פורסם על ידי: vandersister | מאי 22, 2009

אני מוכנה לקלוז-אפ שלי כעת, מר דביל

במזל טוב וקולולוש, נולדה לעמיתי לעבודה א' בת קטנה, עגלגלה ותכולת-עיניים. היות שכך, א' הזמין בנפש חפצה את עובדי המשרד לחוג עמו את הבריתה – "זבד הבת", בלשון מסורתית יותר – באולם אירועים נוצץ ומהודר, ששמו מתחרז עם "כאן הדגל", השוכן במקום ששמו מתחרז עם "בועז מעודה".

הגענו לאירוע מצוידים היטב בהמחאות חגיגיות, וקיבלנו בקריאות "פוצי-מוצי" כמקובל את פני הפעוטה, שמצידה נעצה בנו מבטים מנומנמים ולא ממוקדים, לאמור "מה-אתם-רוצים-ממני-באמא'שכם-תנו-לישון". למעשה, התינוקת היתה כה שקטה במהלך האירוע, שממש התפעלנו. היא המשיכה לישון בשלווה מופתית גם כאשר צלילי החגיגה מהאולם הסמוך חדרו לאולם שלנו ("יאללה, כפייים!!!!! קילילילילילילי" וכדומה), מה שגרם לי לתהות אם ערבבו קצת וודקה או וויסקי סקוטי משובח* בבקבוק החלב שלה. היות שלאביה של הפעוטה יש חוש הומור משובח, הרשיתי לעצמי להעלות את התהייה הזו בפניו. "אל תשאלי", כך האב הטרי בפנים חמוצות משהו, "בבית היא כל הזמן בוכה, ורק פה היא שקטה כמו עכבר. כל האורחים אומרים לי 'איזה כיף לכם, איזו תינוקת שקטה ונוחה!' היא סתם עושה הצגות לאורחים". מצוקתו של האיש כה נגעה לליבי, שלרגע קט שקלתי להביא את התינוקת לידי בכי לצורכי הדגמה – לצבוט קלות בירכה, למשל, או לספר לה שביבי שוב ראש ממשלה – אבל ויתרתי על הרעיון, כי אני אדם טוב שלא מציק לילדים, וחוץ מזה, גם אני בהדחקה עמוקה עדיין בעניין הביבי**.

 בקיצור, בעוד הילדה נמה את שנתה ואנחנו מתכבדים במאכלים טעימים לרוב, הגיעו אל שולחננו ההורים הטריים ועמם צלם מלא-עזוז, וביקשו להצטלם עם כולנו למזכרת. אני שונאת להצטלם: איכשהו, בתמונות יוצא תמיד שאני מגחכת מעין גיחוך עקמומי ומטופש, ועורי החיוור גורם לי להיראות כמו גופה של מישהי שהתפגרה תוך כדי צפייה בפרק מטומטם במיוחד של "שבוע סוף"***. ברם, המעמד מחייב, ולכן נעמדתי בפוזה הראויה עד שהפלאש הבזיק, ושבתי לכרסם את הפסטל ממולא התפודים שלי בלי להשקיע יותר מדי מחשבה בהשלכות העניין.

אלא מאי? א', הלא הוא עמיתי לעבודה והאב שטריותו מתחילה כבר להתפוגג, שלח אתמול לכל החברה מייל תודה נרגש, וצירף אליו גם כמה תמונות מהאירוע המשמח. העוללה נראית בתמונות חמודה להפליא; התמונה המשותפת של עובדי המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, לעומת זאת, גרמה לי להתחלחל. מילא זה שאני תופסת רוחב כפול משטח התמונה לעומת יתר האנשים (למה אין עוד אנשים שמנים בחברה שלי? לפחות איזו דובונת אחת נוספת, כמוני? מה יש? אנשים צנומים-להרגיז שכמותם), לזה כבר התרגלתי. הבעיה היתה שהחיוך המטופש על פרצופי הפך להבעה של קבלת הדין על גבול הייאוש האובדני, בנוסח "היה שלום, עולם אכזר, הנה אני קופצת"; והעיניים שלי היו כל כך יגעות וכבויות, עם צללים כהים דמויי-דביבון תחתיהן, שנראיתי כאילו העולם כולו על צרותיו השופעות רובץ על כתפיי ועושה לי "נהנהנה" תוך חריצת לשון.

חתולו של תקרה החנון והרחום, נאנחתי, האמנם כך אני נראית בימינו? האם עומס העבודה עשה את מלאכתו נאמנה? או שפשוט הצלם לא עשה את מלאכתו נאמנה ותפס אותי ברגע דפקטיבי במיוחד, באמצע מצמוץ או שיהוק או גרעפץ או משהו? אולי מצלמות מדגמים מסוימים פשוט סולדות ממני באופן אישי? הכל ייתכן. על כל פנים, בפעם הבאה שאוזמן לאירוע מסוג זה, כשיגיע הצלם לשולחני, אני מתכוונת לצעוק "אוי ויי, שכחתי את האקדח בשירותים!" ולנוס על נפשי. אני מקווה שגם אם הצלם עוד יהיה שם כשאשוב, איזכור האקדח יגרום לו לחשוב פעמיים לפני שינסה להתקרב אלי עם העדשה העוינת שלו. אם זה לא יילך, אני תמיד יכולה לרגום אותו למוות עם פסטלים ממולאים בתפודים.

* בוודאי שוויסקי סקוטי משובח. רק הטוב ביותר עבור התינוקת.

** מי ביבי, מה ביבי? ראש הממשלה שלנו הוא ביל קלינטון. אל תנסו לשכנע אותי שלא.

*** לא תרחיש בלתי סביר כל כך, אגב.


Responses

  1. אני לא יודע אם את הכותבת הכי טובה ברשת(את כן), אבל אני בטוח שיש לך את הכותרות הכי מוצלחות. בתור מישהו שעוסק בצילום (אם כי לא צילום שמחות, לשמחתי) אני יכול לנחם אותך ולומר שקשה מאד מאד לצלם אנשים בתוך אולם כך שיראו נורמאלי. תוסיפי לכך את העובדה שאנחנו יותר רגישים לפגמים החיצוניים שלנו מאשר לאלו של אחרים, וזה יכול להסביר חלק מאי שביעות הרצון שלך מתמונות באירועים.
    תיקון קטן: לידיעתך, ראש ממשלת ישראל הוא אובאמה, ולא קלינטון כפי שרבים סוברים בטעות.

    ואנדר: אני שמחה שהכותרת מצאה חן בעיניך! חששתי שאנשים לא יבינו למה אני מתכוונת. לגבי רוה"מ, לא אכפת לי שזה יהיה אובאמה, אופרה ווינפרי, דרדסבא, רק לא מה שיש לנו עכשיו.

  2. ליבי ליבי, באמת שאני מבינה אותך, יש לי מין הבעה בוהה מוזרה שאני שומרת במיוחד למצלמות. למזלי, אנחנו חיות בעידן דיגיטלי, ולכן על פי חוקי האבולוציה מתוך 50 תמונות מזעזעות, אחת תשרוד ותגיע לפייסבוק. כל השאר לסל וחסל.
    ובאירועים אני באמת ממעטת להצטלם, נושא האקדח נשמע אחלה טיפ.

    ואנדר: אולי כדאי לעשות בכוונה פרצופים מצחיקים למצלמה ולחסוך לעצמנו את הדאגה? לפחות נוכל לצחוק על עצמנו אחר כך מהסיבות הנכונות 😛

  3. אקדח שמוזכר במערכה ראשונה הוא באמת דבר מפחיד ואזכור אותו למקרה של צורך דוחק באיומים בעתיד. כולם, כולל צלמים עוורים*, יודעים שהוא יירה במערכה האחרונה.

    *עוור, אם תהית. אין תירוץ אחר. הידיד שלך העסיק אותו כצדקה.

    ואנדר: לא עיוור… מאותגר-אופטית  😉

  4. יש אנשים שיוצאים יפה בתמונות (לא אני) ויש כאלה שיוצאים לא יפה בתמונות (גם אני).
    בכל פעם שאני מסתכלת על תמונה שלי אני שואלת את עצמי האם כך אני נראית לאנשים אחרים ואם כן, איך הם סובלים את היצור הזה?

    עצתי לך – הימנעי מתמונות.

    ואנדר: אני נמנעת ככל יכולתי, אבל אירועים… את יודעת… קשה לסרב *אנחה כבדה*

  5. אם יש משהו שלמדתי באי-אילו שנות הצילום האחרונות, זה שרוב האנשים חושבים שהם לא פוטוגנטים ושהם יוצאים נורא ואיום בתמונות. קשה לנו להסתכל על עצמנו בתמונות כי אנחנו כמעט אף פעם לא יוצאים כמו שאנחנו חושבים שאנחנו נראים, וזה בכלל לא קשור לשאלה איך אנחנו נראים או איך יצאנו בתמונות.

    ואנדר: נכון. אבל אני באמת נראית איום ונורא בתמונות.

  6. אוקיי.. הנה זה מגיע:
    א. אין כמו תמונות – הן גורמות לי לחשוב שעוד לא אבדה תקוותינו לראות חייזרים במדינתינו.
    ב. ככל הנראה אני אחד החייזרים האלה.
    ג. רגימה בתפודים נשמע לי כמו אחלה רעיון – הרבה יותר טוב מסתם אקדח. אבל מי אני שאייעץ? את הרבה יותר מקורית ממני. ולא – אני לא מתכוון לעשות את החתונה שלי ב"כאן הדגל" ב"בועז מעודה".
    ד. את יפהפיה. אני רואה אותך על בסיס שבועי, כך שאל תחשבי אפילו לומר משהו אחר. גופות חיוורות זה השחור החדש, לא? אז קבלי את העובדה – את יפהפיה וזהו.

    ואנדר: אני אפילו לא אטרח להתווכח… 🙂

  7. אה, כן.. התגעגעתי כל כך לפוסטים שלך! מוי כיף!

    ואנדר: תודה! It's good to be back.

  8. כשצילמו אותי אנשים שאוהבים אותי התמונות יצאו מדהים.
    כל השאר בלעעע
    צילום הוא אומנות – חייבת להיות בו תשוקה עמוקה או לצילום
    או למושא הצילום.
    כל השאר הוא לחיצה חפיפית על כפתור סתמי ותו לא. ככה
    זה גם נראה. סוג של פוטורצח המוני. כשזוכרים את זה,
    זה נהיה יותר עכיל באיזשהו אופן (טוב, זה מה שאני אומרת
    לעצמי כל פעם שאני פותחת את הת.ז. – אז אני מתורגלת 😆 )

     ואנדר: זה נכון, אני מניחה שלצלם באירוע אין אינטרס להוציא את כל האורחים בשיא תפארתם (רק את בעלי השמחה, מן הסתם). הי, לפחות הוא לא צילם אותי עם הפסטל בפה באמצע לעיסה או משהו.

  9. את אכן הכותבת הטובה ברשת, וכמי שעוסק בקולנוע, כותרת הפוסט המבריקה עינגה גם אותי באופן מיוחד.

    אגב, בעברי עסקתי גם אני בצילום, ושמעתי הסבר מעניין פעם לסיבה שבעטייה כל כך הרבה אנשים מתפלצים מצילומים של עצמם, בעוד למעשה כולם דווקא רואים את הפנים שלהם באופן יום-יומי במראה, ולרוב לא פורצים בבכי. במראה אנו רואים תמונת מראה של עצמנו, זאת אומרת שמאל=ימין, ולהיפך, וזו התמונה של עצמנו שהמוח שלנו לומד להכיר. כשאנו רואים עצמנו בצילום זה אמנם השיקוף ה"אמיתי" שלנו, אך הוא הפוך לתמונת המראה אליה התרגלנו. מכיוון שהמוח שלנו התרגל לתמונת המראה, האיש בצילום נראה זר ומוזר. הזרות הזו יוצרת תחושת איום וניכור, אותה אנו מפרשים בקלות רבה מדי כשפע של פגמים ועוויות.

    ואנדר: אוטופוקוס, אתה וניתאי חייבים להפסיק לומר דברים כאלה. בסוף אני עוד עלולה להאמין לכם… אבל תודה רבה על המחמאה, לכבוד הוא לי.

    אני מכירה את העניין של השיקוף ה"אמיתי" לעומת מראה, ויש בזה הרבה. אני תמיד נראית לעצמי נורמלית במראה, ו"מעוותת" בתמונות אמיתיות. אולי צריך להפסיק להסתכל במראה?

  10. ד"א – היחיד שאי פעם הצליח לצלם אותי באופן שהביע את רצוני, היה עירא.
    את התמונה בבלוג שלי הוא צילם, ויש לי עוד כמה לא רעות. משום מה, כל תמונה אחרת שצילמו אותי אי פעם יצאה זוועתית…

  11. חאן הדקל באור יהודה זה לא באמת אולם אירועים.

    זה כוכב אחר.

    אולי כוכב הקופים?

    ואנדר: מקסימום "כוכב הפסטלים". קופים לא היו טורחים להגיע לשם… :mrgreen:

  12. בועז, תודה לך. כמעט יצאתי מדעתי בנסיון מהבועז מעודה הזה (על נס הדגל ויתרתי מראש מתוקף חוסר ההיכרות המלחיץ שלי עם מקומות אירועים לדורותיהם)

  13. בלונדינית – אפשר להסיק שלא ביקרת באור יהודה, כי אם אי פעם היית בעיר (?) הזו הטראומה לא היתה נותנת לך לשכוח.

  14. פססט. תראה קטע, כולם הלכו. חושך. אמרתי לך שנאחר, ברוך, אמרתי לך. היית חייב להתקמצן ולנסוע דרך כביש החוף. עכשיו מה? תתקשר אתה, לא נעים לי. מה אני אגיד, שבעלי מטומטם? הם כבר יודעים. טוב, כבר הגענו, בוא נשאיר תגובה ונברח.

    קודם כל, בריתות וזבדים הם הטקסים השנואים עליי. אז לבי-לבי.
    שנית, אנשים לא מאמינים כשאני אומר להם שאין לי שום בעיה להצטלם – אני לא אבוריג'ני או משהו – אבל שלא יראו לי את התמונות אחר כך, כי תמונות שלי מחזירות לי את הדיכאון יש למצח. תמיד יש את הדביל של "תראה כמה יפה יצאת כאן" ואני רץ לפתוח ורידים. צילמת? נהנית? אחלה. מצדי שכפל את התמונה בעשרות אלפי עותקים ותשתמש בה כטפט בקירות ביתך. אל תראה לי אותה.
    שלישית, כשאת אומרת "פרק מטומטם במיוחד של “שבוע סוף”" – להבדיל ממה, בדיוק?
    רביעית, אם זכרוני משרתני מחגיגות היווסדך לפני כמחצית השנה, גיא צודק.
    לבסוף, את סוג של גאון קומי. צלמו את זה, מאדרפאקרז.

  15. דווקא הייתי באור יהודה מספר פעמים. שתים מהן אפילו התרחשו בחודש האחרון. כנראה שהדחקתי את הטראומה :+)

  16. אנשים חושבים שחוסר פוטוגניות היא גזרת גורל, ולא היא.

    כל מה שצריך לעשות זה לעמוד מול המראה, למצוא פרצוף שמרוצים ממנו, ולהתאמן עליו עד למצב שבו אפשר פשוט לשלוף אותו מהזכרון כשרואים מצלמה.

    זה הרבה יותר קל ממה שזה נשמע ולא דורש משמעת עצמית מטורפת בתרגול, אחרי שמוצאים אותו פעם אחת ומתאמנים כמה דקות זוכרים אותו די טוב.

    המתקדמים יפתחו ארסנל של פרצופים לשימוש לפי הצורך: שמח, סקסי, מהורהר וכו'.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: