פורסם על ידי: vandersister | ספטמבר 3, 2007

ציף בפיתה 2.0

אם זכרוני אינו מטעני, כבר סיפרתי מעל דפים וירטואליים אלה שאני עובדת למחייתי בחברה אנונימית קטנה וחביבה, במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף. אמנם הקשר ביני לבין הייצור וההפעלה של הציף הוא קלוש, אני עוסקת בעיקר בתיעוד של הציף, אבל מדי פעם יש משהו שמאלץ אותי לעזוב את עמדתי הנוחה בתור מתצפתת ציפים (הנה משהו שיותר נוח להקליד מאשר להגיד. נסו לומר זאת חמש פעמים ברציפות! מתצפתת ציפים, מתצפתת ציפים…) ולחבוש לרגע את כובע מפעילי הציף. אם אין ברירה, גם מטאטא יורה, נכון? או לפחות אקדח תפוחי אדמה, רובה מים. רוגטקה. יש פתרונות.

מי שאחראי בחברתנו על הייצור וההפעלה של פריטי הציף הוא אדם ברוך-כשרונות ורב תושיה, ששמו לצורך העניין הוא "האיש הטכני". לא ניתן להפריז בתיאור תרומתו של האיש הזה לפעילות התקינה של החברה. כשהאיש הטכני עובר במסדרונות החברה, כל המחשבים השולחניים מסתדרים מיד בשלשות ומצדיעים; הלפטופים משתחווים אפיים ארצה; ומכשירי כף היד קורסים מרוב התרגשות. בדומה לד"ר דוליטל שידע לדבר בשפת החיות, האיש הטכני יודע לדבר בשפת המחשבים ומצליח להכפיף לרצונו גם את הסרבניות והקרסניות (מלשון קריסה) ביותר שבתוכנות מיקרופלופ, שזה הישג לא מבוטל. ידוע וברור לכולם במחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף, שבלי האיש הטכני, אין לנו זכות קיום. לפיכך נוהגים אנו להקריב לו קורבנות קטנים בלילות ירח מלא ולהעלות מנחות וזבחים אל שולחנו. טוב, לא ממש, אבל הוא בהחלט ראוי לזה. ניתן לומר שההבדל בין האיש הטכני לבין אלוהים הוא שאלוהים קצת פחות טוב בהפעלת חלון של שורת פקודה.

על כל פנים, היום מצאתי את עצמי יושבת לי בעמדתי ומתעדת ציף סטנדרטי כמיטב הכשרתי, כשלפתע הגיע אלי האיש הטכני כרוח סערה ואמר: "אמורה להגיע גירסה חדשה של ציף בשביל המכשיר שלך, ותהיי חייבת להתקין אותו בעצמך". מיד נתקפתי פיק-ברכיים: "אני?? להתקין??" גמגמתי, "למה אתה לא יכול להתקין?…" – "אני חייב לזוז תוך 10 דקות", הסביר הטכני. "ואיפה האיש השני שעוסק בעניינים טכניים?", הקשיתי. "הוא חולה, לא הגיע היום." – "והאיש השלישי שעוסק בעניינים טכניים?…" נאחזתי כטובעת בקש האחרון. "הוא בחו"ל עד השבוע הבא", כך הטכני, "אבל אל תדאגי, אני אראה לך בדיוק מה צריך לעשות, לא תהיה בעיה". לרגע אחזה בי תשוקה עזה לתפוס בצווארו של האיש ולשאוג באוזניו "מה אתה עושה, כסיל שכמותך?? יש לי מזל כשאני מצליחה להתקין בטריות בדיסקמן בלי שהוא יתפוצץ!! אל תיתן לי להתקין שום דבר, חיי כולנו מוטלים פה על כף המאזניים!!" אבל משום מה בחרתי להחריש. כמו בכל צומת דרכים בהווי האנושי, עוצמת הפאדיחה גברה על כוחו של השכל הישר. חוץ מזה, הטכני הוא גברתן למדי ואני לא אוהבת שמרביצים לי לפני ארוחת צהריים (ובכלל).

קיבלתי הדרכה קצרה אך ממצה מהטכני, והאיש התעופף לו לענייניו. מקץ זמן קצר, התבשרתי על נחיתת הציף החדש, והתיישבתי מול המכשיר להתקנת ציפים כשכל עצמותיי רוחפות. נו באמת, אמר קול קטן וזדוני באחורי ראשי, הרי אפילו המיקרוגל צוחק עליך כשאת מנסה לעשות משהו יותר רציני מחימום פיתות. איך לכל הרוחות את מתכוונת להתקין פה משהו בעל משמעות? בעיני רוחי כבר ראיתי סדרה שלמה של ציפים חדשים יורדת לטימיון, שורה של מערכות קורסות, והכל כי האיש הטכני (הוא אמור להיות אדם בעל מנת משכל גבוהה, לעזאזל) הפקיד בידיי השמאליות את האחריות הזו… המחלקה תתפרק, החברה תתמוטט… אאלץ לפשוט יד ברחובות, חתולתי תרעב ללחם…  

בעודי מזכירה לעצמי שחתולים לא אוכלים לחם, צילצל הטלפון. על הקו היה האיש הטכני, שעסק אמנם בהתרוצצות במקומות שונים, אבל החליט כפי הנראה לא לשים את גורל המחלקה כולה על כתפיי, וביקש לדעת איך אני מתקדמת. הסברתי לו שאני בערך בשלב שבו עלי להחליט אם ללחוץ פעם אחת על הכפתור הצהוב עם הציור של השטקר, או ללחוץ פעמיים על הכפתור האדום עם הציור של הגולגולת ושתי העצמות. "עזבי את הגולגולת", אמר הטכני בעדינות, "זה לא בשבילך. גשי לכפתור הצהוב".  ובכן, לחצתי על הכפתור הצהוב, והטכני החביב הדריך אותי צעד אחר צעד במערכת הסבוכה עד שהותקן הציף לשביעות רצוננו המלאה. המכשיר לא קרס, הבניין לא התמוטט, וכדור הארץ המשיך להסתובב על צירו בנונשאלנטיות, כאילו לא מטריד אותו דבר מלבד התחממות גלובלית, שואה גרעינית ושאר זוטות.

אין מה לומר, אני מרגישה שלמדתי רבות מן החוויה. אולי אצליח בסופו של דבר להצמיח חוש טכני כלשהו? אי אפשר לפחד ממכשירים כל הזמן, נכון? צריך להעז מדי פעם. יש לי תחושה שהערב אנסה לחמם במיקרוגל לא רק פיתה, אלא פיתה עם גבינה, אפילו. אבל אם תצא פתאום גירסה חדשה של הגבינה, אני הולכת לאיש הטכני.


Responses

  1. את מצליחה לחמם פיתה במיקרו?! זה אחת הפעולות המאתגרות ביותר שידועות לאנושות – כמעט תמיד הפיתה יוצאת עם מרקם של גומי. מי שמצליח להמנע מהאפקט האכזר הזה נחשב אצלי לגאון תפעולי שיודע לקלוע בדיוק לתחום הצר והחמקמק ביותר שיש. מכאן ועד המיומנות הדרושה להנחתת חללית אפולו על הירח המרחק קצר מאד.

     ואנדר: חזי, תודה גדולה על המחמאות, אבל זה באמת לא מגיע לי… כשאמרתי שאני מצליחה *לחמם* פיתה במיקרו, לא אמרתי שהמרקם שלה יוצא כמו של פיתה חמה באמת – כמובן שגם אני מקבלת את הספוג הבצקי… וכמובן שהפיתה מתייבשת תוך שתי דקות והופכת מספוג בצקי לאבן יבשה. אכן, תמונות קשות.

  2. זה היה סיפור הירואי במיוחד.
    כדור הארץ כולו מצדיע לגבורתך המופלאה וליכולות הטכניות המרשימות שהפגנת כאן.
    (ולמרבה הצער, זהו אחד המקרים הבודדים בהם את תופסת את אישיוז לא צינית אפילו קצת…)

    ואנדר: תודה, תודה… צעד קטן לאדם, צעד גדול למכשירים קטנים שעושים ציף 😉

  3. כבוד!
    אולי ברוח הספורט הזו אני אנסה להתקרב למכשיר היחידי בבית שאני לא ממש בידידות איתו-
    זה המכשיר הגדול בשירותים עם פתח להאכלתו בבגדים בכל מיני צבעים, והוא פולט אותם לבנים אחרי 90 דק'
    (כמו משחק כדורגל, רק לא ברורים לי החוקים)

    ואנדר: שמעתי על המכשיר הזה. אפילו הפעלתי אותו פעם בטעות עם מכסה הפילטר פתוח. התוצאה: שלולית נאה של מים וסבון, קטנה אך במעט מהכינרת. את טביעות הכף הרטובות של החתולה אפשר עוד היה לראות חודשים ארוכים.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: