תפרגנו קצת, יא מנייאקים!

בחלק מהתגובות לפוסטי האחרון שעסק בג'יפה של פתח-שמיקווה (או בשמיקווה של פתח-ג'יפה, משהו כזה), נרמזתי קלות עד קשות שאני לא כותבת מספיק בבלוג. אפשר לומר אפילו שננזפתי, ובהחלט לקחתי את העניין לתשומת ליבי. תשובתי, חברים, על פי מיטב המסורת, מתחלקת לשני חלקים:

הימים ימי עבודה עמוסים הם. על צלחתי מונחות להן משימות רבות, ואני משתדלת ללהטט ביניהן כמיטב יכולתי כדי שאף משימה לא תיעלב וכדי שהואן-דר-בוסית לא תפטר אותי. היות שתכולת אותה צלחת היא שמשלמת את משכורתי, ומכאן שגם את שכר דירתי, חשבון חשמלי, חשבון ביובי ומימי, ומחיר המזון שעל צלחתי – כלומר, צלחתי האחרת, לא זו מהעבודה – הרי שהמשימות שבצלחת שנותנת לי הואן-דר-בוסית קודמות למשימות שבצלחות אחרות. ועם יתר הסרוויס הסליחה.

עניין העומס מתקשר גם לסיבה האחרת שבגללה אני לא מצליחה לעדכן את הבלוג בתכיפות הרצויה (לי? לכם?): אני עייפה. כלומר, ממש. מותשת. יש ימים שבהם אני חוזרת הביתה מהעבודה, והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לשבת מול הטלוויזיה, לבהות במה שזה לא יהיה, כולל – למרבה הצער – תוכניות מאלפות כגון "ראש בקיר", "מצלצלים" ו"פסוקו של יום", ויכולת הכתיבה שלי שואפת לא רק לאפס אלא למינוס 12. סביר להניח שלו הייתי מנסה להפיק איזה זנב-פוסט בימים מטורללים אלה, הפוסט היה נראה בערך כך:

"היום עבדתי נורא קשה, וגם…. אה… חרומפפפ… *zzzzzz*"

ובאמת שאני מנסה לחסוך מכולנו פוסטים משעממים ומשמימים. כלומר, הם עשויים להיות אוויליים להפליא, מטופשים ובעלי ניחוח של זבל מהביל, אבל לפחות שיהיו קוהרנטיים, לא?

ברם, היות שאני בכל זאת רוצה שהבלוג יתעורר מתנומתו מדי פעם – והיות שקרה אותי מאורע משמח למדי – החלטתי להסתכן ולכתוב פוסט במצב של תשישות יתירה, ולו גם במחיר של תגובות כגון "הפוסט הזה משעמם, אחות. טוב, את מפתח-שמיקווה, למה כבר אפשר לצפות" וכדומה.

זוכרים את ג'וני וויר? אלוף ארה"ב בהחלקה 3 פעמים ברציפות, והשנה גם זוכה במדליית ארד באליפות העולם בהחלקה* (שאני גם בכלל בכלל לא מעריצה פנאטית שלו מה-פתאום-פנאטית-סתם-קצת-אובססיבית-נו-באמא'שכם-מה-יותר-טוב-להעריץ-את-רן-דנקר-או-איזה-טמבל-חסר-כישרון-אחר)? ובכן, אנוכי ועוד חברה בפורום ההחלקה של ג'וני עוסקות כבר זמן רב – תחת השם ג'ויה –  בייצור סרטוני וידאו שעוסקים בהחלקה על הקרח, וביתר פירוט, בקריירתו של ג'וני הלז. השנה היה לנו עונג כפול ומכופל, כי הילד זכה בשתי מדליות זהב, מדליית כסף אחת ועוד מדליית ארד עולמית, כאמור. חגגנו את הדבר בסרטון משובח שעלה לי בשעות רבות של עריכה, דם, יזע וקללות ביידיש** – ושלחנו בדחילו את הקישור לסרטון לדף של הנער במייספייס, בצירוף הודעה קצרצרת שופעת-איחולים. לא ממש ציפינו לתגובה, כי הבחור – שלא מוכר בכלל במקומותינו, אך הוא בהחלט בגדר סלב רציני למדי בארה"ב וגם מחוצה לה – מקבל משהו כמו 2980362876431 הודעות ליום ממעריצים.

לתדהמתנו המרובה – הילד השיב!! ולא רק השיב, אלא כתב שאהב מאוד את הסרטון, ואף הוסיף "נשיקות" בסיום המכתב. כאילו, נשיקות! אתם קולטים? לא "ביי", לא "בכבוד רב", לא "תפסיקו להציק לי, צמד פסיכיות" – "נשיקות"!!!1!אחת!!11

אז ברור לי לחלוטין ש:

א. את אף אחד לא מעניין החלקרח בישראל חוץ ממני ומעוד קומץ זערורי של משוגעים לדבר, או סתם משוגעים;

ב. כולה הודעה קטנה במייספייס, אפשר לחשוב, יאללה יאללה;

ג. כדברי המאסטר שרון ד. קטנים, ג'וני בכלל נראה כמו בחורה והוא סתם מעין דראג-קווין על הקרח, פחחחחחח***;

ד. הוא אפילו לא שלח את ההודעה לנו, אלא לג'ויה, מה שאומר שאולי אני לא יכולה אפילו להשוויץ בזה;

ה. אני רק ואן-דר-גראף קטנה עם חשבון בנק צנוע, כך שכנראה שלעולם לא אזכה לראות את הנער מחליק בשידור חי, אז מה הטעם, לעזאזל;

ועוד כהנה וכהנה – ובכל זאת אני מרשה לעצמי לטפוח קלות על שכמי-שלי בהזדמנות חגיגית זו. כי קרעתי את התחת על הסרטון הזה ועל כל האחרים, לכל הרוחות והשדות, אז מגיע לי.

לסיכום, הפשרה יכולה להיות כזו: אני יכולה לכתוב פוסטים בתדירות יותר גבוהה, אבל סביר להניח שחלקם יהיו בנושאים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ ממני, ועלולים לכלול הברות חסרות-פשר ברגעי מצוקה קשים, וגם כל מיני דיווחים על כוסונים שנראים קצת כמו בחורות שמחליקים על משטחי קרח ולובשים בגדים צמודים עם נצנצים, כאילו אין להם משהו יותר טוב לעשות עם החיים שלהם. מקובל על כולם? נו, בחייכם, אני מפתח שמיקווה, למה כבר אפשר לצפות ממני.

*גו ג'וני, גו ג'וני, גו ג'וני… *פונפונים*

** מעטים הדברים שמעצבנים יותר מ- Movie Maker שנתקע בדיוק ברגע הקריטי של מעבר בין שני קטעי סרטון. "כוס אמק" אפילו לא מתקרב למספיק במונחים של קללות עסיסיות.

*** פחחחחחח את בעצמך. *חורצת לשון*