לללללללה, לללללללה, לללללללה, ציף ציף ציף ציף

השבוע היה קשה ומייגע ביותר. למעשה, הוא היה כל כך קשה ומייגע, שלילה אחד מצאתי את עצמי שרה במטבח בקולי-קולות את "חורשת האקליפטוס", ואתמול כשהגעתי סוף סוף הביתה והורדתי נעליים, ביצעתי כמה תנועות נבחרות מתוך "ריקוד הציפורים" מרוב שמחה על זה שהשבוע הגיע לסיומו. או לפחות זה מה שהסברתי לאנשים הנחמדים עם החלוקים הלבנים שבאו לאסוף אותי.

יום חמישי, באופן ספציפי, הרגיש לי כמו שלושה ימי עבודה שהותכו להם יחדיו. בסיומו של היום המפרך, שירכתי רגליים בעיניים עצומות למחצה אל תחנת האוטובוס, כדי לעלות על השטינקמוביל הנאמן שייקחני הביתה, כבכל יום. כשהאוטובוס הגיע, הבלעתי פיהוק והתקדמתי עם תור האנשים בואכה המדרגות, בנוהל הרגיל. אבל אז, קרה משהו שלא קרה בעבר מעולם: השטינקמוביל דיבר אלי. ממש כך – כלי הרכב הגדול פצה פיו והחל לדבר, כאתונו של בלעם בשעתה. לרגע חשבתי ששרידי שפיותי האחרונים התפוגגו כפתיתי שלג, אבל אז התברר לי שכולם שומעים את מה שאני שומעת. כשהאוטובוס עמד בתחנה, נשמע קול נשי רועם שהכריז: "קו 82 לפתח תקווה!!!" אנשים סביב נראו מופתעים, שלא לומר מוטרדים, מהיכולת הוורבלית הבלתי צפויה של הרכב, מה גם שהקול הרועם היה מחריש אוזניים למדי.

כשהדלת נסגרה מאחורי – טוב, האמת היא שהדלת נסגרה קודם כל עלי, ורק אז מאחורי, כי נהגים אוהבים מדי פעם למעוך ברגישות ובנחישות את העולים לאוטובוס שלא נדחקים די הצורך, לטעמם, אל תוך עכוזו של העומד לפניהם – התברר שלא רק לנו, הנוסעים, תוספת ההכרזות הרועמות היתה קצת מטרידה, כי אם גם לנהג. האיש נראה מעוצבן קשות, נזף בי על שהשארתי את כרטיס ה"רב קו" יותר מדי זמן על המה-שמו המצפצף (כלומר, למשך שניה וחצי במקום שניה ורבע), ונהג בתזזיתיות מוגזמת אפילו עבור נהג-של-יום-חמישי-בערב, כלומר נהג שאחוזי הסבלנות שלו שואפים לאפס מהצד של המינוס.

לאחר כמה תחנות, נהיה לי נהיר ביותר למה הנהג כועס כל כך: קולה הרועם של הקריינית החיננית לא רק הכריז בתוקף "קו 82 לפתח תקווה!!!" בכל פעם שהרכב עצר בתחנה, אלא גם הודיע בקול – בזמן שיצאנו מהתחנה והמשכנו לנסוע – מהי התחנה הבאה. מסתבר, שבמסגרת שיפור השירות לנוסע, חברת "דן" החליטה שהנוסעים לא יוכלו, נניח, לנמנם קלות, להאזין למוסיקה באוזניות או אפילו ליהנות סתם כך מנסיעה שקטה. במקום זאת, מנוחתם תופרע כל דקה או שתיים, בהכרזה רמה ומקוטעת כגון "התחנה – הבאה – ז'בוטינסקי – פינת – רחוב – ביאליק!!". אגב, ההכרזה הזו מושמעת פעמיים, למקרה שמישהו פספס את הפעם הראשונה, או הצליח להירדם בינתיים.

מצד אחד, אמרתי לעצמי, ההמצאה הזו שימושית מאוד עבור, נניח, עיוורים ולקויי ראייה. גם עבור כבדי שמיעה, בהתחשב בגובה הדציבלים של ההכרזות. מצד שני, זה היה מעצבן למדי. היה די ברור שהקריאות הרמות האלה כבר הקפיצו לנהג את כל הפיוזים האפשריים: הוא לחץ על דוושות הגז והבלמים בצורה קפריזית כל כך, שבשלב מסוים איבדתי את אחיזתי בעמוד המג'ויף, הוטחתי קדימה בכוח ונלפתתי בחיבוק סוער עם בחור חף מפשע שעמד לפני. נפרדנו מיד כתום הרומן הקצרצר אך הלוהט, כשאני מתנצלת נמרצות בפני הבחור: "סליחה, הנהג פשוט עצר פתאום…" – "כן", הסכים איתי הבחור והוסיף, "כוס אמק". אינני יודעת למי היה מכוון ה"כוס אמק", ייתכן שאלי, ייתכן שלנהג וייתכן שלכוח עליון עלום כלשהו. על כל פנים, אני תקווה שלא הותרתי בנפשו של העלם צלקת נפשית קשה מדי.

למה בעצם אינני מברכת על השיפור בתחבורה הציבורית, שהלוא אני מתלוננת על איכותה הקלוקלת השכם והערב? הסיבה היא פשוטה: זה לא שיפור, זה חנטריש. חוץ מההכרזות על הרחובות, לא השתנה שום דבר בנסיעה: עדיין היה צפוף מדי, מסריח מדי, איטי מדי, ובלתי נסבל מדי. זה לא ממש מעניין אותי שמדובר בקו שלוש מאות ושתיים עשרה לחירבת-אל-קישקיש, אם האוטובוס מגיע באיחור של חצי שעה ויותר. זה לא ממש מעניין אותי שהתחנה הבאה היא "שדרות הדרדסבא פינת רחוב הפסיפלורה", אם אני לא מצליחה לחלץ את עצמי מבית-שחיו המהביל והריחני של הפועל הניגרי שנצמד אלי בלית ברירה מפאת הדוחק והצפיפות. זה לא ממש מעניין אותי שמבשרים לי בקול מהדהד איך קוראים לכל מטר של רחוב שהאוטובוס עובר, כל עוד אני לא מצליחה לנשום כי מישהו הפליץ וכמובן שאי אפשר לפתוח חלונות, כי באוטובוסים החדשים אין חלונות, אלא אשנבים צרים בלבד, שגם הם נפתחים כדי חריץ רק כלפי התקרה ולא לתוך האוטובוס. במילים אחרות, היה מתאים יותר שהקול הנשי החינני היה מרעים מדי שתי דקות: "התחנה – הבאה – שדרות – טשרניחובסקי – פינת – רחוב – המלפפון – בהנחה – שעוד – לא – נחנקתם – למוות".

ואם זה לא מספיק, קראתי לא מזמן שמתכננים לנסות להפעיל אינטרנט אלחוטי באוטובוסי ארצנו, למען יוכלו הנוסעים המתקדמים וההי-טקיים להביא את מחשביהם הניידים ולגלוש להנאתם בזמן הנסיעה. אני מוצאת את החידוש הזה משעשע למדי. באוטובוס צפוף, אפילו החזקה של אייפוד שאפל זערורי היא בגדר משאלת-לב בלבד, אז לפטופ? בעיני רוחי, אני רואה את הנוסעים משעינים את לפטופיהם על פדחתם של האנשים שעומדים לידם, ומקישים על המקלדת בעזרת קצה האף, בניקור תרנגולי. דרך אחרת לגלוש באוטובוס אינני רואה, לפחות עד שימצאו דרך להשתיל לנו חיבור USB ישירות במצח ומקלט-משדר אלחוטי באוזן.

לסיכום, עם כל הכבוד לניסיונות של שיפור השירות לנוסעים בתחב"צ, הייתי מעדיפה שפרנסי "דן" יחשבו קצת יותר על השירות הבסיסי, החיוני, וקצת פחות על חזון חובק-עולם ואינטרנט שנראה טוב בהודעות לעיתונות. אין לי ספק שמישהו גזר קופון על הבשורה של הכרזת שמות התחנות והקווים, וקיבל גמול וטפיחה על השכם על "שיפור השירות"; אלא ששוקולדים רקובים, ולו גם באריזת בונבוניירה מהודרת עם עלי זהב, הם עדיין לא ראויים למאכל. לי באופן אישי עדיף אוטובוס שמגיע בזמן ושאפשר לשבת בו במשך הנסיעה, ורצוי גם לנשום, על אוטובוס מאחר, צפוף ומסריח שצועק לי באוזן מדי שתי דקות. ראו הוזהרתם, בסוף אני עוד אתחיל לצעוק בחזרה. אולי אפילו תוך כדי ביצוע "ריקוד הציפורים".