פורסם על ידי: vandersister | ינואר 26, 2008

אז מה הקשר בין מוסיקה קלאסית לזיונים?

הכל בגלל שוברט. כן, שוברט. פרנץ. ההוא. הקומפוזיטור. אז מה אם הוא מת מסיפיליס כבר לפני 180 שנה? זו עדיין אשמתו. הוא ורק הוא הסיבה לזה שהפוסט שתכננתי לכתוב ביום שלישי שעבר היה תקוע לי בראש וסירב לצאת משם. פויה שוברט! טוב, האמת היא שזה לא רק פרנץ קשישא. גם לגיתה (Goethe) יש איזו יד בדבר. ומעשה שהיה כך היה:

ואן-דר-אבא הוא אדם משכיל ובעל ידע נרחב להדהים במוסיקה קלאסית. כשאני אומרת "נרחב להדהים", הכוונה היא זו: אם במקרה תשאלו את ואן-דר-אבא "של מי היצירה הזאת, שהולכת 'פם-פם-פהפהפהפה-פאאאם, פם פם'?" הוא לא רק יידע לזהות באיזו יצירה מדובר, אלא גם:

1. ייתן לכם סקירה ביוגרפית קצרה של המלחין (לדוגמה: "בטהובן נולד כבן שביעי למשפחה קשת-יום. אמו היתה חולה בסיפיליס*…" )

2. יפרט מהן הנסיבות המדויקות שבהן נכתבה היצירה ("בטהובן ממש לא סבל את נפוליאון באותה תקופה, ויש הגורסים כי…" );

3. יציין מהם הביצועים הטובים ביותר שהוקלטו אי-פעם לאותה יצירה ("יש לי הקלטה נדירה של קרוזו לאותה אריה, אבל אין ספק שפברוטי עושה זאת הכי טוב, בביצוע בניצוחו של…." )

4. ימליץ לכם על יצירות דומות שאתם עשויים ליהנות מהן היות שכבר גיליתם עניין בפם-פם-פהפהפהפם ("דווקא הייתי ממליץ על הסימפוניה התשיעית של מאהלר. הוא מאוד מלנכולי, אבל…" )

5. ישאיר אתכם פעורי פה ונטולי יכולת תגובה לשבועיים בערך.

למותר לציין שאנו, ילדי משפחת ואן-דר-גראף, גדלנו על ברכי המוסיקה הקלאסית. בגיל שש כבר ידעתי להבדיל בין קרן צרפתית לקרן אנגלית וכבר אז לא חיבבתי במיוחד מוסיקה קאמרית, אלא סימפונית בלבד (בי נשבעתי). עד היום אני זוכרת בעל פה את שמו המלא של מוצרט**, אותו שיננתי מתוך ספר לילדים על חייו של המלחין הדגול. היו לי גם ספרי ילדים על חייהם של היידן והנדל. דומני שהם דווקא מתו בשיבה טובה, ולא מסיפיליס, מה שקצת מפתיע לנוכח הרקורד הרגיל של אמנים באותה תקופה.

אבל אני סוטה מהנושא, כהרגלי. בקיצור, ביום שלישי שעבר, הלכתי לי לבית ההורים כדי לשמוע את ואן-דר-אבא נושא הרצאה בפני חוג בית. הנושא: "פאוסט" של גיתה במוסיקה הקלאסית. צלחנו את בויטו ואת ברליוז, והנה הגענו לשוברט. לא שלא שמעתי לפני כן יצירות של שוברט או לידים – כלומר, שירים בסגנון ה- Lied – אבל לא זכור לי במיוחד ששמעתי את "גרטכן ליד הכישור", היצירה שבחר ואן-דר-אבא להשמיע. גרטכן, אהובתו של פאוסט, שרה שם למילותיו של גיתה על אהבתה הגדולה לפאוסט, המייסרת אותה עד כדי כך שאינה מסוגלת לעשות דבר חוץ מלחלום ולטוות מחשבות על האהוב בעודה יושבת ליד הכישור (או גלגל הטוויה). היא מסיימת את שירתה ברצון למות בנשיקתו. היות ששוברט הוא גאון, ניתן ממש לשמוע ביצירה את הגלגל המסתובב, ואת הלמות ליבה וסערת רגשותיה של גרטכן. הנה השיר לפניכם, בביצועה המשובח של זמרת הסופרן ג'סי נורמן:

וכדי שתבינו על מה הגברת השמנה צורחת שם, הנה הן המילים, בתרגומה הנהדר של ניצה בן-ארי (הוצאת אוניברסיטת ת"א, מומלץ בחום):

שלוותי פרחה,

לבי כבד,

לא אמצא מנוחה

לעולם ועד.

אם הוא אינו

רק הקבר נותר.

העולם כולו

מאוס ומיותר.

דעתי נטרפת

מרוב ייסורים.

ראשי האומלל

נבקע לגזרים.

שלוותי פרחה,

לבי כבד,

לא אמצא מנוחה

לעולם ועד.

רק אחריו באשנב

עיני תרות,

לחפש אחריו

אצא לרחובות.

יפי תארו,

חן הליכותיו,

מתק חיוכו,

העוז בעיניו.

נעימת קולו,

קסם שוקק,

ומגע כף ידו,

ואיך הוא נושק!

שלוותי פרחה,

לבי כבד,

לא אמצא מנוחה

לעולם ועד.

חזי היוקד

רק לו משתוקק,

לו רק יכולתי

אותו לחבק.

ואותו לנשק

בכל הכוחות,

בנשיקות פיהו

לטבוע עד כלות!

אז למה בעצם הדבר הזה תקוע לי בראש כבר מיום שלישי שעבר ומסרב להרפות? היו עוד פוסטים שרציתי לכתוב, וכולם נתקעו מאחורי הגברת השמנה עם השוברט והגיתה, אז הייתי חייבת לכתוב כדי להוציא אותם החוצה. אבל לכתוב מה? אולי שעצוב לי שאין עוד דברים כאלה, כמו תשוקה, רוך, כמיהה למגע, ויש במקום זה רק "דייטים" ו"זיונים". שאין עוד לשבת ולחלום על מגע ידו או על האור בעיניו של האהוב, יש רק לתהות איך הוא במיטה ובאיזה קונדום להשתמש. שאין יותר "אהבה", יש רק "מערכות יחסים", וגם זה, בעצם, משחק אחד גדול ועצוב. אני יודעת ש"ככה זה היום" וש"אין ברירה" ו"זה מה יש", אבל אני לא רוצה את זה לעצמי. עם כל הציניות שהתברכתי בה (אולי), אני עדיין מעדיפה לקבל בתור מתנה רומנטית זר פרחים, ולא, נניח, ויברטור.

לא שהייתי רוצה שתיטרף עלי דעתי מרוב ייסורי אהבה כמו הגיבורה הטראגית האומללה שלפנינו, ולא שהייתי רוצה למות בגיל 31 בלבד כמו שוברט. בעצם, זה הגיל שלי כרגע, 31. אבל לשוברט, שכבר לא היה בין החיים בגילי, היה משהו גדול הרבה יותר משיהיה לי אי פעם. הוא לא רק נגע בתשוקה ובאהבה הגדולות הללו בעצמו, הוא גם ידע לכתוב אותן, ליצור מהן מוסיקה כל כל יפה, שהיא מסרבת לצאת מראשי כבר ימים רבים. אז אולי בעצם אני חייבת תודה למר שוברט, כי בזכותו אני מצליחה להיאחז בשביב אחרון של רומנטיקה. לפחות עד שאמות מסיפיליס.

* כולם היו חולים בסיפיליס באותה תקופה, מסתבר. "עגבת" בעברית צחה.

** יוהנס כריזוסטומוס וולפגנגוס תיאופיליוס מוצרט. תודו שלא ידעתם.***

*** כן, אני פסיכית. אין צורך ליידע את הרשויות.

**** ושוב תודה גדולה לשרון ג. קטנים, על אירוח השיר בשרת.


Responses

  1. אהבתי את הקטע מאוד [אפילו הצלחתי להבין שברי משפטים – שיעורי גרמנית מתחילים להשתלם 🙂 ].
    יש משהו בניתוח שלך לגבי החברה המודרנית ויחסה למערכות יחסים. לפעמים נראה לי שהזילות פושה בכל – באהבה, בתכונות אופי ובהתנהגות שזוכות להערכה, בשפה… איך בשפה בה שולטים ביטויים כמו "אחשלי" ו-"גבר-גבר" אפשר לדבר על אהבה יוקדת, תשוקה בוערת, שלווה או יסורים? רוב האנשים שתשאלי ברחוב בכלל לא ידעו מה פירוש המלה "אשנב" מעבר לזה שבבנק.

    מחזקת את ידייך בחיפוש אחר נפש תאומה שיודעת להעריך ולהביע רגשות יותר מורכבים מ-"מת עליך, נשמה". מגיע לך.

    ואנדר: תודה! המשפט האחרון שלך ממצה את העניין, בערך 😉

  2. זהו, עכשיו אני שרון "גברים קטנים"?
    (מוטב גברים לא כ"כ קטנים, הלא כן?)

    בסוף יימצא הבחור הראוי. כולי תקווה.

    ואנדר: דווקא ה- ג. היה אמור לייצג את השם "גפן", אבל בעצם, גם "גברים קטנים" מתאים בקונטקסט הנוכחי 😀

  3. אני לא חושבת שזה נעלם. זה נעלם רק בשפה של העיתונאים התל אביביים בני השלושים ולא-מעט שהתייאשו והפכו ציניים, ובכלל זה נראה להם מגניב לא להעריך שום דבר. אבל מה שנכנס לעיתונות נתפש כסטנדרטי. ומי רוצה לקרוא על אהבות שקטות, או גרוע מכך, על דרמות הנעורים של אהבות נכזבות (ובמיוחד כי אהבה באמת דורשת תחזוקה מתמדת, והיא נעלמת מעצמה אם מזניחים אותה – ומפנה מקום לאהבות חדשות).
    בכל מקרה, הדרמה והמלודרמה לא מתו, והלבבות הקרועים נמצאים בכל מקום. רובנו פשוט לא חושפים אותם לכל אחד, וכך יאה. גם את האהבות הגדולות לא חושפים לכל אחד, ואני לא יכולה להיות אובייקטיבית בנוגע להאם כך יאה או לא.

    ואנדר: העניין של "המגניבות שבזריקת זין" הוא הקשה לי ביותר. כאמור, גם אני צינית מאוד מטבעי, אבל לא בגלל שאני חושבת שיש בזה איזשהו יעד בפני עצמו. חום אנושי וחיבה הם לא דברים שבהכרח חייבים להיות מזויפים ונלעגים בעיני, באותה מידה שהם לא חייבים להיות כנים. במילים אחרות, אני מקבלת את זה שרומנטיקה היא לפחות חלקית סוג של אשליה, אבל מכאן ועד להתייחסות למערכות יחסים בצורה מכאנית וקרה, הדרך עדיין ארוכה. לפחות עבורי. אולי אני מצפה ליותר מדי?… 

  4. אני לא חושב שזה נעלם, אני חושב שזה אף פעם לא באמת היה. כל הרעיון של האהבה הרומנטית, בסופו של דבר, היה המצאה של אצילים אירופאים פוריטניים. אני לא בטוח שאנשים באמת התנהגו כך אי פעם.
    לא שזה אומר שהמצב עכשיו טוב, אבל, נו, זה מה יש.

    ואנדר: ראה תשובתי למורין. אני מסכימה איתך שמדובר באידיאל ספרותי לרוב, ולא בהתנהגות מציאותית כל כך, אבל מכאן ועד ויתור מוחלט על הרומנטיקה שבמערכות יחסים, ויותר מזה – עד לקיחת כל האספקטים של מערכות יחסים כדבר מובן מאליו, עוד הדרך ארוכה. אגב, לפחות במקרה אחד, אני מכירה סיפור של אהבה גדולה באמת, ואפילו במשפחתי. סבא וסבתא שלי היו מופת של סיפור כזה. *אנחה כבדה*

  5. למורין,
    אני איש תקשורת תל אביבי על סף שנתי ה-30, ואני מאמין באהבה רומנטית. בהתאם, אני מאוד משתדל שמי שמוצאת חן בעיני לא תהיה כזו שכל מה שיש לה בראש קונדומים וזיונים ואיך הפרטנר הבא יהיה במיטה. אני מעדיף מישהי שמה שיש לה בראש זה פרחים, וכמיהה ומגע ושיתוף. באופן פרדוקסלי (או שלא), כבונוס משמעותי, אז גם הסקס ממריא לשמיים.

    מצד שני, מאחר ומאשימים אותנו (אנשי התשקורת העוינת) בערך בהכל, אז תוסיפו גם את מות הרומנטיקה לרשימה. למה לא.

    ואנדר: לפחות לפי מה שאני הבנתי מדבריה של מורין, הכוונה היא לא לאנשי תקשורת באופן ספציפי, אלא לסוג של דימוי של "הגבר החדש/האישה החדשה" שהמדיה פשוט משכפלת ומפיצה. הכוונה – אנשים קרים ומחושבים, שלא עושים עניין מכל דבר, עצמאיים, שלא זקוקים לאף אחד, ובטח שלא יפלו מהרגליים מרוב תשוקה לבן/בת זוג כי זה מעיד על חולשה, רחמנא ליצלן. למה גילויי חיבה כנים נתפסים היום כגילויי חולשה או סיבה לצחוק ולעג? לא ברור. אבל זו עובדה שכך הם פני הדברים, גם בתקשורת. מדורי הרכילות אוהבים לצחוק על גילויי רומנטיקה, תסכים איתי שזה נכון – ואפשר לראות את זה לא פעם גם במדורים רציניים יותר. ללעוג לאנשים זה אופנתי; לאהוב אותם, ממש לא. אני לא חושבת שזו אשמת התקשורת. היא רק משקפת ומעצימה רוח של תקופה שנראית לעיתים מאוד צינית ועקרה מבחינת יחסים בין בני אדם.

  6. דודי שלום,
    כפי שואן-דר-אחות ציינה עבורי, לא דיברתי על כל אנשי התקשורת (חס ושלום – אני מכירה רבים וטובים מהם שיקרים ללבי). אני גם לא חושבת שכל אנשי התקשורת התל-אביביים, שמתקרבים לגיל 40, הם ציניים. מה שכן, בכל הנוגע למערכות יחסים, אין במדיה שיקוף ריאליסטי. קיימים שני קצוות לא ריאליסטיים שמופיעים לעתים קרובות. האחד מיוצג בסדרות אמריקאיות קלילות נוסח "חברים": יש הרבה מכשולים בדרך לאהבה הגדולה והאמיתית והיא זו שתנצח ותמשך כל החיים ללא כל מאמץ. אהבה-נוסח-האגדות שכזו היא אהבה שרוב האנשים מגלים בסביבות גיל 20 שאינה ריאליסטית.
    הסוג השני של מערכות יחסים, לנצל ככל האפשר, לזיין ולזרוק, הוא הסוג שנחשף בעיקר בטורים שבועיים בעיתונים למיניהם. אפילו ל"הארץ" יש טור של "הבחורה שהיו לי איתה יחסים שנכשלו" שמתפרסם מדי שבוע על בחורה אחרת (אמנם, יש בו טוויסט – הכותבת לסבית). יש כמה טורים של מערכות יחסים, או נישואין, מתמשכים. סייד קשוע מזכיר אותם בטורו מדי פעם, והמשפחה ממלאת תפקיד חשוב גם בסדרה שלו. מצד שני, סייד קשוע מובא, במובן מסויים, בתור "תראו, גם ערבים הם בני אדם", שכזה. שירי צוק (נדמה לי שזה שמה), שכותבת טור על חיי המשפחה, מתמקדת בילד, וגם היא משפריצה ציניות לכל עבר – ושוב, זו הנורמה וזה הסטנדרט.
    ממי אפשר לשמוע על מערכות יחסים אמיתיות? ממי שתמיד היה אפשר. מאחיות, אמהות, שכנות, ועכשיו גם מכותבות בלוגים. אבל מה שהופיע בעיתונות מעולם לא היה מייצג במיוחד. בין אגדות הדיסני, השאיפות הבלתי אפשריות שב"לאשה" והציניות השלטת כיום, הייצוגים ריאליים של מערכות יחסים אמיתיות מעולם לא היו דומיננטיים, גם אם הם צצים מדי פעם בספר, סרט או סדרת טלוויזיה. וזו לא אשמתה של "התקשורת", זו אפנה שמתבטאת במדיומים דרכם צורכים סיפורים, כמו שתמיד התבטאו אופנות שכאלו.

    מה שהרג את הרומנטיקה זה החיים האמיתיים (ושחפת, ועגבת).

  7. אני חולק על דימוי התקשורת כיוצרת מציאות. אני מאמין שהתקשורת, במיוחד בימינו אנו, מספקת לקוראים בדיוק את מה שהם רוצים לקרוא. העריץ ששולט על התוכן הפופולארי הוא הפופולוס אליו הוא מכוון, מאחר ואם היה תוכן אחר שהקוראים היו מעדיפים, הוא היה מוכר יותר, ומנצח. מסתבר שרוב האנשים (בימינו או שלא רק בימינו, צייטגייסט או טבע האדם, זה דיון אחר לגמרי), מעדיפים לקרוא על רפש, זיונים ובגידות, ולא על אהבה, ערגה ונאמנות בין שני בני זוג. בדיוק כך, אגב, גם בבלוגים. הרי איזה בלוגים נשיים הם הכי פופולאריים ברשת? בלוגים בסגנון: "זיינתי את ההוא, ההוא זיין אותי, אין גבר שיכול להתחרות ברקורד המיני העשיר שלי. אז למה אני כזו מסכנה ובודדה?".

    אישית, ותסלחו לי על השפה, אני בוחר לשים זין על כל מדורי וטורי הזיונים. מישהו מכריח אותנו לקרוא את זה? אם זה מה שעם-הארץ מעדיף, זו באמת בעיה של עם-הארץ. למה זה צריך להטריד אותנו? אפשר לקרוא את גתה, את היינה, או לחילופין, המוני ספרים, שירים ויצירות אחרות על אהבה שנכתבות גם בימינו אנו. הבעייה העיקרית בתרבות של העידן הנוכחי, אם כבר, היא האמונה שהיצירה התרבותית הפופולארית היא שוות ערך לכל יצירה אחרת, ושאין דבר כזה גבוה ונמוך. בולשיט. תנו להמון הפלבאים לחם ושעשועים, הפטריקיים יכולים לקרוא וירגיליוס.

  8. גם אני גדלתי על ברכי המוזיקה הקלאסית, ואף ניגנתי בכינור בשנות צעירותי. מוזיקה קלאסית הולכת טוב עם חורף.
    רומנטיקה יכולה להיות נהדרץ אך יכולה גם לגרום ייסורים קשים ביותר. מנגד, זיונים יכולים להיות נהדרים. במקרה הרע, זיונים הם בינוניים אבל לפחות פורקים מתח.

  9. מסכים שמוזיקה קלאסית מאד קשורה למין (מאד מכאנית וייצרית). אני לא יודע כמה היא קשורה לרומנטיקה ואירוטיקה!

    אייל פרחים
    פרחים ברשת

  10. תמיד חשבתי שיש קשר בין מין למוסיקה קלאסית. סיכמת את זה יפה


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: