פורסם על ידי: vandersister | מרץ 6, 2008

אחת-שתיים-שלוש-ארבע, מגרמניה דובי בא

פעם, כשמדינה אחת ביקשה לכבוש את שכנותיה, היא היתה מגייסת חיילים ותחמושת לרוב, אידיאולוגיה חולנית כזו או אחרת ורצוי שגם מנהיג משופם אך כריזמטי – כזה שיגרום לדורות שלמים של חתולים לרצות להיראות כמוהו. והיום? ברוח הגלובליזציה והרב-תרבותיות, השיטות השתנו. לפי כל הסימנים, גרמניה בהחלט למדה את הלקח: במקום לנסות ולהשתלט על העולם בכוח הזרוע, היא עושה זאת בכוחם של יצורים פרוותיים קטנים (אך זדוניים) שאין איש היכול לעמוד בפני קסמם. תשכחו מפצצות אטום: כך מתפתחת היום קונספירציה כלל-עולמית, חברות וחברים. ממש מתחת לאפנו.

זה התחיל עם קנוט, דובון-הפלא מברלין, שהעולם כולו נפל שדוד לרגליו. גוש הפרווה המצפצף הזה קיבל את עמוד השער של "וניטי פייר", רבותיי. זה לא דבר של מה בכך; איימי ויינהאוס כבר כמעט התפגרה שלוש פעמים ממנת יתר ועשתה מעצמה צחוק בשידור חי אינספור פעמים, ועדיין לא זכתה לכבוד הזה. אמנם הפרווה שעל גופו של קנוט שייכת לו ולא נגנבה מילדים רומניים חסרי-כל כמו רעמת שערותיה המזויפות של הוויינהאוס, אבל מצד שני קנוט מעולם לא הלחין ושר כל מיני דברי הלל לשימוש בסמים קשים*, כך שזה בהחלט הישג ניכר ליצורון מסוגו.

כאשר שככה מעט סערת קנוט, מיהרו הגרמנים והפגיזו אותנו בתמונות עגלגלות ונוגעות ללב של פלוקה, הדובונת משרבבת-הלשון מנירנברג. תמונותיה של פלוקה היונקת חלב ומנענעת ברגליה השמנמנות בחוסר ישע תינוקי גרמו לגל של גרגורים חסרי-פשר מרוב מתיקות ברוב חלקי העולם המערבי, וכמעט שיתקו לחלוטין את גלגלי התעשייה והכלכלה העולמית. מי בכלל צריך כלכלה כשיש גורת דובים קטנה עם עיניים נוצצות ואף כפתורי מלוכלך בחלב?… רק במאמץ עליון נחלצו אנשי העולם ממצב ה- Awwww המתמיד שאליו נקלעו, ושבו לעבודתם. שוב נבלמה תוכנית ההשתלטות הגרמנית, ברגע האחרון, ואפילו בלי עזרתו של ווינסטון צ'רצ'יל.

פלוקה. היא ולא אחרת

אך הגרמנים לא התייאשו, ועל ראשם המעונה של מעט הציניקנים שהצליחו להתגבר על הקסם הקנוטאי והפלוקאי הונחתה השבוע מכה ניצחת: דובון קוטב טרי העונה לשם "ווילבר", באדיבות גן החיות של שטוטגארט, הוצג לעולם, כשהוא מדשדש על כפותיו הלא-יציבות ונועץ מבטים תמימים סביב כאומר "אני מנסה לכבוש את העולם? אני חלק מהקנוניה הגרמנית להציף את העולם בדובוני קוטב עד שיתחנן על נפשו וימסור את השלטון לידינו? טוב, ברור שכן, אבל אני כזה חמוד, נכון תסלחו לי? נכון?" והעולם כולו הנהן בחיוך אווילי, ובילה את שארית השבוע בבהייה מאושרת באליל הצמרירי החדש.

אז מצד אחד, אין ספק שתחום הייצוא העיקרי החדש של גרמניה, כלומר דובונים חמודים, עדיף בהרבה על תחום הייצוא העיקרי הקודם שלה, דהיינו יהודים מתים. אבל מצד שני, חייבים לתהות למה הפכה גרמניה למעצמה עולמית של דובוני קוטב, והאם זה טוב לנו? עד עכשיו קינאתי בידידתי הגרמניה ינינה (מסיפורי החומוס הנודעים לתהילה) כי היא נוסעת בעוד שבועיים לאליפות העולם בהחלקה על קרח בשוודיה, וכעת אני מוצאת את עצמי מקנאה בה על זה שהיא מתגוררת במעצמה צמרירית וחמודה. בעצם, שיקפצו הדובונים. היא הולכת לאליפות העולם בהחלקה, לכל הרוחות – אולי בגלל זה הגרמנים מנסים להסיח את דעתי מהעניין עם כל מיני דובים חמודים?

במילים אחרות, כל ההקדמה הפרוותית הזאת מיועדת להצביע על עובדה פשוטה אחת: ינינה נוסעת לשוודיה לאליפות. אני לא. עכשיו, לכאורה, ברור שיכולתי לנסוע לו היה לי זמן/כסף/אומץ בגרוש, פחדנית עלובה שכמותי, אבל כעת אני ניצבת בפני דילמה עוד יותר קשה: סביר להניח שתוך כדי התחרות, ינינה תמצא זמן לגשת למחליק החביב עלינו – ג'וני וויר – להחליף עימו כמה מילים ואולי גם לקבל חתימה או תמונה, כמקובל. נשאלת השאלה, האם לבקש מינינה להחתים משהו עבורי, או שזה מטופש? כלומר, כמובן שזה מטופש, אבל האם לנצל בכל זאת את ההזדמנות? סביר להניח שלא יהיו עוד רבות כאלה. בצר לי, פניתי לואן-דר-אמא ושטחתי בפניה את הדילמה. האם לבקש מינינה להעביר איזה מסר בשבילי באליפות ההחלקה? ואן-דר-אמא הרהרה בעניין מספר שניות, ואז פנתה אלי בשאלה רלוונטית מאין-כמותה:

"מה עשתה המשפחה שלה בשואה?"

מצמצתי קלות. המשפחה של ינינה? שאלתי. "כן", המשיכה ואן-דר-אמא, "מה עשו הסבים והסבתות שלה במלחמת העולם השניה?" השבתי שאין לי מושג, מעולם לא דיברנו על זה. אנחנו מדברות בעיקר על דברים כמו החלקה על הקרח ודובי קוטב. קצת קשה לשרבב את היטלר לתוך השיחות הללו. איך בדיוק שואלים שאלה כזאת – "אני מאוד אוהבת דובי קוטב. מה דעתך על צלבי קרס?"

בקיצור, אני עדיין מתלבטת. מצד אחד, אני שוטמת בכל ליבי ניצול ציני של זכר השואה למטרות אגואיסטיות; מצד שני, מדובר באליפות העולם בהחלקה על הקרח. כאילו, אליפות? העולם?? בהחלקה??? אך ורק מהסיבה הזו – ואני מודעת היטב לעובדה שזה הופך אותי ליצור נאלח מאין כמותו – אני שוקלת להגיד לינינה שהיות שקרובי משפחתה (אפילו הרחוקים מאוד!) הרגו את קרובי משפחתי, הרי שהיא חייבת לי לפחות חתימה אחת, אם לא שתיים. ואם זה לא הולך, שתשלח לי איזה דוב קוטב קטן.** יש להם כבר מספיק, לא?

* ואולי טוב שכך. דובון קוטב מכור לקראק לא עושה יחסי ציבור טובים לגן החיות. מצד שני, זה יופי של רעיון לסרטון אנימה יפני.

** כן, אני צוחקת. ברור שלא אגיד לה דבר כזה. לפחות עד שיומלט הדובון הבא.


Responses

  1. http://simulatedcomicproduct.com/2005/10/04/on-watch/
    (Wir wurden erwischt! Schnell abbrechen!)

    ואנדר: מעולה 😀   אהבתי!

  2. התפקעתי מצחוק.

    ואנדר: תודה. הא לך דובון 🙂

  3. שיחה אפשרית:
    "
    את: ינינה, נכון זה יהיה ממש ממש עצוב אם ירצחו את ווילבר וישתמשו בפרווה שלו לארנק? את יודעת מה יותר עצוב? ש200 מאבות אבותיי נרצחו בשואה ועשו מהם סבונים.
    ינינה: אה?!??!???!??@#!??!
    את: נו בחייאת אני סולחת לך על הרציחות הנוראיות שכאילו ביצעת במו ידיך, רק תביאי לי חתימונת קטנטונת. זה לא כאילו שאני רוצה מספר. ואם יהיה מספר- מה רע? אחרי הכל את ממש היפותטית חרטת מספר על היד של ואנ דר סבתא!
    -ינינה התנתקה-
    "

    ואנדר: משהו כזה 😀  שקלתי לשאול אותה אם היא מכירה את אתר הקיטלרים, אבל ויתרתי. בכל זאת, אני משתדלת לשמור על יחסים דיפלומטיים תקינים.

  4. כתבת את זה מצחיק אבל כל הכבוד על הגישה.

    ואנדר: הגישה לגרמנים או הגישה לדובונים?… אבל תודה בכל מקרה.

  5. אני רוצה לראות תמונ של הצלם והמצלמה כמה שניות אחרי הצילום.נראה לי שהדובון מתכנן לבדוק את הטעם של אחד מהם. 😈

     ואנדר: בהחלט ייתכן. בעוד כמה חודשים, ייאלצו לצלם את הדובונים עם עדשת מאקרו בלבד…

  6. ואו, כמה צחקתי…
    איזו רשומה גאונית ואדירה.
    |סגידה|

    ואנדר: תודה *קידה עמוקה* לכבוד הוא לי.

  7. תמיד אפשר לפתוח איתה (ללא התרעה מוקדמת כמובן, כדי לא לפגום באפקט) במשחק six degrees of Jewish guilt.
    להלן:
    1) ראית את התמונות החדשות של.. (השחילי את שמו של הדובון הגרמני דז'ור כאן)? אוי, הוא כל כך חמוד שאין לי מילים.
    *אנחה כבדה*
    2) מה? למה אני נאנחת? או, שום דבר מיוחד. פשוט חשבתי על העובדה שאני לעולם לא אראה דובי קוטב.
    3) מה זאת אומרת למה? כי אנחנו חיים במזרח התיכון, כאן אין יצורים צמריריים. הם נכחדים מייד ומוסבים לכיסויי דשבורד במכוניות עם אור סגול מלמטה.
    4) כן, גם אני חושבת שזהו פן מצער של החיים בארץ חמה וערסוואתית. אבל אל תרגישי רע, זה לא שיש לך קשר לעובדה שאני חיה כאן, או משהו.
    5) אחרי הכל, את לא יכולה לשלוט בעובדה שמעשי העם הגרמני אחראים ישירות לעובדה שמשפחתי נמלטה מפולניה והכתה שורש בעל כורחה באדמה היבשה של פלשתינה, ומאז כולנו נאלצים לשרוד באקלים לוהט ואכזרי המנוגד למורשתנו הגנטית.
    6) אז איך מזג האוויר שם בגרמניה? קריר, את אומרת? כמה נחמד בשבילך. אני מקווה שזה לא יפגום בהנאתך מההחלקה על הקרח, במיוחד מהופעתו של מר וויר, שלולא מעשי אבותיך וודאי הייתי פוגשת בו ברגעים אלה ממש, נישאת לו ומגדלת את ילדיו בקוטג' ציורי בעוד שנה. ד"ש חם מפתח שמיקווה.

    ואנדר: :mrgreen:

    אני חושבת שאמא שלי היא אלופת העולם ובעלת מדליית זהב אולימפית במשחק הזה. ועוד אומרים שהיהודים לא טובים בספורט  😛

  8. זה רק בגלל שהעולם, בטפשותו, טרם הכיר בהטלת אשמה למרחקים ארוכים כענף אולימפי לגיטימי.
    😀

  9. ד"א, צחוק בצד – לפני שבועיםם, בארוחת ערב אצל חברים, פגשתי חומד של בחורה מגרמניה, שגרה זמנית בארץ, ויש לה חבר ישראלי שהיא לא יכולה לבקר אצלו, כי ההורים שלו לא מוכנים לפגוש אותה. הייתי די בשוק כששמעתי את זה. מתברר כשבכל פעם שנדמה לי שהגענו לתחתית, מתברר שהצלחנו לחפור עוד איזה מטר קטן בקבר שלנו…

    אה.. ואני מתכוון לבדוק את עניין "ששת השלבים" על הסבתא הרומניה שלי בסדר פסח. זמן טוב לבדוק עד כמה היא באמת "יצאה לחירות", לא? 😉

  10. הגעתי לבלוג שלך במקרה כשחיפשתי "גרטכן פאסוט" בגוגל, וזה אחד הדברים המרעננים ביותר שקרו לי לאחרונה בעולם הוירטואליה. תביאי דובון.

    ואנדר: תודה! הנה, קחי לך *מוסרת דובי בניחוח ברלינאי*

  11. איזה דובון מתוק רוצה אחד כזה הביתה … אוהבת


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: