פורסם על ידי: vandersister | אפריל 18, 2010

האיש עם המגבעת השחורה

אחד המקומות המשונים ביותר שאפשר להיות בהם בזמן הצפירה של יום הזיכרון, הוא באוטובוס נוסע. רצה המקרה ולא הספקתי להגיע הביתה מוקדם, כך שעליתי אל השטינקמוביל בסביבות חמישה לשמונה. הרכב המטרטר הכיל את האוכלוסייה הרגילה: אחד בחור עם זרועות מלאות קעקועים ופירסינג בגבה; אחת פרחה לבושה בוורוד מזעזע ולועסת מסטיק; אחת אישה זקנה היושבת על ערימת סלים גדושים בפירות וירקות; אחד ילד ג'ינג'י עם חולצה מפוספסת וכיפה סרוגה; אחד איש מבוגר עם זקן לבן ופיאות לבנות, לבוש בבגדים שחורים ארוכים וחובש מגבעת שחורה מהודרת; אחת אישה מבוגרת עם פסים אדומים בשיער, המקשקשת להנאתה בסלולרי במבטא רוסי כבד; אחד נער נאה שחום-עור, ספק בן לעובדים זרים, ספק עולה מבני הפלאשמורה; ואחת ואן-דר-גראף-אחותך, ששמה פעמיה לכיוון ביתה שבפתח שמיקווה.

ואז נשמעה הצפירה, והנהג עצר את האוטובוס כדי שכולם יוכלו לעמוד דום.

הנהג עמד דום.

הפריחה עם המסטיק עמדה דום.

הבחור עם הפירסינג והקעקועים עמד דום.

הזקנה עם הסלים הגדושים בפירות וירקות עמדה דום.

הילד הג'ינג'י עם הכיפה הסרוגה והחולצה המפוספסת עמד דום.

האישה המבוגרת עם המבטא הרוסי הכבד והפסים בשיער עמדה דום.

הנער הנאה שחום-העור, ספק בן לעובדים זרים, ספק פלאשמורה, עמד דום.

אני עמדתי דום.

ורק האיש עם הזקן הלבן והמגבעת השחורה לא עמד דום.

הביט החוצה מהחלון.

גירד את זקנו.

היטיב את שולי מגבעתו.

בדק את כפתורי מעילו.

התעלם מהמבט של כעס עצור ששלח הנהג לכיוון עורפו.

ואז נגמרה הצפירה, וכולם התיישבו.

חוץ מהאיש עם המגבעת. הוא כבר ישב.

המשכנו לנסוע.

וברדיו החל להתנגן "שיר הרעות".

שיהיה לכם חג עצמאות שמח.


Responses

  1. ואן דר היקרה.
    עקבתי אחרי פרסומיך תקופה ארוכה.
    מאז שמצאתי את בלוגך בטעות מוחלטת, התעניינתי.
    חזרתי אפילו לראשית דרכך פה.
    האמת היא שהוקסמתי מהכתיבה שלך.
    באמת כתיבה ריאלית וחיננית מכל הבחינות.

    בהקשר לפוסט האחרון.
    אני חושב שצריכים להניח לאיש במגבעת השחורה.
    אולי כדאי להניח גם לפרחה, או לילד בכיפה הסרוגה.
    בכלל, אני חושב שכדאי להניח לאוטובוס מלא האנשים המוזרים.
    יש לנו אירוע כזה 3 פעמים בשנה. בקושי.
    אני חושב שעניין המשמעות ביום הזיכרון,
    הוא להניח דעות קדומות, אכפתיות בשקל 90 על מראה חיצוני.
    ואפילו על דעות ימניות/שמאלניות ככל שיהיו.
    כי אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא באמת מחייך לאור מוות 23 אלף.
    זה רגע שפשוט צריך לדעת להעריך. בפשטות הזאת אסיים את הנושא.

    בנוגע לעניין הדת ששמתי לב אליו שמודגש במרקר מאוד חזק, צעקני ומרדני.
    בתור אדם מאמין, שלא נותן לאמונה שלו להשתלט לו על החיים אומר את הדברים הבאים:
    אני חושב שאת מתעסקת יותר מדי במה שמפריע לך.
    יכול להיות שהכתיבה שלך תזרום בדרך נעימה יותר, אם לא תעסקי בבעיות של אחרים כל כך.
    סה"כ, דת ואמונה אלו מושגים נורא מופשטים. וזה לא משהו שניתן לסכם על צד אחד.
    'הכפיה הדתית' היא בהחלט לא אות קין על כל אדם מאמין.
    ויכול להיות, שמהצד הלגמרי לא רלוונטי בשבילך, לאמונה יש היבטים חיוביים.
    מאוד מזכיר לי את הסופר ז'וזה סאראמאגו, שברמת הכתיבה אני יכול להעריך אותו מאוד.
    אך הדעות הקיצוניות שלו לא מאפשרות לו להיות בטוח לשום אפשרות אחרת.
    אטימות כמו שלו, גורמת לכישלון כולל בספרות העולמית.
    הוא עצמו, השם שלו, בנוי רק מתקיפה כלפי המאמינים, הדת, והאנטישמיות הנוקבת שלו.

    אני מבלבל פה את השכל. ולא יודע למה מצפה שתתייחסי לתגובה, או בכלל תקחי דברים אלו לתשומת ליבך.
    אך אני רואה את הפוטנציאל והיכולת שלך. וזה לא משהו ששווה לזרוק בגלל קצת שנאת ראווה פה ושם.
    תני לאגו ליפול פעם ב, ותקסימי אותי אפילו יותר.

    שלך,
    ביקורת לא במקום (?).

    ואנדר: ביקורת לא במקום יקר, תודה על תגובתך. כמה דברים:

    1. אמונה יכולה להיות דבר נפלא, אבל לא על זה אני כותבת. אני כותבת על הטירוף שבדת הממוסדת, שגורמת לאנשים רבים מדי לאבד את שכלם הישר ולנסות לדחוף את טירופם לגרונם של אנשים אחרים. הבלוג הזה לא עוסק ביופי שבאמונה. צר לי. הסיבה לכך היא שאני רואה סכנה גדולה בטירוף הדתי, ואני רוצה להתריע על כך. זכותי.

    2. אם אני אוותר על דעות קדומות/דעות שמאלניות/מה שמפריע לי/נקודות השקפה שהן שונות משלך, לא יהיה לי על מה לכתוב. אני בעיקר אברבר כל הזמן על פרחים ופרפרים צבעוניים, וזה יהיה משעמם לאללה.

    3. אני מבינה שסאראמאגו מפריע לך בסגנונו הבוטה. לי הרב עובדיה יוסף מפריע בסגנונו הבוטה. כל אחד ומה שמפריע לו. הלא כן?

    4. לגבי "לתת לאגו שלי ליפול" ו"להקסים אותך אפילו יותר" – בעוד שאני משתדלת לרצות את ההמונים, את הבלוג הזה אני כותבת בראש ובראשונה עבור עצמי. צר לי אם אינך מוקסם מפוסטים מסוימים. מותר לך גם לא להסכים איתי. אין לי כוונה, או יכולת, להפוך לאדם מאמין או לאדם משעמם וחסר-דעה רק בשביל להקסים מישהו.

    5. לא אכפת לי שהאיש שלא עמד בצפירה לא חייך באותו רגע או לא הוציא לכולם לשון וצחק בקול כשהוא קורא "החיילים מתים! הידד!!". מבחינתי ומבחינת שאר הנוסעים שהפגינו כבוד כלפי המעמד, הוא חוצפן, שמצד אחד לא אכפת לו לקבל תמיכה, הגנה ומימון מהמדינה, ומצד שני לא אכפת לו לירוק בפרצופה ברגעים שבהם הוא אמור להפגין מעט כבוד. זה לא קשור לדת, כי אם לדרך ארץ. אם אתה בוחר לראות את זה כמתקפה שלי על הדת, אתה מוזמן. אלא שאני לא הפכתי את האיש הזה לנבדל ומוקצה. הוא עשה את זה ביוזמתו ומרצונו החופשי. לכן, מותר לי להעביר עליו ביקורת.

  2. באופן נדיר, ואן דר, אני חולק עלייך. ומיותר מסיבה אחת.
    קודם כל, לא יכולתי שלא להזכר באותו סיפור זן על הגורו ותלמידו שהולכים בדרך. כשהם עומדים לחצות נער, הם נתקלים בנערה צעירה שלא יודעת כיצד תחצה לצד השני ומבקשת את עזרתם. בלי לחשוב, הגורו מעמיס אותה על כתפו, מעביר אותה איתו את הנהר. תלמידו הולך אחריו שפל רוח – כיצד יכול היה הגורו לשאת על גבו את הנערה? כל כך לא צנוע! לבסוף, לאחר ימים מספר, הוא אוזר אומץ ושואל. הגורו עונה לו: אני העמסתי אותה על כתפי, העברתי אותה את הנהר והורדתי אותה בצד השני. אתה המשכת לסחוב אותה עד כאן. רוצה לומר, יקירה, שאת התעסקת במה עושה האיש עם המגבעת, לא בהתייחדות – או למצער, לא רק בהתייחדות – עם זכרון הנופלים.
    מה שמביא אותי לנקודה הבאה: הרי אף אחד לא באמת מתייחד עם זכרון הנופלים. לא כשבדיוק עמדת להכנס לאחלה חניה או סיימת יום עבודה ארוך או כשהרמזור בדיוק מתחלף, והוא כל כך קצר! אנחנו עומדים, טיפה גמלוניים, מחליפים מבטים, מרגישים כמו כולם.
    אני שואל את עצמי למה לעזאזל זה כל כך חשוב. למה זה שהוא לא עומד מזיז לי, או לנופלים, או למדינה, באיזושהי צורה. והכי חשוב: למה מי שלוחמים על החופש שלהם לנהוג כרצונם לא מוכנים להלחם על החופש של אחרים לעשות בדיוק אותו דבר, ומה ההבדל בין לדחוף למישהו דת לגרון לבין לדחוף לו יצרים לאומיים מתקתקים, וירטואליים, שרירותיים וזולים. "לעשות כי כולם עושים"? אני נוטה להעריך אנשים שלא הולכים עם המוטו הזה.

    ואנדר: נמרוד, אתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני לא מה"הולכים בתלם" ברוב המקרים. יש מעט דברים שהם קדושים לי באמת, אבל עניין הצפירה ביום הזיכרון – שני ימי הזיכרון, אגב – הוא חשוב לי. למה?

    לא בגלל רגשות ה"רעות" המתקתקים, ולא בגלל ההתייחדות המזויפת. אלא בגלל הקונסנזוס. בגלל שלרגע אחד, קצר ואולי מלאכותי, כל המוני ב. ישראל יכולים לנהוג בכבוד. אחד כלפי השני, כלפי מדינת ישראל, וכלפי מסורת שנשתרשה פה, של הרכנת ראש – גם אם הראש עסוק בלתכנן רשימת מכולת באותו רגע – כדי להפגין כבוד. ולא סתם אני אומרת "להפגין", כי יש להפגנה החיצונית הזו משמעות. כי לא רואים הרבה ממנה ביומיום. לי אישית חבל מאוד יהיה לוותר על זה. נראה לי שיש לזה ערך, וערך רב.

    אני בטוחה שיצא לשנינו בעבר  להשתתף בהלוויות של אנשים לא ממש קרובים- ושבמקרים כאלה, לא תמיד היה ראשינו עסוק ב- 100% בנפטר ובפועלו. אבל נהגנו בכבוד ובכובד ראש, כפי שנהוג בלוויות, גם אם בצורה מלאכותית מעט. היום הוא סוג של הלוויה עבור כל המדינה. האם זה מוגזם לבקש מאנשים שינהגו בכבוד הראוי? אם יש למישהו ביקורת על המדיניות של מדינת ישראל, בשמחה, שיביע אותה. גם לי יש, והרבה, ואני לא מפחדת לומר אותה. אבל לא היום. לא כשלאנשים באמת כואב על הנופלים. לגבי האיש עם המגבעת – לא ציפיתי שהוא יקום ויפצח בשירה אדירה וסוחפת של "אנחנו שנינו מאותו הכפר". אבל לא היה הורג אותו לעמוד במשך דקה אחת, גם אם בצורה גמלונית, ומצידי שישנן בראשו פסוקים נבחרים מספר יחזקאל בזמן הצפירה. שמעת, אגב, על נטורי-קרתא בירושלים ששרפו היו את דגל ישראל בהפגנה אלימה בזמן העצרת לחלל מערכות ישראל? זכותם להפגין, ועדיין זה מקומם אותי. ועוד אומרים שאני לא פטריוטית.

  3. טוב, ועכשיו מנקודת המבט שלי כחילוני, עושה צבא ומילואים וכל זה: לא מפריע לי שהם לא עומדים בצפירה. פעם הפריע לי נורא. מתישהו הגעתי למסקנה שזו צביעות מצידי, ותכף אסביר למה. כלומר, ברור שהם פרזיטים, ואם גם להם היו נהרגים קרובים/חברים בצבא, אז אולי גם הם היו עומדים. אבל הם לא משרתים בצבא, אף אחד לא נהרג להם, זה לא קשור אליהם, אז לא אכפת להם.
    ולמה זו צביעות מצדי לצפות שהם יעמדו? כי באותה מידה לא אכפת לי ממה שמפריע להם. תשעה באב, למשל, הוא יום קדוש מבחינתם. מבחינתי הוא יום רגיל. אין מניעה מבחינתי ללכת לים באותו יום, ואם החוק המטופש בארץ לא היה מכריח עסקים לסגור, אז גם הייתי יוצא באותו יום. זה ממש נורא בעיניהם, אבל זה לא קשור אלי, אז לא אכפת לי.

    אני מאמין שאי אפשר להכריח אף אחד להיות עצוב, או אפילו להעמיד פנים כדי שאחרים לא יכעסו. עדיף שכל אחד יתעסק בענייניו ולא יטריד את עצמו במה שאחרים עושים או לא עושים. אני לא רואה את עצמי מחוייב להתיישר לפי מה שאחרים מאמינים בו, ואני גם לא מצפה מאחרים להתאים את עצמם אליי.

  4. ועד שסיימתי לכתוב את התגובה, נמרוד הספיק לכתוב דברים דומים, בתוספת אגדת זן.

    ואנדר: ירון, אני מפנה אותך לתגובה שלי לנמרוד, ואוסיף עוד: למרות שבעיני אין ממש הקבלה בין כבוד לאמונה הדתית שאנשים אלה אימצו לעצמם, ועלי היא נכפית, לבין כבוד למדינה שכולם חיים בה ונהנים מהגנתה, חילוניים ודתיים, האנלוגיה שלך קצת לוקה בחסר. אנשים מכבדים את יום כיפור ואת איסור החמץ בפסח לא רק כי יש להם כבוד לדת או לאורח חיים דתי, אלא כי יש חוק מדינה בעניין. אני מוחה נגדו כי הוא מטומטם בעיני, ועדיין אני מכבדת אותו כל עוד הוא קיים, כי חוק זה חוק ויש לי כבוד לחברה שבתוכה אני חיה. יש גם חוק בעניין ימי הזיכרון. יש מי שמכבד אותו ויש מי שלא. לא מעניין אותי שזה לא מעניין אותו. ההתנהגות שלו עדיין פסולה בעיני.

    וואו, אני ממש יורה אש וגופרית היום. טוב, תמיד טענתי שאני פויה.

  5. אולי אלה רק הרהורי הכפירה שתוקפים אותי באופן בלתי מוסבר השנה, חשק עז להמשיך ללכת\לעבוד\לנהל שיחת חולין בזמן הצפירה כי אני רואה בה יותר מכל דבר בתור הטיים-אאוט שאני אמורה לקחת כדי להטמיע את המדיניות שמפמפמים לי במסווה של רצף כתבות ותכניות מיוחדות לקראת יום האבל הלאומי שבא להתאבל על דברים שהם בכלל לא לאומיים, הם פרטיים, אמנם בשביל אוסף גדול של פרטים אבל הם עדיין פרטיים…. בגלל כל זה אני חייבת להסכים עם נמרוד.

    אני כן מקבלת את הטענה שזה מינימום של כבוד ודרך ארץ כן לעשות את זה. אבל אם הוא לא היה, נו, פרזיט שמעצבן אותך גם ביום רגיל, אז הפוסט הזה היה לוקח כיוון אחר לגמרי של לנסות להבין למה בחור אחד בחר לפרוק עול מוסכמות. או משהו כזה.

    אבל, שוב, אולי אלה רק הרהורי הכפירה האישיים שלי.

    ואנדר: בווהוווו! כולם שונאים אותי היום! נו שוין.

    קצת מדהים אותי שאתם מתייחסים לאקט שלו כאל "פריקת עול" ו"הליכה נגד הזרם", איזשהו אקט של אינדיווידואליזם לוחם שראוי לשבח. האם זו באמת בחירה אישית של אותו אדם, להתנגד לקול ההמון כי יום הזיכרון הזה מיותר בעיניו, או שהוא עושה זאת כי כך הורו לו הרבנים שלו וזו התנהגות עדרית של המגזר שלו? הייתי שמחה לתת לו קרדיט אם הייתי רואה סימנים להתמרדות המרעננת הזו גם בנסיבות אחרות. אני רואה רק המשך של יריקה בפרצופו של הממסד החילוני. זו לא פריקת עול מוסכמות, זה האמ-אמ-אמא של ציות למוסכמות. רק שאלה הן מוסכמות של השלטון היחיד שאותו אדם רואה כלגיטימי: שלטון הרבנים.

    הערה לעצמי: להוסיף את התגית "עוכרת ישראל", ככל הנראה.

  6. האמת שיש משהו בדברייך. (ולא, אני לא שונאת אותך. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, כמובן.)

    וזה נובע כנראה מההרגל שלנו לראות את האיש באוטובוס כבן אותה תרבות כמונו. (ומקנאה. כי הייתי רוצה שמבחינתי זאת תהייה בחירה.) ואם הוא בן אותה תרבות, משמע שזה צעד של אינדוידואליות, לא של ציות למוסכמה. ומצד שני, אם הוא רק מציית למוסכמה שנכפתה עליו מלמעלה וכך הוא חונך מגיל אפס, כמו שאותך חינכו לעמוד בצפירה ולכבד את יום הזכרון, את לא באמת כועסת עליו. את כועסת על הרב שלו. ועל המורים שלו בישיבה. ועל מספר אנשים אחרים. אבל לא עליו, לא באמת.

    ואנדר: יש בזה משהו. נראה לי שאת בהחלט צודקת ושמה שמפריע לי הוא המדיניות הרבנית הכוללת מהסוג הזה. אגב, באותה מידה אני כועסת על אנשים שמחנכים את הילדים שלהם שזה בסדר לשים רגליים על המושבים באוטובוס. גם כן סוג של חוסר התחשבות בסביבה.

    אני שמחה שהסכמנו בינינו. אפשר חיבוק? 😉

  7. ואנדר, הפעם תורי לחלוק – אבל על אלה שחולקים עלייך.
    כל מילה שכתבת פה היא נכונה מבחינתי. ואני יודע כמה המילים האלה בוערות בעצמותייך.

    אותם רבנים, שיודעים לחיות במדינה ועל חשבון מדינה, שעליה שומרים חיילים, אשר זהו יום הזיכרון לכבודם ולכבוד אלו שנפלו בהגינם על המדינה, יורקים בפרצוף של כל אלה המאפשרים לחיות בתוך אותה בועה מעצבנת.
    רוצה לומר: הרבנים הם אלה שצבועים כאן.
    הדת הממסדית במדינת ישראל, בגלל היותה חלק אינטגרלי מהמדינה, מתירה לעצמה דברים שהם חרפה. מבחינתי, ייצוגם בפרלמנט הישראלי, של אלה שאינם מוכנים לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל, לא צריכים לשבת בפרלמנט שלה. אפשר לומר, שהם כמו וירוס שאוכל את החברה שלנו מבפנים.

    אז כן – אני מבין את הכעס שלך. אני מבין אותו בגלל הרבה סיבות, אבל הנה אחת שאני לא אשכח לעולם:
    לפי כמה שנים, יצא לי לנסוע בערב יום הזיכרון לחבר, ורצה הגורל, ובדיוק כשהחלה הצפירה, אני הייתי קרוב לאחת הכניסות לבני ברק. כמעט כל הרכבים עצרו.
    מי לא עצר? שניים שאני ראיתי, הרגיזו אותי במיוחד: האחד – חרדי על קטנוע. הוא פשוט השתחל בין המכוניות, צפר לנהגים ש"העזו" לעמוד עם דלתות פתוחות ולהפריע לו בנסיעתו, ואף צעק על חוסר התחשבות. הנהג השני, ישב ברכב שלו מאחוריי, ולא הפסיק לצפור.

    מבחינתי, אותה מגבעת שחורה שכתבת עליו, לא שונה במהותו מהצופרים הללו. עם כל החרא שאנחנו אוכלים במדינה הזו, בכל זאת יש פה שני ימי זיכרון בשנה, שצריך לכבד. זהו אכן ערך נעלה עבורי.
    לצערי, הרב הדיקטטור שמזלזל בעצם קיומה של ישראל, מתקשה להבין, שללא אלה שמגינים על השטח בו הוא חי, לא היה לו על חשבון מי להתקיים. אלה לא בני אדם. אין להם בעיה לקבור חייל שנפל למען המולדת מחוץ לגבר בית העלמין, רק בגלל שלא נמצאה הוכחה רשמית ליהדותו. ואין להם בעיה לקבור את כולנו "מחוץ לגדר" שלהם, רק בגלל שאין לנו מגבעת שחורה.

    ואנדר: גיא – בדיוק כך. תודה.

  8. אני עובד במוזיאון המדע בירושלים.

    היום מתוכנן ביקור במוזיאון של בית ספר ערבי.

    בדרך כלל הביקורים של בתי הספר הם בבוקר.

    הם קבעו את הביקור לצהרים.

    ככה הם לא יצטרכו להיות במקום ציבורי ולהכניס את עצמם לסיטואציה מביכה של לעמוד/לא לעמוד בצפירה.

    וזה מה שהיה צריך לעשות האיש עם המגבעת השחורה.

    לעמוד. לא כדי לכבד את הנופלים. אלא כדי לכבד את הנוכחים. עניין פשוט של "ואהבת לרעך כמוך".

    והאגדה היהודית מספרת שהציווי הזה נאמר על רגל אחת.

    ואנדר: חנן, מסתבר שהפרשנות לציוויים של הדת היהודית היא דבר מאוד סלקטיבי. או שההגדרה של "רעך" היא דבר מאוד סלקטיבי?… אבל כן, בדיוק לזה התכוונתי. כבוד בסיסי.

  9. אם כולם חולקים עלייך, אני אצטרף לטרנד 🙂
    אין קשר בין העובדה שהחרדים הם לא ציונים, לבין העובדה שהם לא עומדים בצפירה (מה גם שבשנים האחרונות יש יותר ויותר חרדים ציוניים, אבל עזבי את זה רגע).
    חרדים לא עומדים בצפירה בגלל שזה, מנקודת המבט שלהם, מנהג עכו"ם – וזה אסור עליהם.
    האינדיקציה הכי טובה לזה היא יום השואה – השואה נחשבת לאסון לאומי בעיני החרדים לא פחות – ואולי יותר – מאשר בעינינו, והם בכל זאת לא עומדים בצפירת יום השואה. לא בגלל שהם לא מתאבלים, אלא בגלל שהם מתאבלים בדרכים אחרות.

    ואנדר: נדב, מעולם לא שמעתי את הטענה הזו. באמת. אם לעמוד בצפירה זה מנהג עכו"ם, מה זה לעמוד בזמן תקיעת השופר?

    חוץ מזה, היה לי קל הרבה יותר לקבל את הטענה הזו אם לא היו כאן דוגמאות למכביר של חרדים שלא רק לא עמדו בזמן הצפירה, אלא גם התנהגו בצורה מחפירה באותו זמן – ראה את התיאור של גיא למה שקרה עם נהג הקטנוע.

  10. חנן: אמנם יפו וירושלים הן במרחק חצי מדינה, אבל לפי מה ששמעתי (בן דוד שלי היה באמצע יפו ביום הזכרון לפני שנתיים או שלוש) רובם כן עומדים, בעיקר הנוער. הוא אמר שזה ממש הפתיע אותו והוא שאל אחד מהם אחר כך. הבחור אמר לו: מתוך כבוד אליכם.

  11. תגובה תמיכה בפוסט: זה לא עניין של מישהו שחייב משהו למישהו אחר, או של פרזיטיות. נא לא לערבב שמחה בשמחה. עמידה בצפירה היא עניין של כבוד גרידא, או אפילו נימוס, כלפי הכלל. אם עובדים זרים, תיירים וערבים שמצויים ברשות הכלל היהודי-חילוני (ודתי לאומי) מסוגלים לעמוד בצפירה מתוך כבוד ונימוס בסיסי שאמור להיות מובן מאליו לכל אדם, אין שום סיבה שגם החרדים לא יצליחו לעשות זאת.

    אני מניח שאף אחד מהנזעקים כאן כנגד ונדר לא היה מעלה על דעתו להכנס לבית כנסת או לרחבת הכותל בלי כיסוי ראש (כגבר) או בגופיה חושפנית וחצאית מיני (כאישה). זה לא עניין של אמונה, או של חובה חוקית – זה עניין של כיבוד הכלל שאל תחומו אתה נכנס. באותה מידה, אף אחד לא מצפה מהחרדים לעמוד דום בישיבות שלהם או בבתיהם הפרטיים, אף עם זאת, כאשר הם מצויים ברשות הכלל של מדינת ישראל העומדת דום בצפירה, זה עניין של כבוד ונימוס בסיסי כלפי הסובבים אותם.

    אי-עמידה בזמן צפירת זיכרון שקולה לכניסה לבית כנסת תוך סירוב לחבוש כיפה, או לנסיעה רועשת דרך שכונה חרדית ביום כיפור. זה לא נוגד את החוק, אבל זה מסריח.

    ואנדר: חותמת על כל מילה. תודה.

  12. טוב, אז ככה.
    ראשית, אבל זה כבר רגיל, פוסט כתוב היטב. כל הכבוד, ותודה.
    שנית, אם זה שהאדם במגבעת השחורה לא עומד בצפירה מקומם אותך, אז זה מקומם אותך וזוהי זכותך המלאה. רגשותייך שלך הם.
    שלישית, גם אותי זה מקומם. אפילו מקומם מאוד. לא בגלל שאדם שנהנה משרותי-המדינה ומזכויות-אזרח יורק בפרצוף המדינה. השרותים והזכויות הנ"ל לא צריכים להיות מותנים בדבר. אני כועס בגלל שהאדם יורק בפרצופי, וברצופך גם. ללא ספק זוהי זכותו, אבל זכותי, זכותינו, לכעוס בתגובה. יתרה-על-כן, אדם זה שייך לציבור, ואני יודע שאני מכליל אבל לא אכפת לי, שבא בדרישות כל הזמן. דורש לא רק שאני אכבד את דתו, מנהגיו, הטאבואים שלו וכדומה, אלא גם שאנהג לפיהם. אני לא נוסע בשבת ליד בתי-כנסת או בשכונות חרדיות. כשאני אוכל ביום-כיפור או אוכל חמץ בפסח אני עושה זאת בדלת-אמותי. כשאני נכנס לבית-כנסת או לרחבת הכותל אני חובש כיסוי ראש. כי הוא דורש זאת ממני. אז כן, הוא מעצבן אותי כשהו בז לאבלי. ולא אכפת לי למה הוא בז.
    אני מחזק את ידיך ואנדר. אנו מסכימים על השורה התחתונה, אם כי ייתכן שאנחנו חלוקים כמעה בנוגע לדרך המובילה אותנו לשם.

    ואנדר: מרק ברווזים, תודה. נראה לי שאנחנו אכן מסכימים על השורה התחתונה. ושנינו גם אוהבים ברווזים. 🙂

  13. בין תחילת כתיבת התגובה לפרסומה אוטופוקוס פרסם תגובה ברוח דומה, אבל גם זה קורה לפעמים.
    לפחות נראה כי הטרנד משתנה מעט.

  14. הנה משהו נוסף, שנתקלתי בו במהלך שיטוטיי בעולם הוירטואלי הבוקר, שחשבתי שיכול לתת נקודת מבט נוספת על כל זה.
    זהו סיפור קצר של אתגר קרת בשם "צפירה".
    הנה הלינק אליו: http://www6.snunit.k12.il/projects/sifrut/etgar.html

    וד"א – הרשי לי להצטרף לדבריה של פילה, לגבי אלה העומדים בצפירה, עם סיפור קצר נוסף:
    בעבר, כשגרתי בשכונת נווה שרת בתל אביב, היה לי שותף קולומביאני בדירה. בחור לא יהודי, צעיר (בן 20), שנשאר בארץ אחרי עזיבתה של משפחתו, בגלל אהבה לבחורה ישראלית.
    בצפירה, למרות שלא היה יותר מתושב ארעי, שאפילו לא התגייר – הוא עמד.

    בהתחלה זה נראה לי מוזר, שמישהו, שהוא כל כך לא חלק ממה שהיום הזה מייצג, עומד דום. אחרי זה הבנתי שהבחור עשה מעשה מדהים. כי דווקא הוא, שלא חייב לנו הרבה, שלא נותנים לו אפילו לפתוח חשבון בנק במדינה הזו, שמשטרת ההגירה פרצה לביתינו במטרה "ללכוד" אותו (למרות שהיו לו את כל האישורים), שהמדינה דופקת אותו מכל הכיוונים – דווקא הוא עומד דום בצפירה הזו.

    ואם אותו מגבעת שחורה, היה עשירית בנאדם מהבחור הקולומביאני הזה (שד"א – בדר"כ, באופיו הוא היה די מעצבן), הוא היה לפחות נעמד.

    ואנדר: יופי של סיפור. זה מצביע על הפרדוקס הכל כך הישראלי הזה: כולנו חוצפנים, חארות ומנייאקים ביום יום, אבל יש דברים שהם כל כך מקודשים בעינינו, שזה משרה רגע נדיר של קונסנזוס מוחלט. או לפחות כבוד הדדי מוחלט. זה מוכיח שיש לנו עוד תקווה לתפקד ביחד, למען טובת הכלל. או שאני סתם נאיבית?…

  15. אני דווקא רואה בסיפור של אתגר קרת מסר אחר לגמרי, והרבה פחות אופטימי – כולנו חוצפנים, חארות ומנייאקים ביום יום, וכולנו גם חוצפנים, חארות ומנייאקים בימי זיכרון. הצפירה הפכה להיות בשבילנו איזו התניה, משהו שעושים בלי לחשוב עליו. העמידה בצפירה לא הופכת אותנו לאנשים טובים יותר או מוסריים יותר.
    אני מסכימה איתך לגבי עניין הכבוד, וזו גם הסיבה שאני אעמוד בצפירה אם אני נמצאת במקום ציבורי, ולא אעמוד בצפירה אם אני נמצאת לבד בבית.
    מצד שני, אני לא חושבת שהחרדי שלך שלא עומד בצפירה הוא גרוע יותר מאנשים שכן עומדים בצפירה, וביום אחר כותבים טוקבקים בוואיינט על למה אסור לתת לפליטים מדרפור לעבור את הגבול לישראל (כי הם מוסלמים וכולם מרגלים!), או על למה כל הערבים הם שקרנים ובוגדניים.

    העניין בצפירה הוא ממלכתי לחלוטין – אני כפרט לא מרגישה שאני צריכה את הצפירה כדי לחשוב על כל המשפחה שלי שמתה בשואה, על אנשים שעשו איתי תורנות מטבח ושבוע אחר כך עלו על מוקש ברפיח או את הזעזוע אחרי שנודע לי על רצח רבין. המטרה היא הרי ליצור איזשהי אחדות, איזשהי תחושת הזדהות קולקטיבית. הסיפור של אתגר קרת מראה כמה תחושת האחדות הזו היא בעצם אשלייה, שבקושי מצליחה להחזיק אפילו במהלך יום יחיד.
    מבחינתי, הבעיה עם החרדים במקרה הזה היא עצם זה שהם לא רואים את עצמם כשייכים למדינה כשצריך לתת או לכבד, אבל יכולים לקחת ממנה בכיף. מכל הסימפטומים המעצבנים והמטרידים של התופעה הזו, שאני מרגישה על בשרי (כירושלמית) וכיסי (כאדם עובד ומשלם מסים) כל יום, העמידה בצפירה היא באמת הפרט השולי ביותר.

    ואנדר: אנה, אני מקבלת את מה שאת אומרת, לגבי זה שמדובר בפרט שולי יחסית של בעיה כוללת. ועדיין, מדובר בסמל שעדיין חשוב להרבה מאוד אנשים, ובאותו רגע זה היה מאוד מאוד צורם. לכן העליתי את זה.

  16. אוטופוקוס: אבל הרי ידוע שרק לחצי מן הציבור יש רגשות שצריך להתחשב בהם. (רמז: לא אנחנו.)

  17. וונדר יקירתי –

    אני גם קצת חולקת עלייך ולא, לא שונאת, להיפך – אוהבת אותך מאוד מאוד. אבל אני מרגישה לאחרונה הרבה מאוד שינאה שמופנית כלפי החרדים בקרב החילוניים (אנחנו) וזה מפחיד אותי. מפחיד אותי כי:
    1) לא כולם כאלה – הרוב לא. נכון, יש כאלה שכן, יש כאלה שדוקרים הומוסקסואלים במצעד הגאווה, ויש כאלה ששוכבים עם האחים/האחיות הקטנים שלהם – יש ביניהם בני שטן ממש –
    -אבל בני שטן יש בכל מקום – גם אצלנו החילוניים לא פחות מאשר אצל החרדים ואני מכירה "חולירות" חילוניות ואני מכירה חרדים (כן ממש חרדים) ומסורתיים שהם אנשים צנועים וטובים ואפילו – רחמנא לצלן – משכילים, הומניים ואוהבי חיות. כמה מוזר – בדיוק כמו אצלנו.
    2) השינאה הזו שמתפשטת בעם שלנו – פשוט מפחידה אותי. יש ששונאים חרדים, יש ששונאים ערבים, יש ששונאים הומוסקסואלים – די!! לא שאסור לשפוט – צריך לשפוט – אבל כל איש לגופו, לא קבוצה שלמה בגלל כמה מטומטמים בעליי כוח שאסור שיהיה להם… 

    ואנדר: אלה, תסכימי איתי שיש הבדל בין לשנוא לבין להעביר ביקורת? אני לא שונאת את האיש שלא עמד בצפירה. אני כן מעבירה עליו ביקורת. זה לגיטימי. לא?

  18. ואנדר,
    אני מסכים עם (כמעט) כל מילה שלך בפוסט, ובתגובות. אני לא חושב שמדובר בשנאה כלפי מגזר חובשי המגבעת השחורה, אני בהחלט חושב שמדובר ביריקה בפרצופה של המדינה מצד אותה מגבעת.

    אותו מגזר חרדי, שמיוצג במקרה הנ"ל על ידי המגבעת, משתמש בטיעון "פגיעה ברגשות הציבור" כל שני וחמישי. נשים לבושות בגופיה פוגעות בריגשותיהם, אדם ללא כיסוי ראש פוגע בריגשותיהם, חניון שנפתח בשבת פוגע בריגשותיהם.

    אותו מגזר חרדי, אשר חרד כל כך לריגשותיו הוא – היה צריך לעמוד בצפירה, ולו רק כדי לא לפגוע בריגשות של הציבור החילוני (וכן, גם לאדם חילוני יש רגשות, למרות שהרבנים אומרים שהוא מסומם, אלכוהוליסט, ונוהג לאנוס ילדות קטנות 3 פעמים בשנה).

    כאשר פוגעים ברגשות המגזר החרדי, רחמנא ליצלן, הוא יודע לעמוד היטב על "זכויות" ולא מהסס להשתמש באלימות פיזית שהיתה גורמת לכל כוחות הביטחון לפתוח באש במידה והיה מדובר במגזר אחר.
    כאשר אינטל החליטה להפעיל את המפעל שלה בשבת, חרדים יידו אבנים, צרו, ופגעו פיזית באנשי האבטחה של המפעל, למרות שאי אפשר לחשוד בהם שמי מהם נדרש לעבוד בשבת במפעל (או בכל יום אחר בשבוע).

    הצביעות הזו והמוסר הכפול הזה מאפיינים את הציבור החרדי כחוט השני באופן יומיומי.אנחנו כבר נעשינו כהי חושים, ולא מתרגשים כאשר חובשת במד"א מותקפת על ידי ציבור חרדי, כאשר היא הגיעה לטפל באדם שהתמוטט בבית כנסת.

    אז כן – אני כאדם מצפה מאותה מגבעת לעמוד דום בצפירה, גם אם הוא חושב שזה אידוטי, גם אם הוא חושב שזה מנהג של גויים, גם אם הוא חושב שזה מה שיביא את סוף העולם. למה? כי הוא לא חי לבד על הפלנטה הזו. אני יודע שמבחינתו, אני, כנראה, לא יותר מ"חמורו של משיח". אבל גם לחמור יש רגשות, ואי אפשר להתעלם מהן.

    ואנדר: תודה רבה על התגובה. קלעת לכוונה שלי, בפרט בכל מה שקשור ל"פגיעה ברגשות".

  19. ואנדר יקרה
    סיפור שהיה כך היה: "בלשכת הרווחה בירושלים בשכונה חרדית למדי הגיעה גברת מ"השוליים" וירקה על הדגל לעיני כל. מנהל הלשכה (אדם הידוע באדיבותו נדיבותו ובכיפה על פדחתו) הודיע בנימוס לגברת שהיא מתבקשת ללכת, הגברת טענה שהיא באה לקחת את הצ'ק שלה. ושוב היא התבקשה ללכת. מנהל הלשכה החזיר את הצ'ק לעיריית ירושלים בצירוף מכתב המסביר את נסיבות הארוע. הגברת חזרה השתוללה , איימה, פנתה לרגשות "ילדים רעבים בבית". לא עזר לה. בסוף היא חזרה ובקשה סליחה ממנהל הלשכה. מנהל הלשכה הודיע לה שאין לו עניין בבקשת הסליחה שלה, אם ברצונה לקבל הטבות מהמדינה עליה לכתוב מכתב פומבי שבו היא מכירה במדינה ולא תשוב לזלזל בסמליה. הגברת כתבה את המכתב שפורסם ותמיד כשהיתה באה לקבל את הצ'ק התנהגה בנימוס ולא ירקה על שום דגל"
    לא את בקשת הסליחה האמיתית/מזויפת שלה הוא רצה, רק למתוח גבול ברור למשתמשים בשרותי המדינה. יכול להיות שבבית היא החזירה דגל מיוחד לניגוב רגליים אבל זה עיניינה.
    במקרה אני מכירה גברת שעובדת שם ולדבריה מנהל הלשכה הוא אדם דתי, צנוע ומאוד רך, לא אדם שלוחם באנשים. למבוגרים כמו לילדים צריך להציב גבולות, גבולות ברורים. התפקיד של המדינה הוא להגן על האינטרסים שלה, במסגרת החוקים שלה. אי אפשר לבוא ולדרוש "תכבד אותי!" צריך להגדיר איך והדרך של מדינה זה באמצעות חוקים ואם החוקים לא מכובדים- באמצעות ענישה (פרופורציונלית).
    ואם כבר בימי זכרון עסקינן. בעבודה שלי אף לא אחד מן העובדים הערבים (כולם ישראלים) לא עמד בצפירה חלקם ישבו במטבח וציחקקו, לא על "הנופלים בקרב", סתם מהרגשה של חוסר עניין. הם תמיד יושבים שם ומצחקקים למה שביום הזכרון זה יהיה שונה? אנשים חסרי התחשבות יש מכל הצבעים, מכל האמונות ומכל העדות, השאלה היא רק איפה עובר הגבול.
    שיהיה לנו חג עצמאות שמח

    ואנדר: אביגיל, יקרה. תודה רבה על הסיפור. טוב לדעת שבכל זאת אי אפשר לירוק על הדגל וגם לצפות לקבל תשלומים מהמדינה.

  20. אני רוצה להסכים איתך ואנדר, שכנראה שהאיש לא עמד מתוך ביזוי לכבוד הלאומי שרובנו רוכשים ליום הזכרון, אבל בתור איש שזר לי, ומבוגר ממני, הייתי מסתכלת וחושבת, אולי הוא יושב כי ממש קשה לו לעמוד? אולי כואב לו להעמד? אולי יש לו חלושעס? אולי ואולי ואולי…
    הפעולה הפיזית של לעמוד\להיעמד נראית כל כך בנאלית לכולנו, והיא כל כך לא בנאלית עבור כל כך הרבה מאיתנו, ויכול להיות שגם הוא בתוך עצמו מרגיש רע מאוד עם זה שהוא לא יכול היה לעמוד, ונאלץ לשבת, ולספוג מבטים כועסים, כשהוא למעשה מכבד את הרגע ואת הנופלים, אבל שהוא הרגיש שהברירה של לעמוד, הרבה פחות טובה.
    יש המון סוגים של חרדים. והמון נקודות מבט על כל מיני התנהגויות משונות של כל מיני חרדים משונים. ולא תמיד כל התנהגות משונה היא התנהגות בזויה של כל חרדי….
    לכי תדעי מה בדיוק הסרט של החרדי הזה שלא עמד

    ואנדר: גוטגליק, למעשה, כן חשבתי על זה. תהיתי אם הוא נכה ברגליו או סובל מכאבים. בהתחשב בעובדה שכמה תחנות אחר כך הוא קם ממקומו בלי בעיות, הלך לכל אורך האוטובוס ועמד בשלווה שתי דקות עד שהאוטובוס עצר, זו ככל הנראה לא הסיבה שהוא לא קם על רגליו.

    לעומת זאת, הגברת עם הסלים כן התקשתה לעמוד: היא נעמדה ונשענה קדימה על המשענת של הכיסא שלפניה. ובכל זאת, היה לה מספיק חשוב לעשות את המאמץ ולעמוד.

  21. ואנדר,גם אני במשך זמן רב הייתי רותח מכעס למראה חרדים שלא עומדים בצפירה ומתנהגים כאילו "העסקים כרגיל",ומה שקצת איזן לי את התמונה היה ראיון ששמעתי לא מזמן.מדובר בתוכנית "הכל דיבורים" בהנחיית העיתונאי ירון דקל,אשר מארח עיתונאי אחר,אחד-אמנון לוי(שאגב,לא ידוע בחיבתו היתרה לציבור החרדי),והאחרון מסביר מנקודת השקפתו מדוע החרדים לא עומדים בצפירה,ומדוע הדרישה שלנו מהם לעמוד לא לגיטימית.
    את הראיון ניתן לשמוע כאן:

    הערה: הראיון הנ"ל הוקלט והושמע במסגרת הרצאה של אמנון אחר,אמנון יצחק שמו,בטח שמעת עליו,אבל בכל מקרה לא הוא האישו כאן,אלא כאמור אמנון לוי.

    אלי: העלו את העניין הזה בתגובות קודמות, ואני מבינה את זה, אבל בכל זאת ברצוני להגיד: אפילו הרבנים הראשיים לישראל עמדו דום בזמן הצפירה כשהשתתפו בטקס הזיכרון המרכזי לחללי צה"ל. מה נגיד, שהם הפכו לגויים למשך שתי דקות לצורכי הטקס?

    בנוסף, האמירה של "לא מנהג של יהודים" תופסת רק לגבי יהדות חרדית. אינני מסכימה שיש רק יהדות מסוג אחד, כך שזה עדיין מתחיל ונגמר בצורך של החרדים לנתק את עצמם מיתר העם.

  22. ואולי הוא סתם סובל מסחרחורת? אולי לקום פעמיים בטווח זמן קצר כל כך קשה עבורו? ואולי בכלל הוא לא שמע את הצפירה, ואחרי שכולם נעמדו, הוא התבייש בזה יותר מאשר להיות החרדי שנשאר לשבת? לכי תדעי…
    מסכימה איתך שכנראה זאת לא הסיבה. לא שלו, ולא של מרבית החרדים שלא עומדים.
    ועדיין, אין לדעת.

    (ובמאמר מוסגר, אני לא מאמינה שכבוד והתייחדות בהכרח חייבים לבוא יחד עם עמידה פומבית קבוצתית כזאת. רובנו בסופו של דבר עומדים וחושבים על מה אחרים חושבים, על אחרים שלא עומדים, על מתי נגמר… אז הוא ישב. אולי הוא אב שכול שהולך עשרים פעם בשנה ומתייחד עם זכרון הנופלים? לכי תדעי)

    ואנדר: גוטגליק, אולי הוא גם חשב באותו רגע על פילים לבנים ולא התרכז בצלילים שנשמעו סביבו, ואולי מישהו מרח לו דבק נגרים על הכיסא והוא לא הצליח לקום, וכו' וכו' – אפשר לשחק את משחק ה"אולי" עד אין קץ. אבל הרי ידוע לנו היטב שזו לא הנקודה. רוב הסיכויים שהוא לא עמד כי זה מה שאנשים שמשתייכים למגזר שלו בוחרים לעשות. לגבי "כבוד והתייחדות שלא חייבים לבוא עם עמידה", כבר עניתי על זה בתגובות קודמות. בסיטואציה הזו זה לא רק כבוד לנופלים: זה כבוד לאנשים שמסביבך, ששייכים – כך מספרים לנו – לאותו עם כמוך. להוציא את עצמך מהכלל הוא סוג של מעשה לא יאה.

  23. סוג של מעשה לא יאה, אבל לא כזה שהיית כותבת עליו ככל הנראה, אם הוא לא היה חרדי…
    ולכן מגיע משחק האולי הדבילי, שמדגים, שאולי את טועה, למרות שבאמת רוב הסיכויים שאת צודקת, ולכן, גם הפוסט המאשים הזה, הוא קצת סוג של מעשה לא יאה…

    ואנדר: אני לא מסכימה עם הטענה הזו. אם את עוקבת אחרי הפוסטים שמתפרסמים בבלוג הזה, את יודעת שאני כותבת על דברים שמרגיזים אותי ועל אנשים שמתנהגים בצורה לא הולמת, ללא הבדל דת, גזע ומין. פוסטים רבים נשפכו בבלוג הזה על אנשים שהפגינו התנהגות איומה ולא היה שום קשר בינם לבין דת. במקרה הספציפי הזה, היה מדובר באדם חרדי; עם זאת, סביר להניח שהייתי כותבת גם על אדם חילוני שלא עמד בצפירה, כי זה אפילו יותר יוצא דופן. אירוני משהו.

    לגבי הטענה על "פוסט מאשים": אם תחזרי לפוסט ותקראי רק אותו, בלי כל התגובות שאחריו, תראי שלא מדובר בפוסט מאשים כלל וכלל. הוא כתוב בצורה מאוד מאופקת, ובסך הכל מתאר סיטואציה שהייתי עדה לה. זה הכל. לא כתבתי "חרדים הם חארות" או "איש דפוק". בסך הכל תיארתי מצב. כל היתר, זה פשוט מטענים אישיים של אנשים בהקשר לנושא מאוד פרובלמטי.

  24. ואנדר,קצת פיספסת את הנקודה:הויכוח בין החרדים לחילונים בעניין ימי הזיכרון הוא לא על האם צריך או לא צריך לכבד את זכר המתים,על על איך צריך לעשות זאת.אם שמת לב – באמצע הראיון אמנון לוי העלה הצעה היפותטית שלפיה במקום צפירה כולם אומרים קדיש,וירון דקל הגיב כמו שרבים מאיתנו היו מגיבים:"לא יעלה על הדעת".כאמור – הויכוח הוא על הדרך.ואם כבר,מה את היית אומרת על הצעה כזאת,של להחליף את הצפירה באמירת קדיש?מה זה משנה אם במקום צליל של סירנה נשמע צלילים של תפילה?אם הויכוח מצטמצם לסוג הצליל(מכני וחדגוני או אנושי ומשתנה) ולאורכו(דקה אחת או רבע שעה) אז זה לא ממש צריך לשנות לנו.ובטח לא לאלו שמתו.

    ולגבי הרבנים הראשיים לישראל שעמדו דום בזמן הצפירה – נכון,גם הם דתיים\חרדים, אבל גם בקהילה החרדית יש זרמים שונים ודעות שונות,וזה בסך הכל מתיישב עם משפט שאמרת כאן-" אינני מסכימה שיש רק יהדות מסוג אחד".

    ואנדר: אלי, מעולם לא שמעתי אף רב או דמות מפתח בחברה החרדית פונה נרגשות לציבור החרדי ואומר "אחים, בימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אנו נאמר קדיש לזיכרם". כולנו ראינו את התמונות של חרדים שממשיכים בענייניהם בזמן הצפירה (או אפילו צועקים, מקללים ומתנהגים בצורה מחפירה כלשהי) ולא מפגינים שום אלטרנטיבה משלהם – לשיטתם, באופן שמתאים ליהדות החרדית – להבעת צער, הפגנת אבל או אפילו הבעת כבוד. שוב, היה לי הרבה יותר קל לקבל את כל ההצעות הללו, שהן לגיטימיות לחלוטין, אילו הייתי מאמינה שיש באמת נכונות מצד רוב הציבור החרדי למצוא אלטרנטיבות כאלה. איכשהו, לא נראה לי שזה בראש מעייניהם.

    אגב, אם אותו חרדי באוטובוס היה ממלמל קדיש בזמן הצפירה, הייתי חושבת שזה נהדר ומאוד יפה מצידו. אלא שהוא לא עשה זאת.

  25. ואם אותו חרדי וחבריו לא ממלמלים קדיש דווקא באחת עשרה-אפס-אפס,אלא עושים את זה כל יום,365 ימים בשנה?
    בסוף יוצא שהם מכבדים את זכר המתים אפילו יותר מאיתנו,כי אם מתוך 365 ימים אנחנו מקדישים 2 דקות גם לזכר החיילים וגם לזכר נספי השואה,אם נחשב את זה באחוזים אנחנו צריכים להסמיק מבושה.
    ואם מתוך 2 הדקות האלו נשמיט את הרגעים שבהם אנחנו חושבים על כל דבר מלבד זכר המתים,אז מה לנו כי נלין?

    ואנדר: אלי, אנחנו נאלץ להסכים שלא להסכים. כל התשובות האפשריות כבר נכתבו בתגובות הקודמות: שלא מדובר בכבוד רק כלפי המתים, אלא כלפי החברה הסובבת והמעמד המחייב; שאי אפשר לתת לחרדים קרדיט על משהו שאנחנו רק משערים שהם עושים במסגרת משחקי "מה אילו"; שעמדת רבים מהחרדים בנושא הזה ידועה ומתועדת היטב ולכן אין טעם לנסות להציג אותם כצדיקים גמורים על בסיס הטענה ש"אולי בכל זאת הם בסדר או אפילו יותר טובים מאיתנו". זו טענה שאני לא יכולה לקבל. הם לא טובים מאיתנו, ויש לקוות שגם לא יותר גרועים מאיתנו. נקודתית, לגבי עניין העמידה בצפירה של אותו איש באוטובוס – מבחינתי, הוא עשה מעשה לא ראוי. ולא משנה כמה פעמים ביום הוא ממלמל פסוקי תהילים.

  26. אני רוצה רק להוסיף את דעתי הצנועה על ענין היריקה על הדגלים. לא ברור לי למה מחויב אדם בפטריוטיות במדינה דמוקרטית? כן, חורה לי שהמדינה לא מספיק פלוראליסטית מחד וליבראלית מדי מאידך, אבל עדיין אין לאותו פקידון כח למנוע מאזרח לקבל את זכויותיו בגלל דעותיו, עלובות ככל שיהיו. אין לי מושג מה הם בדיוק פרטי המקרה, אבל זה נשמע מוזר.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: