רק לשים אותי על מגש עם תפוח בפה

שעת ערב מאוחרת, השמיים ממררים בבכי והרוח נושבת קרירה. מכנסיי וגרביי רטובים, ואוזניי קפואות. אני מחליטה לבזבז כמה מעות ולהרשות לעצמי את המותרות שבמונית ספיישל הביתה. השטינקמוביל הלח והמצחין יסתדר בלעדי הערב.

אני מתיישבת במונית, נהג מבוגר למדי וממושקף קלות שואל אותי לאן נוסעים. "פתח שמיקווה", כך אני. "בכיף, מאמי", כך הנהג החביב-למראה, ואנו יוצאים לדרך. לא יוצא לי לנסוע יותר מדי פעמים במוניות, אבל עקב טראומות עבר, אני נוקטת דרך קבע במדיניות של שתיקה בזמן הנסיעה. אחרי שנהג אחד ניסה לשדך לי את בנו ("לא טוב להיות אישה לא נשואה, את צריכה להתחתן, לא חבל?" ) ונהג אחר הבהיר לי שאני משתייכת לקבוצה לא רצויה בתכלית ("השמאלנים האלה, בני-זונות, חולירות, צריך לתלות את כווווולם, תאמיני לי"), גמרתי אומר שאין טעם לנסות ולפתח שיחת חולין עם נהג המונית הממוצע. זה לא הם, באמת שזה לא הם. זו אני.

אולי הרוח הקרה שיבשה עלי את דעתי, אבל מצאתי את עצמי פוצחת בפטפוט קליל עם הנהג החביב-למראה. אמרתי משהו לגבי מזג האוויר, כמדומני, וציינתי שכאשר יצאתי מהעבודה, הרוח כמעט והעיפה אותי במורד הרחוב. "ואני לא כל כך קלה", גחגכתי להנאתי.

את מה שהתגלגל מאותו רגע והלאה לא יכולתי לצפות מראש. הנהג שלח מבט אחורה במראה, סקר בחטף את ממדי גופי, ואז…

"איפה!!" צעק פתאום האיש בהתלהבות אין-קץ, "אני מת על נשים כמוך! עם הרבה בשר, זה מה שאני אוהב. יש מה לתפוס, זה כיף, כיף חיים, תענוג!"

"אה, כן…" ניסיתי לשמור על הנימה הקלילה, "באמת חבל שיותר אנשים לא חושבים כמוך היום, הא הא".

"מה איתך", הפטיר הנהג בבוז תהומי, "גברים היום, הם לא יודעים מה טוב. אני, תראי אותי – אני גבר שאוהב בשר, את מבינה? יש בשר, יש מה לתפוס, יש מה לנשק, יש מה לאכול… כזה אני, קניבל!" כאן פרץ הנהג בצחוק לבבי, "אני קניבל, בכל המובנים!"

בלעתי את רוקי. בכל המובנים?…

"אישה עם בשר, צריך לדעת מה לעשות איתה, את מבינה? נשים אוהבות אותי, תאמיני לי, יש לי מלא נשים, באמת! את יודעת מה זה, שהרבה נשים רוצות אותך?" 

"אה… לא ממש…"

"אח, פעם היתה לי אישה אחת", ריחף הנהג על גלי הנוסטלגיה, "היו לה ציצים כאלה" – החווה בידיו על חיקו – "עד לפה, משהו-משהו, תענוג. אבל מה? היתה מטומטמת. לא ידעה לבשל, לא ידעה לארח, אסון. אי אפשר לקבל הכל, מה? האהאהאהא!"

"כן… הא הא."

"תגידי, את קונה בשוק?"

"מה?…"

"ירקות, פירות, אוכל, את קונה בשוק?"

"אה… לא. "

"אז מה, בסופר? זה יכול להיות נחמד פעם, ללכת לשוק, לבשל משהו."

"כן… בטח…"

"אני, אני אוהב לאכול, את מבינה? אוהב לאכול ואוהב נשים…"

החילותי לתהות אם האיש מדמיין אותי על צלחת עם רוטב עגבניות וקצת חריף בצד.

"את מבשלת לבד?"

"כן. זאת אומרת, לא! זאת אומרת, לפעמים… אה… "

"יש נשים", קימט האיש את מצחו בהרהור פילוסופי, "שאוהבות גבר שיהיה כמו… גור כלבים, את יודעת מה זה? רק שירוץ אחריה וילקק אותה כל הזמן. את מבינה? כל היום לרוץ אחריה בליקוקים".

מדוע פתח שמיקווה כל כך רחוקה, שאלתי את עצמי בייאוש, ומדוע בחרתי נושא בעל פוטנציאל כל כך סקסואלי, כמו מזג האוויר? מה אני, סתומה?

"אולי נעשה איזה דרך קיצור, מה את אומרת, מאמי? ניסע בדרך אחרת?"

"לא! אי אפשר…. יש שם פקקים… עבודות בכביש… דינוזאורים… סע ישר!!"

"בסדר, מאמי, מה שתגידי."

היתה שתיקה מבורכת לכמה דקות.

"איזה מספר את?"

"מה?" אני נבעתת. מה מספר, מי מספר, מה הוא רוצה עכשיו? מספר חזיה? מספר תחתונים? מספר אורגזמות בשרשרת?

"מספר הבית, מאמי. זה לא הרחוב?"

בחיי, אמרתי בלבי, הייתי כל כך בלחץ מכל הדיבורים על אכילת ציצים שלא שמתי לב שזה הרחוב שלי.

"אז באיזה מספר לעצור לך?"

"חמ… שבע עשרה!" אלתרתי בזריזות, "מספר שבע עשרה".

"בטח, מאמי."

שילמתי ויצאתי, והלכתי חצי רחוב עד שהגעתי לבניין מגוריי ולדירתי הקטנה, ונעלתי אחרי את הדלת נעול היטב. אולי בכל זאת השטינקמוביל הוא לא אפשרות גרועה כל כך.