זה לא נגמר עד שהגברת השמנה מתה

העניין הוא בזה, שאתם לא יודעים מאיפה זה הגיע, או למה. אתם פשוט יודעים שזה שם. יום אחד, פשוט הרגשתם את זה. משהו גדול, כבד ושחור לוחץ אתכם למטה, הופך אתכם לכבדים ואיטיים יותר, לשקטים יותר, לעצובים יותר. ומה שהכי גרוע: אף אחד לא יכול להרגיש את זה חוץ מכם. אתם מנסים להרים את הראש ולהסתכל סביב, והכל נראה לכם שחור משחור. אתם מרימים טלפון למישהו. אולי אמא, אולי אחות, אולי חברה. מספרים שירד ענן גדול, כבד ושחור על העולם. מה פתאום? תתהה אמא/אחות/חברה בצדו השני של הקו, הלא השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הכל בסדר. לא? ואז אתם מבינים. זה לא העולם שלא בסדר. זה אתם.

האנשים המפוחדים יותר מנסים לשכנע את עצמם, ואתכם, שאם רק תרצו – הופ! – תוכלו להתנער מזה. "קחו את עצמכם בידיים", הם אומרים בקול בוטח, "צאו להליכה קצרה ברגל, תעשו קצת התעמלות, תשתו משהו, תפסיקו להתמקד בשלילי כל הזמן!" אבל אתם לא התמקדתם בשלילי, זה בדיוק העניין. השלילי, איכשהו, התמקד בכם. הוא פשוט קפץ עליכם. טוב, האמת שזה לא ממש "קפץ", זה יותר כמו הזדחל, יום אחר יום, שעה אחר שעה, עד שכבר לא היתה לכם ברירה אלא להכיר בו. כמו וירוס זדוני, הוא הדביק תא ועוד תא ועוד תא עד שכבר לא יכולתם לנשום והוכרחתם להסתכל עליו בעיניים קרועות לרווחה ולהבין: אתם פשוט חולים. כי כמו סוכרת וכמו איידס וכמו סרטן וכמו שפעת, זו בפירוש מחלה. ואם מישהו אומר לכם אחרת, הוא שקרן. או פחדן. או שניהם ביחד. כי הוא יודע שיום אחד, ללא אזהרה, בדיוק כפי שזה קרה לכם, זה עלול לקרות גם לו.

אז אתם הולכים לרופא. אם זה רופא טוב, והוא מבין עניין, הוא דואג שתקבלו טיפול משולב: גם שיחות עם פסיכולוג, כדי שתלמדו דרכים להתמודד עם הקדחת השחורה שאחזה בכם; וגם כדורים, שיעזרו לכם לעצור כמה סנטימטרים לפני שתגיעו ממש עד תחתית החבית. פעם שמעתי מישהו מתייחס לפרוזאק כאל "Happy Pills". אין טעות גדולה מזו. פרוזאק לא יכול להפוך אנשים לשמחים, בדיוק כפי שגבס לא יכול להצמיח מחדש עצמות שבורות. כל שהוא יכול לעשות זה לגונן מעט על העצבים החשופים, לאפשר לכם לנשום קצת יותר בקלות ולנסות להחלים. ומי שאומר לכם אחרת, הוא שקרן, או פחדן, או שניהם ביחד. כי הוא יודע שהוא לא ממש יכול לשפוט איך בנאדם אחר מרגיש, וכשאתם אומרים לו שאתם סובלים, הוא מעדיף לא להאמין. כי קשה לו לחשוב שכואב לכם כל כך.

אם יש לכם ממש הרבה מזל, יש לכם כמה חברים או בני משפחה שמבינים שלפעמים פשוט צריך לתת לכם להיות חולים. לא לנסות "לתקן" אתכם או "לפתור" את הבעיה. כאילו שיש איזו מילת קסמים או לחש נסתר שאפשר להשתמש בהם והמחלה תתפוגג. ניסיתם פעם להעלים שפעת עם מילות עידוד? לרפא דלקת ריאות עם שיחת מוטיבציה? או – האמירה האיומה, רוצחת-הנפש הזו – לנסות לשכנע מישהו ש"הכל בראש שלו"? נו, ברור שהכל בראש שלו. גם החיים שלכם נמצאים בתוך הראש שלכם. ועדיין, אתם לא יכולים להחליט שאתם לא חולים בדלקת ריאות ובזה לפתור את העניין. מחשבה אולי יוצרת מציאות, אבל לא כל המחשבות נגישות ואפשריות כל הזמן. במיוחד לא לאנשים חולים. הם לא זקוקים לעצות שלכם. הם זקוקים לאוזן קשבת וכתף תומכת. אם אתם לא יכולים לתת להם את זה, עשו להם ולעצמכם את הטובה הגדולה, הניחו להם לנפשם.

בדיוק כמו עם שפעת ועם דלקת ריאות, גם למחלה הזו סימפטומים משלה. ראיית השחורות היא רק קצה הקרחון. אתם תמצאו שפתאום הכל כבד לכם, הרגליים נגררות בקושי, כל הגוף כאילו מלא עופרת. תרגישו עייפות עצומה כל הזמן, ובכל זאת יהיה לכם קשה להירדם בלילה. חלקכם יסבלו מכאבי ראש, חלקכם מכאבי בטן. חלקכם ירגישו מן טשטוש בראייה, כאילו אתם רואים הכל מבעד לערפל דק. חלקכם ירגישו כאילו אתם הולכים בתוך חלום, שומעים את קולם של אנשים בצורה לא ברורה. הקול שלכם-עצמכם יישמע לכם קצת מוזר פתאום, כאילו החושים שלכם עצמם חטפו דלקת ולא ממש מתפקדים כמו שצריך. חלקכם ירגישו צמרמורות או גלי חום, בחילות וסחרחורות. חלקכם תרגישו לחץ בחזה וקוצר נשימה. בדיקות רגילות לא יגלו שום דבר לא תקין. אתם פשוט תרגישו חולים, גם אם, כפי שיטענו השקרנים והפחדנים, אין לזה סיבה והכל "רק בראש שלכם".

בשלב הבא, יופיע הסימפטום הנפוץ ביותר, והקשה ביותר לטיפול. הרי לא ויתרתם: למרות המיחושים והכאבים והטשטוש והעייפות והכבדות, אתם ממשיכים לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיפגש עם חברים, לצאת, לבלות, ללכת הלאה. לפעמים אתם מצליחים לצחוק ולהתנהג כאילו הכל כשורה, לפעמים לא. לפעמים החברים מרגישים שמשהו מאוד, מאוד לא בסדר; לפעמים קשה להם לראות שבעצם, החיוך שלכם הוא רק מן השפה ולחוץ. אתם משתדלים לא להעיק עליהם. אתם יודעים שלא קל להיות אתכם בימים כאלה. אז אתם משתדלים ומעט מעט מצליחים לשכנע את עצמכם שאתם מתמודדים יפה. ובדיוק כשהצלחתם להתעודד מעט, תופיע בראשכם מחשבה ברורה, צלולה והגיונית לגמרי, בתוך ענני הערפל השחור: כמובן! איך לא חשבתם על זה קודם? אתם חייבים להתאבד, ויפה שעה אחת קודם. הרי אם תהיו מתים, לא תצטרכו לסבול, נכון? והמשפחה והחברים שלכם לא יצטרכו לסבול בגללכם, נכון? זה כל כך פשוט! אתם מתחילים לתכנן: אם תצליחו לאסוף מספיק כדורים, למשל, זו לא תהיה בעיה. אם אתם אמיצים יותר, אולי תשקלו לקפוץ מהגג של בניין המשרדים שאתם עובדים בו. וסכין מטבח חדה יכולה בקלות לחתוך כל וריד בפרק היד – אם כי זה פתרון מלוכלך למדי, למען האמת. אם הייתם יודעים איך לקשור לולאה מתאימה, והיה לכם חבל מספיק עבה, אולי… רגע…

אתם עוצרים בחריקת בלמים חדה. מה קרה לכם, לעזאזל? להתאבד? למה להתאבד? הרי רק לפני שבוע או שבועיים או חודש הייתם בסדר גמור. הייתם שמחים. נכון, לא הכל היה מושלם, אבל מתי משהו מושלם בעולם הזה? עכשיו המצב גרוע ואתם מרגישים נורא, זה נכון, אבל להתאבד? יש לכם עוד חיים לפניכם. יש דברים שרציתם לעשות, אנשים שרציתם לפגוש, מקומות שרציתם לנסוע אליהם. ומה עם אמא? ואבא? ואח, ואחות? וחברים? איך הם ירגישו אם תחליטו פתאום להרים ידיים ולאבד את עצמכם לדעת? לא לא. זה לא פתרון.

אבל זה כן, אומר קול קטן ועיקש באחורי ראשכם. כל כך רע לכם. כואב לכם. אתם לא מצליחים לראות את הדרך החוצה. למה שלא תעשו טובה ותפטרו את העולם הזה מנוכחותכם המיותרת והמעיקה? אתם דואגים לאמא? אמא בכתה אתמול בטלפון בגללכם כי אמרתם לה שאתם אומללים. לחברים אתם דואגים? נו, אז החברים יבואו לקבר שלכם, יזילו דמעה, ישימו אבן או שתיים, וימשיכו הלאה. יש יותר משישה מיליארד בני אדם על כדור הארץ, יסתדרו גם בלעדיכם. פשוט… תרפו. תשחררו. תנו לכאב למות.

לפתע, מתוך כל העליבות המזהירה הזו, ההכרה מכה בכם בעוצמה של רכבת הרים הצונחת מגובה רב. אתם לא באמת רוצים למות. אתם רוצים שהכאב ימות. רק החלק שבהם שסובל כרגע, זה מה שאתם רוצים להרוג. לא את כל היתר. אתם סובלים כל כך לא כי אתם באמת מרגישים מיותרים; אלא כי אתם לא רוצים להיות מיותרים. אתם רוצים להיות חשובים, מיוחדים, נאהבים. אתם מבינים שהסימפטום החמור ביותר של המחלה הזו, הוא שהיא מנסה לשכנע אתכם שאין שום דבר בחיים שלכם חוץ ממנה. חוץ מהסבל. המחלה הזו משקרת לכם, גורמת לכם לחשוב שהמוצא היחיד הוא המוות. ובאותו רגע, שבו אתם כל כך מתרפקים על המוות המשחרר והמיטיב – באותו רגע, אתם מבינים שמעולם לא רציתם כל כך לחיות.

והדמעות החמות מחבקות אתכם, ומשהו בכם מת לתמיד. ולשבריר אחד נפלא של שניה, אתם מאושרים.