל וכו'). לתדהמתי, למרות שהשירה היתה רחוקה ממושלמת (לא מריה קאלאס וכו'), הצלחתי לשיר אותה מבלי להשתנק (ככחחחחחררר וכו'). ואתם יודעים מה? אפילו נהניתי.

אז מה המסקנות שלנו מהעניין?

1. תשירו. כמו גמל, כמו ברווז, כמו יען, כמו מריה קאלאס, כמו משור חשמלי מקולקל, לא חשוב כמו מה, אבל תשירו. הביטוי הווקאלי הוא זכות בסיסית של כל אחת ואחד מאיתנו, ממש כמו הזכות לנשום, לאכול, לשתות ולנסוע בתחבורה ציבורית.

2. אפרופו הסעיף הקודם, באופן ספציפי לגבי נשים ושירה – במדינה שבה יש מי ששוקלים ברצינות רבה ליצור "קרונות הפרדה" ברכבת כי אסור שנשים ישהו בחברת אנשים (כלומר, גברים. נשים הן לא בני אדם, כידוע), ושבה נשים לא מורשות לשיר בנציגות הרשמית העליונה של מדינת ישראל כי "קול באישה ערווה" – נשים חייבות במיוחד לשיר. מה זה לשיר? להעיף גגות בשירה. רצוי בתחבורה הציבורית. כשזה מגיע להנכחת נשים במרחב הציבורי, כולנו "רוזה פארקס – המחזמר".

3. אם אוזניכם יקרות לכם, אל תתקרבו לאמבטיקלחת**** שלי כשאני במצברוח זמרתי במיוחד. או הצטיידו מראש באטמי אוזניים. אל תגידו שלא הזהרתי.

4. אם עוד לא עשיתם זאת, היכנסו בלחיצת עכבר קלה לבלוג של אלה וברכו אותה במילים חמות על הבלוג החדש! לקח לי זמן מה לשכנע אותה לפתוח בלוג, והיא ממלאת צורך חשוב ביותר עבור חובבי-שירה – אז אנא, עודדו אותה ככל האפשר. חתולו של תקרה יגמול לכם ביללות ערבות לאוזן.

לסיום:

*נשימה עמוקה*

O mio babbino caro, mi piace è bellooooooooooo, bellooooooooooooooooooooooooooooo!!!!!!!!!!!‎

*ברפרטואר: שירי גוספל, קלאסיקות ממיטב מחזות הזמר והלהיט הענק "ברווזים ברווזים בואו הביתה".**

** שאגב, מתאים במיוחד אם יש לכם ברווז פלסטיק צהוב באמבטיקלחת.***

*** ואם אין לכם, אז תשיגו כזה. זה מגניב. וצהוב. ועושה "ציף" כשלוחצים עליו.

**** הלחם של "אמבטיה" ו"מקלחת", כמובן. רלוונטי במיוחד לזוועה הנוכחית שאני מתרחצת בה מדי יום.