פורסם על ידי: vandersister | מרץ 11, 2010

ההוא עם השפתיים והאצבעות*

המקום: מועדון ה"זאפה" בתל אביב. האירוע: הופעה של אבישי כהן וקווינטט "אורורה". המשתתפים: חברי הטובים א. וג., ושפחתכם הנאמנה. בשבועות האחרונים, כשסיפרתי לאנשים בהתלהבות רבה שאני הולכת לראות הופעה של אבישי כהן, ברוב המקרים הם רק שאלו "מי זה?" במבט זגוגי. במקרה שהם מכירים קצת את הז'אנר, הם חשבו שאני מתכוונת לאבישי כהן השני. כן כן, מסתבר שיש שני אבישי כהנים, שניהם מוסיקאים, שניהם נגני ג'אז: רק שהאחד מחצרץ בחצוצרה, והשני פורט עלי קונטרבס**. אז למי שלא מכיר, מדובר באבישי כהן הבאסיסט. ייתכן שאתם מכירים אותו, וייתכן שלא. אם לא, כדאי לכם. סתם, שתדעו.

הגענו לזאפה בשעה מוקדמת יחסית, כדי למהר ולתפוס שולחן מוצלח, קרוב מספיק בשביל לראות את כפתורי חולצתם של הנגנים אך רחוק מספיק בשביל לא להתחרש באופן מוחלט מהרמקולים. מארחת צנומה הושיבה אותנו ליד שולחן פעוט שביקום מקביל ושפוי יותר היה מספיק לשני בני אדם, רק שביקום של ה"זאפה", שבו מבקשים לדחוס כמה שיותר בני אדם כדי לראות את ההופעה, הצמידו אותנו למעקה כלשהו מצד אחד ולשולחן אחר מצד שני. התוצאה: ג. דחק את עצמו בין השולחן למעקה בנוחות מוטלת בספק, ואילו א. ואני הצטופפנו זו לצד זו באותו צד של השולחנון, כשצלעותינו נושקות זו לזו באהבה רבה ומאיימות להפוך לבשר אחד. סיכמנו בינינו שכתום ההופעה, נחזיר האחת לשניה את האיברים הפנימיים שייתכן שעברו בינינו באוסמוזה.

האוכל ב"זאפה", כך יש לומר, הוא מצוין. כשהמנות הוגשו, הרגשנו קצת כמו במטוס, כשיש צורך לבצע מעט תעלולי אקרובטיקה כדי לא לנעוץ את המזלג בעינו של היושב לידכם; אבל מה זה כמה דקירות מזלג לעומת ניוקי משובח ברוטב ערמונים ואספרגוס. חוץ מזה, כפי שציינתי באוזני א., יש סיכוי לא רע שהקיבות שלנו כבר התמזגו בשלב זה מחמת הצפיפות, אז נעכל את כל המנות ביחד. קיבלנו גם כוסיות קטנות עם מרגריטה קפואה על חשבון הבית, מה שהיה חביב למדי. א. לגמה כמחצית הכפית מרגריטה, ומצב רוחה השתפר פלאים. כלומר היא החלה לצחקק ולשיר שירים בקול רם. בימים כתיקונם הייתי מצטרפת אליה בשמחה, רק שהייתי לחוצה להפליא והלחץ לא אפשר לי להשתחרר כראוי. אני תמיד נלחצת בהופעות חיות. משום מה, בכל פעם אוחז בי פחד נסתר שמשהו ישתבש: שמישהו ישכח את המילים, או שיפקע איזה מיתר, או שייפול למישהו פסנתר על הראש. אני שמחה לדווח שהפסנתר עמד על תילו במשך כל הערב ביציבות ראויה לשבח.

בשלב מסוים, א. ואנוכי ביקשנו לעשות את הבלתי אפשרי וללכת לשירותים. אתם מכירים את המשחק ההוא, שנראה כמו לוח שטוח מחולק ל- 9, שיש בו 8 ריבועים וריבוע אחד חסר? כשהדרך היחידה לסדר את כל הריבועים היא להזיז ריבוע אחד בכל פעם, על חשבון הריבוע החסר? כך בערך היינו צריכות לפלס את דרכנו לכיוון השירותים. בכל פעם זז אדם אחד, אדם אחר תפס את מקומו, נוצר רווח בגודל של אדם אחד (צנום) שנתפס על-ידי אדם אחר וחוזר חלילה. מקץ כחמש דקות של ריקודים אינטימיים עם זרים גמורים, הגענו למחוז חפצינו ונשמנו לרווחה. בדרך חזרה ביצענו שוב את אותם צעדי מחול וכמעט נדרסנו על-ידי מלצר עמוס בארבע צלחות ומלצרית עמוסה בכתריסר כוסות בירה. אגב, אני מצדיעה למלצרים של הזאפה. לא רק שהם נאלצים להיות צנומים למדי כדי להשתחל בין המרווחים שבין השולחנות, הם גם נאלצים לשאת בערך פי שלוש ממשקל גופם בצלחות וכוסות, כמעט כמו נמלים עמלות, ועומדים יפה במשימה. שאפוֹ.

וההופעה עצמה? לומר שההופעה היתה תענוג צרוף זה בערך כמו לומר שמגדל אייפל הוא קצת גבוה או שלדבש יש טעם קצת מתוק. אנשי "אורורה" המוכשרים בצורה בלתי נתפסת החזירו לי מעט את האמון במין האנושי. אם האבולוציה הצליחה לייצר ספסימנים כאלה, אמרתי בבני מעיי (וגם בבני מעיה של א. אחרי שהתמזגו להם יחדיו), הרי שעוד יש לנו תקווה. אבישי כהן הוא מסוג האנשים שגורם לכם לרצות לטפוח על שכמו בהערכה רבה ולומר לו, "איש, אתה ממש בסדר". שזו המקבילה הארצישראלית של "We're not worthy". יצאנו מן המקום מאושרים, אך גם מעט מדוכאים. א. ואני הסכמנו שאחרי שרואים אנשים מוכשרים כל כך, קשה שלא להרגיש ייאוש מסוים. כך לדוגמה, איתמר דוארי, נגן כלי ההקשה, מסוגל להשמיע קצב אחד ביד אחת על הדרבוקה, קצב אחר ביד השניה על תוף וקצב שלישי ברגל עם שרשרת מצלצלת כלשהי שאין לי מושג איך קוראים לה (ויסלחו לי אנשים שמבינים בתחום של כלי ההקשה). עמוס הופמן, לדוגמה, מפליא לנגן גם על עוד וגם על גיטרה. ואני? אפילו לשרוק אני לא יודעת. שש שנים למדתי לנגן על פסנתר, וכל מה שנשאר לי מזה הוא ארבע התיבות הראשונות מתוך הפרלוד מס' 1 של באך, ואם באך היה שומע את זה, הוא היה מרביץ לי מכות נאמנות. ככה זה, יש אנשים מוכשרים שכותבים ומנגנים מוסיקה שנשמעת כמו חיבוק של אמא אדמה, ויש אנשים שנועדו לעבוד במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף.

בסיכומו של עניין, בהחלט שמחנו שנפלה בחלקנו הזכות לראות את ההופעה. חבל שאבישי כהן ממעט כל כך להופיע בארץ, אבל אני לא מאשימה אותו: הישראלים מתקשים להעריך את הכשרונות שבתוכם. ועם כל הצפיפות במועדון, זו בהחלט היתה הופעה אינטימית וכיפית, ממש כמו משפחה אחת גדולה. עם זאת, יש מצב ששכחתי שם את התריסריון שלי. אנשי ה"זאפה", אם אתם רואים במקרה איבר פנימי צנוע נחבא אל הכלים באיזו פינה, כנראה שהוא שלי. תרימו טלפון, טוב?

* זהו הכינוי של ידידי הטוב ג. לאבישי כהן. אם תראו את העטיפה של הדיסק "אורורה", אז תבינו.

** למי שלא יודע מה זה קונטרבס, זה כמו כינור רק מאוד מאוד מאוד גדול.***

*** למי שלא יודע מה זה כינור, זה כמו קונטרבס רק מאוד מאוד מאוד קטן.


Responses

  1. האמת היא שהקונטרבס שייך יותר דווקא למשפחת הגמבות* (הכלים, לא הפלפלפים).
    אבל ככה זה – אני למשל נחשב לדי כשרוני במוזיקה, אבל הרבה פחות בנוירוכירורגיה (ואף בתחומים נוספים)

    * למרבה המזל קריאה בערכים "קונטרבס", "ויולה דה גמבה" ו"ויולונה" בויקיפדיה העברית אמורה להבהיר את העניין

    ואנדר: תמיד אהבתי גמבות :mrgreen:  עכשיו אני מבינה למה…

    תודה על ההערה וההארה. אמור מעתה: קונטרבס דה-גמבה.

  2. קרעת אותי!!!! זה לא בסדר, גיברת, בעלי ישן בחדר הסמוך ואני קוראת, וכדי שלא ישמע כמה אני צוחקת אני סותמת את האף – ובכן, בגללך האף כמעט התפוצץ לי!! ((-: 😆 😯 :mrgreen:

    ואנדר: הי, אני לא אחראית על האף המתפוצץ שלך!… 😛

  3. מוזר, לתומי חשבתי שדווקא האבישיכהן הקונטרבסיסיט הוא ה"אבישי כהן השני". נו נו, כל יום לומדים משהו חדש.
    אגב, קונטרה בס נראה ככה – http://www.flickr.com/photos/galitlub/2783887968/
    ואבישי כהן (הנכון) נשמע ככה – http://www.youtube.com/watch?v=zXIDZR1gwbY (זאת אומרת, הוא נשמע גם בדרכים אחרות, אבל ככה הוא נשמע בביצוע שגרם לי לקנות את "שעות רגישות" שלו. כלומר, לבקש אותו ליומולדת. כלומר, לא צריך להיות קטנוניות)

    ואנדר: דווקא את השיר הזה לא קיבלנו בהופעה, אם כי אני מאוד מחבבת אותו. מה שכן, קיבלנו ביצוע מרטיט למדי של "שיר פרידה", כשאבישי מנגן על הפסנתר. אושר לילדים. 🙂

  4. אכן היתה הופעה מדהימה.
    וכרגיל, אני שמח שאנחנו חשובים עד כדי שאת קוראת לנו א' ו-ג'.
    אמנם אנונימיות אף פעם לא היתה הצד החזק שלי, אבל זה נחמד לראות שאני יכול ללכת עם דרכון זר עכשיו, בלי שיזהו אותי בדודבאי או באירלנד.

    בלי קשר, ואני מצטער על הפרסומת בכלל לא סמויה, כתבתי על ההופעה הזו גם אצלי בבלוג: http://smonkey.site.co.il/blog/archives/1066

    אחת ההופעות הנפלאות שראיתי בשנים האחרונות.

    ואנדר: גיא, הייתי כותבת את השמות המלאים שלכם, אבל אז השב"כ היה נאלץ להוציא אותי להורג או משהו 😉

    ואכן, הופעה מופלאה, ותודה שהייתם איתי!

  5. יופי של תיאור. צחקתי הרבה 🙂
    כדאי ללכת גם להופעה של אבישי כהן השני, גם הוא מפליא לעשות דברים כשמולו נדחקים המוני אדם ומעכלים אחד את מזונו של האחר.

    ואנדר: לירון, תודה! כן, הבנתי ששני האבישיים מוצלחים. אני תוהה אם יש איזשהו קשר ביניהם?… בכל זאת, קולגות.

  6. האבישי השני מנגן בהרכב שנקרא Third World Love, וראיתי אותם בהפועה לפני כמעט שלוש שנים בלבונטין 7. היה פשוט נפלא. הרכב מאוד מיוחד, שגם הוא מורכב מישראלים צעירים תושבי ניו-יורק.

    בהחלט ריספקט.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: