פורסם על ידי: vandersister | דצמבר 11, 2007

מחוץ לפריים

פחות או יותר פעם בחודש, כשהבאסה מגיעה לרמה קריטית, נתקפות שרונג ואנוכי רצון עז לעזוב את העבודה לאנחות (עד ליום המחרת, כמובן) וללכת לאכול באיזה מקום עתיר-שרצים, רצוי מטוגנים או מוקפצים קלות. הפעם נפלה הבחירה על "פריים", מקום שלא הכרתי, אבל אתרו המפתה באינטרנט הבטיח שהוא "מעוצב בסגנון מודרני בצבעי בורדו עמוק ועם נגיעות של שנות החמישים ובר רחב וסקסי". נו, אמרתי לשרונג, אם יש בר רחב וסקסי, אז חייבים ללכת.

בקיצור, כתום נסיעה קצרה הגענו למקום, שם קידמה את פנינו מארחת נאה עם אוזניית טלפון אלחוטית היי-טקית מרשימה ביותר. לרגע חששתי שהיא עומדת לדווח עלינו לספינת האם המרחפת מעל הבר הסקסי עם הבורדו העמוק. במקום זאת, שאלה אותנו האוזניה את שאלת מיליון הדולר: "מעשנים או לא מעשנים?" – "לא מעשנים", ענתה שרונג בגבורה רבה, על אף שהיא מעשנת בימים כתיקונם, כלומר, כאשר לא-מעשנות כמוני אינן מטרידות אותה עם יבבות ה"עישון הפאסיבי"/"סרטן ריאות"/"הרגע חפפתי שיער" שלנו.*

"אה, לא מעשנים זה בסקשן (section) נפרד", אמרה האוזניה, "בואו". סקשן נפרד? תמהנו אל ליבנו, כי המסעדה המעוצבת להפליא (בורדו עמוק וסקסי, כאמור) היתה רחבת ידיים וריקה למדי וסברנו לתומנו שזהו האזור ללא מעשנים, ושה"נפרד" מיועד לאחיותינו ואחינו חובבי הניקוטין, כמקובל במזללות ובבתי עינוגים שונים. ברם, מסתבר שלא רק לדרבי חוקים משלו, אלא גם למסעדת "פריים": כאן האזור המרכזי, עיקר המסעדה, מיועד דווקא למעשנים, ואזור ה"עונש" מיועד לנושמי האוויר הנקי. אתמהה.

יצאנו בעקבות המארחת עם האוזניה לצעדה קלה ומפותלת, שחלפה על פני המטבח, השירותים, מסדרון אחד אפלולי באחורי המסעדה וייתכן שגם כמה צמתים מרכזיים באזור ים המלח; עד שלבסוף יצאנו החוצה מבעד לדלת זכוכית אימתנית אל ה"סקשן" המיועד למוכי גורל ו/או מאותגרי-עשן כמונו. בעצם זו היתה מעין מרפסת, עם שולחנות רעועים-למראה, רצפה לא יציבה וכסאות בד המזכירים קצת כסאות נוח לחוף הים. בנוסף, היות שאנו נמצאים בעונת החורף, גם היה קר שם. מצמצנו זו אל זו בתהייה. "קר פה", טענה שרונג כלפי האוזניה. "אבל יש חימום", חייכה האוזניה והצביעה על תנור גז מפחיד-למראה שהיה תלוי מהתקרה. התנור הזה הזכיר לי קצת את תנור הגז הישן שסבתי היתה משתמשת בו לפני שנים רבות, ושנדרשו כמה בעיטות בריאות ומצית כדי להפעיל אותו. והוא גם לא ממש חימם.

לאחר התייעצות קצרה, החלטנו שאנחנו נוותר על התענוג ובכל זאת לא נשב ב"סקשן הנפרד". "פה זה לא ה- Special Olympics", טענה שרונג, "אנחנו לא צריכות סקציות נפרדות". ובכן, הסתננו בחזרה ל"סקשן" של המעשנים, התיישבנו הרחק מהבר הסקסי, ודנו בעניין. האם, שאלתי את שרונג, העובדה שאנו יושבות כעת באזור המעשנים, אומרת שאנו צריכות לעשן? לא נעים, אחרת זה כאילו שאנחנו "גונבות" מקום שאנשים היו יכולים לנצל לצורכי עישון. קצת כמו לחנות במקום של נכים. "ייתכן", סברה שרונג, "אולי אלך להביא סיגריות באמת?" אבל מאיפה?, הקשיתי. ובכן, מסתבר שיש מכונה לממכר סיגריות ממש מחוץ למסעדה. ודאי, חשבתי, זה בדיוק כמו במסעדות שבהן חייבים לבוא עם עניבה, אז יש עניבות להשאלה בכניסה כדי שאפשר יהיה לעמוד בקוד הלבוש המחמיר. יפה מצדם שהם עוזרים לאנשים להצטייד בסיגריות כדי שיהיו ראויים לשבת בלב העיצוב המופלא עם הכסאות הנוחים.

בשלב זה הסתכלנו סביבנו, ולמרבה ההפתעה – או שלא – כמעט ולא היו מעשנים ב"סקשן" המעשנים. מסתבר שרוב האנשים שישבו שם עשו זאת בדיוק מאותה סיבה כמונו: ה"סקשן הנפרד" של הלא-מעשנים הוא פשוט פויה. פעכס. לא שווה. כלומר, בשביל האוויר הנקי, צריך לשלם מחיר של ישיבה על כסאות דפוקים + ליד שולחנות רעועים + ברוח הקרה + עם תנור מפחיד ולא ממש מחמם מעל הראש – שלא לדבר על המרחק הרב בין ה"סקשן" לבין העיצוב הסקסי עם הבורדו. ובשביל מה באנו, אם לא בשביל זה?

האוכל, אגב, היה סביר אך לא להיט. יכול להיות שתחושות האשמה על אי-היותי מעשנת גרמו לי לקשיי עיכול, אבל כרגע יש לי בחילה. דומני שהקלמארי שאכלתי מנסה לתקוף את הקרם ברולה, ולהיפך. בעצם, יש סיכוי שהתחושה הזו היא גם פועל יוצא של ביקור קצר שערכתי בשירותים במקום. מילה לבעלי הפריים: עיצוב סקסי ואפלולי עם בורדו במסעדה ועל הבר זה יופי; בשירותים, מנורה אחת מאוד מאוד עמומה וקירות בצבעי אפור-מוות ובורדו-דם קרוש זה מפחיד ולא נעים. הוסיפו לזה את העובדה שהאסלה היתה בגובה של ארנב קטן מאוד עם אוזניים שמוטות, כלומר צריך להגיע לתנוחה מביכה וסבוכה מאוד מבחינה פיזיולוגית בשביל לבצע את מה שצריך לעשות שם, ותגיעו לחוויה לא נעימה כלל וכלל. ועוד לא דיברנו על הרצפה הדביקה, על דלת הזכוכית עם מסגרת הברזל הרועשת ועל המרחק בין הדלת לבין האסלה בגובה-ארנב. אה, והיתה שם גם פרסומת ל"אגיסטן" נגד פטריה וגינלית. כמה מעורר תיאבון.

אם תהיתם איך בדיוק זה נראה, הנה תמונה של האסלה הארנבית והאווירה הקודרת, באדיבות שרונג:

מאיפה משתין הארנב, באמת?

מסקנות?
א. "סקשן נפרד" זה לשון מכובסת ל"אצלנו המעשנים הם לקוחות שווים יותר, ולעזאזל עם החוק" (מעשנים, שושו ושמחו ועלוזו! זה המקום בשבילכם!).
ב. בר רחב עם בורדו סקסי ותאורה מתחלפת בשלל צבעי טכניקולור לא הופכים את הקלמארי לפחות צמיגי ואת הרוטב לפחות סתמי.
ג. שרון, בפעם הבאה אני בוחרת את המקום.

אגב, מבלי שהתכוונו לכך עברה עלינו חוויה כה מסמרת-שיער, ששתינו הרגשנו צורך עז לתעד אותה. אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט המשובח של שרון כאן להשלמת התמונה: סיפורים מהמדור המיוחד ללא מעשנים.

שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם.

* או שהיא פשוט חששה שאשליך עליה פירורי עוגיות חמאה דניות משובחות, אין לדעת.


Responses

  1. יאללה יאללה. הרי בסוף את תמיד שואלת "אז איפה אוכלים?" 😛
    (והתשובה תהיה "לא בפריים!")

    ואנדר: בי נשבעתי שאני מבררת איך מגיעים ל"פורלין" ופשוט נלך לשם. אם כבר לבזבז הרבה כסף על שרצים, לפחות שזה יהיה טעים ומוצלח ובלי קלקול קיבה 😛

  2. את גדולה!

    ואנדר: תודה! לפחות מבחינה פיזית זה נכון. גם משהו.

  3. תמיד הרגשתי שנוקמים בי אם אני אוכלת שרצים, יש מצב שאולי בכל זאת אלוהים מפקח מדי פעם.

    מוצלח רעיון הפוסט הכפול… אולי תעשו מזה מסורת?

    ואנדר:  לאלוהים, כידוע, יש חוש הומור אכזרי. למשל, מפקח על אכילת שרצים אבל לא על התעללות בינוקות, דברים כאלה.

    תודה, נהנינו מהפוסט – אולי באמת נחזור על זה מתישהו. רצוי בלי כאבי בטן.

  4. לא רוצה להכנס לפרטים גרפיים, אבל דווקא ככל שהאסלה נמוכה יותר (והזווית בין השוק לירך חדה יותר) כך קל ופשוט יותר לבצע את הדרוש בשירותים… ז"א ככה סיפרו לי…כלומר זה הרושם שקבלתי… לא כאילו עשיתי מחקר עם תרשימים וטבלאות וכאלה…

    ואנדר: אולי, אבל למאותגרות-תנועה כמוני עם בעיות ברכיים, או סתם נשים ששרירי הרגליים שלהן לא משהו, זה קצת קשה. זה הזכיר לי את השירותים הציבוריים המשונים ביותר שביקרתי בהם מעודי, בעיירה הציורית סן-ג'מיניאנו באיטליה. השירותים שם היו בפשטות בור באדמה. ממש כמו בצופים, רק עם קצת יותר חרסינה. זה היה לא רק קשה, אלא עורר ביני לבין המארחת שלי שאלות לגבי מה עושים אם צריך משהו שהוא יותר מאשר, נניח, הטלת מים. השאלה נותרה ללא מענה (ואולי טוב שכך).

  5. בומה – זה לא היציאה, זה הניגוב.
    [סליחה על הגועלנפש]

  6. התנצלות מראש, אבל קשה לי מאד לא לגחך על כל עניין הסקשן (למדנו מילה) ללא מעשנים.
    עולם הפוך. נקמה.. 😈

    ואנדר: אכן, פיץ – אין שמחה כשמחה לאיד. וזה בהחלט מובן. המסעדה הזו היא כמו יקום מקביל שבו למעשנים ניתן כבוד ויקר והלא מעשנים הם מעין מטרד. מסעדת הבית החדשה שלך, אולי?…

  7. אוקיי, בלי להתייחס למקום הספציפי, אלא לסוגיה הכללית של מעשנים ולא מעשנים:
    דווקא כמי שממש אלרגית לעשן סיגריות, נשמע לי הוגן שהחוק יתיר את קיומן של מסעדות עם העדפה למעשנים. לפחות כל עוד הן מצהירות על עצמן ככאלה מראש, כדי שאנשים יוכלו לעשות בחירה מושכלת. הייתי אומרת גם שרצוי שהחלל ללא-מעשנים יהיה פחות או יותר דומה (בעיצוב, בתנאים וכו') לשאר המסעדה. אבל מצד שני, אני הרי לא פורצת בבכי לנוכח הסיגריה המרעידה בידו של המעשן שהוגלה החוצה אל הכפור, או לנוכח העובדה שהוא מסב אל שולחן מבעבע בשמש אוגוסט בחוץ כשאני ספונה לי בפנים עם המזגן. אז נראה לי סימטרי שבמקום ידידותי למעשנים אני אהיה הכבשה השחורה. לי מגיע מקום נקי מעשן, ולמעשנים מגיע מקום לאכול בו בנחת עם הסיגריה שלהם, ואם אחד מאיתנו יחליט שהוא רוצה לסעוד במקום שלא מתאים להעדפותיו בתחום הזה, יהיה לו לא נוח. הרע במיעוטו. העיקר, כאמור, שיהיה ברור מראש מה זה מה – וכל עוד החוק לא מתיר קיומם של מקומות שהם במוצהר למעשנים, זה לא יקרה.
    מצד שלישי, מישהו אמר לאחרונה – ובמידה רבה של צדק – שיש מצב שהתרה בחוק על הכרזת מקומות מסוימים כ"מקום למעשנים" פשוט תבטל את כל מה שהושג, כי מרבית המקומות יעדיפו להפוך לכאלה משיקולים כלכליים.
    מסובך.

    ואנדר: אכן מסובך, ואני מודה שחשבתי לרגע שמעניין לראות את הדברים מנקודת מבטו של המעשן – כלומר, העובדה שאת נשלחת לשבת ב"עונש" בחוץ. ברם, הגעתי למסעדה הזו עם מישהי שדווקא כן מעשנת, ואפילו לה הדבר נראה תמוה. ההיגיון שבלהקצות למעשנים מקום בחוץ הוא העובדה שבתוך חלל סגור, כולם נאלצים לחלוק בעשן הסיגריות, ובחוץ יש איוורור כלשהו. מעבר לזה, כאמור, רוב האנשים בתוך המסעדה לא עישנו ופשוט ישבו שם כי זה יותר נוח.

    אין לי בעיה עקרונית עם מקומות שמעדיפים מעשנים. לדעתי הם ימצאו שלא בהכרח מסעדה "מעשנת" בהגדרתה היא מסעדה מצליחה יותר מבחינה כלכלית. הבעיה היא שהמסעדה הספציפית הזו עשתה מן "הפוך על הפוך" מתריס כזה, וזה מגוחך אפילו מנקודת המבט של מעשנים בעלי מצפון – כלומר, אנשים שמבינים שהעשן שגורם להם הנאה גורם סבל לסובבים אותם, ושהחוק קיים בדיוק מהסיבה הזו ולא כדי "להעניש" את המעשנים.

  8. מאיפה צצה הקריצה הזאת באמצע הפוסט? 😯 אלה היו סוגריים תמימים לחלוטין.

    ואנדר: מסתבר שגרש בודד ואחריו תו סוגריים סוגר הופכים לקריצה. כך שאם למשל את כותבת את המילה *וכו'* ואחריה תו סוגריים, זה הופך ל- וכו')

  9. הקטע על השירותים גמר אותי סופית 😆

     ואנדר: תודה – כאמור, גם אותי :mrgreen:

  10. “גונבות” מקום למעשנים

    😆

  11. *צליל של אסימון יורד ברעש*


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: