פורסם על ידי: vandersister | מרץ 16, 2010

האריה, המכשפה ואולם הכנסים

דומני שכבר כתבתי בעבר על הטראומה שנקראת גם בשם "מסלול הלימודים שלי לתואר שני", באוניברסיטה ששמה מתחרז עם "אבשלום ווילן" ועם "סירופ עמילן". לא שיש לי משהו נגד לימודים, אקדמיה או עמילן, אבל אין ספק שרצף האירועים הותיר אותי נוגה משהו ועם דחף חזק להדיר את רגליי מכל מוסד אקדמי שהוא, כולל "האקדמיה לבניית ציפורניים". שמתם לב, אגב, שבזמן האחרון אין יותר סתם "טיפול פנים" וסתם "קוסמטיקאית"? זה תמיד "האקדמיה למקצועות היופי", "הפקולטה לעיצוב גבות", "הקתדרה לשפם ושחי" וכולי. אני תוהה אם העובדה שרכשתי לי פינצטה ואני נוהגת לעצב את גבותיי באופן עצמוני היא בגדר פלגיאט אקדמי, אבל נעזוב את זה.

ובכן נקפו שנתיים, ולפתע הגיעה אלי הצעה להשתתף בכנס שעוסק בנושא הקרוב לנושא התזה שלי. התלבטתי רבות, כי מצד אחד – זו מחמאה גדולה, להיות מוזמנת להרצות בכנס מכובד למדי באוניברסיטה. מצד שני, עזבתי את האקדמיה עם… טוב, לא בדיוק עם הזנב בין הרגליים, אבל לפחות עם אוזניים שמוטות. למה לחזור שוב למקום שגרם לי להיראות כמו כלבלב "האש פאפי"? מה אני, מזוכיסטית?

כנראה שכן, כי הסכמתי להצעה וכך מצאתי את עצמי עם צמד הורים ומכונית אחת, עושה את דרכי לאוניברסיטת חיפה. בכניסה לאוניברסיטה, שאלנו את השומר החביב איפה זה אודיטוריום הכט. "תמשיכו ישר", כך האיש החביב, "תפנו שמאלה בכיכר ואז תראו מצד ימין שורה של בניינים. תמשיכו עוד הלאה, ומצד שמאל תראו בניין גבוה, זה שם." – "תודה רבה", השבנו לאיש החביב עם השער הנפתח, והמשכנו בדרכנו.

פנינו שמאלה בכיכר, חיפשנו את הבניין הגבוה, ולא ראינו שום אודיטוריום ושום הכט. "אולי נשאל מישהו?", הציעה ואן-דר-אמא. יצאתי מהרכב והתקרבתי לחבורת בנות שנראו סטודנטיאליות למדי. "סליחה", כך אני בנימוס, "אתן יודעות אולי איפה זה אודיטוריום הכט?" הבנות פנו זו אל זו בהבעה קמוטת מצח. "אני חושבת שזה שם", השיבה לי אחת מהן, והחוותה בידה לכיוון לא ברור כלשהו. ייתכן שהצביעה על אחד הבניינים בהמשך, ייתכן שהצביעה על כוכב הלכת יופיטר. אין לדעת. "תודה", השבתי בכובד ראש וחזרתי לרכב. "נו, איפה זה?", הקשתה ואן-דר-אמא. "אין לי מושג", השבתי.

המשכנו לנסוע עד שמצאנו בניין שהיה ככל הנראה הפקולטה לחינוך. "זה אמור להיות קרוב לכאן לפי המפה", אמרתי להורים, "אני ארד ואשאל איפה זה". -"בסדר", כך ואן-דר-אבא, "אני אחפש חנייה בינתיים". התפצלנו, והלכתי להטריד את השומרים החביבים בכניסה לבניין החינוך. "סליחה", כך אני בנימוס, כמובן, "איפה זה אודיטוריום הכט?" – "אה, זה ממש קרוב", אמר לי אחד השומרים, "את צריכה להיכנס לבנק". – "לבנק?" גירדתי בפדחתי, "למה לבנק?" – "דרך קיצור", הסביר האיש בכחול, "יש פה בנק ממול. את נכנסת לבנק, הולכת עד הסוף, פונה שמאלה, יורדת במדרגות, ממשיכה ישר, פונה שוב ימינה, עולה במדרגות, וזה שם. הבנת?" – "בוודאי", כך אני בביטחון מזויף לגמרי, "תודה".

נכנסתי לבנק, הלכתי עד הסוף, ימינה, שמאלה, הצידה, למעלה, למטה ואחורה, עד שהגעתי לדלת נאה. פתחתי את הדלת, ומצאתי את עצמי ניצבת מול אריה גדול-ממדים ובעל רעמה שופעת. "סליחה", שאלתי את האריה בנימוס רב, "פה זה אודיטוריום הכט?" – "לא", השיב האריה בעצב, "פה זה נרניה. גם אני חיפשתי את האודיטוריום שנים רבות, עד שהחלטתי לוותר ולהשתקע כאן. אולי תישארי גם את פה? יש לנו סוסים מעופפים, נימפות-יער ופאונים שמכינים אחלה תה עם עוגיות". – "באמת תודה", השבתי לאריה, "אבל אני חייבת להמשיך, יש לי פאנל בנושא תיאוריות עכשוויות במגדר בעוד חצי שעה". – "לכי לשלום, בתי", השיב לי האריה ונשק למצחי.

סגרתי אחרי את הדלת, פניתי עוד ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה, ובחסדי חתולו של תקרה, הצלחתי להגיע סוף סוף לאודיטוריום הכט המיוחל. איכשהו הצליחו גם הורי להגיע לאולם הכנסים הנאה, שם נרשמנו כנדרש והמשכנו לחדר שבו התקיים המושב. אפילו קיבלתי תג שם מפלסטיק נאה ועליו הכיתוב "גב' אחותך, ואן-דר-גראף". הרגשתי גאווה עצומה: מעולם לא היה לי תג שם כה מהודר. בהחלט היה שווה לבוא לאוניברסיטה.

ההרצאה עצמה היתה נחמדה ביותר. שמחתי להשתתף בפאנל וצר לי שלא היה יותר זמן לפתח דיון. החוויה הפיגה במקצת את טעמה המר של הפרידה מאוניברסיטת עמילן, וגרמה לי אפילו לפתח מחשבות כפירה על דוקטורט. עם זאת, דבר אחד ברור לי: אני לא נכנסת יותר לאוניברסיטה כלשהי, תהא זו גם "האוניברסיטה ללימודי ציפורן חודרנית", בלי מכשיר GPS מתקדם.

יאללה, מי באה איתי לעשות גבות ב"מכללה הגבוהה למדעי הפינצטה"?


Responses

  1. מעולה. משעשע עד מאוד.
    אני אישית הייתי נשארת עם האריה,
    אבל כשחושבים על זה,
    בעצם,
    לא הייתה לי סיבה להגיע לשם
    in the first place…
    😛

    ואנדר: במחשבה לאחור, אולי גם אני הייתי צריכה לקבל את ההצעה. אמנם היו תה ועוגיות בכנס, אבל לא מוצלחים במיוחד…

  2. 😆 הרגת אותי סופית עם הקתדרה לשפם ושחי.

    ואנדר: מקום מופלא. המועצה להשכלה גבוהה טרם נתנה אישור סופי, אבל זה ודאי יקרה בקרוב 😛

  3. השיא שמור לאוניברסיטת הר הצופים בירושלים. מדובר בקומפלקס מכוער עד אימה ועצום מימדים, שבתכנונו שותפו ככל הנראה עשרות פסיכולוגים קוגנטיביים במטרה ליצור תחושת אובדן ובלבול מוחלטים אצל כל הבאים בשעריו. האגדה מספרת שעד היום מסתובבות במסדרונותיו רוחותיהם האומללות וחסרות המנוחה של כמה סטודנטים שנכנסו אליו בתחילת שנות השמונים, וגוועו ברעב בזמן שניסו להגיע למחוז חפצם.

    ואנדר: אני לא אתפלא בכלל אם זה אכן ניסוי פסיכולוגי מהפכני, דוגמת הסרט Cube. ואולי שאבו הפסיכולוגים את השראתם מהמבוך של דדלוס, שהחזיק בתוכו את המינוטאור.

  4. אוי אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה אמרו לי את צריכה ללכת לבנק….
    לא הצלחתי להבין למה השומר מכוון אותי לבנק, ואני ביקשתי להכט. האם יש דלתות נסתרות בכל הבנקים? גם בפעם השניה והשלישית ממש לא מצאתי את הכט… אבל כבר הבנתי את הקטע של הבנק…
    אגב, גם אין יותר ספרים, רק מעצבי שיער, ובקרוב השיפוצניקים יהפכו להיות טכנאי חומרת בית…

    ואנדר: לו לפחות המעבר היה דרך גלידריה או משהו, במקום בנק. גם היית מגיעה למחוז חפצך וגם היית נהנית ממילקשייק באותה הזדמנות :mrgreen:

  5. אני עם אוטו פוקוס. מהתרשמותי הקצרה, ברילן היא האוניברסיטה הכי פשוטה בארץ*. הר הצופים הכי גרוע.

    * קשה לי להתייחס לבן גוריון, כי אני מכיר אותה טוב מדי

    ואנדר: אכן, גם אני הצלחתי למצוא את דרכי בברילן בנוחות יחסית (בתור מישהי שמצליחה למצוא יותר מקו ישר אחד בין נקודה א' לנקודה ב', זה הישג לא רע בכלל)

  6. הר הצופים ללא ספק הכי גרוע, אבל אוניברסיטת חיפה מתחרה בכבוד, בעיקר מאז שהחליטו לחקות את הקונספט של "בואו נחבר את כל הבניינים זה לזה כדי שאי אפשר יהיה לדעת איפה נגמר בניין אחד ונגמר בניין אחר". זה מאוד מועיל לימי גשם, אבל רע להתמצאות.

    בירושלים, בכל מקרה, האגדה שאני מכירה מספרת שמי שנרשם לתואר ראשון במדעי הרוח ומצליח למצוא את חדר 2718 ברוח (או חדר אחר שהוגרל באופן אקראי ע"י המזכירות, כמובן) כבר ביום הראשון ללימודים, פטור מכל הקורסים מקבל תואר ראשון על המקום.

    והמרצה שלי באותו חדר 2718 (או משהו דומה לו) נהג להגיד, שצריך להיות אדריכל מוכשר במיוחד כדי להצליח לבנות את האוניברסיטה במקום עם נוף כל כך יפה, ובכל זאת מכל חלון כל מה שרואים זה את הקיר של החדר הסמוך.

    ואנדר: זה אחד הדברים שהדהימו אותי באוני' חיפה. חצי מהאוניברסיטה נמצאת מתחת לפני האדמה, במקלטים. זה כמו "מבוכים ודרקונים", גירסת האקדמיה.

  7. אחרי התנסות בשלושה קמפוסים אני נותנת לאוניברסיטת תל אביב את פרס האוניברסיטה שהכי קשה להתמצא בה.

    לקמפוס בהר הצופים יש היגיון פנימי שלומדים די מהר (והוא גם מציע שפע חללים איכותיים למפגשים לא פורמליים שזה נשמע פלצני אבל אומר שהסטודנטים מדברים יותר אחד עם השני)
    בבר אילן יש שילוט סביר בדרך כלל ומפות בכניסה
    בתל אביב אין כלום. שום היגיון בשמות, שום הכוונה, כלום. מי שלא מכיר, שלא יבוא.

    ולגב' אחותך, ואן דר גראף, אני מעניקה את פרס ההתמקדות בפרט הכי שולי לכאורה אך קריטי באמת בכנס אקדמי, כלומר התג.

    ואנדר: בתל אביב, את צריכה להגיד תודה שנתנו לך להיכנס בכלל בשערי האוניברסיטה. הוראות הכוונה זה בכלל לא בא בחשבון.

    ולגבי התג – זה שווה אפילו יותר מהצמיד שמקבלים בבתי חולים, עם השם שלך עליו! 😉

  8. אלוהים אדירים, למדת מגדר? חשבתי שרק לסביות קצוצות שיער לומדות שם.

    ואנדר: ברור. לסביות פמיניסטיות שעירות ושמנות. ושונאות גברים. ומכוערות.

    (וברצינות: למדו שם כמה מהנשים היפות ביותר שראיתי בחיי. חלקן היו נשואות לגברים, חלקן רווקות, רובן סטרייטיות, מיעוטן לסביות. כמו בחיים)

  9. ועוד אחת (ושאר פליטי הר הצופים) – הבעיה היא לא הר הצופים. הבעיה היא הפקולטה למדעי החברה והרוח. משפטים, עבודה סוציאלית וחינוך הם ממש משו משו, יופי טופי. וזה שהסטודנטים מדברים אחד עם השני[1] זה כי בדרך כלל הם מקווים שהסטודנט שמולם יודע איפה נמצא גוש שבע[2]

    [1]ורגע של רצינות – המרחבים הציבוריים בהר הצופים אכן משובחים למדי ובחלקים מסויימים מספקים תצפית מהממת עד מהממת פלוס אל ים המלח.
    [2] סתם! סתם! אחרי שבעה סמסטרים אני יודעת למצוא בשבעה מתוך עשרה מקרים את גוש שבע בעצמי!

    ואנדר: אולי בגלל זה קוראים לו גוש שבע – אפשר למצוא אותו רק בשבעה מתוך עשרה מקרים?… 🙂

  10. נראה לי בעיקר, שכמעט כל קמפוס של מכללה או אוניברסיטה נבנה, כך שהסטודנטים ירגישו מועקה רגשית קשה, כבר בפעם הראשונה שהם באים בשעריו.
    גם ב"רופין" המצב דומה. זהו המקום היחיד שביתן 71 ו-72 נמצאים בשני קוטבי הקמפוס הנגדיים, בניין 5 נמצא צמוד לבניין 9, ובניין 1 נמצא בכלל מעבר לנחל, אחרי ההר, שמאלה אחרי המשאית.
    כדי להגיע למגרש החניה של הקמפוס – תצטרכו לעבור לפחות שני כפרים, 3 גמלים וחושה, שמקיפים את הקמפוס, ומביאים אתכם לצד השני של הירח.

    זה מטורף. לא היתה אוניברסיטה אחת שאני זוכר שהסתדרתי בה לגמרי. והעניין הוא, שאיכשהו – גם אחרי 3-4 שנים – אתה לא לגמרי בטוח אם אתה נמצא בכלל בקמפוס הנכון, או שאתה בדרך לפגוש איזה קוסם מארץ עוץ.

    מעניין באמת איך נראים הקמפוסים של "האקדמיה לשמירת לכלוך בציפורני רגליים". יש לי הרגשה שגם כדי להגיע אליהם צריך לעבור דרך איזה בנק – אבל לא כזה של קיצור דרך – אלא כזה שיניד בראשו, וינסה להסביר לך שמה שאת עושה זה בניגוד לכל היגיון בריא.

    ואנדר: גם אני רוצה אקדמיה עם גמלים!!! בברילן לא היו גמלים, רק "נוער גבעות" עם סרטים כתומים! לא פייר!

  11. לי אין הרבה תלונות על הקמפוס בו למדתי. הפקולטה שלי הייתה כל כך מבודדת, שמעולם לא שוטטתי מחוץ לה, למעט המעבדות לפיזיקה וכימיה בשנה הראשונה, והמעבדה באימונולוגיה בשנה השנייה. אילו הייתי מגיעה למחוזות זרים אלה, הייתי יכולה להתלונן, כי הפקולטה שלנו, בהיותה מוקפת שדות מרעה, ערימת קומפוסט ענקית ושאר מתקני חווה אימתניים ועתירי ניחוח, הוגלתה לקצה קצהו של הקמפוס.

    הניווט עצמו בתוך הפקולטה היה קלי-קלות, אפילו בימים הראשונים של הלימודים. עם זאת, אני לא חפה מתלונות על האדריכל שחשב שזה ממש רעיון מעולה לבנות בניין ענק מחופה כולו זכוכית, אבל לא זכוכית כפולה או מבודדת במיוחד, אלא זכוכית רגילה, ובכך יצר את הבניין שקר יותר מסביבתו בחורף, וחם יותר ממנה בקיץ. ולא, אין מזגנים בכיתות, וההסקה הופכת ללא אפקטיבית כשהתקרות הן בגובה 8 מטר ועשויות זכוכית. השמועה אומרת שיש פקולטה שנראית בול אותו הדבר איפשהו בגרמניה. אני ממש מרחמת על הסטודנטים המסכנים שלומדים שם.

    כל העניינים הללו מוכיחים, שאין מתכנני האקדמיה הישראלים נבדלים במהותם מאחיהם בגולה :mrgreen:

    ואנדר: נו, לפחות הם לא בנו את הבניין מפל-קל…

  12. יש לך מזל, לא נאלצת מעולם להיכנס לבניין פישבך בטכניון. האגדות אומרות שרוחו של אשר שרתה על האדריכל.

    ואנדר: פישבך? אבוי. נשמע כמו מקום שמבצעים בו ניסויים על בני אדם מוכי-גורל…

  13. אני הצלחתי ללכת לאיבוד בכל אוניברסיטה בארץ ששהיתי בין כתליה, ובעיקר בחיפה.
    חוץ מזה, כל מי שמקטר על הר הצופים פשוט לא מבין את האופן שבו הקמפוס הזה בנוי. גם אני בהתחלה חשבתי שהוא סתם מסובך, לא הגיוני ובלתי מאורגן, אבל אז הבנתי שזה לא מדויק. למעשה הקמפוס מאורגן באופן אפקטיבי ביותר, סביב מטרה רעיונית אחת – ללעוג לסטודנט. כמו בבית הספר של הארי פוטר, המסדרונות נעים, החדרים מתחלפים וגרמי המדרגות זזים, כך שאין טעם לנסות וללמוד את הדרך, כי היא משתנה כל הזמן. מצד שני, ברגע שמגלים את צפונותיו של הקמפוס (זה קורה לקראת אמצע התואר השני בדרך כלל), רואים שיש בו כל מיני פינות קסומות ומסתוריות: תצפית נוף עוצרת נשימה, פסנתרים שמוסתרים מאחורי מנעול ובריח, ארכיון הזוי כלשהו של ספילברג, מחילות אפלות שמחברות בין חניון לחניון, שיחי זעתר, שמונים פסלים של דודו גרשטיין ומאבטח שיושב בבקתה על אמצע גג ריק ומשקיף לשומקום.

  14. ענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    הרגת אותי לגמרי עם הקטע עם אסלן….. 🙂 😆 :mrgreen: :mrgreen: :mrgreen:

  15. אה, ולגבי הקמפוס… גיליתי שבברילן נמצאת פומפיי – בבניין החדש של פסיכולוגיה… 🙄

  16. פישבך הוא הבניין הישן של פקולטה לפיזיקה, אבל אפשר לתת קייס לא רע שעושים שם ניסויים בחוש ההתמצאות של סטודנטים, או שמקריבים אותם לאלים חוץ ממדיים עם משלוח "עד הבית"- מה שאת מעדיפה.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: