פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 11, 2010

זה לא נגמר עד שהגברת השמנה מתה

העניין הוא בזה, שאתם לא יודעים מאיפה זה הגיע, או למה. אתם פשוט יודעים שזה שם. יום אחד, פשוט הרגשתם את זה. משהו גדול, כבד ושחור לוחץ אתכם למטה, הופך אתכם לכבדים ואיטיים יותר, לשקטים יותר, לעצובים יותר. ומה שהכי גרוע: אף אחד לא יכול להרגיש את זה חוץ מכם. אתם מנסים להרים את הראש ולהסתכל סביב, והכל נראה לכם שחור משחור. אתם מרימים טלפון למישהו. אולי אמא, אולי אחות, אולי חברה. מספרים שירד ענן גדול, כבד ושחור על העולם. מה פתאום? תתהה אמא/אחות/חברה בצדו השני של הקו, הלא השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הכל בסדר. לא? ואז אתם מבינים. זה לא העולם שלא בסדר. זה אתם.

האנשים המפוחדים יותר מנסים לשכנע את עצמם, ואתכם, שאם רק תרצו – הופ! – תוכלו להתנער מזה. "קחו את עצמכם בידיים", הם אומרים בקול בוטח, "צאו להליכה קצרה ברגל, תעשו קצת התעמלות, תשתו משהו, תפסיקו להתמקד בשלילי כל הזמן!" אבל אתם לא התמקדתם בשלילי, זה בדיוק העניין. השלילי, איכשהו, התמקד בכם. הוא פשוט קפץ עליכם. טוב, האמת שזה לא ממש "קפץ", זה יותר כמו הזדחל, יום אחר יום, שעה אחר שעה, עד שכבר לא היתה לכם ברירה אלא להכיר בו. כמו וירוס זדוני, הוא הדביק תא ועוד תא ועוד תא עד שכבר לא יכולתם לנשום והוכרחתם להסתכל עליו בעיניים קרועות לרווחה ולהבין: אתם פשוט חולים. כי כמו סוכרת וכמו איידס וכמו סרטן וכמו שפעת, זו בפירוש מחלה. ואם מישהו אומר לכם אחרת, הוא שקרן. או פחדן. או שניהם ביחד. כי הוא יודע שיום אחד, ללא אזהרה, בדיוק כפי שזה קרה לכם, זה עלול לקרות גם לו.

אז אתם הולכים לרופא. אם זה רופא טוב, והוא מבין עניין, הוא דואג שתקבלו טיפול משולב: גם שיחות עם פסיכולוג, כדי שתלמדו דרכים להתמודד עם הקדחת השחורה שאחזה בכם; וגם כדורים, שיעזרו לכם לעצור כמה סנטימטרים לפני שתגיעו ממש עד תחתית החבית. פעם שמעתי מישהו מתייחס לפרוזאק כאל "Happy Pills". אין טעות גדולה מזו. פרוזאק לא יכול להפוך אנשים לשמחים, בדיוק כפי שגבס לא יכול להצמיח מחדש עצמות שבורות. כל שהוא יכול לעשות זה לגונן מעט על העצבים החשופים, לאפשר לכם לנשום קצת יותר בקלות ולנסות להחלים. ומי שאומר לכם אחרת, הוא שקרן, או פחדן, או שניהם ביחד. כי הוא יודע שהוא לא ממש יכול לשפוט איך בנאדם אחר מרגיש, וכשאתם אומרים לו שאתם סובלים, הוא מעדיף לא להאמין. כי קשה לו לחשוב שכואב לכם כל כך.

אם יש לכם ממש הרבה מזל, יש לכם כמה חברים או בני משפחה שמבינים שלפעמים פשוט צריך לתת לכם להיות חולים. לא לנסות "לתקן" אתכם או "לפתור" את הבעיה. כאילו שיש איזו מילת קסמים או לחש נסתר שאפשר להשתמש בהם והמחלה תתפוגג. ניסיתם פעם להעלים שפעת עם מילות עידוד? לרפא דלקת ריאות עם שיחת מוטיבציה? או – האמירה האיומה, רוצחת-הנפש הזו – לנסות לשכנע מישהו ש"הכל בראש שלו"? נו, ברור שהכל בראש שלו. גם החיים שלכם נמצאים בתוך הראש שלכם. ועדיין, אתם לא יכולים להחליט שאתם לא חולים בדלקת ריאות ובזה לפתור את העניין. מחשבה אולי יוצרת מציאות, אבל לא כל המחשבות נגישות ואפשריות כל הזמן. במיוחד לא לאנשים חולים. הם לא זקוקים לעצות שלכם. הם זקוקים לאוזן קשבת וכתף תומכת. אם אתם לא יכולים לתת להם את זה, עשו להם ולעצמכם את הטובה הגדולה, הניחו להם לנפשם.

בדיוק כמו עם שפעת ועם דלקת ריאות, גם למחלה הזו סימפטומים משלה. ראיית השחורות היא רק קצה הקרחון. אתם תמצאו שפתאום הכל כבד לכם, הרגליים נגררות בקושי, כל הגוף כאילו מלא עופרת. תרגישו עייפות עצומה כל הזמן, ובכל זאת יהיה לכם קשה להירדם בלילה. חלקכם יסבלו מכאבי ראש, חלקכם מכאבי בטן. חלקכם ירגישו מן טשטוש בראייה, כאילו אתם רואים הכל מבעד לערפל דק. חלקכם ירגישו כאילו אתם הולכים בתוך חלום, שומעים את קולם של אנשים בצורה לא ברורה. הקול שלכם-עצמכם יישמע לכם קצת מוזר פתאום, כאילו החושים שלכם עצמם חטפו דלקת ולא ממש מתפקדים כמו שצריך. חלקכם ירגישו צמרמורות או גלי חום, בחילות וסחרחורות. חלקכם תרגישו לחץ בחזה וקוצר נשימה. בדיקות רגילות לא יגלו שום דבר לא תקין. אתם פשוט תרגישו חולים, גם אם, כפי שיטענו השקרנים והפחדנים, אין לזה סיבה והכל "רק בראש שלכם".

בשלב הבא, יופיע הסימפטום הנפוץ ביותר, והקשה ביותר לטיפול. הרי לא ויתרתם: למרות המיחושים והכאבים והטשטוש והעייפות והכבדות, אתם ממשיכים לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיפגש עם חברים, לצאת, לבלות, ללכת הלאה. לפעמים אתם מצליחים לצחוק ולהתנהג כאילו הכל כשורה, לפעמים לא. לפעמים החברים מרגישים שמשהו מאוד, מאוד לא בסדר; לפעמים קשה להם לראות שבעצם, החיוך שלכם הוא רק מן השפה ולחוץ. אתם משתדלים לא להעיק עליהם. אתם יודעים שלא קל להיות אתכם בימים כאלה. אז אתם משתדלים ומעט מעט מצליחים לשכנע את עצמכם שאתם מתמודדים יפה. ובדיוק כשהצלחתם להתעודד מעט, תופיע בראשכם מחשבה ברורה, צלולה והגיונית לגמרי, בתוך ענני הערפל השחור: כמובן! איך לא חשבתם על זה קודם? אתם חייבים להתאבד, ויפה שעה אחת קודם. הרי אם תהיו מתים, לא תצטרכו לסבול, נכון? והמשפחה והחברים שלכם לא יצטרכו לסבול בגללכם, נכון? זה כל כך פשוט! אתם מתחילים לתכנן: אם תצליחו לאסוף מספיק כדורים, למשל, זו לא תהיה בעיה. אם אתם אמיצים יותר, אולי תשקלו לקפוץ מהגג של בניין המשרדים שאתם עובדים בו. וסכין מטבח חדה יכולה בקלות לחתוך כל וריד בפרק היד – אם כי זה פתרון מלוכלך למדי, למען האמת. אם הייתם יודעים איך לקשור לולאה מתאימה, והיה לכם חבל מספיק עבה, אולי… רגע…

אתם עוצרים בחריקת בלמים חדה. מה קרה לכם, לעזאזל? להתאבד? למה להתאבד? הרי רק לפני שבוע או שבועיים או חודש הייתם בסדר גמור. הייתם שמחים. נכון, לא הכל היה מושלם, אבל מתי משהו מושלם בעולם הזה? עכשיו המצב גרוע ואתם מרגישים נורא, זה נכון, אבל להתאבד? יש לכם עוד חיים לפניכם. יש דברים שרציתם לעשות, אנשים שרציתם לפגוש, מקומות שרציתם לנסוע אליהם. ומה עם אמא? ואבא? ואח, ואחות? וחברים? איך הם ירגישו אם תחליטו פתאום להרים ידיים ולאבד את עצמכם לדעת? לא לא. זה לא פתרון.

אבל זה כן, אומר קול קטן ועיקש באחורי ראשכם. כל כך רע לכם. כואב לכם. אתם לא מצליחים לראות את הדרך החוצה. למה שלא תעשו טובה ותפטרו את העולם הזה מנוכחותכם המיותרת והמעיקה? אתם דואגים לאמא? אמא בכתה אתמול בטלפון בגללכם כי אמרתם לה שאתם אומללים. לחברים אתם דואגים? נו, אז החברים יבואו לקבר שלכם, יזילו דמעה, ישימו אבן או שתיים, וימשיכו הלאה. יש יותר משישה מיליארד בני אדם על כדור הארץ, יסתדרו גם בלעדיכם. פשוט… תרפו. תשחררו. תנו לכאב למות.

לפתע, מתוך כל העליבות המזהירה הזו, ההכרה מכה בכם בעוצמה של רכבת הרים הצונחת מגובה רב. אתם לא באמת רוצים למות. אתם רוצים שהכאב ימות. רק החלק שבהם שסובל כרגע, זה מה שאתם רוצים להרוג. לא את כל היתר. אתם סובלים כל כך לא כי אתם באמת מרגישים מיותרים; אלא כי אתם לא רוצים להיות מיותרים. אתם רוצים להיות חשובים, מיוחדים, נאהבים. אתם מבינים שהסימפטום החמור ביותר של המחלה הזו, הוא שהיא מנסה לשכנע אתכם שאין שום דבר בחיים שלכם חוץ ממנה. חוץ מהסבל. המחלה הזו משקרת לכם, גורמת לכם לחשוב שהמוצא היחיד הוא המוות. ובאותו רגע, שבו אתם כל כך מתרפקים על המוות המשחרר והמיטיב – באותו רגע, אתם מבינים שמעולם לא רציתם כל כך לחיות.

והדמעות החמות מחבקות אתכם, ומשהו בכם מת לתמיד. ולשבריר אחד נפלא של שניה, אתם מאושרים.


Responses

  1. זה לא האפי פילז, זה משככי דכאון.

    • אני מאוד אוהבת את ההגדרה "משככי דיכאון". תודה!

  2. תודה על הפוסט החשוב הזה.

  3. הרבה זמן לא קראתי טקסט שתיאר כל כך טוב את התחושות שלי. חוץ מהפסקה האחרונה והמשפט האחרון.
    את זה, אני לא מרגיש.

    • אופיר,
      אני יודעת שקשה לדמיין את זה, אבל התחושה הזו מגיעה בסוף. אחרי שעוברים מספיק סיבובים עם המפלצת, אתה מגיע למצב שבו אתה מסתכל על עצמך ומבין שבעצם אתה די אוהב את מי שאתה, אתה רק לא אוהב להרגיש רע.
      החזק מעמד, ותודה לך.

  4. אבל זה בסדר לבכות. זה בסדר לבכות לבד, וזה בסדר לבכות לאחרים, וזה בסדר (אם כי קצת מביך) לפרוץ פתאום בבכי ברחוב באמצע הלילה הרחוב רק כי חברה רגישה אמרה לך "תבכי. זה בסדר".

    ובסוף החנק משתחרר וחוזרים לנשום.

  5. חזק וקולע.

    אגב, אם את עדיין רוצה ייעוץ חינם, לא מוסמך אבל מנוסה למדי בתחום, בנוגע לאיום בתביעת דיבה, המייל פה לשירותך.

  6. את צריכה מינון יותר גבוה, נדמה לי.

    • לא בהכרח. יש תקופות יותר קשות, גם כשהמחלה "מנוהלת" בצורה טובה יחסית. אם זה יימשך יותר זמן ממה שמוגדר כנסבל, אפשר לשקול שינוי של המינון. כרגע זה לא נראה לי חיוני.

  7. וואו.

  8. היי…..

    אנחנו מתנסים עכשיו בהמון המון קושי ולפעמים נדמה שהכול נופל עלינו.

    כמו שאמרת – זו מחלה. אבל זו מחלה שמבריאים ממנה. את לא חייבת עכשיו להכריח את המחשבות החיוביות והתקווה לצוץ במלוא הדרן. חלק מהחיים שלנו הם כאב – לפעמים כאב עצום. לפעמים הכאב הזה – אחרי שאנחנו מחלימים ממנו – הופך אותנו לאנשים יותר טובים – כאלה שרגישים לאחרים ויכולים לעזור יותר ולרפא.
    במקרה שלך – פוסט מדהים כמו זה יכול לעזור להמון אנשים שנמצאים במצב הזה ועכשיו מרגישים שמישהו רואה להם לתוך הנשמה או שהם לא כל כך לבד כמו שהם חשבו.

    אני מכירה אותך קצת – יש לך לב ענק מלא באהבה אינסופית. הלב הענק הזה מרפא הרבה אנשים אפילו עכשיו – כשכל כך כואב לו. הלב הענק הזה ירפא גם אותך ויראה לך דרך חדשה, שמחה, ואוהבת, לחיים הרבה הרבה יותר טובים.

    את תראי!!

    אני אוהבת אותך

    • חיבוק גדול 🙂 ותודה!

  9. נעתקה לי הנשימה, ועמה המלים.

  10. את נהדרת את. כתבתי אותי לחלוטין. חוץ מהסוף. מרגיש לי פואטי מדי, כאילו נועד לצרכי כתיבה. לא כל דבר בחיים, רע או טוב, מסתיים לפנינו. ולפעמים התחושה הזאת שולחת גרורות והמוות הוא בלתי נמנע. הוא לא רע, הוא רק הכרחי. ולא, אין לי נטיות התאבדותיות, רק הבנה שזה חלק ממני וזהו זה. והיי, ממצבים קשים נבראת יצירתיות גדולה. אני שחקנית אדירה. את כותבת אדירה.

    • יכול להיות שזה מרגיש לך פואטי, אבל זה מדויק לחלוטין מבחינת החוויה שלי. אני מגזימה לפעמים לצורך הביטוי הספרותי, אבל לא מרמה…

  11. תודה

  12. נוגע וקשה נורא. שנים לא הייתי שם, אבל פעם. כן. והכל מהדהד כל כך אמיתי ומדויק.
    אין לי נחמות, כי ממילא לא שומעים את זה שם. רק שבכל גל צריך למצוא דרך לזכור שהוא עובר, כדי לשרוד. זה הכל.
    תודה רבה על הרשימה הזאת.

  13. מזעזע על גבול הטריגר. אני מרגישה נהדר כרגע אבל זה בבת אחת עשה לי רע מאוד

    • אוי. אני מאוד מקווה שהתאוששת מזה. כמובן שלא לזאת כיוונתי.

  14. אני לא מכיר אותך באופן אישי, אבל קורא את הבלוג שלך באהבה ובנאמנות גדולה כבר שנים, אז אני מרשה לעצמי לשלוח לך חיבוק גדול וחזק. הנוכחות שלך והכתיבה שלך עושים לפחות אדם אחד קצת יותר שמח כשהם מופיעים פתאום, וגם זה משהו. אל תתייאשי.

  15. ואוו. כל כך נכון, כל כך במקום.
    גם אני לא מכירה את ההרגשה מהמשפט האחרון.

    מה שכן, ילדים משנים את זה קצת. גם בדיכאון הכי גדול, לפחות אצלי, האפשרות להתאבד נדחקת בשניה שאני חושבת שאשאיר אותה מאחור.

    איך זה לגדול\לחיות עם אמא שהתאבדה…
    מי ישאר לה, שאני לא אהיה לה.

    זו אחריות עצומה שלפעמים קל להתעלם ממנה, אבל ברגעים כאלו זה בעיקר בלתי אפשרי להתעלם או לשכוח.

    • להבדיל, גם בעלי חיים עוזרים הרבה פעמים. בזמנו פפריקה מנעה ממני לשקוע לתוך מקום מאוד לא טוב. איכשהו, הצורך לטפל ביצור קטן שתלוי בך קצת מנער את התודעה.

  16. אני לא ממש יודעת איך להגיב. מעולם לא הייתי שם, ובניגוד לאחרים, אין לי עצות טובות או מילים מנחמות.

    אבל אני עוקבת אחרי הבלוג, כמו רבים אחרים כאן, כבר שנים. וכל כך כואב לי לשמוע שרע לך וכואב לך ושחור לך.

    אז זו דרכי המגומגמת-משהו לנסות להביע אמפתיה אמיתית למישהי שלא פגשתי מעולם. אם זה היה בעולם האמיתי, היו קוראים לזה חיבוק.  

  17. לא, לא התגעגעתי לזה בכלל וזה תפס אותי לא מוכנה. מכאיב. מאוד. מוכר עד לזרא.
    האם זו התחלה של מלחמה בחושך לאור יום?

  18. *חיבוק*

  19. מבין לחלוטין. במיוחד את התחושה כשאומרים לך ״זה הכל בראש״… הייתי שם. עמוק…
    קבלי חיבוק וירטאלי.
    תודה על הפוסט. באמת…

  20. אני יושב ודמעות זולגות בעיניי.
    את כל מה שאני מרגיש כרגע, הצלחת להכניס לפוסט אחד.
    והתחלתי לכתוב ולכתוב ולכתוב, ולא יכולתי להפסיק. וזה כבר הפך לחצי מניפסט. אז העברתי את זה לפוסט עצמאי…

    תזכרי רק שיש מי שאוהב אותך בצד של הזה של הצג.
    שיש אנשים פה שחושבים שאת נהדרת.
    שאת מביאה להם חיוך לחיים, והרגשה של חום.
    זה לא פותר כלום, אבל נותן קצת תקווה. ולפעמים – תקווה זה כל מה שאנחנו צריכים כדי להחזיק מעמד.

    • חיבוק גדול גם לך. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך ובלעדי אלונת. באמת!

  21. […] הכי מדהים שקראתי כבר הרבה זמן. את כל מה שאני מרגיש כרגע, ואנדר הצליחה להכניס לפוסט אחד. אולי לא את הכל – אבל בהחלט […]

  22. עד עכשיו היה לי עצוב שאחותי (ד"ר ש. המהוללת) עוברת לאזור המרכז. ואז חשבתי על זה שגם את גרה שם (אפילו אם זה בפתח שמיקווה) וזו נקודת אור בוהקת ומופלאה שמעודדת את הקיום שלי עד מאוד. מקווה שבקרוב אוכל להקל ולו במקצת על הקיום שלך. ועד אז – קבלי חיבוק וירטואלי עוטף. ורק שתדעי – העולם של לא מעט אנשים הרבה יותר מוצלח, והכל בזכותך 🙂

  23. שאלו פעם את שארל דה גול אם הוא מאושר והוא ענה : "מאושר? אני נראה לך אידיוט?"

  24. את מצויינת.

  25. כל כך מדויק.
    אני מצטערת.

  26. המשפט האחרון היה הפוסט הזה.

  27. מעולה.

  28. *חיבוק* יש לי ידידה טובה שחולה בזה. אם מישהו היה אומר לה את המשפט המגעיל של "הכל בראש שלך" לידי היה יותר טוב לו שיברח, ומהר. היא כנראה לא היתה עושה הרבה, אבל אני הייתי רוצח אותו, או למצער לפחות צועק עליו עד שהריאות שלי היו הולכות.

  29. כל כך בזמן הגעת לי….ועכשיו אני מרגישה קצת פחות לבד..הקשה ביותר הוא כשיש לי צורך חזק במגע אנושי, אני נאלצת לשמוע את המשפטים הנוראיים של אנשים שנמצאים שם ב"חוץ" בשביל לקבל קצת תשומת לב….חיבוק גדול, אנחנו נבריא 🙂

    • את לא לבד, האמיני לי. רחוק מזה. החזיקי מעמד…

  30. ב"אגדות המוות ההפיך" סימונה חנוך כותבת על הדיכאון ככוח מרפא. הנה לינק:
    http://sites.google.com/site/pragpublishing/%D7%90%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%9A2

    • תודה רבה על הקישור! הספר נראה מרתק, בהחלט נוסף לרשימה שלי.

  31. את כותבת נפלא. עליי, ועל חברים שלי, ועל שכנה שלי, ועל עוד כמה. אבל הכדורים עזרו מאד.

  32. אחות יקרה
    עוד קוראת צללים יוצאת מהצל, כי אם לא עכשו אימתי.
    גמני חוויתי את התענוג המפוקפק של המחלה הזאת, בגוף ראשון יחיד ובגוף שני רבים מספור, חברים ובני משפחה אהובים ויקרים.
    זוהי המחלה המרושעת ביותר, וזאת משתי סיבות מהותיות.
    הסיבה הראשונה-היא מתחזה לעצמך. כאשר את חולה נדמה לך שכל החולי הזה הוא פשוט את. זה לא קיים במחלות אחרות.בגלל זה כאשר את חולה וכועסת על המחלה, שונאת אותה,נלחמת בה-את מרגישה כאילו האויב הגדול ביותר שלך זו את עצמך.
    שיאה של ההזדהות הזאת היא כמובן התחושה שהכאב ימות רק אם את תמותי.
    בגלל זה אני מבינה מצוין מה כתבת במשפט האחרון.
    פתח התקווה (בלי להעליב) היחיד במצב הזה הוא לרצות שהכאב ימות בלי שאת תמותי. זה אומר שהמחלה לא הצליחה להשלים לחלוטין את ההשתלטות העוינת
    הדבר השני שאני שונאת, זה שהדבר הראשון שהדיכאון אוכל זה את כלי הנשק שלך להתמודדות.
    לפעמים אני פשוט מקנאת כשאני קוראת סיפורים על אנשים שחלו פיזית בצורה חמורה וניצחו"(מה שזה לא אומר) בעזרת תעצומות נפש כאלה או אחרות.
    אני שונאת את הרגע הזה שבו את מגלה שיש לך בעיה רצינית, פותחת את הדלת של מחסן הנשק ורואה שהסוסים ברחו, ועש וחלודה כרסמו עד דק את שאר הציוד
    בקיצור כל זה פשוט לא הוגן..
    מה עזר לי?
    הדבר הראשון-להבין שאני החולה ולא המחלה.
    שתיים-החברים.
    שסחבו לרופאים והביאו כדורים
    ולפעמים סתם ישבו, בשביל שלא נהיה לבד רק אני והיא.
    שלוש-כדורים
    ארבע-ואת זה יש לך בשפע-בכל פעם שאפשר לצחוק על זה, גם אם בהתחלה הצחוק מר וציני
    חמש-הטיפול המיוחד באלה שאומרים"זה רק בראש שלך"-שי צנוע ספר אנטומיה ופזיולוגיה של המוח, ולא לפתוח את הפה עד שהם מבינים כל מה שכתוב שם.
    ואחר כך לפתוח את הפה רק בשביל להודות שגם אחרי שהם הבינו(ארוע בלתי סביר) את כל מה שכתוב שם, עדיין הם רחוקים שנות אור וחושך מלהבין את פרושו האמיתי והמדויק של המשפט- "זה רק בראש שלך"
    מנשקת את ידך, כמו שאבי המנוח נהג לאמר בייקית.
    ותודה על הכל.

    • אכן, גם אני עוברת את אותו מסלול של טיפול. תודה 🙂

  33. חזק מאוד, חכם מאוד, גם קצת עצוב, תודה

  34. *חיבוק*
    אני שמח שכתבת את זה. זה נראה היה לי מוכר מאוד.
    את הדין וחשבון המופתי שלו על ייאוש, על הכבדות שאת מתארת, "המחלה עדי מוות", פותח קירקגור בציטוט מהבשורה על פי יוחנן, י"א 4: "הַמַּחֲלָה הַזֹּאת לֹא לַמָּוֶת הִיא" (This sickness is not unto death). ואת יודעת זאת, ויודעת טעמם של חיים אמיתיים אל מול מוות. זה כנראה הופך אותך לטובה יותר מרובנו.
    חזקי ואמצי מאוד מאוד, וזכרי – המחלה הזאת, לא למוות היא.

  35. וואו…
    מסכימה לגמרי עם אופיר לגבי התחושות, את מתארת אותן בצורה די מושלמת.
    רק עם המסקנות בסוף אני לא מסכימה.. האופטימיות עדיין שומרת עלי וגורמת לי להכיר בעובדה שיכול להיות משהו מעניין יותר בהמשך, וששווה אולי לחכות.
    זה ושלל הכלבים שאני מנסה למנוע את מותם.. 😉

    ובכל מקרה, פוסט מאד לא טיפוסי לך (לטעמי), אבל חזק וקולע.

  36. חיבוק.
    אחד, שניים, עשרה או מיליון, כמה שאת רק צריכה.
    מילים לא תמיד מעבירות חום או כמה אנחנו פה בשבילך (ואנחנו פה). הנה עוד חיבוק. כמה שאת רק צריכה.
    (((ואנדר)))

  37. פוסט שהשאיר אותי פעור פה. כל הכבוד על ההתמודדות בחיים ועל היכולת לכתוב על כך.

  38. פוסט אמיץ ועצוב.

    כל הכבוד.

  39. רפואה שלמה.
    כנראה שכמו שכתבת, מי שלא חווה את זה לא יכול להבין איך זה מרגיש. אבל אני חושב שהפוסט הזה, עם הבהירות והחדות של הכתיבה שלך, עוזר להבין יותר טוב (וגם לפני הקריאה אני ממש לא מאלה שהיו אומרים "זה הכול בראש שלך").
    אני לא מכיר אותך מעבר לקריאת הפוסטים אז אני רק יכול להגיד שפה את חשובה, מוערכת ואני מאוד אוהב את מה שאת כותבת.

  40. עצוב. עצוב לי לראות כמה שהיכולות שבך, והטוב שבך לא מצליחים כרגע להיות מזינים עבורך. יעזור אם אומר שכמעט תמיד החושך הזה הוא זמני (במובן של עד שנה לרוב עד כ 9 חודשים, בתנאי שמטפלים)? אני מבינה גם כמה קשה לשרוד את העכשיו, הבינתייים. הלוואי שהרגישות שלך, העצבים שקולטים את העולם בחדות יוכלו להוות עבורך מקור ליותר יצירה והנאה ופחות מקור כאב.

    כל פגיעה בך תהיה פגיעה גם בנו כיון שנפסיד אותך. אני מכירה את הסכנה בכמה המוות יכול להיות אפשרות מעודדת, פתח מילוט. השאלה היא אם אפשר להשתמש בו כאופציה שנותנת קצת מרחב ולא אופציה למימוש. הצרה עם התאבדות היא כמו שיורם יובל אמר "היא פתרון קבוע לבעיה זמנית".

    עוד יהיו ימים טובים יותר. מבטיחה. ועד אז, חיבוק.

  41. עוד חיבוק. את האדם החביב עלי מבין אלו שאיני מכירה.

    בכל פעם שנהיה לי עצוב ורע, אני מרשה לעצמי להתנחם בכך שרק עצוב לי ולא הגעתי לשם. אני מכירה רק מיד שניה את הענן הזה ויודעת כמה הוא מוחשי.

    בטוחה שגם את (כמו ההיא) תחצי את העמק הזה בהצלחה.

  42. חברה שלחה לי קישור לפה, כי היא ניחשה שאמצא את עצמי כאן. באופן לא מפליא, היא צדקה.
    אני חושבת שמעולם לא הוספתי קישור לבלוג שלי בתגובה לפוסט של מישהו אחר, אבל הפעם אני אעשה את זה (למרות שזה חצוף ויומרני ונודניקי ומה לא), כי חשוב לי שתקראי,
    ושתדעי שאת לגמרי, לגמרי לא לבד בעסק הזה.

    http://cafe.themarker.com/post/1691765/

    מאחלת לך הצלחה במלחמה הזו.
    בטוחה שתנצחי.

    • תודה על הקישור, ועל מילות העידוד. מאחלת לשתינו ניצחון מהיר ככל האפשר…

  43. את יודעת…

  44. תגידי, למה את לא מפרסמת מייל?

    • האם זו דרכך לבקש מייל? האמת היא שהייתי בטוחה שהוא מופיע איפשהו, משום מה. אוסיף עכשיו ל"אודות", שיהיה. תודה על ההערה.

  45. אולי זה השפעתה הרעה של פתח שמיקווה? אולי באיזו בריכה טבעית בגולן פתאום תהיה הקלה? שווה לנסות, אני חושבת.

    • ייתכן, אבל נראה לי שהפעם האשמה היא לא בעיר מכורתי… אם כי בריכה טבעית בגולן, או מפל מים נאה אי-שם בטבע החביב, נשמעים כמו רעיון לא רע בכלל 🙂

  46. בוודאי שהכל בראש. עשרות מיליארדי נוירונים, קוואדריליון סינפסות, ובכל שניה עוברים בהן המון המון אנלא-יודע-כמה-תאלפים מולקולות של כל מיני חומרים כימיים. עוד לא נולד הרופא שמבין איך זה תכלס עובד.
    הכדורים משפיעים על חלק מהכימיקלים, לא משנים את המבנה או התהליכים החשיבתיים; אבל אם יש לנו יכולת לזכור ולשכוח – שזה אומר לבצע שינויים במפה העצבית – אז אולי המוח שלנו יכול לצאת מהפינות החשוכות הללו בעצמו. הכדורים לא ימחקו את הכאב אבל אולי בעזרתם (ובעזרת טיפול נוסף) נצליח לאמן את המוח מחדש.

    ואנדר, כמו רוב המגיבים כאן אני שמח על הפסקה האחרונה בפוסט. כולי תקווה שהתובנה הזו היא "בלימת הנפילה, סיבוב ונסיקה", ומאחל לך שהגברת השמנה עוד תשיר והרבה – והכי חשוב, בקול גדול.

  47. אני פשוט חיכיתי שזה יגמר…
    קצת עבודה עצמית
    זה לקח כמה שנים אבל פשוט שכך מאוד..

  48. חזק חזק חזק,
    כואב כואב כואב,
    נכון נכון נכון,
    עצוב עצוב עצוב,
    מוכר מוכר מוכר,
    תודה,
    תודה,
    תודה.

  49. "הכדורים" אמרה לי הפסיכיאטרית "לא משנים את הקוסמוס, אבל עוזרים להתמודד אתו." במקרה שלי היא צדקה.
    "לקחת כדורים נגד חרדה או דיכאון" אמר לי פסיכיאטר אחר "זה כמו להרכיב משקפיים, זה כלי עזר שמסייע לראות את העולם ברור יותר".
    עצם זה שכתבת את הפוסט מראה שאת חזקה ואמיצה, יותר ממה שאני הייתי לפני מספר שנים. לקח לי זמן להבין שיש עזרה, גם מכימיה מדיצינלית וגם מכימיה עם אנשים.

  50. את פשוט כותבת נפלאה. מיוחדת ומדויקת מאין כמותך. הלוואי שתעברי דרך הברוך הזה שאת מתארת כל כך יפה וחכם ונכון. יש לי רק חיבוק וירטואלי לתת. אני מקווה שאת יכולה לקחת.

  51. חברות וחברים יקרות ויקרים,

    אני בדרך כלל אוהבת להשיב לכל התגובות (או לפחות לרובן) באופן אישי, אבל הצפתם אותי בכל כך הרבה חיבוקים וירטואליים ומילות עידוד, שאם אגיב לכולם בנפרד השרת המארח עלול לקרוס, או לפחות לקלל אותי נמרצות בבינארית ("יא חתיכת אפס-אפס-אחת-אחת-אפס שכמותך" וכולי).

    אז הנה תודה ענקית וקולקטיבית לכל מי שענה, מי קצרות ומי ארוכות, מי בהגיגים ומי בהרהורי לב, מי בחוויות אישיות ומי במילה בודדת של תמיכה. בזכות אנשים כמוכם, האפלה כבר לא נראית מאיימת כל כך ואפשר לראות כמה כוכבים מאירים בשמיים. ולכתוב כמה מטאפורות בנאליות על אור וחושך 🙂

    אני מבטיחה לשוב לשידורים הרגילים בהקדם האפשרי, כלומר לפוסטים אוויליים, כהרגלי. אני אעבור על התגובות ואשתדל לענות אם עלו תהיות ספציפיות. תודה גדולה לכולכם, אנשים טובים.

    • טוב, אני פשוט אכתוב את זה:
      אני מאוד מאוד מקווה בשביל הבריאות הנפשית שלך שלא תשובי לשידורים הרגילים בהקדם האפשרי.
      ויותר מזה – לקרוא אותך בגוף ראשון ולא בגוף שני רבים.
      עד כמה שזה ישמע תמוה עד הרגע שהגבת לא הייתי בטוחה שדיברת על עצמך. מהנסיון שלי, מאחורי כאב כל כך גדול שהפך לתשדורת כימית אפילה, יש סיפור של כאב וצורך שלא נאמר, עצמי שמחכה להיוולד אי שם במקומות נטולי ציף וביפ.
      תני לעצמך את הזמן, תני לעצמך את המקום, משום שכשמגיעים לתחתית הזו, זה אומר שיש משהו שלא יכול להמשיך יותר לחייך.
      בהצלחה.

  52. אין פוסטים אוויליים.
    יש חתיכות מהחיים שלך, והחיים שלך לא אווילים. הם אולי לא קלים, לעיתים אולי מסובכים קלות עד-גבה-גלי, אבל לא אוויליים. זה לא.
    ועוד חיבוק. כי אפשר.
    (((ואנדר)))

  53. ועוד חיבוק אחד

  54. ואנדר, זיקקת את המציאות למילים באופן מושלם. כאילו הייתה זו וודקה סופר פרימיום, שעושה בחילה רק אחרי שמחסלים חצי בקבוק ותוהים אם הבקבוק חצי ריק או שמא האסלה חצי מלאה.
    עברתי בעצמי דברים דומים לאלה שאת מתארת.
    מוכן לחזק בכל דרך שאוכל, אם תרשי להציע לך אוזן-שתיים להקשבה.

  55. את יודעת – זה נגע, כי זה מוכר…
    ודעתי קצת שונה פה ושם, ואז אני תוהה אם להתווכח, כי הרי יש לי זכות, כי זה מוכר, אבל בטח שלא לשם הייתי רוצה להסיט, ובטח שלא על חשבון אמפטיה.
    אולי אפשר לטעון שלא הייתי שם, אבל איך זה מתיישב עם זה שזה מוכר…? בכל מקרה – אני מאלו שיטענו שהכל בראש:) (נו – גוף נפש), ויותר מזה – שזה סימפטום למה לא בסדר באורח החיים שלנו, ולמה לכסות עם כדור, אבל את יודעת איך זה – זה רק בגלל שאני דפוק בראש…
    ובכל מקרה – לא להבהל ממני – זה הסגנון הפתוח הרגיל. ובכלל – כמה שפוסט כזה מוציא מהחורים את הקרבה המאחדת של אחוז גבוה מקוראי וכותבי הבלוגים שהתקבצו כאן…

    ובכל מקרה – איך אוכל לסייע לך, שזו כמובן התחושה העיקרית והראשונית שעולה (ולא לבלבל עם רחמים – אמפטיה, ורצון להושיט יד)?
    להצחיק אותך? – את המצחיקה כאן…
    אולי מוזיקה. ואם כבר -לא יודע אם זה יעודד אותך, ידכא אותך, או סתם יביא לך ת'סעיף, אבל זה מה שעלה לי בראש שאוכל לתרום מאמתחתי: http://sites.google.com/site/aditryon/Home/singles/un-the-shower

    • תודה, זה אחד הטרקים ההזויים יותר ששמעתי בחיי. אבל אם זה שווה משהו, זה בהחלט העלה חיוך 🙂

  56. זה כואב מאד.
    היסורים הם בלתי נסבלים. שלא כמו מחלה עונתית, שפעת למשל, המרפא הוא לא שקיעה, מנוחה, אפילו לא בצירוף לפרוזאק וחבריו. דיכאון הוא יותר כמו שבר – קצת מנוחה, ואחר כך עבודה קשה. (כשבכיתי מרוב כאב הורו לי לקחת משככי כאבים כדי להמשיך להפעיל שרירים. זו הגזמה וגם הפעלה מתונה יותר יכולה להועיל. אבל חייבים להוזיז ולזוז למרות הכאב ואי הרצון וההגנות האוטמטיות שמעמידים. גם בדכאון. למרות הקושי, תחושת התפלות, הכובד וחוסר החשקים למיניהם)

    בצירוף מקרים מצאתי לפתע אצלי ספר שכלל לא ידעתי שישנו בספרייתי " התשוקה לחיים" של קיי רדפילד ג'ימיסון(מישהו ,אולי אני, קנה 4 במאה)". היא פסיכיאטרית שתארה בספר "נפש לא שקטה" את התקפי הדכאון שלה . לא יודעת מה כתוב שם, אבל אין ספק שהיא קיימת גם בך , התשוקה לחיים, כי היא מבצבצת מבעבעת, רותחת לפעמים במה שאת כותבת. ( לפחות במה שאני קראתי וזה רק לאחרונה)

    ןבספרים, כמו בפוסט שכתבת אפשר למצוא שיתוף ונחמה. את בחברה טובה. ופעמים רבות זה קורה לשנונים, מצחיקים, מוכשרים

    "הכלב השחור" – כך כינה צ'רצ'יל את התקפי הדכאון שלו. (מסופר אצל אנטוני סטור בספר הנושא את השם "הכלב השחור של צ'רצ'יל) ויש את "חשכה נראית" של סטיירון המתאר את היסורים, מלחמה, שקיעה וחילוץ. בעיקר כדאי שאלה שמתעקשים ש"פשוט תקחי את עצמך בידיים" שיקראו. מי ששם חווה את זה באופן בלתי אמצעי.
    למרבה הפלא ככל שמתבגרים נהיים יותר מאושרים . בחיי,זה היה כתוב בעתון שמצטט מחקרים ומי יודע אם הם מהימנים או לא, אבל זה אופטימי – הכי קשה להורים לילדים קטנים והם יותר מדוכאים. הכי טוב לאנשים מגיל ששים ומעלה, למרות אובדנים אחרים.

  57. פה את מדברת על דיכאון שהוא די קצר. יש אנשים שחווים את הדיכאון במשך שנים. היציאה מדיכאון כל אחד חווה אחרת. אצלי זה לא היה משהו שחשבתי עליו, כנראה פשוט למוח שלי נמאס והחליט לעשות סוויצ' שלקח זמן מסויים ופשוט להתעלם מהכאב שפשוט דעך. היום כשאני מסתכלת לאחור אני לא מצליחה כל כך להיזכר איך הרגשתי. זו הרגשה שקשה לתאר אותה , פשוט חווים אותה, כל אחד ממה שמניע את הדיכאון שלו.
    התרופה היחידה זה זמן. כמה? מי יודע.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: