פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 27, 2008

די כבר, די כבר, די

סיפורה המזעזע של הילדה רוז רון מעורר הדים בתקשורת, ובצדק רב. ילדה קטנה ותמימה, שככל הנראה עברה התעללות מסוגים שונים במשך כל חייה הקצרים, והוכתה למוות בידי סבה, שהשליך את גופתה לירקון או השד יודע לאן. הלב נכמר, הנפש מזדעזעת, הדמעות חונקות.

אלא מאי?

הבעיה היא שסיפורים מסוג זה מהווים הזדמנות פז עבור צדקנים ומתחסדים למיניהם, שעטים עליו כמוצאים שלל רב, ועושים שמיניות באוויר בשביל להוכיח שהם צדיקים גמורים ושכל החברה הישראלית, אבוי לבושה, אשמה במחדל הזה. כלומר כל החברה הישראלית חוץ מהם, כן? "חמודה שלי, אני מתנצלת שלא הצלתי אותך", בוכה עיתונאית טרנדית כזו או אחרת. "כאמא, אין לי מושג איך אפשר לפגוע כך בנשמה תמימה, איך אפשר?" מתייפחת חברתה בטור רווי-ייסורים. "לו רק ידענו, לו רק תיארנו לנו, היינו עושים משהו, היינו מצילים אותה מהנבל הנפשע הזה", נאנחים השכנים ומוחים דמעה. הקריינים מצקצקים בלשונם, עמישראל מרכין ראש.

ולא עושה כלום. כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

 והנה, ממש תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מגלה שאסף וול מטמקא חושב בדיוק כמוני:

 "אני רוצה להאמין כי מי שנחשף לפרטי המקרה המדובר אכן הזדעזע. אך מהן ההשלכות המעשיות של אותו "זעזוע"? רביצה בכורסא. אימפוטנציה ציבורית מוחלטת. מעת לעת אנחנו נחשפים ל"מקרה המזעזע ביותר שהתרחש במדינה", והרף רק עולה. מערכת המשפט התנתקה מזמן מהמציאות. אין חינוך, אין רווחה, אין ביטחון פנים. רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים. מה בדיוק הם משדרים לנו? המשטרה הרימה ידיים ורק האמריקנים אולי יצילו אותנו גם פה."

אני רוצה להוסיף משהו על דבריו של וול: הגילויים הצעקניים האלה בתקשורת הם לא רק סימן לאימפוטנציה ציבורית וחברתית, אלא גם סוג של מציצנות חולנית על חשבון זכרה של ילדה קטנה. כל שביב תמונה מינקותה של הילדה המתה מודפס על כל פיסת נייר עיתון אפשרית ומנותח מכל הצדדים; אנשים דנים בזווית חיוכה, בדמעות שבעיניה, בכתם על לחייה, באצבעות על זרועה. על כך אמר לי ואן-דר-אבא, בצער רב ואמיתי: "אני כבר מעדיף שיראו פורנוגרפיה ממש ולא פורנוגרפיה במסווה של 'עיתונות חוקרת'". כי הלא העיתונות דוחפת אצבעות ומפשפשת בכל פינה בהווייתה של הילדה האומללה הזו, עם או בלי רלוונטיות לפרטי המקרה. היום בעבודה היה מי שאמר לי, "היה ברור שמתעללים בה, הרי באחת התמונות היא נראית נורא עצובה". – "אתה יודע בכמה תמונות האחיין שלי עושה פרצוף עצוב?", השבתי, "בדרך כלל כי אמא שלו לא הסכימה לתת לו עוד ארטיק אחרי שהוא כבר אכל שניים. וגם תמונות שמחות לא חסרות לו. זה 'סימן מובהק' להתעללות?"

האם אני אומרת שלא צריך לדווח? בוודאי שלא. צריך לדווח ולהתריע ולהרתיע ולחשוף, בלי שום ספק. אבל צריך גם לדעת איפה עובר הגבול בין דיווח לבין מציצנות, בין עיתונאות לבין ניצול ציני של סבל למען רייטינג. במקום לצקצק בלשון עוד ועוד ועוד ולחנטרש ולברבר על הטרגדיה הנוראה, אפשר לנסות לעשות משהו כדי למנוע את הטרגדיה הבאה. אלא שעם אי-טרגדיה, כלומר אין-טרגדיה, אי אפשר למכור עיתונים. ובינתיים, הילדה הקטנה הבאה שתירצח, או האישה המוכה, או הילד שנאנס, מסתובבים בינינו ואף אחד לא שם עליהם קצוץ, כולל המשטרה ורשויות הרווחה. עם כל הבלגן התקשורתי, והחיפושים בירקון, והמזל"טים והצוללנים ודברי הרהב של מפכ"לים ושועי-ארץ – מבחינתי, הניסיון שלהם להשתמש בטרגדיה של הילדה רוז רון בתור עלה תאנה נכשל לחלוטין. הוא לא מכסה ולו שמץ מהערווה של הרשויות, שנכשלות פעם אחר פעם בטיפול באומללים הזקוקים לעזרה. כלומר, עד שהם מתים.  


Responses

  1. אני איתך בעניין המציצנות, אבל לא מבין מה את אומרת על מעורבות.
    מה את מצפה שיקרה?

    ואנדר: מעבר לעניין המיידי של דיווח על מקרים של חשד להתעללות (והבנתי שיש עלייה בדיווחים האלה בימים האחרונים), הייתי מצפה שנלמד שפני הדברים לא ישתפרו עד שנתחיל להפעיל לחץ על הרשויות לשינוי סדרי עדיפויות. כלומר, להפניית יותר תקציבים למחלקות המתאימות, להקצאת יותר כוח אדם לטיפול במקרים האלה וכן הלאה. בבחירה בין "תקציב רווחה" לבין "תקציב ביטחון", אני אישית הייתי בוחרת ב"תקציב רווחה". נראה לי שמקדשים ענייני ביטחון במדינה הזו קצת (הרבה) יותר מדי ושוכחים להשקיע גם בחיי היום-יום של אזרחי המדינה. אנחנו נותנים שיפחידו אותנו בכל מיני איומים, בין אם מנופחים או בדיוניים לגמרי,  ולא דורשים את מה שמגיע לנו מהמדינה. כמו, למשל, טיפול במקרים של התעללות והזנחה. אגב, בלי שום קשר (או עם קשר רופף), בכל פעם שאני רואה משחק כדורגל המוני שמאובטח על-ידי מאות רבות של שוטרים, אני שואלת את עצמי כמה אנשים שהיו זקוקים לעזרת המשטרה נאלצו להקריב את בטחונם האישי ואת רווחתם לטובת החוליגנים של הכדורגל. אז אולי אפשר לומר שאני מצפה שאנשים כאן יצמיחו קצת שכל וילמדו לשנות את סדרי העדיפויות?…

  2. ואנדר, בעניין כל אלה שלא עושים כלום (ובעיקר המשטרה), הנה משהו שאולי עוד לא קראת, אבל עבר אצלי ברידר לפני כמה ימים:
    http://effifuks.blogli.co.il/archives/672

    לחיי הנאנסת/נרצחת הבאה.

    ואנדר: תודה. קראתי, והתעצבתי/התעצבנתי כמו כולם. והעצוב ביותר הוא שזה כבר לא מפתיע אף אחד.

  3. האמת שלפי כל מה שקראתי/שמעתי ומהכרותי עם המערכת והאופן בו היא עובדת אני באמת לא חושבת שהיה אפילו שלב אחד בו בעלי תפקידים* לא עשו את תפקידם, או היו צריכים/יכולים לפעול אחר. הילדה לא הייתה אזרחית ישראלית, לא הייתה רשומה בשום מוסד חינוכי ועל פי חוק גם לו הייתה אזרחית הוריה לא היו חייבים לרשום אותה במחלקת החינוך העירונית לפני גיל חמש ועם כל הצער והזעזוע שבמקרה הספציפי הזה, הרי אף אחד לא באמת חושב שבכל פעם שעו"ס באה לערוך ביקור בית** והמשפחה לא נמצאת יש צורך להזמין משטרה, נכון?

    *הכוונה כמובן לבעלי תפקידים במערכת ולא למשפחה או לשכנים.
    ** כשמדובר על מקרה בו לא הוגשה שום תלונה ושאין הסטוריה של תלונות על אלימות או כל בעיה אחרת.

    ואנדר: בלונדינית, אני מסכימה איתך, וכנראה שלא הבהרתי את הנקודה שלי די הצורך בפוסט עצמו. אז הנה משהו כמעט זהה למה שכתבתי בבלוג של דובי:

    אני מקבלת את מה שאת ואחרים אומרים לגבי טיפול הרשויות במקרה הזה. הם לא "פישלו" כאן. הבעיה שלי היא שאנחנו מתמקדים בטרגדיה הזו ועסוקים בלצעוק אוי אוי אוי, במקום לבדוק איפה הפאשלות כן נמצאות, וידוע היטב לך ולי שלא חסרות פאשלות כאלה. הצעקה שלי יוצאת כנגד זה שרק אחרי שמתרחשת הטרגדיה, פתאום מוצאים את המשאבים ואת כוח האדם ואת התקציבים בשביל לייבש את הירקון או השד יודע מה; אבל עדיין, בדיוני תקציב שונים ומשונים, מקצצים בתקציבי הרווחה ללא רחם, ומבלי לראות את הנולד.

    במילים אחרות, כשאני מדברת על "לעשות משהו", אני מתכוונת בעיקר להפעלת לחץ על נבחרינו האמיצים כדי שיפנו קצת פחות כסף ל, נניח, כביש-עוקף-תיז-אל-נאבי, וקצת יותר כסף לחינוך, טיפול באוכלוסיות מצוקה ומתן סיוע לנפגעים של אלימות משפחתית – כלומר, אלה שכבר ידוע עליהם. כמה פעמים יצא לנו לקרוא על מעון לנשים מוכות שנסגר, או על מוסד לילדים חוסים שנמצא בסכנת סגירה? על זה אני מדברת. לא על היכנסות לווריד של הורים תמימים שלא עשו שום דבר רע לילדיהם. לילדה רוז כל המאמצים וההלקאות העצמיות האלה, בטח שכבר לא יעזרו; לכן כל הבכי-שאחרי-מעשה הזה מרגיז אותי. ה"תפקיד" העיקרי שפישל כאן, להערכתי, הוא של האזרח הקטן שלא מוחה נגד סדר העדיפויות של השלטון באופן כללי, ונותן יד להיסטריה הפופוליסטית והדמגוגית הזו במקום לתבוע מהממשלה שתקציב מלכתחילה יותר משאבים לטיפול במקרים הללו. בדיוק קראתי הבוקר שאבי דיכטר הגיע בכבודו ובעצמו להסתכל על אתר החיפושים בירקון ואף האיץ בשוטרים למצוא את הילדה כמה שיותר מהר. יופי, השר לבטחון פנים בכבודו ובעצמו עוקב אחר מאמצי החיפוש. תגידי לי את, למי זה עוזר חוץ מלפופולריות של השר לביטחון פנים עצמו, בימים אלה של טרום-בחירות?…

  4. בדיוק מה שאני חשבתי
    זה היה אותו דבר עם האולימפיאדה
    כולם יורדים על הספורטאים שלא לקחו מדליות
    אבל לא מוכנים להשקיע שקל באתלטיקה
    זה עושה לי בחילה הצביעות הזאת

    ואנדר: מסכימה לגמרי. ארבע שנים אף אחד לא אומר מילה על "התעמלות אמנותית" או "קליעה למטרה", ופתאום באולימפיאדה הספורטאים הופכים ל"כישלון מהדהד" כי לא הביאו מדליה. שימשיכו להשקיע בכדורגל, הלא ישראל היא מעצמת כדורגל עולמית. לא?…

  5. מסכים עם הבלונדינית.יש נטייה בדיון הציבורי שלנו להניח שתמיד כשמשהו רע קרה מישהו במערכת עשה משהו לא בסדר.לא תמיד זה ככה- לפעמים המערכת עושה הכל לפי הספר, ועושים את מיטב המאמצים, ועדיין קורות זוועות.כי העולם רחוק מאוד ממושלם, ועוד לא נולד העובד הסוציאלי ו/או השוטר שיודע הכל על כולם(אישית אני מקווה שגם לא ייוולד בקרוב, טיפוסים כאלה מפחידים אותי).

    ואנדר: אני מפנה אותך לתשובה שכתבתי לבלונדינית. כאמור, הטענה שלי היא לסדרי העדיפויות של החברה כאן באופן כללי, ולא לעובדים סוציאליים/שוטרים באופן ספציפי.

  6. מה שהכי הציק לי בסיפור הזה זה הימים לפני הסרת צו איסור הפרסום.
    אחרי שראיתי בואללה כותרת מתחת לתמונה העצובה שלה שאמרה "בקרוב כולם ידעו למה היא כל-כך עצובה" החלטתי שאני מתנתק מהסיפור הזה.
    אני יכול לנסות ללהג פה עמוד שלם למה הכותרת הזו מבחינתי היא תחתית הבור של עולם התקשורת הישראלי אי-פעם. לא בא לי. אני מופתע שאף אחד לא כתב על זה.
    עכשיו הולכים ליבש את הירקון כדי למצוא גופה שאולי לא שם כדי שהרוצח לכאורה יישב יותר שנים בכלא. אולי במקום לשלם לקבלן העפר שיהרוס את הטבע יקצו את הכסף לעזרה לילדים בשולי החברה, אפילו אם זה יפתור להם בעיה רק לשנה שנתיים ( http://blondinit.blogli.co.il/archives/21 )? אני לא אחזיק את נשימתי בהמתנה שזה יקרה.

    ואנדר: כל מילה בסלע. פשוט ניצול של הילדה האומללה הזו למטרות רייטינג, וזה מחליא.

  7. ואנדר אני איתך

  8. אני אנסה להגיד ממה נובעים הדברים…
    אבל אלה דברים קצת יותר מדי מורכבים וארוכים, אז במחילה אם לא אצליח להעביר את המסר.

    קפיסטליזם.
    אני באמת חושב שקפיטלזם זו השיטה הכי טובה לחיות כיום מבחינה כלכלית וחברתית, אבל היא בהחלט לא מספיק טובה.
    שתי השלכות שבאמת רלוונטיות לעניין:
    התקשורת (לרבות עיתונות) עושה סלט תקשורתי ממה שבא לה, פרובוקציות הן הדבר העיקרי שמדווח (אלא אם כן הנושא המסוים סוחף מאות אלפים, והפעילים מבינינו יותר שלארגן 10,000 איש למטרה, גובל בבלתי-אפשרי). יש לזה כל כך הרבה השלכות…קשה להתחיל לפרט כאן, הרבה הוסברו בתגובות הקודמות.
    — יש מחזור אינסופי (אני לא בטוח באינסופיות) של אינפלציה (עליית מחירים ומדדים שונים) שגוררת צורך בעוד כסף, שגוררת צורך בעבודה קשה יותר, מבחינת זמן ופיזיות (לעשירונים הנמוכים) או רווחית יותר (לעשירונים הגבוהים). במצב כזה, זו החלטה קשה מאוד לאזרח להיות מורה או איש חינוך בכלל (שלא נדבר על האחריות הרבה, וההורים הטמבלים שצועקים על המורים, סליחה. התפרצות)

    חינוך.
    מי מלמד אותנו איך לחיות?
    ההורים ומערכת החינוך.
    על מערכת החינוך לא צריך להרחיב.
    מי מלמד את ההורים שלנו ללמד?
    במקרה הטוב ההורים שלהם, במקרה הרע – אף אחד.
    אין ממש תושב"ע להורות, מה שגוזר בהכרח, ואני בטוח שמישהו יוכל להוכיח את זה מתמטית, שיכולת העברת המידע מההורים לילדים, בהכרח מצטמצמת.
    כמובן שיכול להיות שההורים שלכם היו נהדרים, אבל אני מדבר על הסתכלות מעט יותר רחבה, סדר גודל של מדינה, מינימום.
    אני מת לכתוב ספר, "המדריך לחיים" שאמור לפרט הוראות הפעלה לחיים, על פי גיל הקורא…
    זה על סף הבלתי אפשרי.. מי שמעוניין לעזור, מוזמן.
    : |


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: