פורסם על ידי: vandersister | ינואר 14, 2010

אבל פוגי ביקש מאיתנו לחכות לו בארון

שעת ארוחת הצהריים במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. שפחתכם הנאמנה ועוד שלוש קולגות מתיישבות לאכול, מי באורז ומי בפשטידה ומי בחומוסצ'יפסלט. נושאי השיחה נעים בין סרטים אוויליים משנות השמונים ("זאת קומדיה רומנטית, אבל גם קצת דרמה ובעצם יש לזה סוף טראגי"), עליית המחירים בחומוסיות באזור המשרד ("אני חושבת שזה ממש מוגזם לדרוש 12 שקל על תוספת סלט שלא היתה מספיקה לאוגר סיבירי"), ועלילות צאצאים שונים של המשתתפות בארוחה ("ואז הבת שלי אמרה, 'אמא, אני לא רוצה לאכול דברים ירוקים'"). 

לפתע, אחת מהקולגות (חזה עוף ואורז עם שעועית) סיפרה לנו בהבעה עגומה משהו: "אל תשאלו איזה קטע, הבן של חברים טובים שלנו אמר להם שהוא הומו." – "באמת?", השיבה קולגה שניה (פשטידת גבינות ותרד), "אוי, כמה נורא בשבילם." – "כן", החרתה-החזיקה אחריה הקולגה השלישית (גולאש עם אורז לבן), "זה באמת קשה".

"למה?" שאלתי שאלת תם. "אוקיי, זה לא שגרתי, אבל זה לא שהילד בא ואמר להם שהוא חולה בסרטן סופני או משהו. למה כל כך נורא? הוא בדיוק אותו אדם שהיה עד עכשיו, רק שהוא החליט לחשוף שיש לו נטייה מינית אחרת. זה כל כך נורא?"

"תשמעי", כך פשטידת גבינות, "לא קל להורים לשמוע שהילד שלהם הומוסקסואל. גם לי כאמא לא היה קל לשמוע את זה." – "כן, אבל למה, בעצם?" שאלתי אני. "חשבת פעם למה זה כל כך קשה או נורא? מה כל כך מזעזע בבשורה הזאת? הרי הילד בריא ושלם, הוא פשוט הומו. למה זו בשורה איומה כל כך להורים?" 

"כי הסביבה לא מקבלת הומואים", התערבה אורז עם שעועית.

"נו, אבל ההורים זה חלק מהסביבה, לא? אז אם הם יחליטו לקבל את בנם ההומו, כבר עשינו בזה משהו, לא?" – "את לא יכולה לשנות את היחס של כל הסביבה בבת אחת", קימטה גולאש את מצחה, "זה מאוד נאיבי מצידך לחשוב ככה." – "אולי זה נאיבי", השבתי, "אבל הסביבה היא לא מושג ערטילאי, הסביבה מורכבת מאנשים נפרדים, ואם ההורים של ילד הומו לא יקבלו אותו, הם משתפים פעולה עם הסביבה העוינת הזאת במקום לנסות ולתקן את המצב."

"אבל זה לא ריאלי לחשוב ככה", חלקה עלי גולאש. "לא משנה כמה הורים הם פתוחים ואוהבים את הילדים שלהם, זה לא משהו שקל לשמוע".

הרהרתי לרגע.

"תגידי", שאלתי אותה, "מה היה קשה לך יותר לקבל: בן חירש או עיוור, או בן הומו?"

גולאש שקלה את העניין בדעתה.

"האמת, שניהם היו קשים לי באותה המידה."

הזדעזעתי קלות. גם מהתשובה, וגם מהכנות של גולאש (שדי הערכתי, למען האמת. לפחות היא כנה עם עצמה).

"אני הייתי מעדיפה בן חירש או עיוור", הביעה שעועית את דעתה.

הצטמררתי. "אבל את מבינה מה את עושה בזה? את משווה נטייה מינית לנכות. את אומרת לי, שעדיף לך שהילד שלך יסבול ממחלה קשה, שיהיה נכה, מאשר שיהיה בריא ושלם אבל הומו. זה לא נראה לך מגוחך?"

"תראי", כך שעועית, "אין לי בעיה עם הומואים. באמת שלא. יש לי אפילו ידידים הומואים (כאן התאפקתי לא לשאול אם הם חירשים או עיוורים במקרה). אבל זה לא אותו הדבר כמו שבן שלך בא ואומר, 'אמא, אני הומו'. זה משהו שקשה לקבל."

"אני אשאל שוב – למה? למה כל כך קשה לקבל את זה? מעבר לעובדה שזה דבר פחות נפוץ, פחות שגרתי ודורש קצת הסתגלות? הרי יש בשורות הרבה יותר קשות מזה."

"כי הסביבה לא מקבלת הומואים", כך שעועית במצח נחושה.

פה פשוט התפוצצתי. "אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!! אם אנחנו, נשים נאורות ואינטליגנטיות, נחליט ש'הסביבה' תכתיב לנו התנהגות שהיא פסולה בעינינו, ונמשיך להתחבא מאחורי התירוץ הרקוב הזה, שום דבר לעולם לא ישתנה! מה זה 'הסביבה לא מקבלת'?? פעם הסביבה לא קיבלה גם אנשים כושים באוטובוסים! או נשים שלובשות מכנסיים! איך אפשר בכלל לקוות לשפר את פני החברה, אם כולם מחליטים שככה זה ואין מה לעשות, ולכן עדיף שמישהו יהיה חרש, עיוור, נכה וחולה מאשר הומו???"

שתיקה.

"ואנדר", סיכמה פשטידה את הדיון, "אני חושבת שאת מגזימה".

בשלב זה חזרנו לדון בסרטים אוויליים משנות השמונים. בהחלט ייתכן שאני מגזימה, ושאני לא מבינה לליבם של הורים שכל כך רוצים שהילד יהיה מאושר, ורצוי גם נשוי לאישה עם כמה ילדים יפים, והנה הוא בא ומודיע שהוא חובב את בני-מינו. יחד עם זאת, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי שעדיף לילד להיות מוגבל, חולה או נכה מאשר בריא, מאושר ופעיל מינית. מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? כלומר, אלא אם קוראים לך "הרב עובדיה יוסף" או "מחמוד אחמדיניג'אד" או סתם "בן אדם בור ואטום שלא מבין שהמיניות האנושית מורכבת מקשת שלמה של נטיות ולא רק מהטרוסקסואליות", מה זה משנה עם מי הוא פעיל מינית? לא שיש לי כוונה לייצר צאצאים, אבל אם ילד שלי היה בא אלי ואומר לי, "אמא, אני הומו ואני יוצא הערב עם בן הזוג שלי", הייתי אומרת לו: "יופי חמוד. רק אל תשכח ללבוש סוודר, כי קר בחוץ."

לא ככה?


Responses

  1. צודקת לגמרי, וכל הכבוד.. צריך יותר אנשים כמוך. :mrgreen: :mrgreen:

    ואנדר: תודה! 🙂

  2. אני מצטער, אני גם לא רואה את הטרגדיה הנוראית במוגבלות שאינה מלווה בכאבים. נכון, החברה לא מתאימה את עצמה לחרשים. נכון הם יסבלו מזה ונכון זה לא הייתה הבחירה הראשונה שלהם לחיים. אבל מכאן לראות בזה טרגדיה נוראית?

    ואנדר: אייל, חשוב לי להבהיר: לא התכוונתי להגיד שנכות או מוגבלות היא טרגדיה ושחיים כעיוור או חירש, וכדומה, הם איומים. חס וחלילה. אבל מוגבלות שמקשה על התפקוד היא לא דבר פשוט, ובמקרה של חירשות או עיוורון, היא לא דבר שתלוי ביחס של החברה אלא פשוט מצב קיים אצל האדם המוגבל, שהוא צריך ללמוד להסתגל אליו ולתפקד איתו. כלומר, אם אדם נולד חירש או עיוור, לא משנה כמה הסביבה שלו תהיה תומכת, הוא חייב ללמוד לסגל לעצמו יכולות כדי לפצות על היכולות שלא קיימות אצלו, לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים, ולהתמודד עם הקושי של המצב שלו.

    הומוסקסואל, לעומת זאת, הוא אדם בלי שום מוגבלות פיזית אינהרנטית. המוגבלות היחידה שהוא עשוי לסבול ממנה נובעת מבחוץ, מיחס שלילי של החברה. זו הטרגדיה הנוראית בעיני: שאנשים כופים את המצב של המוגבלות על הומואים, למרות שהיא ממש לא כורח המציאות. במילים אחרות: האמירה "להומואים יש בעיה, כי הם סובלים בגלל היחס של החברה" היא טראגית, כי הבעיה כאן היא לא של ההומואים. היא של החברה, של מסוגלת לקבל אותם. חירשות, עיוורון וכן הלאה, זו בעיה אובייקטיבית שמתלווה אליה הבעיה של יחס החברה. הומוסקסואליות היא לא בעיה, עד שאנשים הופכים אותה לבעיה. אני מקווה שזה עוזר לך להבין את כוונת הפוסט.

  3. היית עדה לדיסוננס קוגניטיבי במלוא הדרו.
    כל אמא פולניה רוצה שהבן שלה יביא לה נכדים, רצוי יפים ושמנמנים ושיהיו רופאים שיטפלו בה חינם. כל יתר השיחה היה סוג של רציונליזציה, נסיון עגום להתמודד עם חדשות עגומות, ועם 3 נשים אחרות שיושבות ליד השולחן.
    מרגע ששלושתן פתחו בקטע של "אוי, כמה עצוב" לא היה לך סיכוי לשנות את דעתה של מי מהן. היית יכולה להשוות הומואים לנכים, חולים, פושעים, ערפדים ודרקונים – והתגובה היתה זהה, פשוט משום שאת אחת והן שלוש שכבר הסכימו ביניהן.

    ואנדר: בהחלט ייתכן שהצדק בדבריך. משום מה עדיין יש לי אמונה נאיבית, שאפשר להשפיע על דעתם של אנשים, גם אם במעט. עוד לא התייאשתי מלנסות…

  4. אני אנסה להסביר את התגובה שלהן, במידה והבנתי, מנקודת המבט של המשפחה או לפחות מהצד של האחות הגדולה והאוהבת.
    זה לרגע לא עניין של לקבל אותו ואת נטיותיו באהבה (או את בן זוגו בעתיד). לכולנו ובמיוחד להורים שלי היה ברור שהוא ממשיך להיות הילד האהוב והמקסים והרגיש והמוצלח והמאושר שהוא היה עד עכשיו. ואני יודעת משיחות עם אמא שלי שכמה שההודעה היתה ארוע מטלטל עבורם הם לא מבינים איך הורים אחרים יכולים להפסיק לאהוב או להתכחש או להשוות את זה למחלות נפש או נכות.
    אבל – הוא לפני צבא ושם הוא לא בוחר את חבריו, הוא ירצה להתמסד ולהביא ילדים וזה הולך להיות קשה וארוך ויקר, הוא מרגיש מיוחד בגיל ההתבגרות אבל יש כמה חבר'ה בשכבה שיכולים לראות את זה אחרת. כך ש"הבאסה" נובעת מדאגה לשלומו. וזה כן סביבתי, לא משנה כמה יעטפו אותך באהבה בבית ויקבלו אותך אם בסופו של דבר, כשאמא לא לידך, לא ירצו לשרת איתך, יקללו אותך, יפגעו בך – זה פוגע גם באמא.
    מעבר לזה אתה יודע שנטייתו תדרוש מהילד הרך והאהוב, שאתה כהורה מאחל לו את כל הטוב שבעולם, להתמודד עם כל מיני קשיים. החיים קשים גם למי שלא הומו אבל כשהוא בא ואומר לך אתה מבין שמצפים לכם כמה אתגרים בחיים שאתה כהורה היית שמח לחסוך מהילד שלך.

    ואנדר: חבצלת, אני מבינה את מה שאת אומרת. אבל את יודעת מה? הרבה פעמים, בדיוק בגלל הגישה הזו, תחושת הדחייה הגדולה ביותר של הומואים/לסביות היא מההורים והמשפחה שלהם. נוצר מצב מגוחך שבו – מרוב חשש לשלומו של הילד "שם בחוץ", עם כל הזאבים הטורפים – במקום לספק מעגל תומך ומקום מקלט רגשי עבור הילד ההומו, ההורים מתנהגים בדיוק כמו החברה הלא-סובלנית שהם כל כך חוששים ממנה. הילד תמיד יסבול ממשהו: ילדים אחרים יציקו לו כי הוא נמוך, גבוה, שמן, רזה, ג'ינג'י, רוסי, אתיופי, פולני, מרוקאי, בוכה, צוחק… או הומו. במקום להיכנס לדיכאון, אולי צריך פשוט לחזק אותו ולהבהיר לו שלא משנה מה יגידו לו, הוא בסדר גמור? וכן, אני יודעת שקל להגיד וקשה לעשות.  😦  אבל אפשר לפחות לחשוב על האופציה הזו.

  5. חלק מהטיעונים לזעזוע של חברותייך, החשוכות אך בנאליות להכאיב נובע מהפחד המצמית מהשונה, החריג שקיים בחברה הישראלית השואפת להומוגניות.
    הורים רבים, ביניהם חילונים גמורים, יעדיפו לבצע טקס אלים, מכאיב ומחריד כדי להיות כמו כולם מתוקף הטאבו המסורתי – אני מדבר על ברית.
    אז אם רוב ההורים במדינה מעדיפים להטיל מום בילדיהם – והטענה הנפוצה בקרב הורים לאחר שעוברים את מסכת הטיעונים הרגילים והפרכתם (בריאות והיגיינה לדוגמא) – היא "כדי שהוא לא יהיה חריג" – אז אין כאן הפתעה גדולה.
    בנוסף לדברים האלה, יש גם את החלק של הדת בהסתה ובשנאה ללה"טב. "כולנו פנחס".

    כמה כיף להתחמם מהנאדים של שאר הבהמות בעדר ולשמור את האנרגיה המחשבתית לדברים חשובים כמו האח הגדול.

    ואנדר: זיו, אני מודה לך על התמונה המנטלית משובבת הנפש של פרות מפליצות 😛  מעבר לזה, מסכימה איתך בעניין תסמונת העדר.

  6. כשאח שלי יצא מהארון אמא שלי בכתה ואבא שלי כעס. שניהם, תודה לאל, שני הורים ליברלים מאד שלימדו את כולנו (הילדים) לשפוט אדם רק לפי אופיו ולא לפי כל דבר אחר – דת, גזע, מין ותספורת. אף פעם לא דיברנו על העדפות מיניות, אבל היה ברור לנו (שוב, הילדים) שגם פה הגישה זהה – למי איכפת מזה? מה שמעניין זה איזה בן אדם הוא.

    ובכל זאת, כשאח שלי יצא מהארון אמא שלי בכתה ואבא שלי כעס. הם לא עשו כלום לאח שלי, להפך – קיבלו אותו והבהירו לו שחברים שלו תמיד מוזמנים אלינו הביתה כמו החברות שלי. אבא ביקש שלא יפגינו גילויי חיבה פיזיים בפומבי (חיבוקים ונשיקות) כי קשה לו עם זה, אבל זהו.

    ככה משתנה הסביבה, אני חושב. בברור הם ספגו מהוריהם שלהם שלהיות הומו זה משהו לא טוב, ולכן רגשית היה להם קשה עם זה. אבל במהלך חייהם הם לקחו את הליברליות, שהם עצמם ספגו מהוריהם, צעד קדימה וברמה ההגיונית הכילו אותה גם על נטיות מיניות. כך שזה נשאר להם קשה – אבל הם החליטו שזו בעיה שלהם ולא של אח שלי.

    אנחנו (הילדים, פעם שלישית) לוקחים את זה יותר קדימה, לא הזיז לי בשיט שאח שלי יצא מהארון והייתי מאד מופתע מהתגובות של ההורים שלי. הסביבה משתנה, בהתמדה, אבל לפעמים צריך שני דורות כדי שהיא תשתנה מן הקצה אל הקצה וכדי להגיע למקום שבו אם הילדים שלי יצאו מהארון אני לא אבכה ולא אכעס – אני אבקש שילבשו סוודר.

    ואנדר: קודם כל, כל הכבוד להורים שבאמת עשו ככל יכולתם בשביל לקבל את הבן כפי שהוא. מה שכן, חשוב לי להדגיש: השיחה שלי בארוחת הצהריים שתיארתי לא היתה עם אנשים בגיל של ההורים שלנו ועם השקפת העולם של הדור שלהם. דיברתי עם נשים בטווח הגילאים של 25-35 שנה, כלומר עם בנות הדור שלי. מאוד קיוויתי שבדור שלנו, כפי שאתה אומר, לפחות אחת מהן תוכל להגיד לי שלא יזיז לה אם הבן שלה יגיד לה שהוא הומו. או לפחות שהיא לא תתעצב מזה עד כדי כך שהיא כבר תעדיף שהוא יהיה נכה.

  7. רציתי לכתוב שזה בדיוק האנשים שמעדיפים להטיל מום בילד שלהם כדי שהוא לא יהיה שונה (ואחר כך לצקצק בלשון על הברית שעושים לנשים באפריקה), אבל אז ראיתי שזיו כבר כתב את זה. אבל אני חושבת שהתשובה לשאלה למה אנשים מתנהגים ככה טמונה בפסקה האחרונה: אנשים אינטלגנטים (כמוך) מבינים שלא כדאי להביא ילדים לעולם. אינטלגנציה מסתבר, היא לא תכונה אבולוציונית, וככה האנושות נשארת טיפשה. הבהרה: אין באמור לעיל עידוד להבאת ילדים. ככל שהאנושות תפחת- טיפשה או אינטלגנטית- כה ייטב.

    ואנדר: רוזה, לא ידעתי שאת שייכת לקבוצה הדרוויניסטית שמאמינה שהגיע הזמן שהמין האנושי ייכחד :mrgreen: אני לא בטוחה שאני מאמינה בזה בעצמי, אבל בהחלט יש לי הרבה סימפטיה לאמונה הזו. אנחנו הזן המטומטם והמזיק ביותר עלי אדמות, בראש ובראשונה לעצמנו.

  8. ואן דר, אני אנסה לענות – אין לי ויכוח על זה שחשוב לתת לילד כלים להתמודד עם "הסביבה", לא משנה איזו "חריגות" יש לו. והדכאון הוא לא במקום, הוא חלק מכל תהליך הקבלה. אתה אוהב את הילד שלך אבל דואג ממה שיקרה לו אז אתה קצת עצוב או משהו. אתה משמש מקלט רגשי אבל גם דואג שהערסים מהשכבה יציקו לו. זה הכל.
    וכמו שאמרת, ואני מסכימה – זה לא כל כך קל.

  9. תשמעי – אני קורא את הפוסט הזה, ולא ממש יודע מה להרגיש:
    האם צריך לזלזל בטמטום של הבחורות האלה, או שפשוט לרחם עליהן ובעיקר על ילדיהן?
    כי גם אם הילדים שלהן לא "יחבטו לאותה קבוצה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב.. ), הם יספגו בבית אווירה של "הומו זה רע" ו"צריך להתרחק מהומואים".
    מפחיד אותי שיש עוד אנשים כל כך בורים בדור שלנו. פשוט מפחיד.

    "הפוסל במומו פוסל" הוא ביטוי שבדיוק מתאים לכאן.
    אם הילד שלי יבוא יום אחד ויאמר לי שהוא הומו, אני אשמח להכיר את בן-זוגו, ואני אחבק אותו בחום, ללא צל של ספק. הומוסקסואליות היא לא מחלה, היא לא פגם, והגיע הזמן שאנשים יפסיקו לחשוב שהיא כזו. הומוסקסאוליות היא דבר יפה ועדין בדיוק כמו רומנטיקה הטרוסקסואלית, ויש בה את כל הדברים היפים והמכוערים שיש בכל מערכת יחסים אחרת.

    בשנים האחרונות טענתי, שכל עניין המצעדים למיניהם, עושים רק עוול ל"קהילה" (וגם עצם ההגדרה "קהילה", כאילו היא גטו – עושות אפילו עוול גדול יותר). אני תמיד חשבתי, שדווקא אם לא יצעקו שהם הומואים בכל פינת רחוב, הם יתקבלו בצורה "חלקה" יותר. שהרי אני לא הולך ברחוב וצועק שאני הטרוסקסואל, ואני גם לא רואה בכך טעם. נטייתי המינית היא עניין אישי שלי, ואף אחד לא ישפוט אותי על פיה.
    כל עניין האקסטרווגנדיות הזו, של מצעדים והצהרות, פוגעים וגם יפגעו בעתיד בהומוסקסואלים. אבל כשאני קורא את מה שאת כותבת, אני מתחיל להרהר אם לא טעיתי במחשבה הזו. זה גם מתחיל לעורר בי מחשבות לא נחמדות על פאשיזם על רקע נטייה מינית.

    ושוב – זה פשוט מפחיד.

    ואנדר: גיא, אתה לא הולך ברחובות וצועק שאתה סטרייט כי זה מובן מאליו, זה המצב ה"נורמטיבי". לצעוק צריך רק כשלא רואים אותך ולא מתחשבים בצרכים שלך, ובטח שלא מעניקים לך זכויות. בכלל, ההתנגדות למצעדי הגאווה היא לא ברורה לי. לא חייבים להשתתף ולא חייבים לאהוב את זה, אבל למה לשנוא את זה כל כך?…

  10. הוי ואנדר, יש כל כך הרבה אנשים מטומטמים עם דעות קדומות בעולם, שהם הורים… הורים נורמטיבים, מחנכים, מסורים, אוהבים… רק מה – אההמ… צרי אופקים מאוד מאוד. מצד שני, יש גם הרבה הורים ואנשים, שגדלו עם הורים צרי אופקים וסביבה מלאה בדעות קדומות משונות, אשר הפכו לאנשים פתוחים ומקבלים את האחרים מהם.
    יש תקווה, אנחנו הופכים לחברה יותר הומניסטית ופלורליסטית, אבל זה לוקח זמן. מאות בשנים. ככה זה.

    ואנדר: כן, יש צדק בדבריך. עדיין, אני מקווה שזה ייקח קצת פחות זמן ממאות שנים.

  11. טקסט נפלא, שלא לדבר על האומץ שלך להרוס ארוחת צהרים.

    ואנדר: תודה! לגבי הריסת ארוחת הצהריים, אחרי האירוע חששתי שהן לא ידברו איתי יותר. אבל מסתבר שדיונים סוערים בזמן הארוחה לא נחשבים למזעזעים כל כך.

  12. אולי יותר קל לי להגיד, בתור אחת שלא יהיו לה ילדים ולכן לא תתמודד עם בעיות כאלה, שהקולגות שלך מדברות שטויות, ומה זה כבר משנה עם מי הילד שוכב כל זמן שהוא מאושר. ובתיכון ובצבא יש סיכוי גבוה שהוא לא יהיה מאושר בכל מקרה, נטיות מיניות אחרות או לא. ולהשוות את זה לחירשות או עיוורון ולהעדיף הכל מאשר בן הומוסקסואל? זה פשוט טירוף.

    אני מסכימה עם זיו, החברה לא אוהבת יוצאי דופן באף צורה. אנשים שאני קוראת להם חברים קרובים ואהובים עשו ברית לילד שלהם כדי שלא יהיה שונה מאחרים. אנשים כאלה גם התחתנו כי ככה יהיה לילדים שלהם ולהורים שלהם יותר טוב (לדעתם).

    שמת לב איך כולם דואגים לאחרים בסיפורים האלה? אין להם בעיה עם הומואים אבל הם דואגים לילד. הם לא חושבים שחתונה זה חשוב אבל אמא תמיד רצתה טקס גדול והיא אוהבת אותה אז למה לא. זה יפה איך שכולם גם נאורים וגם אלטרואיסטים ובסוף יוצאים הכי שמרנים שיש.

    ואנדר: אני מעזה לחשוב שה"דאגה לילד" היא רק חצי מהסיבה. החצי השני הוא רתיעה אמיתית, אולי אפילו תחושת דחיה, מהילד בגלל הנטייה המינית שלו. וזה דבר שלהורים באמת קשה להודות בו, שהילד פתאום מגעיל או מבחיל אותם במידה מסוימת.

  13. התגובה של ה"שעועית" שאמרה שהיא מעדיפה בן חירש על בן הומו לא ממש הפתיעה אותי(אבל כן שרפה לי פיוז..)
    ולמה לא הפתיעה? כי כשחושבים מה מרתיע אימהות כאלו במחשבה על בן הומו,אלו יכולות להיות הסיבות הבאות(לא בהכרח בסדר הזה):
    *הוא לא יביא לי נכדים
    * יש לו בעיה נפשית כי… זה מה שאומרים על הומואים
    *הסביבה תחרים אותו
    לכן ואנדר,בפעם הבאה תהיי יותר יצירתית 😉 ותשאלי את השאלה הבאה: האם הייתן מעדיפות בן שהוא גם עקר,גם חולה נפש וגם אנטי חברתי,או בן הומו?
    בתקווה שהן יבינו את חוסר ההיגיון בתשובה של חברתן ה"שעועית",אלא אם כן גאונה אחרת תקפוץ ותגיד "אבל רגע,שתי האופציות הן אותו דבר" וזה כבר אמור לסמן לנו שחבל על הזמן,גם ככה החיים קצרים.

    ואנדר: כן, אבל בנים עקרים, חולי נפש ואנטי-חברתיים לא בהכרח מתנשקים עם בנים אחרים. איכשהו, נראה לי שזו הבעיה האמיתית, לא משנה כמה ההורים מעדיפים לחשוב שהם מגוננים על הילד…

  14. אחותי הגדולה יצאה מהארון לפני כך וכך שנים. אפילו כותבת על זה טור בטמקא יחסים. ולהורים שלי – שהם שני אנשים נהדרים וליברליים למדי – היה מאוד קשה עם זה. אני זוכר דיון על האם מותר או אסור לה להביא בנות זוג הביתה (ההורים היו בצד של האסור, כמובן) שבו עלה הטיעון מקפיא הדם "יש ילדה בבית" (יש לי גם אחות נורא קטנה). והזדעזעתי. וזה גם היה לי מוזר, כי אני רואה את עצמי כבן אדם מאוד מקבל ופתוח ולא-עובדיה-יוסף בכלל, וברור לי שזה לא בא לי מהאוויר, ושלחינוך שקיבלתי בבית יש חלק בזה.
    לקח לי זמן להבין שלאנשים יש קבעונות. יש תפישת עולם שמניחה סדר מסוים, יש נכון ולא נכון. הומוסקסואלים זה "ההם", בדיוק כמו שעוורים, חרשים, חולי סרטן, כושים וכיו"ב זה "ההם". האנשים שיודעים על קיומם, אבל הוא לא בכאן ובעכשיו שךנו, הוא לא חלק מהיקום המיידי שלנו. זה הסדר של העולם. הבשורה, שאדם קרוב אליך – מה קרוב, בשר מבשרך, שווארמה מפיתתך – חלה, לא עלינו, בלוקמיה היא בשורה שמערערת את סדר העולם שלך. זה לא נכון, זה לא הסדר שבו הדברים אמורים להיות. זה עצוב. אנחנו יודעים שיש בעולם חולי לוקמיה. אולי כמה מחברנו הטובים ביותר הם חולי לוקמיה. אנחנו פשוט לא חשבנו לרגע שגם אצלנו במשפחה יכולה להיות לוקמיה.
    אצל הרבה מאוד אנשים הקבעונות האלה שמורים לא רק למחלות קשות, אלא גם למצבים ובחירות אחרים. זה קורה כי כהורים וכאנשים – אני לא אף אחד מהשניים, אבל כך שמעתי – סדר העולם שלנו עבור הילדים שלנו לא כולל רק את "שיהיו בריאים".
    לא מזמן קראתי על סיפור מזעזע בארה"ב. נער מבוגר יחסית תקף מינית בת חמש, ולאחר מכן סיפר על כך לאמו. היא סיפרה על כך לאביו, והאב הגיע הביתה, שלף אקדח, הוציא את הילד החוצה וירה בו מטווח אפס. ובזמן שכבן להורים לא יכולתי שלא לגנות את האבא הזה על המעשה הנורא, כקרבן פדופיליה לא יכולתי שלא להעריך אותו קצת, ושנאתי את עצמי על הריזנטמנט הזה, שגורם לי לחשוב ככה. אני לא יודע מה הייתי עושה אם הבן שלי היה מתברר כעבריין מין. או אם היה מתברר לי שהבת שלי היא קרבן אונס. או אם הייתי יודע שהבן שלי מזריק הרואין, או הולך לזונות, או נכנס לפוליטיקה או חוזר בתשובה. הייתי מקבל אותו, סביר להניח – אבל זה היה לי מאוד מאוד עצוב. והייתי אומר משהו כמו "הסביבה לא מתייחסת טוב לקרבנות אונס" או "פוליטיקאים עובדים שעות ארוכות מדי ואין להם זמן למשפחה" כדי להצדיק את זה, כי אתה לא יכול להיות כן מספיק עם קולגות כדי לומר "זה שובר את תפישת הסדר העולמי שלי".
    בשישי בערב, אחרי שהתאמצה להכין את האוכל בסירים ובכלים שבהם היא משתמשת רק בשבילו, מישהי שאני מכיר יושבת עם בנה, חובש מגבעת, ורעייתו עטויית השביס. קל לה? הרי הילד בריא, מאושר ופעיל מינית. ובכל זאת זה עצוב לה – כי הילד הולך בדרך שהיא לא מכירה ולא יכולה לעמוד לצדו בה, כי מה שהיא יודעת על העולם נסדק. זה די עצוב.
    אז נכון, אנשים צריכים שהומוסקסואליות – בדיוק, אגב, כמו חזרה בתשובה – היא חלק מהספקטרום של הבחירות שהילד יכול לעשות, להכניס אותה לתפישת הסדר שלהם. אל תדאגי, אותה אמא לאותו ילד הומו כבר עושה זאת ברגעים אלה ממש. אבל כלום לא קורה מיד, והתהליכים האלה לוקחים המון המון זמן, והם בלתי רציונליים לחלוטין. לבקש מאנשים לבנות מחדש את סדר העולם שהם בילו – מה, עשרים פלוס, שלושים פלוס שנים? – את כל חייהם כדי לבנותו מסביבם, בדיון תיאורטי סביב פשטידה וחזה עוף, זו אינה גזירה שהציבור יכול לעמוד בה. הסביבה כבר משתנה, יקירה. לפני חמישים שנה אף אחת מהיושבות לשולחן לא הייתה חושבת שזה לא נורא.
    אה, ומה זאת אומרת? דורשים ואן-דר-תינוקת (כמו חתולה, אצל ירושלמים מסוימים כל פעוט הוא "תינוקת" עד גיל שנתיים, בערך). לאלתר. 🙂

    *כל הילדים שלי שכתבתי עליהם בתגובה זו הם וירטואליים בלבד.

    ואנדר: נמרוד, מצד אחד, אני מסכימה עם כל מילה שכתבת, לגבי הקושי של החברה לקבל שונות והאיטיות שבה התהליכים האלה קורים. בנוסף, אני מאוד מעריכה הורים שמצליחים להתמודד עם בשורות מרות כאלה (מבחינתם) ולתמוך בילד. מצד שני, חשוב לי להוות בעצמי סמן קצת יותר קיצוני ולסרב לקבל את התיוג של הומואים כחולים. יותר מדי הבנה וסלחנות כלפי הגישה הזו לא ממש תאפשר שינוי, גם לא זוחל.

    אה, ולא ידעתי על המוזרות הזו אצל הירושלמים 😀  אתם עם מוזר, אתם…

  15. תראי, אפשר לחשוב על מיליון סיבות למה אנשים לא מוכנים לקבל להט"ב, וכמה מהן כבר הופיעו כאן בתגובות. אני חושבת שאפשר להוסיף עוד סיבה. אנשים לא חושבים. אנשים מגיבים אוטומטית לדברים שקורים ביום יום, תגובות שהן אפילו לא שלהם אלא של ההורים שלהם, או של המבוגר שהם כילדים תפסו כאחראי ודומיננטי. אני לא מכירה הרבה אנשים שעצרו באיזשהו שלב בחיים שלהם, ועשו רטרוספקטיבה של מי הם ומה הם, ואם התגובות שלהם והאמונות שלהם הם (א) באמת שלהם, ו(ב) עדיין רלבנטיים למי שהם עכשיו. כי אנשים משתנים. כל אדם שאנחנו פוגשים משנה אותנו טיפה. במיוחד אלה שנוגעים בנו (פיזית ו/או מנטלית). החברות שלך גם לא חשבו, הן הגיבו אוטומטית. אנשים כמוך כן עוצרים לחשוב, ויכול להיות שהשיחה אותה תיארת כאן תיגע בן ותגרום להן לעצור רגע ולחשוב. ברגע שמחשבה תהיה מעורבת פה, יתכן שינוי. מצד שני, מחשבה דורשת טרחה והשקעה כל כך מרובים, שאני בספק אם השלוש יעצרו ויחשבו. זאת גם הסיבה, לדעתי, שהן עדיין מדברות איתן. לך אכפת, להן פחות. זו היתה "כולה" שיחה בזמן האוכל, לא משהו חשוב.
    אז תמשיכי לחשוב, יקירתי, ולדבר, ולגעת. זה מאד חשוב, ורק מוסיף גם לך וגם לאנשים סביבך. שאפו.

    ואנדר: תודה יקירתי, ואני בהחלט מקווה שהשיחה הזיזה אצלן משהו, ולו גם במעט.

  16. פוסט חשוב ואמיץ, ואמיצה מי שמתעקשת כך בארוחת צהרים עם קולגות מהעבודה.

    בהצגה חביבה שראיתי פעם, היו שני זוגות תקועים בצימר, אשתו של אחד מהם נכנסה לחדר וראתה את בעלה עם הגבר השני במצב עדין, היא קראה בקול:

    "איך אוכל לספר את זה בחדר המורים??!!!"

    אני חושב שהרתיעה הגדולה של הורים נובעת מהפחד שלהם מאיך יתייחסו אליהם בחברה, ולא איך ירגיש הבן ההומו.

    ואנדר: גם זה ללא ספק חלק מהעניין, ההיבט של "מה יגידו השכנים". צודק!

  17. רק חשוב להדגיש שהכללתו של אחמדאיניג'אד בפוסט הזה לא ראויה. הוא לא בור ואטום (המממ…) ואין לו בעיה עם הומואים, פשוט באיראן אין כאלה בכלל…הוא בעצמו אמר ככה! 😡

  18. הסמלילים האלה שנדחפים כל פעם ששמים סוגריים עם עוד סימן פיסוק!. התכוונתי רק לאחרון הכועס.

    ואנדר: לא נורא, התגובה יותר מעניינת בצורה כזו 😉

  19. תגידי- גולאש הכינה אותו לבד או קנתה?

    ואנדר: דומני שקנתה. מדוע? מעוניינת במתכון? 🙂 

  20. רק להגיד שבכל מצב היתי מעדיף בן הומו על בן חוזר בתשובה.

    ואנדר: אכזרי מעט, אבל אני מבינה את העמדה הזו. לכאורה, זה נשמע קשה באותה מידה כמו לא לקבל בן הומו, אבל עבורי, בעוד שנטייה מינית היא לא עניין של בחירה, חזרה בתשובה היא בהחלט כן.

  21. לרוב אני לא מגיבה על אף שאני נהנית לקרוא את הבלוג שלך כבר והזלתי לא מעט דמעות בחודשים האחרונים…
    אבל כיון שבפוסטים האחרונים הייתה מגמה מסוימת אני חייבת להגיד שהמון מהתגובות ה"נאורות" היו אלימות (מילולית) ולא סובלניות בעליל.
    אמי שתזכה לחיים ארוכים אשה שמרנית ומעט גזענית שאינה מסתירה את דעותיה, שבשבילה הומו=סוטה, ערבי=אויב, לא הייתה מעלה בדעתה לאסור כניסה של בת זוגתי התיאורטית
    ואם רחמנא ליצלן הייתי באה הביתה עם ערבי היא לא הייתה עושה לו או לי פרצופים.
    בעיניה זו סטיה וזה טמטום אבל מכיוון שהיא אוהבת אותי "אני אקבל ואוהב אותך גם סוטה ומטומטמת" ציטוט מדויק על שאלה בזמן גיל ההתבגרות כשהזהות המינית הייתה מבולבלת ואחוות עמים זרמה בעורקיי.
    פלורליזם זו קבלה של דרך חיים שונה משלי וחשיבה אחרת גם אם היא מנוגדת להשקפתי, להגיד אני מעדיף בן הומו מחוזר בתשובה זה חסר סובלנות באותה מידה כמו חברותייך לעבודה, אין מה להתגאות בליברליזם ולקרוא לאדם חירש או עיוור = נכה. המושג הזה יצא מהמילון הרפואי לפני יותר מ20 שנה, נכות זו תפיסה חברתית על מה חסר לך. לאדם עיוור לאוו דווקא חסרה ראיה חסר לו שהחברה תהיה מותאמת לעיוורים, ומבחינתה של חברתך לעבודה חסך גופני הוא פחות חמור מחסך חברתי או מחסך נורמטיבי (על פי הגדרתה). יפה לה, גם אני מעדיפה ילד חרש מילד עם לקות חברתית. ואולי אני אסחף קצת כיוון שאין לי ילדים ואומר שאני מעדיפה ילד עם תסמונת דאון מאושר מילד עם איי קיו הכי גבוה ודכאוני. בתפיסה שלי חשוב להיות מאושר. בתפיסה של חברתך חשוב להיות בעל נטיה מינית מסויימת. ועדיין אם יוולד לי ילד ויתברר שהוא בעל נטיות דכאוניות , מותר יהיה לי להיות מאוכזבת ואפילו עצובה. קבלה זה לא אומר הסכמה עם אורח חיים או השקפת עולם אלא יכולת לאהוב למרות השוני.

    ואנדר: קודם כל, ברוכה הבאה. אני מקבלת בברכה כל דעה שמובעת בבלוג הזה, כל עוד לא מדובר בדברי שטנה ממש או הסתה או התקפה אישית על מישהו. זכותך המלאה לחשוב שתגובות מסוימות מעידות על צרות-אופקים של המגיב/ה, בדיוק כפי שלהם מותר לא להסכים עם התגובה שלך. לי אישית נראה שחשוב לדון גם בדעות לא כל-כך נחמדות ולא "פוליטיקלי קורקט", וזה בדיוק מה שעשיתי עם הבנות בארוחת הצהריים. אני לא טוענת שאסור להן לחשוב כפי שהן חושבות, אני אומרת שזה מטורף בעיני. זכותן, וזכותי.

    לגופו של עניין: לכל הורה פוטנציאלי יש העדפות לגבי ילדים. יש הורים שיעדיפו ילד עיוור, חירש ופסיכופט, העיקר שיהיה בלונדיני ותכול-עיניים וייראה יפה בתמונות (אני מגזימה בכוונה), ויש הורים שיעדיפו ילד עם פיגור שכלי ושיתוק-מוחין מאשר ילד דכאוני או סכיזופרן. ברור לחלוטין שבאופן כללי, הורים שואפים שהילד יהיה כמה שיותר בריא וכמה שיותר "מוצלח". מישהו באחת התגובות אמר משהו דומה למה שאמרת כאן, לגבי העובדה שמה שהופך עיוורון או חירשות לנכות היא חוסר ההתאמה של הסביבה. נכון, ובכל זאת זו נכות. אם אני צולעת ברגל אחת, אני לא אגיד שזו לא אני שמוגבלת, העולם פשוט לא בנוי לאנשים עם רגל אחת צולעת. יש לי רגל צולעת, מה לעשות? זה לא מוריד מערכי, זה לא הופך את החיים שלי לטרגדיה, זה פשוט אומר שיש דבר אחר שאני עושה בצורה שונה מאחרים, דבר אחד שמגביל אותי. וזה בסדר. העניין הוא שנטייה מינית היא לא מגבלה. היא דבר בלתי נראה, עד שמישהו מעז לצאת מהארון, ואז יש לאנשים מסוימים מגבלה במוח שלהם-עצמם, שבאה לידי ביטוי.

    עכשיו, על המשפט האחרון שכתבת – "קבלה זה לא אומר הסכמה עם אורח חיים או השקפת עולם אלא יכולת לאהוב למרות השוני" – זה משפט נפלא, וצריך לפרסם אותו בראשי חוצות, מבחינתי. וזה מאוד נכון עבור השאלה של הורים וילדים. אבל אם אנחנו מדברים על הומואים ולסביות, הבעיה היא שלפעמים, לא צריך לאהוב את השונה אלא בעיקר לתת לו זכויות מלאות, וזה כבר גולש למקום של "הסכמה עם אורח חיים". אני לא צריכה לאהוב את אורח החיים של הבדואים (פויה, אוהלים, גמלים, חול בכל מקום), בשביל לומר שמגיע להם מים זורמים, חשמל וכל יתר הזכויות של תושבים במדינה הזו. אני לא צריכה לאהוב את אורח החיים של נטורי-קרתא (ואני לא), בשביל להגיד שמגיע להם ללבוש את הבגדים שהם רוצים ללבוש, ללכת ברחוב, להישמע ולהשמיע.  אז, כשמישהי שהיא הורה פוטנציאלי אומרת לי שמגעיל אותה לראות שני גברים מתנשקים ברחוב, זה לא אהבת השונה, ולא קבלה ולא נעליים. זו דעה קדומה.  ולזה אני מתנגדת. מותר לי. כי אם אני אקבל בהבנה (ובאהבה?) אנשים שמסרבים לקבל אותי כפי שאני, אני יורה לעצמי ברגל. לא כך?

  22. אגב, רק בשביל לערער על האקסיומה המובנת מאליה משום מה בעיני כולם, שהומואים סובלים בצבא, אני יכולה להעיד על כמה וכמה מחבריי ההומואים (והלסביות) שהיה להם לגמרי סבבה בצבא, ואחד מהם (שעשה שירות קרבי) גם יעיד בשמחה שזו היתה אחת התקופות הטובות והחשובות בחיים שלו.

    זהו.

    ואנדר: תודה רבה על התגובה הזו. באמת שאין לי יכולת להעיד בעצמי על אופי השירות הצבאי של הומואים/לסביות, טוב לשמוע שזה לא אסון כמו שאנשים מסוימים חושבים.

  23. חבל שאני לא יכולה להגיב מיד אחרי הדברים שענית… אז דבר ראשון לא בזכויות עסקינן, לכל אדם מגיע זכויות, קודם את דברת על יחס הורים וילדים, וכן כמו שאת תומר ק. יגעיל שהבן שלו (חס וחלילה) פינגווין שחי על חשבון הציבור את חברתך יגעיל 2 גברים שמתנשקים ומישהו אחר יגעל מהריר שמזיל ילדו עם שיתוק המוחין וכן אני משווה,בעיני להגעל מריר של הילד שלך זה לא פחות מעליב ופוגע מלהגעל מנטייתו המינית. ולגבי נכויות, כיוון שאני עובדת בתחום אני חייבת להגיד שהגישה שלך מאוד שמרנית- אולי מחוסר ידע ואולי כי זכותך לדעה כזו, מה זה מגבלה? על פי מה את קובעת שמישהו מוגבל? אדם בריא ב4 גפיו שעובד במפעל בסין ושם גם יסיים את חייו למרות שחלומותיו שונים לגמרי פחות מוגבל מסטיבן הוקינג (שהוא דוגמא קיצונית למוגבלות על פי הגדרתך) ברור שקל יותר להיות עם יד מאשר בלי, אבל בחברה שלנו עדיף אולי להיות דוגמנית רזה ללא רגל מאשר עם 2 רגליים ומאוד מכוערת ומכך משתמע שכיעור זו נכות?! השאלה היא איך את וחברתך מתיחסים לדברים, וזה כמו שאמרת יפה קודם תלוי בך (השינוי מתחיל בתוכי :mrgreen:).
    ולגבי לירות לעצמך ברגל, כן, זה חלק מהפלורליזם, אם את מקבלת את השונה את לא יכולה להגביל ולהגיד רק את השונה שאוהב אותי ומסכים לדעותיי (יותר נכון את יכולה אבל זה כבר לא ממש פלורליזם…). אני מקבלת גם את חבריי שחושבים שאני פחות חכמה כי אני בת (עדיין קיימים כאלו) ומופתעים כל פעם מחדש שקיבלתי יותר מהם בפסיכומטרי, אוניברסיטה ועוד דברים שנחשבים בעיניהם כמדד לשכל והצלחה. ההורים של אותו הומו שנגעלים מהנשיקה שלו ושל בן זוגו אולי עם שנים ישמחו שבנם מאושר אך עדיין יהיה להם קשה לקבל את אורח חייו, וזכותם. זה לא הופך אותם להורים גרועים כל עוד הם ממשיכים לקבל אותו ואת בן זוגו בביתם, בדיוק כמו שלהורה מותר להגעל מהריר של ילדו כלעוד הוא מנגב אותו ודואג שיהיה לו נעים ויבש.

    ואנדר: מופתעת, אנחנו נאלץ להסכים שלא להסכים לגבי חלק מהדברים. נראה לי שאת וגם המגיבה שאחריך (שמיד אתפנה להגיב לדבריה) נתפסתן לדוגמה שנתתי ומתחילות להתקיף אותי בעניין הנכות/מוגבלות, וזה לחלוטין מפספס את הנקודה. מעולם לא טענתי שנכים מגעילים אותי, ולא טענתי שהורים צריכים להיגעל מנכים. כל הטענה שלי נסבה סביב הנקודה של קושי לגדל ילד עם מוגבלות או נכות, לעומת הקושי של לגדל – או להתמודד עם – ילד עם נטייה מינית מסוימת. עם כל הכבוד לגאונות של סטיבן הוקינג, הוא דורש הרבה יותר טיפול ועזרה מאשר ילד סיני שיכול ללכת בעצמו, לאכול בעצמו, לנשום בעצמו. למי שצריך לטפל באנשים האלה, זה משנה הרבה מאוד. אגב, למה את מניחה שהגישה שלי היא כזאת מחוסר ידע? מנין לך לדעת שאני לא מכירה אנשים נכים או מוגבלים, ושהם חלק חשוב מהחיים שלי, אז אני מבינה בדיוק באילו קשיים מדובר?… לידיעתך, אני לא כל כך בורה בעניין. באמת שלא.

    לגבי זה שאת מקבלת את החברים שלך שחושבים שאת פחות חכמה כי את בת: חביבתי, זכותך המלאה כמובן, אבל כל מי שהיה חושב שאני פחות חכמה כי אני בת, לא היה חבר שלי, נקודה. מדובר באדם שלא רואה אותי ממטר, אז אין לי מה להתחבר עם אדם כזה. את כמובן מוזמן להגיב לתגובה שלי, אבל נראה לי שאנחנו באמת נמשיך להסכים שלא להסכים.

  24. נתת לעצמך פטור קל לאחר הביקורות שקיבלת על יחסך הלא נאור בעליל (בלשון המעטה) כלפי אנשים נכים ומוגבלים. כל מה שאמרת לגבי הומואים חל גם על נכים, אם כי כמובן בשינויים מסוימים – במידה רבה הסביבה היא שמגבילה את האדם המוגבל והיא שעושה אותו/ה נכה. היחס החברתי לנכים הוא טרגדיה גדולה ומקור לסבל, במקרים רבים יותר מהנכות עצמה ובעיקר במקרים של חרשים ועיוורים. תתחילי לקרוא ולהחשף לגישות ביקורתיות למוגבלות ותמצאי עולם ומלואו ואז תנסי לכתוב שוב את הפוסט שכתבת שהוגדר על ידי קוראים כ"נפלא", "חשוב" ו"אמיץ" ועוד כהנה וכהנה. אני חושבת שהוא מצער ומעיד על כך שלכל אחת יש את המקומות בהם היא מבטאת בורות ואטימות, ובקיצור – כל מה שהפנית כלפי חברותייך…
    ואסיים במילותיך: “אבל את הסביבה!! את לא מבינה את זה?? אני הסביבה, ואת הסביבה, וכולם הסביבה!! אם אנחנו לא נשנה את דעתנו, אדם אחד בכל פעם, הסביבה לעולם לא תשתנה!!"
    עכשיו תחשבי על מוגבלויות ותראי כמה הפוסט שלך לא משנה את הסביבה אלא ממשיך להציח את יחסה הפוגעני כלפי נכים.
    מה שכן – את באמת כותבת יפה מאוד.

    ואנדר: וואו, איך אני אוהבת תגובות מתנשאות :mrgreen: במיוחד תגובות מתנשאות ונוזפות במסווה של מסר חינוכי. רק לידיעה: אמנם אני מקבלת בברכה דעות שונות, בפרט אלה שמנוגדות לשלי, אבל אמירות פטרוניות כגון "תתחילי לקרוא ואז תביני", או "עכשיו תחשבי ותראי בלה בלה", קצת פורעות את נוצותיי. בכל זאת זה הבלוג שלי, כלומר הדיקטטורה הנאורה הקטנה שלי בבלוגוספירה. ודיקטטורים לא אוהבים כשמתייחסים אליהם כמו אל ילדים קטנים וטפשים.

    טוב, לגופו של עניין. כפי שכתבתי למופתעת שמעליך, אני לא עד כדי כך בורה בעניין הנכות. אני יודעת שהיחס של החברה הוא מקור לסבל רב. יחד עם זאת, אני יודעת שמוגבלות פיזית היא דבר אובייקטיבי. כל היחס האוהד בעולם של החברה לא יגרום לאדם שלא יכול ללכת לבד, לקום ולצעוד למטבח כדי להכין לו סנדוויץ'. כל היחס האוהד שבעולם לא יגרום לאדם עיוור להתחיל ליהנות מסרטי תלת-ממד. כל היחס האוהד שבעולם לא יאפשר לאדם שזקוק למכונת הנשמה להתחיל לנשום בכוחות עצמו. זה יעזור, כמובן, אבל זה לא ישנה את יכולת התנועה או היכולת החושית של האדם המוגבל.

    אחת מהחברות הטובות שלי אי-פעם היתה נכה, משותקת מהחזה ומטה. היא היתה אדם נפלא, חכם, רגיש, נותן, אוהב. עילוי אינטלקטואלי, כישרון בלתי רגיל. היא נפטרה בגיל 22 מהצטננות קלה, שהסתבכה והגיעה לידי כשל נשימתי, בגלל שהגוף שלה היה חלש מכדי להיאבק בזה. אין כוח עלי אדמות שישכנע אותי שאם הסביבה היתה מקבלת יותר, היא היתה מצליחה לשרוד (אגב, הסביבה שלה היתה תומכת מאין כמוה). המוגבלות שלה היתה אמיתית, אובייקטיבית, וכואבת מאוד. זה לא משנה את העובדה שאהבתי אותה בכל לבי. אז שמישהו בא ואומר לי שהוא מעדיף שהילדה שלו תמות מכשל נשימתי בגיל צעיר מאשר שתהיה לסבית? המממ. כן, את צודקת, בהחלט מגיע לי מכות על דברי הבלע שכתבתי. אין ספק.

  25. במה התגובה שלי מתנשאת יותר מהפוסט? גם את מזדעדעת, כועסת, מתפרצת. מותר להוציא קצת אנרגיות בויכוח הזה ולהתעקש לעמוד על דברים שאולי לא ראית. את גם בהחלט לא ילדה קטנה וטיפשה, אלא (כנראה) אישה בוגרת המבקשבת לקיים דיון על צדק חברתי – דיון כואב ונוקב.
    אני חושבת שההתנסות הכואבת שלך עם נכות משמעותית מאוד אבל עדיין לא "משחררת" את הסבטקסט שבפוסט שלך ביחס לנכות. אני עדיין חושבת שלו היתה בך התקוממות אישית לגבי יחס החברה לנכים כמו ליחס להומואים לא היה יוצא תחת ידייך טקסט כזה.
    השאלה היא: למה נועדה ההשוואה בין הומואים לנכים? מדוע יש "להשתמש" בנכים על מנת להדגים את קיצוניות היחס של חברותייך לחיים כהומו או לסבית?
    זה לא "הורדת ידיים", את לא צריכה לענות לי, וגם לא חייבים להסכים. ובטח שלא מגיעות לך "מכות", גם לא מטאפוריות. להפך – חשוב וצריך להעלות את הדברים הגלויים והסמויים על סדר היום.

    ואנדר:  קודם כל, בוודאי שאני קטנה וטיפשה, ולראייה, הנני מיידה בך באופן וירטואלי מאפינס עם אוכמניות ברגעים אלה ממש. כאמור, זו הדיקטטורה הקטנה שלי בבלוגוספירה.

    לגופו של עניין, ואני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני אגיב לגבי זה: השימוש בדוגמה של נכים לא היה מיועד להדגים את הבעייתיות ביחס של החברה לנכים. הוא היה מיועד להדגים את הבעייתיות שבתפיסה של הומוסקסואליות כמשהו שהוא בשורה מרה כל כך, שאפילו נכות, סרטן סופני ושואה גרעינית עדיפים עליה. הציטוטים שהבאתי כאן הם רק חלק ממה שהתנהל באותה שיחה (וכן, אני יודעת שלא היתה לך דרך לדעת את זה). אין לי מושג אם טוב יותר או רע יותר להיות נכה או הומו מבחינה סובייקטיבית, אין רע באף אחד מהם, רק שבנכות יש קושי אובייקטיבי שבפשטות לא קיים בנטייה מינית. אם את לא מבינה את הנקודה הזו, הרי שפספסת את המטרה של הפוסט כולו ואת רק מתעקשת להשתמש בבמה זו כאמצעי להשתלח בכותבת הפוסט על דעותיה הקדומות כנגד נכים, לכאורה, דבר שלא היה ולא נברא.

    אגב, אם הייתי משווה הומואים לכושים, היו הכושים נעלבים ממני; אם הייתי משווה הומואים למסוממים או אלכוהוליסטים, היו המסוממים או האלכוהוליסטים נעלבים ממני; אם הייתי משווה הומואים לשמנים, היו השמנים נעלבים ממני (וזה היה משעשע למדי, כי גם אני שמנה), ואם הייתי משווה הומואים לחולי נפש, היו חולי הנפש נעלבים ממני. אולי כדאי להשוות הומואים לקרפדות מוכות-צרעת? הן לא קוראות את הבלוג הזה ולא יוכלו להיעלב. כן, נראה לי שהגענו לפתרון – בפעם הבאה שאדבר על נושא שנוי במחלוקת, אתייחס לצורך הדוגמה לקרפדות מוכות-צרעת בלבד. מצוין, אני שמחה שדיברנו!

  26. האמת , נחמד לי לא להסכים איתך 🙂 את עושה את זה בצורה ממש כיפית, וחלילה לא התכוונתי להגיד שאת לא יודעת פשוט בסביבה שלי הדיון על מה היא מוגבלות/נכות זה עניין בוער ואני לא יודעת עד כמה זה נוגע או נמצא במודעות של שאר החברה.
    החברים שלי אולי מפגרים בכמה מובנים (ושומעים זאת ממני שוב ושוב…) אבל גם הם לומדים עם השנים ובנתיים אני מוערכת על ידם כבת אבל חכמה ובתקווה שככל שיהיו להם חברות יותר חכמות כך דעתם הכללית על בנות תשתנה 🙂
    ובא לציון גואל 🙂

    ואנדר: אכן. אני אשתה לכבוד זה!

  27. הפוסט הזה הצליח להוציא אותי מעמדת ה"קורא-הפאסיבי-שלא-מגיב-ורק-מהנהן-עם-הראש-כשהוא-קורא-אותך" (אגב, אני קורא את הבלוג שלך מהפוסט הראשון שלו, בעקבות היח"צ ששרון ד.קטנים נתנה בבלוגה היא).

    בתור אבא לילדה מתוקה-ומקסימה-שאין-דברים-כאלה אני מתחלחל מלחשוב על "מה יקרה כשהיא תהיה בת 16 עם החבר הראשון" (יש כאלה שטוענים שאני צריך לשנות את המספר ל-12… בררר….).
    באופן אישי מצאתי פתרון יצירתי לבעיה, ואני משריש אותו מגיל אפס: במקום קלטות של "דיג-דג-דוג" אני מראה לילדה סרטים פורנוגרפים של לסביות. יהיה לי הרבה יותר קל כאשר היא תגיע בגיל 16 עם חברה ותסגור את הדלת… -:)

    ואנדר: וואו, קורא ותיק! איזה כבוד :mrgreen:

    לגבי הקטנה, בהתחשב בעובדה שאחייניתי בת השנתיים וחצי כבר מצאה לעצמה "חבר" בגן, גם גיל 12 זה בבחינת הימור. בהצלחה… 😉

  28. אלה שהכי קונפורמיים לנורמות של החברה (שאבד עליה הכלח) הם אלה שהכי יסבלו בסוף – כי אין מישהו בעולם שלא שייך לאחת מקבוצות ה- "הם". יש כל כך הרבה קבוצות של "הם". אין אדם שהכול אצלו דגום ע"פ ספר החוקים הקשוח של החברה. לכן, מתייגי ה"סדר החברתי" האדוקים והצדיקים – הם בסופו של דבר הכי פגיעים וחשופים לדחייה חברתית – וקודם כל – שלהם את עצמם.

    משריצי ילדים בלונדיניים אשכנזים סטרייטים רזים כחולי עיניים אומללים שכמותם…. 😈

    ואנדר: שמאלנים, שכחת להוסיף. משריצי ילדים בלונדיניים סטרייטים רזים כחולי עיניים ושמאלנים  😛

  29. אני לא חושב שאת התגובה של ההורים צריך לשנות, אלא את התגובה של הסביבה להורים. במילים אחרות, הבעיה שלך הייתה צריכה להיות עם ההבנה האוטומטית של שלושתן לבעיה של האמא, שהיא כאין וכאפס לעומת הבעיה של הבן.

    ראשית, התגובה של ההורים היא אולי בעיה גדולה, אבל היא מינורית לעומת החיים עצמם, ואני לא מדבר בכלל על אנשים שבוהים בך כשאתה מתנשק עם גבר או אנשים שנגעלים מזה. אני מדבר על כל פוסטר וכל פרסומת וכל סדרת טלוויזיה וכל שיר וכל קוד חברתי ומנהג והרגל שאפשר לחשוב עליו שאומרים שיש בדיוק זוגיות אחת שאמורה להיות, וכל זוגיות אחרת (או אף יותר מרק שני אנשים) היא משהו שיש להשאיר בבית במקרה הרע או אם אפשר פשוט להכחיד "כי זה בריא יותר ולטובתך וכדי שיהיו לך חיים קלים". כל מי שאין לו מיניות סטרייטית נורמטיבית חי את חייו בסביבה שמנסה כל הזמן להכחיד את המיניות שלו, ועם זה הוא צריך להתמודד לא משנה מה אימא שלו אומרת.

    הן מניסיוני, והן מקריאת פוסטים כאלה ודומיהם, נראה שליברלים תמיד מתעסקים המון בתגובה של ההורים, וכמה קשה להם להישאר סובלניים כשפתאום זה אצלהם בבית. אבל כל ההבנה הזו היא הבעיה. אם הבת הייתה מביאה חבר ערבי הביתה ואבא שלה היה אומר "רק בבקשה אל תתנשקי איתו בתוך הבית, זה מגעיל אותי" גם הייתם נורא סימפטיים לדור שממנו הוא בא? החברה אכן סובלנית, מאוד סובלנית, כלפיי הומופוביים וכמה המיניות המגעילה של הומואים מפריעה להם ומקשה להם להסתובב ברחוב (ושמישהו בשם האלוהים יחשוב על הילדים!) ואנחנו כולנו צריכים להיות נורא נחמדים אליהם ולהבין שככה הם ואין ברירה.

    בולשיט. יש עדיין גזענות, ודאי שיש. אבל היא נהייתה מוקצה, והיום גם אם אתה מעדיף שהבת שלך לא תצא עם ערבי, בחיים לא תגיד בגאווה "אמרתי לה לא להביא אותו הביתה", ובטח שלא תקבל חיבוק מלטף מכל סביבתך האוהדת. אבל ברגע שאתה מספר שהבת שלך יצאה מהארון, אתה קורבן של כל ההומואים המוחצנים האלה, וכולם באים לעזור לך להתמודד עם הטראומה.

    אז בואו ניישר קו: אני אולי בוחר עם מי לצאת ועם מי לשכב, אבל הנטייה המינית שלי היא מה שיש. הגישה ההומופובית של הסביבה שלי היא עניין של בחירה, ועל כן אין שום שאלה של סובלנות כלפיי הראשונה, ושאלה דחופה של סובלנות כלפי האחרונה.

    ואנדר: גרייף, אני בהחלט מסכימה. רק נקודה אחת: מה שכתבת לגבי זה שמודל הזוגיות הסטרייטי נדחף תמיד לגרון של כולם, לא משנה מה הנטייה המינית שלהם, הוא די נכון, אבל מתחיל מעט להשתנות. טיפין-טיפין ואולי לא מספיק, אבל מתחילים לראות ניצנים של דוגמאות לזוגיות הומוסקסואלית גם בסרטים, תוכניות טלוויזיה וכו'. בדרך כלל הומואים בטלוויזיה משמשים כאתנחתא קומית, וזה מצער, אבל לא בכל המקרים. נקווה שזה יילך וישתפר.

  30. כן ככה.

  31. ממש ככה!

    כמו שלא צריך לשנות לי איזה צבע עור יש לבנאדם (זה לא יורד על הבגדים, בדוק), ככה גם לא משנה את מי הוא אוהב אצלו במיטה. כל עוד הוא לא פוגע באף אחד, אני בעד שיהיה מאושר.
    אני רוצה שיהיה עולם כמו נגיד בדוקטור הו או בטורצ'ווד, שכל העניין הזה הוא נון-אישיו.

  32. לפני שבועיים רבתי עם חבר בפייסבוק ריב פוליטי. הוא אמר — כן, אני יכול לדרוש שלום, ולרדוף שלום, אבל זה לא ריאליסטי, רוב בני האדם בחברה לא מתנהגים ככה, ולא יהיה לזה שום משמעות.
    ואמרתי לו (גם לו וגם לי יש קרובי משפחה הומואים או הומואיות או שניהם) שזה מזכיר את השיחות שפעם, לפני בערך עשור, ניהלנו על הומואיות. העלתי דוגמא שדומה מאוד למה שאת מספרת פה, והוא הגיב ב– זה לא ממש קשור, איתי.
    אבל זה בהחלט קשור. אלו שניים מתוך זיליון מקרים בהם אנשים "רציונליים" מתיקים את הכוח מתוכם אל תוך מושג ערטילאי של 'אנחנו', 'העם', 'החברה' וכו'… במקום לקחת אחריות על הקשרים האישיים שלהם והתכנים שהם מביאים אל הקשרים. אם נפסיק לסדר תירוצים לעצמנו כל הזמן, וניקח אחריות, החברה, האנחנו, העם… כל הקולקטיבים האלו שאנחנו רואים את עצמו כחלק בהם… מצבם יוטב מאוד.
    אני ממליץ לקרוא את 'הפוליטיקה של החוויה' של ר.ד. לאינג. בעיקרון יש שם פרק שלם שעוסק בתהליך הפסיכולוגי המסויים הזה.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: