פורסם על ידי: vandersister | פברואר 9, 2008

חברים, יש לי

אוי ויי. לפחות ארבעה פוסטים שרציתי לכתוב לא נכתבו בזמן האחרון, ומכל הסיבות הלא נכונות. לא שלא היה לי על מה לכתוב ולא שלא רציתי לכתוב, אלא שעסקתי יותר מדי בלחשוב על מי עשוי לקרוא את מה שאני כותבת, מאשר על מה שאני רוצה לכתוב. ועם כל הכבוד לגוף שאנחנו מכנים "בלוגוספירה", זה מיותר ועצוב בעיני.

אולי זה בגלל ששולחים לי כל הזמן בגוגל רידר פוסטים מעניינים, מתוחכמים ומרשימים שנכתבו על-ידי אנשים רציניים ומשכילים, ואני מרגישה די מטופשת עם כתיבתי בעניינים שדווקא אינם ברומו של עולם. טוב, רומו של העולם שלי, אבל זה לא ממש שווה הרבה, בעיני אנשים מסוימים. ואולי בעיני רוב האנשים? והאם זה צריך לעצור אותי מלכתוב? המחשבה על "משטרת הבלוגים" הבלתי-נראית, ואולי יש לומר גם הבלתי-קיימת, העוברת על מילותיי בנחירה חסרת-סבלנות ולעגנית, היתה לי קצת קשה מדי. ראיתי ביקורות על דברים אחרים שאנשים כתבו, מדם ליבם, וגם אם הם טועים בתכלית בעיני מישהו אחר הרי שמותר להם לכתוב מדם ליבם ויש לכבד זאת; ולמרות שלא ממש מדובר (לעניות דעתי כמובן) במצב של בית ספר שבו מלכת הכיתה וסגניה לועגים ל"פריקים" ול"חננות" למיניהם, היו מקרים שבהם דווקא כן הצטיירה לי בראש תמונה של אליטה מסוימת: יחידת העילית של הבלוגוספירה, אנשים מיומנים בכתיבה וראויים לשפוט מי לשבט ומי לחסד, מי כותב דברים "שווים" ומי מחנטרש ומבזבז פיקסלים יקרים ורוחב פס שאחרים היו יכולים לנצל בשביל לכתוב דברים שהם יותר, כאמור, ברומו של עולם.

הבעיה היא שזה לא העולם שלי. העולם שלי נראה בערך כפי שנראה אמש הסלון של דודתי, כשחגגנו יום הולדת לסבתא. סליחה, לסבתא שלי*: כלומר, כמו בלגן מוחלט עם הרבה יצורים קטנים מצחקקים ומתרוצצים, וצעצועים רבים מפוזרים סביב, אבל עם הרבה שמח. האמת היא שהיה ערב ממש מוצלח: ואן-דר-סבתא כבר בת 92, טפו-טפו-טפו, והיא ישבה שם מוקפת בילדים, בנכדים ובנינים – 6 במספר! – והתמוגגה ממש. בשלב מסוים דודתי שלפה את הגיטרה ופצחה במחרוזת שירי יומולדת וילדים, והקטנים נענו בהתלהבות. אלא מאי? איפשהו בין "האוטו שלנו גדול וירוק" לבין "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה", נעצר פתאום אחייני הצעיר באמצע הקפיצות על השטיח, פנה אל כולנו בסבר פנים חמור ומצח קמוט, ואמר בכובד ראש את הדבר הבא:

"חברים, יש לי פיפי".

הפעוט נלקח מיד לשירותים לקול צחקוקי המשתתפים, כמובן. עכשיו, העניין הוא שמנקודת מבטו של פעוט בן קצת פחות משלוש, האמירה "יש לי פיפי" היא אמירה חשובה ביותר, וקינאתי בו על היכולת להעביר את המסר הפשוט הזה מבלי לדאוג שכולם יצחקו או שאולי זה "לא בסדר", או שבכלל, מי מדבר על פיפי בחברה? אז זהו, שהתשובה לשאלה הזו היא "כולנו". כולנו מדברים על זה. רק שאצלנו זה נחשב יותר "מגניב" לדבר על פיפי וקקי, כי אנחנו יותר מגניבים, הלא כן? ראו מקרה היסטריית ה- 2girls1cup. לא, אין לי שום כוונה להוסיף קישור לזה. מה בעצם הופך את הפיפי והקקי של אתר אחד באינטרנט לשיחת היום, ואת הפיפיקקי של אתר אחר למגוחך ואווילי, באופן שגורם לי לחשוב פעמיים ושלוש על כתיבת פוסט, ובסופו של דבר לא לכתוב אותו? הרי כולנו מתעסקים עם אותו, תסלחו לי, חרא, לא משנה מאיזו נקודת מבט אנחנו בוחרים לתקוף אותו.

אז מה אני מנסה לומר, בעצם? שסביר להניח שלא יהיו בבלוג הזה כל מיני תובנות מעמיקות על עתיד הבלוגוספירה, על החיים בעידן ההיפר-טכנולוגי או על פילוסופיה פוסט-פוסט-פוסט-מודרנית – אלא בעיקר אמירות כגון "חברים, יש לי חתול חדש בחצר עם כתם על האוזן וקראתי לו שמוליק" או "חברים, היום מישהי מטומטמת באוטובוס הכניסה לי מרפק בצלעות בכוונה" (מה שבאמת קרה לפני שלושה ימים) או "חברים, יש לסבתא שלי יום הולדת 92 ואני תוהה אם אצליח אי פעם להגיע לגיל הזה כי עד עכשיו זה כבר מספיק קשה לי ואני רק בשליש הדרך". ובכל הכנות, מי שתוכן מהסוג הזה לא נראה לו, יכול תמיד לקרוא בלוגים רציניים וראויים יותר. שמוליק לא ייעלב.

עם זאת, אני די בטוחה שלא ייצא לי לכתוב "חברים, יש לי פיפי". הרי כל הזכויות על האמירה הזו שמורות לאחייני הפעוט, וידוע שאנו במיקרוקוסמוס הפוסט-פוסט-פוסט-מודרני של הבלוגוספירה מקפידים לשמור על זכויות יוצרים.

*העירו לי שיש לי נטיה לדבר בלשון כללית ולומר "אמא, סבתא" כאילו מדובר באיזו אמא גלובלית או סבתא משותפת. הנני להבהיר, כל עוד אני היא הדוברת, הרי שמדובר באמא שלי, סבתא שלי, החתולה שלי, התחתונים שלי וכן הלאה, אלא אם צוין אחרת. זה פשוט האופן שבו אני מתבטאת, ועמכם הסליחה.


Responses

  1. אני נהנית לקרוא אותך. חוץ מזה, אין "חובת נוכחות", ומי שלא רוצה לקרוא, לא חייב. מי שקורא, כנראה נהנה, או מתעניין, או מסוקרן. ויש מקום בעולם גם לדברים שלא נמצאים באחוזון החשיבות העליון. אפילו, הייתי אומרת, רוב העולם מורכב מהדברים שלאו דווקא נחשבים "חשובים". וטוב שכך.

     ואנדר: תודה 🙂  אני גאה להיות באחוזון התחתון של כותבי הדברים האוויליים! בקרוב ההפגנה מול משרד ראש הממשלה.

  2. הנה זמן טוב לצטט מאחד הסרטים הנפלאים ביותר אי-פעם
    יומנה של ברידג'ט ג'ונס:

    Mark: Look, um… I'm sorry if I've been…
    Bridget: What?
    M I don't think you're an idiot at all.
    I mean,there are elements of the ridiculous about you.
    Your mother's pretty interesting.
    And you really are…
    an appallingly bad public speaker.
    And you tend to let whatever's in yourhead…
    come out of your mouth…
    without much consideration of the consequences.
    I realize that when I met you at the turkey curry buffet…
    that I was unforgivably rude and wearing a reindeer jumper…
    that my mother had given me the day before.
    But the thingis, um…
    what I'm trying to say very inarticulately is…
    that, um…
    infact…
    perhaps, despite appearances…
    I like you very much.
    B Ah. A part from the smoking and the drinking…
    and the vulgar mother and the verbal diarrhea.
    M No. I like you very much– just as you are.

  3. גרררר…. למה יישור ימינה למה???

    ואנדר: היישור ימינה הוא עוד אחד מתכונותיה המקסימות של התבנית, אל תשימי לב. תודה על הציטוט   🙂

  4. אף פעם לא חשבתי שמישהו יקרא את מה שכתבתי וינחר בבוז. בהחלט תהיתי לא פעם, האם מישהו בכלל יתעניין במה שיש לי לכתוב. התשובה היא לפעמים כן ולפעמים לא ממש. וזה בסדר.

    אני אשמח אם תמשיכי לכתוב על מה שבא לך. ופיפי של פעוט בן 3 הוא חשוב מאוד גם אצלנו 🙂

    ואנדר: בוודאי שזה חשוב – הפעוט גם טרח לעדכן אותנו בסוף לגבי איך היה ("הצלחתי לעשות פיפי!" – "כל הכבוד מתוקי" ) ואפילו קיבל פרס. למה אני לא מקבלת פרסים על עשיית פיפי, למה?… *אנחה כבדה*

  5. מה שרותי אמרה.
    ונחזק: זה בדיוק היופי בשיטה – כל אחד יכול לבחור את התמהיל הרצוי לו.
    ונוסף לזה: חוש ההומור שלך נהדר, וכתיבה כזאת דווקא לא עד כדי כך נפוצה במחוזותינו. חבל שתוותרי על פוסט כלשהו.

    ואנדר: תודה  🙂  אני רק מקווה שלא תתחרט על מילותיך כשאפרסם את הפוסט שלי בנושא מרק מלפפונים חמוצים.

    (סתם, אין כזה. אבל אולי יהיה, ואז לאן אוליך את החרפה?… )

  6. בלוגים זה כמו מוזיקה. לפעמים מתחשק משהו כבד כמו פינק פלויד או רדיוהד ולפעמים סתם צריך משהו קליל להעביר איתו את ההתארגנות של הבוקר. מה שיפה בבלוג שלך זה שלרוב הוא שילוב של שניהם.

     ואנדר: ואפילו ציינת שמות של שתיים מהלהקות החביבות עלי ביותר. לכבוד הוא לי!  🙂

  7. אישית, אני כותבת קודם כל בשבילי, לכן התדירות כל כך נמוכה באופן כללי, ועכשיו בפרט. אני מאוד משתדלת לכבד פרטיות של חברים ומשפחה, ובדרך כלל לא כותבת על עניינים מאוד אישיים שכאלה. אבל מעבר לזה – המחשבה הכללית היא שמי שרוצה, קורא, ומי שלא, לא חייב. גם הכניסה לבלוג אינה חובה, אלא בחירה.

    לדעתי האישית, לכתוב כדי לקבל אישור, כמוה כאימוץ הרגלים שונים ומשונים רק כדי לזכות בהערכה חברתית. סוג של חוסר עמוד שדרה?

    ואנדר: זה לא כל כך לכתוב כדי לקבל אישור, כמו האם יש לי בכלל אישור לכתוב… אבל העיקרון די דומה. רכיכה שכמותי   😛

  8. רציתי להגיב ב"הא? על מה את מדברת?" אבל האמת היא שאני מבין יפה מאוד על מה את מדברת, ולפעמים גם לי יש תהיות אם לכתוב על נושא מסויים כי זה בטח לא מעניין אף אחד. אז יש דברים שאני כותב עליהם ועל הזין שלי אם זה מעניין מישהו בכלל (הפוסטים שלי על דוקטור הו, לדוגמא) – אלו מצבים שאני צריך להוציא משהו בכתב ולא אכפת לי מהקוראים. ויש מצבים שבהם לכאורה מדובר במשהו שהוא מאה אחוז מיועד לקהל קוראים, אבל אני בספק אם הקהל שלי יתעניין. פוסטי תמונות שלג למיניהם, למשל, או תמונות של הילד שלי (אבא גאה שכמותי). אבל בדרך כלל בסוף אני מחליט שאם זה לא מעניין אף אחד, הם ממש לא חייבים להכנס, ואם הם נכנסו, אז הם לא חייבים לקרוא עד הסוף. ואם קראו עד הסוף, אז זבש"ם.

    ואנדר: ואם קראו עד הסוף ואפילו לקחו את הזמן להגיב, אני מודה להם. כלומר לך  🙂

  9. יופי. אני שמח שהבנת את הבעיה והחלטת להתגבר עליה.

    ואנדר: תודה בשמי ובשם המערכת.

  10. הרבה אנשים מתיידדים עם בלוג לא בגלל הנושאים שבהם הוא עוסק, אלא בגלל שהם מעריכים את הפרספקטיבה של בעליו, ההומור שלו, הדיעות שלו, הנטייה שלו להבחין ולהתייחס לאספקטים מסויימים של החיים (כולל אחיינים חמורי סבר שמדווחים על הצורך לפרוק סחורה). גם מחוץ לוירטואליה בד"כ לא מתחברים עם אנשים לפי חשיבות הנושאים שהם מדברים עליהם, אלא לפי הדרך בה הם מדברים על כל דבר. כולל, נניח, גרביים.

    אפשר לדבר על הנושא הכי חשוב בעולם ביובש שיגרום לקוראים שלך לפרוק לסתות בפיהוק, ואפשר לכתוב על נטייתו של החתול שלך לנחות על פרצופך בשלוש בלילה, ולעשות את זה בחינניות כזו שאנשים יצהלו מול המסך. הכל עניין של אישיות – תכונה שקיימת בבלוג שלך בשפע, ושהפכה אותו לאחד החביבים עליי במהירות שיא. שמחה שהחלטת להתגבר על החששות ולכתוב. 😀

    ואנדר:  תודה רבה…   🙂 

    החתולה מבקשת להוסיף שהיא לא נוחתת על פרצופי בשלוש בלילה והכל עלילות זדוניות. כמובן שהיא משקרת, כדרך בני מינה השמנמנים  😛

  11. אני אוהבת איך שאת כותבת – בגלל זה אני כאן (בעצם, בגלל זה את ברשימת המועדפים שלי).
    לפעמים אני נזכרת שזה לא מובן מאליו ושאנשים לא אמורים להניח שאני (או חלקים אחרים מהעולם) חושבת עליהם טובות.
    אז זהו. שתדעי.

    ואנדר: תודה רבה רבה. ואת צודקת לגמרי, יישר כוח.

  12. את אל תדאגי לכלום ורק תמשיכי במה שאת עושה :mrgreen: :mrgreen: 8) :mrgreen: :mrgreen:

    …אלא אם כן זה פיפי, אם זה פיפי בחיאת תני גם לאחרים אני כבר שעה מחכה פה בחוץ

    ואנדר:  😀

  13. בעיניי מצא חן דווקא ה-"חברים" הבן גוריוני משהו במשפט על הפיפי.
    ולגבי יחידות הסער של הבלוגוספירה – שימי ואן-דר-קצוץ.

    ואנדר: אין ספק, הילד מאוד פטריוטי  😀

     ותודה, אקח לתשומת לבי.

  14. ואנדר, את מלכה

    כן, הייתי יכולה לכתוב תגובה מחוכמת על ניו מדיה, הבלוג כמדיום וחופש הבחירה, אבל איכשהו החלטתי שזה שאת מלכה מסכם את כל מה שרציתי להגיד בהרבה פחות טרחנות.

    ואנדר: אני?… מלכה?…. *ממששת את הראש*  אז איפה הכתר? ואם אי אפשר כתר, אולי לפחות שרביט? מדליה? תספורת כמו של אליזבת השניה?…   😉

    תודה גדולה מעומק הלב. באמת.

  15. נו, וודאי שהיא משקרת. בפעם הבאה שהרופא יגיד לך "ואנדר, יש לך כל הסימפטומים של תסמונת דום נשימה בשינה", או שאת מפיקה פלומה ג'ינג'ית/לבנה בלתי מוסברת בשיעול הבוקר שלך, תדעי למה. 😈
    מישהי שאני מכירה טוענת שחייה התקצרו משמעותית מאז שהתקינה בחדרה ארון גבוה. כצפוי, החתול רואה בו הזמנה לדאייה לילית קבועה מהתקרה אל פרצופה.

    ואנדר: החתול כנראה שואף לעשות הסבה מקצועית לסנאי מעופף  😀

    (פלאשבק ל"קטקטים": "מונגאאאררררררררר!!" )

  16. יותר בית מעופף. רק בלי אף רמז לחוש המוסר הנוצרי (אני מקווה שאני לא היחידה שגדלה על סדרות חינוכיות במידל איסט טלוויז'ן).

    ואנדר: אוי, הייתי מכורה לסדרות האלה. לפלא שלא התנצרתי, בחיי. למרות שלדעתי הייתי יכולה להיות יופי של נזירה (שחור הולם אותי!).

  17. אני אישית הרבה יותר מתעניין בבלוגים של האנשים עם הסיפורים מהחיים והמלחמות היומיומיות, מאשר הבלוגים הגדולים. אני למשל מש לא נהנה מקריאה בבלוגים הפופולריים ביותר בבלוגוספירה- הם מבחינתי אך ורק מקורות מידע.

  18. נו, לפחות אני לא היחידה שהרושם הראשוני שלה מהנצרות היה קשור בספרים מרחפים ורובוטים עם אף אדום שנדלק וכבה בעיתות של דילמה מוסרית.
    סצנות צליבה באנימציה זו בהחלט דרך מקורית לגדל ילדים מאוזנים ויראי-אל. אני לא חושבת שאשכח את הפרק הזה אף פעם. 😯


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: