פורסם על ידי: vandersister | פברואר 24, 2008

לאהוב צריך את אבא ואת אמא ואת בן גוריון

בשנות ילדותי העשוקה בפתח שמיקווה*, היתה תקופה של כמה שנים טובות שבהן, היות שאמא ואבא היו שניהם עסוקים בעבודה, סבתי היתה מטפלת בנו, הילדים, ומקבלת את פנינו כשחזרנו מבית הספר עם ארוחה חמה. כלומר היא היתה מחכה עם הארוחה החמה, מבית הספר לא נשלחנו הביתה עם ארוחה חמה. מקסימום עם שיעורי בית וכמה מכות יבשות מבריון הכיתה התורן – או במקרה שלי, ממלכת הכיתה התורנית, פרחה מצויה שכמותה, שיבוא יום ועוד אסגור איתה חשבון, בי נשבעתי, אבל הנה שוב אני סוטה מן הנושא. (ח. ש., חכי חכי. יום נקם ושילם עוד יגיע. מי ידע שאני נקמנית כל כך? אני. הא.)

על כל פנים, סבתי היקרה לי מכל יקר, שהיא פולנית במקצועה, היתה מכינה לנו מעדנים ממיטב מתכוני בית-אמא, שהיתה גם כן פולניה, כאמור. עד היום יש לי רתיעה קלה עד כבדה ממרק קרופניק. האמת היא שאני מגזימה – בדרך כלל האוכל היה טעים להפליא, אבל מדי פעם נמאס לנו, לילדים, מהשניצל הקבוע, והיינו מרימים קול טרוניה לאמור "סבתא, אני לא אוהבת שניצל". מיד הורמו גבותיה של ואן-דר-סבתא אל-על: "מה זאת אומרת? שניצל לא צריך לאהוב, שניצל צריך לאכול", היתה אומרת וזוקפת אצבע נוזפנית; "לאהוב צריך רק את אבא ואת אמא ואת בן גוריון". ובכן, העלינו על נס את דמותו בעלת הפריזורה המרשימה של ראש ממשלתינו הראשון, ובלענו בשתיקה את השיעור המאלף ואת השניצל גם יחד.

על אף שבמשך השנים מצאתי שלא פיתחתי חיבה יוצאת דופן לבן גוריון, או לקרופניק, את אבא ואת אמא אהבתי תמיד, אפילו יותר מ"ממרח השחר"; ותמיד היה לנו, הילדים, כבוד כלפי בני הדור הקודם. מילה של סבתא, או של אמא, או של אבא, פשוט היתה המילה האחרונה. כשאחד מאיתנו היה רואה איזה מושא תשוקה מעניין בבית של אחד החברים מהכיתה – צעצוע מגניב או בגד עתיר-מותגים – היינו חוזרים הביתה וממררים להורים בנוסח "אבל ההורים של ערגלית (שם בדוי) קנו לה את זה!" – "אז תלכי להיות הילדה של ההורים של ערגלית (שם בדוי)", היו הוריי עונים בשלווה, ובזה הסתיים הוויכוח, והייתי ממשיכה לקנא בערגלית, צפיחית ודובשנית ובבגדיהן השווים.

ולמה נזכרתי בעצם בילדותי ובשניצל עם הבן-גוריון? בגלל שילדים היום מפחידים אותי. אני לא מדברת על אלה שמבוגרים מספיק לנסוע באוטובוס, להשמיע מוסיקה רועשת מהסלולרי ולחתוך אנשים בסכין ככה בשביל הכיף; אלה בעיני פשוט מפלצות שאי אפשר לתקשר איתן, ואני גם לא מנסה, כי חיי יקרים לי. אבל ילדים, במצב הטרום-מפלצתי שלהם – נאמר, כאשר להורים שלהם ולמערכת החינוך עוד אמורה להיות איזושהי השפעה על עיצוב אישיותם – אלה מפחידים אותי ממש. למה? כי העולם כולו כורע לרגליהם ואין איש שיאמר להם "די. עד כאן". כי אנחנו "אוהבים" ילדים כל כך, שפשוט אסור להגיד להם "לא". נכון? הנה דוגמה מהחיים:

בקניוני ארצנו יש חנויות "פוקס" לרוב, ובחנויות "פוקס" מבצעים שונים, כמו המבצע האחרון של רכישת שני פריטים – הראשון במחיר מלא והשני ב- 19.90** בלבד. ובכן, לקחתי את עצמי לחנות הרשת הקרובה למקום מגוריי וחיפשתי לי חולצות נאות (אגב, אין שם. כלומר לא חולצות, אלא נאות. לא יודעת מי עיצב את הדגמים השנה, אבל הוא/היא זקוקים לצ'אפחה קלה בעורפם ומישהו שיאמר להם "חבר'ה, אנשים צריכים גם ללבוש את זה. ללבוש, כן? על הגוף? תודה!"). תוך פרק זמן קצר, בררתי לי כמה פריטים וניגשתי לקופה. מאחורי בתור עמדו צמד, אב ובתו, הילדה ככל הנראה בגיל קדם-ההתפתחות מינית, והתווכחו קשות על אופי הרכישה המבוקשת. האבא אמר לילדה לבחור שני פריטים בלבד מתוך הר הבגדים שהחזיקה בידיה, ואותם הוא יקנה לה. הילדה אמרה לאבא שזה לא בא בחשבון. כלומר, היא לא אמרה זאת כך, אלא השתמשה במילים קצת יותר ילדותיות ושובבות, כדרך בני-גילה, ופנתה אליו בזו הלשון: "אבא, אני ייתן*** לך מכות. אבא, אני ארצח אותך". 

האב נראה נרגז למדי, ואין לי מושג מה בדיוק התחולל בין השניים אחרי שעזבתי את החנות והשארתי אותם שם להחליף קללות ונזיפות. קשה לי להאמין שהיו אבדות בנפש ממש, אבל לי זה פשוט עשה רע על הלב. למען ההגינות וכדי שלא אהיה רק אורחת לרגע הרואה כל פגע, אני אתן  – סליחה, אני ייתן לאותה ילדה את ההנאה שבספק: אולי מדובר בילדה מופרעת במיוחד או טעונת טיפוח, בעלת פיגור שכלי קל או בעיות אחרות; ואולי היא לוקה ב"תסמונת טורט" הגורמת לה לפלוט ללא שליטה קללות ואמירות כמו "אני ארצח אותך". אבל נראה לי שאסתכן בלומר שזו ילדה פחות או יותר סבירה בנוף הישראלי של ימינו.  

והנה עוד לבי כבד עלי מהעלילה העצובה הזו, ואני פותחת את אתר Ynet וקוראת שם את הדברים הבאים:

"רוצים ילדים חכמים? תנו להם לנפח בלונים
בבית הספר באשקלון התלמידים פותחים את הבוקר בניפוח בלונים. למה? כדי לשפר את יכולות הלמידה. […]
במסגרת התוכנית נפתח יום הלימודים באימון בתנועה, המעורר את גלי המוח, עם ד"ר יעל שדה. בין השאר הולכים התלמידים במסלול הדומה למספר שמונה כשברקע מתנגנת מוזיקה, מוסרים בלונים אחד לשני בזמן שמופנות אליהם שאלות ידע מתוך תוכנית הלימודים ועושים את האות C באנגלית.‬ מנהלת בית הספר משוכנעת שהניסוי יצליח ויקדם את תלמידיה. אני אומרת לתלמידים שלי שאחרי התוכנית הזו כל אחד יכול להיות טייס, היא אומרת. לדבריה ניתן לזהות בשלב זה שיפור, אך עדיין מוקדם להסיק מסקנות."

לדעתי, אפשר להסיק את המסקנות כבר עכשיו. המסקנות הן שכל הניסוי הזה שווה לתחת, כל עוד לא ישקיעו גם בחינוך התלמידים, ולא רק בלימוד שלהם. יסלחו לי כל הפסיכולוגים, הפדגוגים והדמגוגים למיניהם, אבל לעניות דעתי הצנועה, מה שילדי ישראל צריכים היום כמו חמצן זה לא להיות יותר חכמים, אלא להיות יותר מנומסים. הם לא צריכים להפריח בלונים, לתקוע בחצוצרות וליצור את האות "אומגה" ביוונית תוך ריקודי עם ברחבי הכיתה, כי זה "פותח להם את המוח". הם צריכים ללמוד שדורה ובוץ זה לא אלוהים, שלצבי הנינג'ה מותר להרביץ כי הם מצוירים אבל להם ממש אסור כי זה גורם נזק אמיתי, ושהלו קיטי ממש מקסימה אבל זו לא סיבה להגיד לאבא ואמא שתרצחי אותם אם לא יקנו לך את התיק עם הנצנצים של הלו קיטי כמו שיש לערגלית (שם בדוי, עדיין). הם צריכים ללמוד שמילה של אבא, ואמא, והמורה המחנכת, זו המילה האחרונה. הם צריכים ללמוד שכבוד כלפי אנשים אחרים, בני גילם או בני גיל אחר, זה לא "רשות". זה חובה. זה האלף-בית שלהם. ואם הם לא יודעים את זה, כל הבלונים שבעולם לא יכניסו להם את זה לראש.

אגב, כמובן שאין לי מושג מה שיעורי ההצלחה של האקספרימנט הנ"ל. יכול להיות בהחלט שהבלונים האלה יפריחו איכשהו את הציונים של הילדים הללו אל-על. אבל אם זכור לי נכון, אני הצלחתי לקבל בבית הספר ציונים מאוד גבוהים כשלמדתי בשיטה מאוד משונה – כלומר עם מורה בכיתה, תוך קריאה מספרים וקריאה במחברות, ולא זכורים לי יותר מדי בלונים או ריקודים בצורת C. או G. או אפילו Z. כלומר, מסתבר שאפשר להצליח בלימודים גם בלי בלונים. אבל יותר מזה: איזה טעם יש לציונים גבוהים, אם בתי הספר מייצרים מפלצות ולא בני אדם? מה טעם יש בתלמיד מצוין שמסוגל לשסף את צווארו של חבר ללימודים, כי ההוא שלח קצת יותר מדי מבטים לכיוון החברה שלו? מה צריך לעשות עם תלמיד חכם כזה? לתת לו בלון בתור פרס?

הפוסט הזה קצת ארוך וכבד, ועמכם הסליחה; אבל כעת כשיש לי אחיינים, שעוד שנים לא רבות ייכנסו למערכת החינוך הארורה שלנו, העניינים האלה מטרידים אותי הרבה יותר. אני בטוחה שגם בן גוריון היה מוטרד מזה.

* מה זאת אומרת למה עשוקה? ילדות בפתח תקווה. שם גדלתי, בפתח תקווה.  צריך עוד להוסיף?….

** 19.90 – שזה כמובן הרבה יותר זול מסתם "20 שקל".

*** כן כן, "ייתן" ולא "אתן", כך במקור. 


Responses

  1. אולי זה קשור לזה שפעם ההורים המפותחים היו מחנכים את הילדים שלהם, וההורים הפחות-מפותחים היו מרביצים לילדים שלהם. כך, בסופו של דבר כולם היו גומרים עם כבוד לסמכות. בימינו, החברה והחוק פחות סלחניים להורים מכים. ההורים המפותחים ממשיכים לחנך, והמפותחים פחות… צריכים להתמודד עם איומי רצח מכיוון צאצאיהם. אני ממש לא טוען שצריך להרביץ לילדים, זו סתם מחשבה סוטה (ובכלל, למה להרביץ כשאפשר לחסל בגז?).

    ואנדר: גז עולה המון כסף, השתגעת? מכת שוטוקאן אחת לעורף וסגרנו עניין.

    וברצינות, אני לא חושבת שצריך להתחיל להפליק לילדים. אבל אני כן חושבת שיש מקום לענישה קצת יותר מהותית, כזו שתסמן גבולות בצורה ברורה. כיום נראה שרוב ההורים מעדיפים להתפשר במקום להעניש, כי להם-עצמם אין כוח לאכוף את העונש. וזו באמת בכייה לדורות, במלוא מובן המילה.

  2. כשאני קוראת פוסטים כאלו, תמיד מתעורר בי הדחף לקפוץ ולומר שיש גם הורים אחרים, שמציבים גבולות לילדיהם, ושלעולם לא תשמעי את הילדים שלהם מתבטאים בצורה שאפילו קרובה למה שתיארת כאן. בקיצור, יש גם הורים שמחנכים את הילדים שלהם.

    ואנדר: מאזינה, אני מסכימה איתך לחלוטין ומכירה הורים כאלה בעצמי. מה שאני מנסה לומר הוא שזו לא רק אשמת ההורים ולא רק אשמת בתי הספר – לדעתי יש מקום לאחריות משותפת. כבר יצא לי לשמוע סיפורים ממורות שאמרו "לא תאמיני מה הילדים האלה מביאים לכיתה מהבית", וגם סיפורים מאימהות בנוסח "לא תאמיני מה הילדים מביאים לבית מהכיתה". בכל זאת, יש כאן השפעה הדדית… מה שניסיתי לומר בפוסט הזה, בהתמקדות על דוגמה קטנה מהעיתונות האלקטרונית, היא שנראה שמערכת החינוך שלנו משקיעה יותר בציונים ומבחנים מאשר בניסיון להקנות הרגלים נכונים לתלמידים, וזה דבר שבית הספר בהחלט יכול לעשות.

  3. הקטע עם לאהוב את בן גוריון העלה בי געגועים לקסטרו
    אחר כך דווקא הבאת את קסטרו, אבל לא את הנכון.

    ובעניין הילדים – היום, כשאין לנו כבר את בן-גוריון, אין לנו אף אחד שיתן דוגמה,
    לאף אחד. אנחנו עוד זוכרים במעומעם איך "צריך" להתנהג – אבל מאיפה שהילדים
    יידעו?

  4. אני עם המאזינה, אבל מכיוון אחר – זה לא היה אותו דבר עם ערגלית, בימי בן-גוריון* העליזים?

    *אגב בן גוריון – או שהייתה לך סבתא מאוד לא מעודכנת פוליטית, או שאת נראית חצי מגילך בערך

    ואנדר: סבתא עלתה ארצה בשנת 1937, כך שבן גוריון היה מאוד רלוונטי לתקופתה… היא לא ממש מחבבת את הפוליטיקאים בני זמננו, פרט לשמעון פרס, כמדומני. בכל מקרה, האמירה של "בן גוריון" אז היתה נוסטלגית ולא עדכנית. הייתי שמחה להיראות מחצית מגילי, או נניח אפילו שני שליש, ברם, זה מה יש   😛

    אבל איפה בעצם כבודו ראה אותי?.. או שהתכוונת לזה שאני נשמעת צעירה יותר?

  5. ובנוסף לדבריה של "מאזינה" – גם בילדותנו היו ילדים כאלה (לפי מיטב הבנתי אנחנו בערך באותה שכבת גיל) וגם אם היית גדלה כיום לא היית ילדה כזו, כי ההורים שלך אינם כמו אותם הורים לא מחנכים.

    וזה לא מקומו של ביה"ס, ולא ביכולותיו, לחנך לנימוס ודרך ארץ. בכיתות הנושאים האלו נשארים תיאורתיים, את הפרקטיקה הילדים האלו סופגים כל יום. הם סופגים אותה כשאבא צועק על המוכרת וכשאמא מקללת את שירות הלקוחות. הם סופגים אותה גם כשלא מתייחסים בכבוד אליהם ואל הצרכים שלהם מגיל צעיר (להתייחס אל הצרכים של ילד =/= לתת לו כל דבר שהוא מבקש).

    ככל שאני קוראת יותר ויותר בנושאים אלו (ומשום מה כמה מהבלוגים החביבים עלי החליטו לתקוף אותם יחד) אני נתקפת הרהורים קשים יותר לגבי ילדי הפוטנציאליים.

    ואנדר: ולנסיה, אני מסכימה ולא מסכימה. נכון שלהורים יש את ההשפעה החשובה ביותר והמכרעת לנושא זה, אבל גם לבית הספר יש מקום לחנך, ולא רק ללמד. בזמנו לימדו אותנו בגיל צעיר שיש דרך לנהל דיון בכיתה, ויש דרך לפנות למורה, והדברים האלה היו חשובים לא פחות מחומר הלימוד. ילדים מבלים בבתי הספר פרק זמן ניכר מחייהם, ולכן מה שיראו שם ישתלב בהתנהגות שלהם בסופו של דבר. גם אצלי בכיתה היו ילדים "מופרעים", אבל בבית הספר, לפחות בנוכחות המורים, הם ידעו איך להתנהג. היה להם כבוד מסוים. הם לא היו חולמים לשלוף סכין על מורה. האם זה היה משנה הרבה בתמונת המצב של היום? אולי לא. אבל נראה שבתי הספר איבדו את הכבוד של הילדים ושל ההורים, וזה פועל לרעת כולם. אני לא מתיימרת להציע פתרונות מעשיים  😦   גם אותי הנושא מעציב ומדאיג מאוד.

  6. נו, כבר אמרו לפני. פינוק, כמו נימוס, כמו שכל ישר, זה פקטור של הורים. מערכת החינוך לא יכולה ולא צריכה למלא את תפקיד ההורים – אלא שבמדינת ישראל המודרנית, מדיניות הרווחה מעודדת את שני ההורים לעבוד 8-12 שעות ביום, כך שמי שמחנך פרקטית זה בית הספר (40 תלמידים בכיתה), הטלוויזיה, הבייביסיטר, ואם יש מזל – סבתא ששומרת על הנכדים. ההורים רואים את ילדהים במקרה הטוב 3 שעות ביום, וגם זה תלוי בחוגים. אולי המדיניות היתה מוצדקת למחצה אילו היו 15 תלמידים בכיתה, ומורים שמרוויחים המון ומוערכים מאד. כיום, הורים צועקים גם על מורים שנזפו בילדיהם – אז איך המורים אמורים לנסות לחנך (ושוב – עד כמה זה מתפקידם)? לא שכל המורים בסדר – אבל אין שום שיתוף פעולה הורים-מורים.
    אגב, לגבי הניסוי – כבר גילו שפעילות גופנית עוזרת להתרכז, ומשפרת את מצב הרוח. יכול להיות שהפרחת הבלונים היא פשוט פעילות גופנית נחמדה יותר מהכדורגל של שיעור ספורט, שבו תמיד יש את אלו שסתם משתרכים בצד ולא באמת משחקים (שלא לדבר על אלו ש"חבריהם" לא משתפים אותם במשחק). גם זה אולי היה משתפר בכיתות קטנות יותר.

    ואנדר: מורין, שוב, אני מסכימה ולא מסכימה. ההשפעה של ההורים היא מכרעת, אבל היא לא קיימת בוואקום. כשילדים מגיעים למסגרת כלשהי בחייהם, הם חייבים ללמוד את חוקי המשחק כדי להסתדר – ונראה שכיום יותר מדי חוקים התכופפו ועוותו, ולא לטובתם, גם אם מרשים להם לעשות ככל העולה על רוחם. אני מסכימה לחלוטין שמוגזם לצפות מהמורים להחליף את ההורים, ויותר מזה – לחנך את ההורים. יש הורים שתוקפים מורים, וגם כאן מערכת החינוך (ואולי גם הרווחה) היתה צריכה לתת למורים גיבוי במקום לנטוש אותם במערכה. זו בעיה רצינית ביותר, וההזנחה הפושעת של מערכת החינוך על-ידי הממשלה היא אחת הסיבות שעם כל הקושי, תמכתי לגמרי בשביתה האחרונה. אפשר וצריך להשקיע יותר במבנים, להקטין כיתות, להשקיע במורים, ולשנות תקנות בשביל שלעונשים של בית הספר יהיו שיניים ואז גם השפעה כלשהי על התלמידים.

    לגבי התרגיל – כבר אמרתי בפוסט, בהחלט ייתכן שהשיטה הזו תורמת לריכוז, לציונים ולהעלאת המוראל; מה שקומם אותי הוא ניסוח היעדים של התרגילים האלה. דיברו על "הישגים", על שיפור ציונים, במקום שבו אני הייתי מאוד שמחה לקרוא יותר תרגילים שיתרמו להקניית הרגלי התנהגות ודרך ארץ. אולי זה לא הוגן מצידי, אבל המדד שלי הוא האוטובוס. פעם הילדים הרועשים שמפריעים לנוסעים ושמים רגליים על המושבים וכן הלאה – אלה היו המיעוט. היום הם הרוב. היום כשאני רואה בני נוער יושבים בשקט ומתנהגים בנימוס, אני ממש מתפלאה. אז להערכתי… גם למערכת החינוך יש חלק בזה – עד לדרגים הבכירים ביותר, כמובן, ולא רק ברמה של בית הספר או המורה הבודד/ה.

  7. עוד משהו לגבי חינוך – כמו בכל דבר, צריך תשתית טובה, וככל שמניחים יסודות חינוכיים טובים יותר, מוקדם יותר, כך קל יותר להגיע אחר כך לתוצאות טובות. אני חושבת שבשלב שבו ילדים מגיעים לבית הספר, כבר הרבה מאוד דפוסי התנהגות נקבעו, ולצפות מבית הספר לשנות משהו יסודי אצל הילד, זו ציפיה שאין לה יסוד.
    זה נכון שההורים עובדים הרבה שעות, אבל אפשר להגיע לתוצאות טובות גם עם יום עבודה של 8 שעות. בגילאים הצעירים יש חופש בחירה גדול יותר במסגרות חינוכיות (גם בגני העירייה, לפחות יחסית למה שקורה בבתי הספר). בחירה בגננת טובה ותקשורת רציפה איתה מאפשרים להשפיע על הילד גם בשעות שההורים לא נמצאים איתו.
    בסופו של דבר, עם כל הקרדיט לגננות, עיקר ההשפעה היא של ההורים. אם ההורים יתייחסו לשעות שהם נמצאים עם הילדים כאל שעות שצריך "להעביר" עד שהילד יחזור לגננת – זה גם ייראה ככה. לעומת זאת, אפשר לנצל את הזמן הזה כדי להעביר את המסרים החינוכיים שחשובים להורים. זה עובד.

    ואנדר: זה נכון, ואני לא חושבת שבית הספר יכול לשנות את האישיות של ילדים מקצה אל קצה (וטוב שכך). אבל יש לו מקום חשוב בקביעת קווים אדומים. וגם זה, כך נדמה, לא נעשה במידה מספקת. הלוואי והיתה דרך להכריח הורים לעבור בעצמם סידרת חינוך, אבל עד שזה יקרה… אולי בכל זאת בתי הספר יכולים ללמד ילדים לכבד את המערכת. גם אם לא יהפכו אותם לאזרחים למופת, וסביר שזה באמת לא יקרה, אולי לפחות יצליחו להוריד קצת את מפלס האלימות.

  8. מה שמורין אמרה, חוץ מזה שאני לא מסכים שבית הספר לא צריך לחנך. הוא צריך, אבל אי אפשר לצפות ממנו להיות גורם מחנך כאשר בשאר הזמן הילדים נמצאים בסביבה שמשדרת מסרים בלתי חינוכיים בעליל. וכמובן שמורים איכותיים יותר היו עוזרים, אבל זה כבר באמת מעגל קסמים אכזרי.

    (דובי, שבאמת לא יכול להטיף מוסר לאחרים כי הוא מקלל כל הזמן בנוכחות הילדים, ועכשיו במיוחד להגיד "שיט" ו"פאק" יכול להיות בעל השלכות שליליות)

    ואנדר: אולי בגלל זה ההורים שלי היו מקללים רק בהונגרית, פולנית ויידיש. אני מודה שגם לי נפלט מדי פעם איזה "יואי אישטנם, יפטפויומאט" בלי כוונה  😀

  9. מה שמפתיע אותי הוא שלדור שצומח כאן בשנים האחרונות הרי יש הורים, שגדלו כשעוד לא היה מקובל להתנהג כפי שילדיהם מתנהגים כיום. אנשים בגילי ובגילך שהם כבר הורים, ובטח בני הארבעים פלוס מינוס (שמגדלים את מי שעולים לאוטובוס מצויידים בסלולרי עם מגבר קונצרטים) עדיין ספגו את החינוך הישן, כמו שתיארת. הם יודעים שיש סטנדרטים אחרים. מה קרה? איך התחולל אצלם הסוויץ' לחשיבה שילדים הם קיסרים קטנים שצריך ללמד אותם לצפות מהעולם לסור למרותם? פספסתי את הקטע הזה.
    נ.ב. מלכת הכתה שלי היתה ילדה חמוצת פנים בעלת שם של טייסת ובקבוקים בלונדיניים, שתיעבה אותי עד אין קץ. אבל הרבה יותר ממנה שנאתי את הסגניות שלה ואת הצעותיהן לעשות לי ולילדות המאותגרות-אסתטית האחרות מייקאובר. נשמות טהורות אחת אחת. 👿

    ואנדר: שאלה מצוינת. אני לא בטוחה מה התשובה 😦  אבל זה חולי תרבותי של ממש, בלי ספק, ולא רק אצלינו (ראי מקרה היריות בבתי ספר בארצות הברית). אולי הפכנו ל"אמריקניים" מדי?

    לגבי מלכת הכיתה: כבר זמן רב שאני שוקלת להקדיש לה פוסט חגיגי, וביני לבין עצמי אני תוהה אם זה ילדותי. כלומר, בטוח שכן, אבל זה הבלוג שלי, אז נה באוזן, לא?…   😉

  10. כל מלה – תענוג!

    ואנדר: תודה תודה!

  11. אין ספק שמערכת החינוך צריכה לעבור מהפכה דרמטית, והחזרת המשמעת היא צעד ראשון וחיוני. אני מודה שמבחינתי, הגישה למערכת החינוך היתה "צמצום נזקים" …

    ואנדר: אני מודה בפה מלא, כמישהי שהיא לא אמא לילדים, הדברים ודאי נראים שונים לגמרי למי שכן נאלצת להתמודד עם הדברים האלה בפועל ולא רק לצפות בהם מבחוץ. אבל בעניין המשמעת, אנחנו ללא ספק מסכימות. תשודרג מערכת החינוך, ויפה שעה אחת קודם!

  12. ההיא – נראה לי שאולי חלק מהשינוי הדורי הוא רגשי האשם. מי שגידלו אותו צמוד אמא או סבתא, אולי חש אשם על כך ששני ההורים של ילדיו עובדים כל כך הרבה שעות ורואים את הילדים כל כך מעט, ומנסה לפצות בהתרת עוד ועוד דברים.
    יכול להיות שזה גם פשוט עניין תרבותי: מי שכילד חש פגוע שהכו אותו ולא הקשיבו לו, מנסה לאפשר לילדיו כל דבר. במיוחד מי שלא זכה לשום זכויות כילד, והולך לאיבוד בתוך השיח על זכויות הילד. לנו ברור איך מציבים גבולות בלי להכות ובלי לצעוק, אבל אולי לא לכולם.
    וגם יש עניין שיעל דר דיברה עליו באחד הקורסים שלמדתי אצלה, על כך שהילד הפך ממשהו זניח לגמרי כי בכל מקרה הרוב מתו עד גיל 10, או מקסימום מבוגר קטן שעבד כבר בגיל 7 (בימי הביניים), למרכז התרבות, ואולי שוב נמחק (כיום), כשתוכניות "לכל המשפחה" למעשה מתייחסות לבני 7 עד 77 כמבוגרים מספיק. למשל, משפחות שרואות יחד "ארץ נהדרת". ואז יכול להיות שהילדים לא מחונכים, פשוט כי הם מתנהגים כמו מבוגרים ונתפשים כשווי ערך, אולי חסרי ניסיון, אבל לא שונים מהותית. גם כך, ילדים זקוקים לגבולות ולהדרכה.

    אני לא בטוחה אם אני אישית חושבת שאפילו אחת מהתיאוריות האלו נכונה. אני לא יודעת עד כמה באמת השתנתה התנהגות הילדים בישראל בעשורים האחרונים, ודאי לא מנסיון. ואני עדה להרבה מאד פרויקטים חיוביים של בני נוער, מאז שהייתי בחטיבה ועד היום.

    ואנדר:  לי אישית נראה שתיאוריות שגרסו שצריך לעשות הכל בשביל לא לומר לילד "לא" ו"אסור" עשו לנו רק רע. השורה התחתונה היא שההקפדה על שמירה על זכויות של ילדים, אין פירושה ויתור על החובות שלהם. ויש להם חובה בסיסית לציית להוריהם. מה לעשות? כל עוד הם ברשות ההורים, הם חייבים לעשות לפחות ברוב המקרים את מה שאומרים להם, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם. זו לא הורות גרועה, זו הורות אחראית.

  13. אני שומע את הטענה הזו לא מעט (אם כי לא תמיד מנוסחת בצורה כל כך ואן דר גראפית), ואני שואל את עצמי תמיד את אותן השאלות:
    1. לאורם של איזה ערכים היינו רוצים שבתי הספר שלנו יחנכו את ילדינו?
    2. עד כמה היינו תומכים בימים כתיקונם בסוציאליזציה בית ספרית לילדינו?
    3. הילדה בת החמש שאיימה על אביה ברצח, מאיפה היא שמעה את זה? אולי מאותו האבא?

    ואנדר: שאלות יפות ובמקומן. אפשר להתדיין שעות רבות על התשובות (אם לא ימים ושבועות), אבל רק לגבי השאלה השלישית: היא היתה יותר בסביבות בת 10, אני חושבת. אני לא בטוחה אם זה הופך את העניין לפחות או יותר גרוע…

  14. אני גם נהנה תמיד מהקיטורים האלה על הדור של ימינו. אנחנו בדרך להיות זקנים טרחניים. הידד!

    אגב, לי לפעמים מציק שבמקרים של התנהגות לא נאותה בעליל במקום להגיד לילד: "אסור" או "אל תעשה את זה" (מה שמדגיש אותו בסיטואציה), אומרים: "זה לא נעים לי" (שהופך את התחושה השלילית דווקא לכיוון ההורה או כל אחר אחד שסובל מאותה התנהגות).

    ואנדר: אחותי נוקטת בפתרון אחר – במקום לומר "לא נעים לי", היא אומרת "אני לא מרשה". אני אוהבת את הפתרון הזה, כי הוא מדגיש את הסמכות ההורית. למה אסור לך לעשות כך וכך? כי אמא לא מרשה. וזהו. לשמחתי, הפעוט אפילו מציית בשלב זה  😉

  15. ואנדר, אני בעד פוסט על מלכת הכתה. דונט הולד באק! מי לא מחזיק באיזו תיבה נעולה טינה ישנה לשמוקית הקטנה ההיא? :mrgreen:

    מורין – מכל התאוריות שהזכרת, הראשונה נשמעת לי די סבירה. יכול מאוד להיות שבאמת מי שזכה לגידול צמוד וחי כיום מודל אחר של הורות יתפתה לפיצוי-יתר… זה רעיון מעניין שלא עלה על דעתי.
    לגבי המחשבה שאולי חלק מההורים שנותנים יותר מדי / מתקשים להציב גבולות הם תוצר של חסכים ואפילו מכות בילדותם, ומנסים איכשהו לתקן את העבר דרך מתן חינוך שהוא האנטיתזה, אני נוטה פחות להאמין בזה.
    נדמה לי שכמעט כל אדם אומר מתישהו ש"אני אהיה הורה יותר טוב מההורים שלי", ובוודאי השאיפה הזו מתחזקת אם ההורים היו קשים. אבל בתכלס, יש לי תחושה שאנשים רבים נסחפים (בניגוד לרצונם ותכניותיהם) בחזרה לדפוסי המשפחתיות וההורות שהם גדלו עליהם. כך שיש סיכוי לא פחות משמעותי שילד שגדל באווירה בעייתית יהפוך למבוגר שרגישויות מסויימות כלפי ילדיו יחסרו לו – מי שגדל בסביבה נטולת אמפתיה, למשל, יתקשה מאוד לפתח אמפתיה אמיתית.
    כנ"ל לגבי דרך החינוך מבחינת מכות. בזמני (שנות השמונים) זה לא היה נדיר במיוחד לחטוף פליקים, וגם יצא לי להתוודע אל החגורה בכמה מקרים חריגים. אחותי, שהוריי כבר שינו את גישתם החינוכית כשגידלו אותה, לא חטפה אף פליק וההבדל בינינו היה ברור ביותר. מבחינתה מכות היו דבר שלא יתקבל על הדעת, מבחינתי להגיב באלימות היה חלק מהרפרטואר. לקח לי הרבה שנים לשנות את התפיסה הזו. מה קורה לילד שלא הופלק פה ושם אלא ממש היה ילד מוכה, ואיזה דפוסים הוא צריך לעקור מקרבו כשהוא הופך להורה – אפשר רק לדמיין. כך שגם אני לא יודעת אם באמת זה העניין.

    ואנדר: עוד יגיע הפוסט הזה, כשתנוח עלי הרוח…  😉

    ואני מצטערת מאוד לשמוע על המפגשים שלך עם החגורה. כילדה, האוטוריטה של ההורים שלי היתה חזקה מספיק גם בלי מכות – אני באמת מאמינה שזה מיותר ומזיק.

  16. בפוקס אף פעם לא היו בגדים שאפשר להשתמש בהם שלא לצרכי פיג'מה. כאשר הורי מתעצבנים עליי מסיבות אלה ואחרות, הם נוטים לכנות אותי ישראלי טיפוסי – לדבריהם, העם היהודי שרד בגולה בשל הערכים היהודיים, והאסון הכי גדול שקרה לעם הזה הוא הקמת המדינה שמחקה את הערכים היהודיים והחליפה אותם בערכים הישראליים.
    יכול להיות שאם החיים שלי היו דבש לכל אורכם, אולי גם אני הייתי גדל להיות הילד הזה שמקלל את הוריו ומאיים עליהם אם הם לא קונים לי משהו שאני ממש ממש רוצה עכשיו כי לערגלית יש (ואז כנראה שגם היה לי איזשהו תסביך פרויידיאני מוזר – אלא אם היה מדובר באיזה גאדג'ט חביב), אבל בתור עולה, בכלל לא הייתה לי האופציה לחשוב על כך שיקנו לי משהו מעבר לדברים שאני באמת זקוק להם – פשוט כי לא היה כסף לזה. בסופו של דבר חונכתי להעריך את מה שיש לי ולא את מה שיש לאחרים ולהסתפק במועט. מעבר לזה חונכתי להיות מנומס, אבל כנראה שאני פשוט זקן מידי, על אף שטרם מלאו לי אפילו 23.

    ואנדר: למרבה הצער והיגון, ואני אומרת את זה בלי טיפה של ציניות, יש משהו בישראליות שמקלקל חלקות טובות בהתנהגות של בני אדם, וחבל שכך. בהרבה מובנים ההורים שלי העניקו לנו, הילדים, חינוך "אירופאי", ועם כל כמה שאוהבים לצחוק על זה במדינה שלנו, זה לא דבר רע בעיני בשום צורה. נימוס הפך לדבר נלעג בתרבות שלנו, וזה מעציב ביותר. בקיצור, אני מעדיפה את הגישה של "זקנים" כמוך  😉

  17. "כן כן, ”ייתן” ולא “אתן”, כך במקור"
    נו מה? האם העלת בדעתך שמישהי תחשוב אחרת?

  18. ואנדר – תודה. אין מה להצטער, מבחינתי זה סתם קוריוז. זה קרה פעמים בודדות, ומה שבטוח – זה אכן לא תרם בשום צורה להפיכתי לבן אדם יותר מחונך. נותרתי אותה ילדה מהגיהנום בדיוק. 😈 אבל היום זה באמת נראה מוזר (גם בעיניי הוריי) – הסטנדרטים לגמרי השתנו.

    בכל מקרה, אני מסכימה איתך שזו לחלוטין לא הדרך. אני יכולה, לעומת זאת, לחשוב על כמה מקרים של אנשים מבוגרים שהייתי שמחה להחיל עליהם תיקון חוק כדי לכבד אותם בכאפה מצלצלת. במיוחד בשטינקמוביל ו/או בתורים למיניהם.

  19. מה קשור בן גורין ❓ ❓

  20. הבעיה של הדור הורים הנוכחי היא לדעתי החוסר כיוון. אנחנו לא רוצים שום דבר, וזה מחרב אותנו מבפנים. מה הקשר? אה, אני שמחה ששאלת. הבעיה של הילדים של היום זה שהם לא באמת רוצים שום דבר. לרצות את החולצות האלה… זה טיראניות לשמה, לא באמת מנוע פנימי אמיתי. בן דוד שלי, בן 9 והיפראקטיבי ברמות מטורפות, רוצה לשחק D&D.
    הוא כל כך רוצה את זה, שהצלחתי להושיב אותו ולגרום לו להתנהג כמו בנאדם במשך די הרבה זמן, רק בשביל להפעיל אותו. זה עבד! טירוף, בחיי.
    מנגד – ילד של חברה, בן 3 אבל זורק ### על כולם, לא רוצה שום דבר. כשאומרים/מבקשים/ מאיימים עליו במשהו, זה פשוט לא מזיז לו. אז יקחו לו/ יעשו לו. אז מה? הוא לא באמת ~רוצה~ שום דבר. הוא בסה"כ ילד שקט וחמוד, אבל אני לחלוטין רואה איך הוא גדל להיות פסיכופת לתפארת בשנים הבאות.
    כשיש לך מטרה אתה יכול לעצב עצמך לפיה. אם אין לך למה, ככה תראה…

    (גרמת לי לחשוב. תראי מה זה. אולי אפילו פוסט משלי יצא לי על זה)


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: