פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 27, 2007

לתשומת לבו של הקורא פרופסור יוסי פרשקר

מכובדי*, קראתי אתמול את הצעתך להטיל מס על מקומות חניה שמקבלים עובדים במקום עבודתם, כתמריץ למעבר לשימוש בתחבורה ציבורית. זאת כמובן כדי להשיג את המטרה הנעלה של צמצום העומס בכבישים והפחתה בזיהום סביבתי. יעד ראוי ביותר כשלעצמו, אין ספק. ברם, הרשה נא לי, כבודו, להסביר לך למה ההצעה הזו מדיפה בעיני ניחוח של פלוצים טריים באוטובוס מלא וגדוש אנשים חולי שפעת ונזלת שאינם מוכנים לפתוח חלונות כי יורד גשם בחוץ.

מדוע דווקא פלוצים, אתה שואל? כי זה מה שיש באוטובוס. כי נסיעה בתחבורה ציבורית איננה בבחינת הגעה מנקודה א' לנקודה ב'. היא אינה אותה תמונה מקסימה ופסטורלית שהפרסומות מבקשות למכור לנו, של אנשים יושבים להם בנוחות וקוראים עיתון להנאתם או מתבוננים מבעד לחלון אל נופי ארצנו החולפים על פניהם, כשהם רעננים ושופעי חיוכים. היא במקרה הטוב רק מייגעת ומעצבנת, ובמקרה היותר ויותר נפוץ במקומותינו, סיוט של ממש. ההצעות שמעלים אנשי משרדך וחברי כנסת שונים בעניין מצחיקות אותי, כי לאנשים שמנסחים אותן אין מושג ירקרק מהי, בעצם, החוויה של נסיעה יומיומית בתחבורה ציבורית. הן מצחיקות כי התיאור שמופיע בשורות הבאות של הפוסט הנוכחי הוא לא מוגזם בכלל. הוא תמונה מדויקת של הקורות אותי אמש, לאחר שיצאתי ממקום עבודתי במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, וביקשתי רק דבר אחד – להגיע הביתה בשלום. בתחבורה הציבורית, כלומר. זו שאתה סבור שיש לעודד אנשים לנסוע בה.

השעה שמונה וחצי בערב. יום עבודה ממוצע, ארוך ומייגע. השטינקמוביל (שהגיע באיחור אופנתי קליל של חצי שעה בלבד) העושה את דרכו לפתח שמיקווה עמוס כל כך, שאני חוששת שאוטוטו האנשים העומדים בצפיפות סרדינית יתחילו להיות מותכים יחדיו ונייצר כולנו איזו צורת חיים חדשה, מרובת גפיים, עצבנית להפליא ומדיפה ניחוח משולב של זיעה, ספריי לשיער וקליפות של קלמנטינה (זה תמיד קלמנטינה באוטובוס. תמיד. לא תפוז, לא אשכולית. רק קלמנטינה. עם המון קליפות קטנטנטנטנטנות מסביב, שיהיה שמח).

בעודי מבקשת את נפשי למות או לפחות להספיק לרדת לפני שהתריסריון שלי יתמזג סופית עם המרפק של האיש בעל ניחוח המלפפונים החמוצים העומד לידי, התפנה באורח קסם מקום ישיבה. עטתי עליו כמוצאת שלל רב, התיישבתי וחבילותיי בחיקי, ולידי התיישבה גבירה שקצת פחות שפר עליה מזלה: כלומר, אני ישבתי ליד החלון, ואילו היא ישבה, לא עלינו, במעבר, ליד גבר גדל ממדים שידיו מורמות אל-על (שלא באשמתו, כמובן, לא היה איפה להחזיק), ויצא שאפה היה תחוב פחות או יותר באזור בית-שחיו של האיש. לא נעים. כל שיכולתי לעשות למענה היה לפתוח את החלון. לא שהאוויר של כביש עמוס להפליא במשך כל שעות היממה הוא צלול ומבריא, אבל אפילו ערבוב הג'יפה של ציר ז'בוטינסקי עם הג'יפה של פנים השטינקמוביל מועילה במקצת. מי שלא עבר חווה זאת על בשרו פשוט לא יבין. בשלב מסוים, אתם פשוט *תרצו* לשאוף אוויר בניחוח סולר. תופעה מדהימה.

בשלב מסוים, האיש היושב מאחורי החליט לנצל את יכולות דור ה- 3.5 של מכשירו הסלולרי המתוחכם בשביל להציג את עצמו בצורה קצת יותר אינטימית לשאר נוסעי האוטובוס. במילים אחרות, הוא התקשר לאיזו מוכת גורל (אמא? סבתא? חברה?) ותיאר לה בפרוטרוט את מצב הפצע ברגל שלו. איך בדיוק אירעה הפציעה, זאת לא הספקתי לשמוע; למרות שאני חמושה באוזניות משובחות, ושהייתי עסוקה בהאזנה ל"הבנות נחמה" באייפודי הנאמן, בשלב שבו החל הבחור לתאר בצורה גרפית את המתרחש ברגלו לא יכולתי יותר שלא לשמוע. כלומר הוא דיבר בקול רם, ממש. אפילו צווחותיה החינניות של אמ. סי. קרולינה לא יכלו לו. כך שמבעד להרמוניות, שמעו אוזניי השבויות את הדברים הבאים:

"בהתחלה זה היה בסדר, אבל אז נהיה הכל מוגלה… כן, דלקת… ושמתי אנטיביוטיקה אבל היה יותר מדי מוגלה, אז הרופא אמר שצריך לנקז את זה… לא, העור מסביב מתקלף לגמרי… אז הייתי עכשיו אצלו, את לא יודעת כמה מוגלה יצאה משם, באמא'שלי, זה היה המון… כן… צהוב כזה, עם ירוק… והכל מסביב מתקלף… "

בשלב זה עמדו בפני שתי אפשרויות: א. להגביר את הווליום לרמות שיכולות לגרום לי נזקי שמיעה לטווח ארוך, או ב. להמשיך ולהאזין בעל כורחי למעלליו של נער המוגלה (מוגלי?) ורגלו המתקלפת. לשמחתי, זמן קצר לאחר שתמו סיפורי הניקוז, הנער עבר לדבר בקולי קולות על נושאים שמחים יותר, כמו אנשים שהוא היה רוצה להכניס להם מכות באמ-אמא'שלהם כי הם עצבנו אותו, ושאר דברי נועם.

בינתיים המשיך השטינקמוביל להתמלא לרמות בלתי סבירות בעליל. כל עוד אנשים רק עמדו במקומם, היה הדבר לא נוח אבל לפחות הסדר הכללי נשמר. הצרות התחילו כשמישהו, אבוי לבושה, רצה גם לרדת. או אז התחילה מעין תגובת שרשרת של דריכה ומעיכה: מי שהיה מעוניין לרדת נאלץ לדרוס ללא רחם את העומדים מלפניו, מאחוריו ומצדדיו בעודו מפלס דרך בעקשנות לכיוון הדלת, בתקווה שזו לא תיסגר לפני שיצליח להגיע ליעד; הזהירים שבין היורדים היו מתחילים לשאוג "רגע!!! נהג!!!! רגעעעעעע!!!!" עוד לפני שהדלת נסגרה, כדי לוודא שלא יילכדו בתוך אזור התופת בטרם יצליחו להיחלץ. שפחתכם הנאמנה, לעומת זאת, היתה צריכה לרדת מהאוטובוס ממצב של ישיבה: כלומר, לדלג או לזנק איכשהו מעל לאישה הנחמדה היושבת בצד של המעבר ולהשתדל לא לדרוך עליה יותר מדי, לתחוב את עצמי בין האנשים הצפופים, למשש בעל כורחי כמה איברים אינטימיים יותר או פחות בעודי גולשת בין האנשים לכיוון היציאה (ולזכות לשפע של מגע אוהב עם מרפקים/ברכיים/איברים שאני לא רוצה לדעת מה הם בדרך), ולבסוף, לנתק את עצמי במאמץ עליון מהדבק האנושי הנ"ל (אפשר ממש לשמוע קול של ואקום משתחרר, כמו חליצת פקק מבקבוק), וליפול אין אונים על המדרכה בתחנה הסופית.

זוהי נסיעה בתחבורה הציבורית, כבוד הפרופסור פרשקר. זו ולא אחרת. פעמיים ביום, בוקר וערב, אתה מוזמן להצטרף להמוני ב. ישראל העושים את דרכם בנת"צ ולהבין מדוע הם מעדיפים להיות תקועים בפקק במשך שעות במכוניתם הפרטית, היקרה והמזהמת, ובלבד שלא יצטרכו להיות תקועים בתוך בית השחי של מישהו שלא ממש אוהב דיאודורנט במשך שעה ביום לפחות, עם מטריה של מישהו אחר תקועה להם בצלעות, ברך זרה תחובה להם בעכוזם, אף מנוזל מתעטש על עורפם ונעל עקב אקראית דורכת על כף רגלם במועדים קצובים. האמן לי שהם יעדיפו לשלם את הקנס שהצעת להטיל עליהם, או לעבור לקורקינט או רכיבה על גמלים. רק עשה לי טובה, מכובדי, ואל תשתמש בביטוי "עידוד שימוש בתחבורה הציבורית", כי זה מצחיק נורא את האנשים שעומדים לי בין הצלעות.

* ויסלח לי הקורא אדם ברוך על הגניבה הסגנונית הבוטה הזו. אציין בהכנעה שאני גונבת ללא בושה גם מאפרים קישון ומדייב בארי, המנטורים שלי לענייני כתיבה, כך שהוא בחברה טובה ואף משעשעת.


Responses

  1. מה שלא ברור לי בהצעה הזו היא למה הוא חושב שהחניה ניתנת חינם. הרי זה או שבעל הרכב משלם על החניה או שהמעסיק שלו משלם על החנייה, ובכל אופן בעל החניון לא נותן חניה חינם (להיפך – הוא אפילו משלם מיסים עבור הכסף שהוא מקבל).

    ואנדר: נראה לי שהרעיון הוא לא למצוא פתרון של ממש אלא להכריח אנשים לפעול בצורה שלא מתאימה להם ולא נוחה להם, ולחלופין לשלם עוד יותר כסף ממה שהם כבר משלמים. איזה כיף שיש לנו נבחרי ציבור שמשקיעים כל כך הרבה מחשבה ברווחת התושבים, מה?…

  2. אם רוצים לעודד שימוש בתחב"צ, הדרך היחידה היא לשפר את התחב"צ: עוד קווים, אוטובוסים חדשים יותר, נסיעות תכופות יותר וכדומה.

    ואנדר: כן, אבל אז הם יצטרכו להשקיע בנו כסף, ולא לקחת מאיתנו כסף 😉 הלא כן?…

  3. מסוכן לקרוא את הרשומות האלה בעבודה.
    בכל אופן, אני מציע שהפרופ' היקר יחיל את הצעתו גם על חברי הכנסת על עוזריהם, מזכירותיהם ושלל עובדיהם – ואז לבטח מס שכזה לא יתקיים.
    עכשיו גם הזמן לבדוק גם מה יקרה לכל הנדל"ן שפתע יתפנה בעקבות המיסוי ומה הולך להרוויח מכך?

    ואנדר: זו נקודה מאוד חשובה, לגבי נבחרינו. ביום שבו הם יוותרו על נוחות הרכב הפרטי וישתמשו בתחבורה הציבורית המשובחת והמתקדמת שלנו, יסתתמו גם טענותיי, בי נשבעתי. כל עוד זה מצב של Do as I say, don't do as I do – אני ממשיכה להיות סקפטית ביותר.

    ונסה לקרוא את הרשומות לפני השינה או בשירותים או משהו 😉 כדי להימנע מאסונות.

  4. אחלה טור !
    איזה כיף שאני RSS אצלך 🙂
    בכל מקרה, כשאני מדבר עם חברים על הנושא, יש לי משפט:
    "כשאני אהיה שר תחבורה אני אציב לעצמי מטרה ברורה:
    שאדם יוכל לקבוע פגישה בכל מקום בארץ ולהגיע אליה מכל מקום אחר בעזרת תחבורה ציבורית כאשר:
    1. ניתן יהיה לסמוך על הזמנים (ללא איחורים). כלומר אמינות
    2. שאכן הוא יוכל לחייך ולקרוא / לצפות בחלון בזמן הנסיעה. כלומר נוחות
    3. מכל מקום לכל מקום – זמינות
    "
    פשוט הא?
    חבל ששר התחבורה שלנו לא נהג ברכב / נסע בתחבורה ציבורית כבר 30 שנה בערך.
    אלא אם מחלקת עסקים / ראשונה נחשבות תחבורה ציבורית.
    ולא, אני כנראה לא אהיה שר תחבורה 🙄

    ואנדר: תודה תודה! *סומק* לכבוד הוא לי.
    ואתה צודק לחלוטין, אבל בינתיים נראה לי שהדרך היחידה לעמוד בלו"ז של פגישות באמצעות תחבורה ציבורית באופן שתיארת, היא לעבור לגור בלונדון או במקום כלשהו שבו מערכת הרכבות/אוטובוסים אמינה ודייקנית כשעון שוויצרי. שוויץ, למשל. אם אי פעם תרוץ בכל זאת למשרת שר התחבורה, קולי מובטח לך
    😀

  5. מי?
    מי?
    מי ינקה עכשיו את פיסות המזון שהועף על מסך המחשב המסכן, בפרצי הצחוק ההסטריים שאחזו בי?
    מי?

    ואנדר: הפרופסור יוסי פרשקר ינקה, כמובן :mrgreen: אלא מי?

  6. את מצויינת 😀

    ואנדר: תודה! 🙂 *קידה עמוקה*

  7. 😆
    אמת צרופה.
    *משתחווה לואנדר בלהט וממנה אותה בעל כורחה לדוברת הרשמית של קורבנות השטינקמוביל בפלשתינה*

    ואנדר: :mrgreen:

    יאללה, את באה להקים את "עמותת נפגעי השטינקמוביל"? נוכל לפצוח בתביעה ייצוגית!

  8. הסיפורים שלך על השטינקמוביל תמיד משעשעים.
    לגופו של ענין: מיסוי על החניה לא יגרום לאנשים לעבור לתחבורה ציבורית, אבל הוא יכול לעזור. בנוסף, הגבלות על הדלק אותם צורכים נהגי הליסינג גם יכול לעזור בעידוד השימוש בתחבורה הציבורית. פרטים בקרוב אצלי.
    לגבי מצב התחבורה הציבורית בגוש דן: עוד ב 2005 הונחה תכנית מפורטת לרפורמה מקיפה בקווי האוטובוס. היה היתה מתוכננת להתבצע ב 2006, מה שלא קרה כידוע. יש תקוה שהרפורמה תתבצע ב 2008. מי ייתן והרפורמה תעזור גם לך להגיע הביתה באוטובוס פחות צפוף.
    כדאי לך לשלוח מכתב לדן, בבקשה להגביר את תדירות הקו בו את נוסעת. אין לך מה להפסיד, חוץ מאותם פוסטים מצחיקים…

    ואנדר: יקירי, אני נוסעת בתחב"צ עוד משנות העשרה המוקדמות שלי. את מספר התוכניות שחלפו במשך השנים ל"רפורמה מקיפה", "שיפורים", "שיפוצים" וכו' בקווי אוטובוס ובתחבורה ציבורית אני יכולה למנות על השערות בעכוזה של חתולתי. רמז: יש הרבה. רובן לא יצאו לפועל, ואלו שיצאו, גרמו לא פעם למצוקה רבה במקום להקלה, ראה מקרה הזוועות הנוכחיות עם חברת "קווים". לגבי שליחת מכתב לדן: התקשרתי לשם בתחנונים לא פעם ולא פעמיים, ונעניתי בתשובות כגון "לפעמים יש עומס" ו"זה קורה" ו"ככה זה" למיניהם. כך שבעוונותי, התייאשתי, ואני מסתפקת בפוסטים מצחיקים, עד שיגיע היום המיוחל שבו לא אצטרך עוד לכתוב פוסטים כאלה. או שיגיע המשיח, מה שיקרה קודם.

  9. אני מציעה שבמקום לבזבז את זמני ושלוות רוחי על יוזמות מטופשות הפרופ' הנכבד יעשה יד אחת עם שר התחבורה ושניהם יעבירו חוק המבטל את זכאותם של השרים לרכב + נהג ויקנסו ח"כים ושרים שיגיעו לכנסת ברכב פרטי.

    ואנדר: צודקת לגמרי, והייתי שמחה גם לו היו מעבירים חוק לפיו אסור באיסור חמור להעלות את שכרם של חברי הכנסת כאשר תוספות זעומות לשכר המינימום נדחות שוב ושוב על-ידי אותם חברי כנסת, שמקבלים את שכרם ההולך ותופח בשביל לקצץ בשכר של אנשים קשי-יום. אם את יורדת לסוף דעתי. אבל לא נראה לי שנקבל את משאלותינו 😦

  10. מה שבאמת עצוב, זה שזה לא כזו בעיה גדולה לסדר תחבורה ציבורית נורמלית. כאן אין ליסינג, מקומות עבודה כמעט ואינם נותנים רכב לעובד, העיר מרושתת ברכבות ואוטובוסים, ואם מנהלי מחלקות בבנקים לא רואים פחיתות כבוד בנסיעה באוטובוס לעבודה – למה שיזיזו בכלל את הרכב מהחנייה?
    כמובן שגם כאן בשעות העומס הקשות יותר אנשים יעמדו באוטובוסים, אבל לפחות אם החלטת לוותר על אחד בגלל עומס, השני מגיע 5 דקות אחריו בערך…

    ואנדר: הכל עניין של סדרי עדיפויות, לא? אם התחב"צ היתה מקבלת מקום גבוה יותר בסדר היום הציבורי, היו ניתנים יותר תקציבים, נמצאים יותר פתרונות, וז'בוטינסקי היה מתחיל להיראות מתישהו כמו כביש ראשי נורמלי ולא כמו שדה קרב בנורמנדי. אבל משפך הכספים של המדינה מעדיף להשקות עציצים קצת אחרים, נניח כאלה שנמצאים מחוץ לקו הירוק וכדומה.

  11. אני קוראת את הפוסטים שלך בשקיקה – כמעט השתנתי עכשיו מרוב צחוק…. 😳 😛 😛 😛 😛


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: