פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 1, 2009

פחד ותיעוב בפתח שמיקווה

החל הדבר בשיחת טלפון בהולה לחברתי לומי (שם בדוי): "אל תשאלי", כך אני בפאניקה קלה, "הבת של בת דודה שלי חוגגת ביום ראשון בת-מצווה, והוזמנתי לאירוע. אבוי." – "מזלטוף", כך לומי, "מה הבעיה?" – "כל הארון שלי מלא טישרטים בלתי חגיגיים בעליל, ואין לי מה ללבוש לאירוע. הצילו!!"- "הממ", כך לומי בעדינות, "כמה אנשים יודעי דבר גילו לי בסוד שיש חנויות בארץ, שמציעות למכירה דברים שאפשר ללבוש אותם. בגדים, למשל". – "נו, כן", כך אני בהיסטריה, "אבל אין לי חוש אופנתי בשנקל, ולכן חזקה עלי שאבחר דווקא את החולצה הבלתי מחמיאה, המקושקשת והאווילית ביותר בכל החנות." – "יאללה יאללה", כך לומי, "יום רביעי, שש בערב, קניון פתח שמיקווה. הקפה עליך".

וכך התכנסנו לנו, צוות קטן ואמיץ, בקניון הגדול של פתח שמיקווה בערב רביעי. טרם כניסתנו לחנויות, חילקתי ללומי הוראות אחרונות לפני היציאה לקרב: "זכרי", כך אני, "המטרה היא לרכוש חולצה יפה אחת, גג שתיים, ובמחיר שלא יעלה על רבע משכורת חודשית. קאפיש? אם אני עושה סימנים של רצון לרכוש משהו יקר יותר, נא לגרור אותי בצווארוני החוצה". – "אל דאגה, ארביץ לך קשות במקרה הצורך", הבטיחה לי לומי נאמנה, "ואגנוב את ארנקך לפני שתספיקי לעשות נזק כלשהו". בשביל זה, כך אומרים, יש חברים.

לחנות הראשונה, ששמה מתחרז עם "מדהים לי", עוד נכנסנו בהתלהבות מסוימת. מוכרת טרוטת עיניים עם רמת התלהבות של חביצת שזיפים קידמה את פנינו בפיהוק: "אפשר לעזור?…" ביקשנו לראות חולצות. המוכרת הטרוטה השליכה לעברנו ערימה של סמרטוטים צבעוניים. מקץ נבירה קלה בערימה, הבנו שמכאן לא תבוא הישועה: למעשה, לומי בהתה ביצירות הצבעוניות, הגזורות בחתכים משונים, כשעל פניה הבעה של אימה ובעתה השמורה לגילוי מקרי של עכביש שעיר וזדוני במיוחד מתחת למיטה באישון לילה. "יש משהו אחר, אולי בגזרה פשוטה יותר?…" שאלתי בדחילו את המוכרת. "טוב, מה אתן רוצות?", התרגזה עלי הטרוטה, "זה מה שיש לנו". אמרנו יפה תודה, לא ברור למה, ויצאנו את המקום כשאנו מסכימות בינינו שזו היתה המוכרת עם תודעת השירות הנמוכה ביותר שראינו בכל ימי חיינו, ולו גם בפתח שמיקווה.

עם כניסתנו לחנות השניה, ששמה מתחרז עם "דייזי ליין", כבר לא טיפחנו תקוות גבוהות מדי. המוכרת – שהיתה פחות טרוטה אך לחלוטין מנותקת מהבקשה המקורית שלי (כאמור, חולצות בגזרה פשוטה ובלי קשקושים) – ניסתה לשווא להתאים לי כמה טוניקות עם כמות פרנזים, פאייטים, ניטים ושסעים שלא היתה מביישת את כל צוות הרקדנים בהופעה של מדונה. "אבל טוניקה מכסה את כל מה שאת רוצה להסתיר", כך המוכרת בחיוך קסום. "אני לא רוצה להסתיר שום דבר", כך אני בתגובה, "יש לי תחת גדול והטוניקה לא מסתירה אותו אלא נהפוך הוא – מדגישה אותו, ועוד מוסיפה לו פאייטים". במילים פשוטות: אם יש לי בחירה בין להיות סתם שמנה, או שמנה לבושה באוהל מנצנץ עם שסעים ופרנזים, אני מעדיפה את התוכעס שלי א-נטורל. למה אנשים (ובאופן ספציפי, מעצבי אופנה) סבורים שלהלביש נשים שמנות באוהלים זה דבר טוב?

נכנסנו לעוד מקום, ששמו מתחרז עם "באואר'ס", ושם בילינו בדיוק 10 שניות לפני שלומי משכה אותי בזרועי ואמרה לי "נסיגה, עכשיו". ברחנו לחנות הבאה בתור, ששמה מתחרז עם "בונות". שם קרה הלא-ייאמן: המוכרת, אישה צעירה וחביבה, הקשיבה לדברי בסבלנות ואז ניסתה למצוא חולצות לפי טעמי (!). נדיר ביותר. תוך זמן קצר, הצלחנו להעלות בחכתנו גופיה אחת נאה, מקושטת בטעם ובגזרה חלקה ונקייה; ועוד חולצה שאמנם יש לה שסעים בכתפיים, אבל למרבה הפתעתי, אכן הלמה אותי כפי שהבטיחה המוכרת. יצאנו משם עם תחושה שהאופנה בארץ הקודש אמנם במצב חמור ביותר, אבל פה ושם עוד אפשר למצוא איזה שביב של בד שלא מבייש את הפירמה.

עם שובי הביתה, הרמתי טלפון נלהב למפקדה העליונה, הלא היא ואן-דר-אמא:

"אמא, מצאתי שתי חולצות ללבוש ביום ראשון – אחת גופיה אלגנטית ואחת חולצה עם שסעים. מה דעתך, איזו ללבוש ליום ראשון?"

"גופיה?" כך ואן-דר-אמא בחשש, "כלומר, בלי שרוולים? יראו לך את הזרועות?"

"אה… כן".

"אבל אז יראו שאת שמנה".

רגע של דממה.

"אני באמת שמנה, אמא".

"כן", מיהרה אמא לתקן את עצמה, "התכוונתי שאני לא הייתי לובשת גופיה, אבל את יכולה אם זה נוח לך…"

"לא חשוב", התאוששתי בזריזות מהמפגן הפתאומי של חוסר פירגון אימהי, "אני אראה לך את שתי האופציות ואז נחליט".

בסופו של דבר, לבשתי את היצירה עם השסעים בכתפיים לבת המצווה, ועוד הרהבתי עוז והתאפרתי קצת. כטוב ליבי עלי בבגדים החדשים ובאיפור הנדיר (אני מתאפרת פעם בשנתיים, בערך), ביקשתי מבן-דודי אדום השיער לצלם אותי במצלמתו המשוכללת, כדי שאוכל להשוויץ בפני לומי על הביצוע המוצלח. ואן-דר-אבא, שצפה בבן-דודי מכוון את מצלמתו, שאל אותו בקול רם מכפי הצורך: "אתה בטוח שיש לך עדשה רחבה מספיק, כדי להכניס את כל האובייקט שלך לפריים?"

ה"אובייקט" פנתה בשלב זה לואן-דר-אמה ושאלה מה נהיה. "הוא סתם צוחק", כך זוגתו של האיש חסר הטאקט לעיתים תכופות שהוליד אותי, "עזבי שטויות".

לפעמים אני תוהה בשביל מה לטרוח.


Responses

  1. לא לטרוח. לחיות את החיים שלך, ולעזוב אותם בשקט. שישגעו אחת את השניה (ולהפך) כמה שהם רוצים, את לא שם.
    ותתחדשי! תבלי ותהני 🙂

    ואנדר: תודה! 🙂 מבלה ונהנית.

  2. לבי איתך. מעבר לזה אין לי שום דבר חכם / מעניין / מצחיק להגיד שנוגע ישירות לעניין.

    מה שכן, בהקשר של פתח תקווה:

    http://hebrew.anovamusicblog.com/?p=122

    ואנדר: "צגיש" זה בהונגרית? זה נשמע הונגרי.

  3. ואנדר, כמה התגעגעתי. נשמתי לא ידעה מנוחה.
    איך אפשר להותיר אותנו, קהל קוראייך הנאמן, שבועות ארוכים בלי הברקות כמו "מוכרת טרוטת עיניים עם רמת התלהבות של חביצת שזיפים" או "אני מעדיפה את התוכעס שלי א-נטורל"? הרי אין עוד מי שעושה את זה כמוך.
    (זה היה מסר מהעמותה למען פוסטים תכופים יותר מואן-דר-אחותך)
    חוצמזה, אם זכרוני משרתני (מה שבדרך כלל קורה, אבל את יודעת איך זה, הגיל עושה את שלו. אבאבישר טוען שאני סובל מינגצהיימר), ההורים שלך מפריזים ברמות של קליפים באמטיוי. את יפהפיה (גנבתי לגיא, אני יודע, אבל הוא יסלח לי).

    ואנדר: נמרוד, תודה 🙂 גם אני התגעגעתי, האמן לי. העבודה בזמן האחרון לא נותנת לי רגע מנוחה, ואין לי מספיק יכולת שכלית בשביל לכתוב משפטים כמו "הלכתי למכולת וקניתי גבינה תשע אחוז", שלא לדבר על "חביצת שזיפים" וכדומה. אני מבטיחה להשתדל יותר…

    ותודה על המחמאות *סומק רבתי* אעביר לואן-דר-הורים את חוות הדעת.

  4. נמרוד, יש מישהו באינטרווב שאתה לא מכיר אישית גם בחי?
    ותפתח קבוצה בפייסבוק לעמותה.

  5. גם אני מצטרף לעמותה של נמרוד (למען פוסטים תכופים יותר מואן-דר-אחותך).
    אנחנו באמת צריכים להשמיע יותר את קולנו בנושא חשוב זה.

    ואנדר: תודה לשניכם! 🙂

  6. אני מוחה בתוקף. אין כזה דבר חביצת שזיפים.

    ואנדר: בוודאי שיש. לוקחים שזיפים בשלים וחובצים אותם במרץ.

  7. מה שנמרוד אמר, חוץ מעניין המראה, שאותו אני לא מכירה. כבר שאלתי את קורא ה RSS שלי אם הוא רציני.

    אני כן קצת המומה מכך שיש הורים שמרשים לעצמם לפגוע ככה בילדים שלהם. אפילו בימי השמנים ביותר ההורים שלי בחיים לא היו אומרים משהו מעליב לגבי המשקל שלי. הם הרשו לעצמם להתבדח על חשבונו רק אחרי שירדתי.

    ואנדר: מה שעצוב זה שמבחינתם זו לא פגיעה בכלל. אמא פשוט סבורה שנשים שמנות צריכות להסתיר את עצמן כמה שיותר, ואבא… טוב, לאבא יש חוש הומור שמצחיק רק את עצמו לפעמים. אבל הוא עצמו היה שמן למדי שנים לא מעטות בחייו, אז זה גם מעין הומור עצמי. סוג של.

  8. אני מצטרף לקריאה לפוסטים תכופים יותר. כל פעם שה-RSS שלי נדלק עם ואן דר גראף, אני יודע שהתווסף לרשת עוד פוסט מענג באופן יוצא דופן.

    ואנדר: אוטו פוקוס, תודה… אבל זו בדיוק הבעיה – אני לא רוצה לכתוב פוסטים משעממים, לכן אני מחכה עד שיש לי כוח לכתוב משהו משעשע ומוצלח באמת.

  9. אמיתי – לא.
    ואנדר – אל תודי לי, החלק שלי בסיפור היה אפסי למדי.

  10. ואנדר המופלאה מכל,

    צר לי לאכזב אותך אך חוששתני שגם אם ממש תתאמצי לא תצליחי לכתוב פוסטים משעממים. יש גבינות 9%, אצבעות רגליים וברווזוני גומי שממתינים עד בלי די שתכתבי עליהם, כמו שרק את יודעת ויכולה.

    אה, ואין לי מושג איך את ניראת אבל במקרה שלך: כמה שיהיה יותר ממך בעולם – יותר טוב!!! 🙂

  11. אין לך מושג כמה התגעגעתי.
    אין יום שאני לא עובר בבלוג שלך לראות מה נתחדש. אין יום! לפעמים אפילו פעמיים ביום!
    ככה עושים גמילה קרה מהסם ששמו ואנדר? נו באמת…

    לגבי העניין עצמו – אני אחזור על זה שוב ושוב – את בחורה יפהפיה. י-פ-ה-פ-י-ה-!
    אני כל כך שמח לשמוע על הדברים החיוביים. "לומי" סיפרה לי מאוד בקיצור את עניין הקניון והאיפור, אבל לשמוע את זה ממך – איכשהו זה נותן לכל העסק נופך חדש ומלהיב.

  12. אני מוחה בשם השזיפים! איך היית מרגישה אילו היו חובצים אותך? מה זה בכלל לחבוץ?

  13. שמנה או רזה, אתה אחת הבחורות הכי יפות שאני מכירה. התגעגעתי מאוד מאוד לכתיבה שלך. מאוד הזדהיתי איתך כשקראתי על התגובה האוהדת והחינוכית כל כך של ההורים. מן הסתם בחברה שבה הורים דואגים "מה יגידו" אחרי פיגוע דוגמת מה שהיה ביום שבת ונוטשים את ילדיהם הפצועים בבתי החולים אין לצפות מהם להעריך יופי שכולל טוכעס גדול – זה לא כתוב בספר החוקים העדכני מאוד של המאה -20. מה לעשות שהורינו חדורי הכוונות הטובות לא חיו ב-2000 שנה הקודמות לכך ואפילו אין להם שדה ראייה מספק בשביל להבחין בפסלים מדהימים של וונוס – אלת היופי העגלגלה ועוד נשים דשנות ויפהפיות רבות שאמני כל התקופות מצאו בהן כל כך הרבה יופי. אין מה לצפות מעיוור שיראה….

    את יפהפיה, והיית כל כך זוהרת אתמול. אני שמחה שלי מתמזל המזל להנות ממך כל כך.

    תמשיכי לפרוח – גם אם לעיתים מסביבך יש שדה קוצים עבש…

  14. אני מתנצלת שלא הייתי כאן הרבה זמן. עברתי לפני כמה חודשים לעבודה שאני לא יכולה לגלוש בה… P(:
    היתרון היחיד שבשעה שכולם מתלוננים על מיעוט הפוסטים, אני נכנסת ויש לי כמה! האח!

    (בגדים זה עניין כאוב. ווי של ספיק אוף דם נו מור, טפו!)

  15. מצטער על ההצתה המאוחרת, לא קראתי אינטרנט בשל עניינים אישיים(מהסוג הטוב).

    אז עכשיו אני מצטרף לעמותה של נמרוד, כי הבלוג הזה הוא אחד הבלוגים השנונים והמשעשעים ברשת, ומוסיף את קולי למקהלה של אנשים שמגדירים את ההורים שלך כמי שפולטים, לפחות מדי פעם, דברים מטומטמים להחריד.

  16. […] ורוכשת ביד קלה כמה זוגות מכנסיים חדשים. בעבר היו לי רק דברי שבח והלל על הרשת הזו, שלא פעם הצילה אותי ממצוקת בגדים נואשת. אך […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: