פורסם על ידי: vandersister | אוגוסט 17, 2007

חוק הג'ונגל

לפני זמן לא רב, כשהייתי חולה, ביקרה אותי ואן-דר-אמא בדירתי הצנועה, ובאמתחתה מרק עוף ושאר מזונות מבריאים. ואן-דר-אמא היא אדם נפלא, ומצטיינת בטוב-לב, חוכמת רחוב ויכולת אבחנה דקה. כאשר ליוויתי אותה החוצה ופתחתי את הדלת, כל התכונות הללו השתלבו לכדי אמירה אחת תמציתית, אם כי מפתיעה במקצת:

"השמנה הזאת, היא שלך?"

מסתבר שואן-דר-אמא התבוננה באותו רגע בפפריקה, חתולתי העשויה ללא חת, שעמדה מצידה השני של הדלת והמתינה לשעת כושר להתגנב פנימה ולאכול. חתולת חצר טריקולורית חיננית זו החליטה לאמץ אותי לפני מספר שנים, ומאז היא מגיעה לביתי מדי ערב כדי לזלול, לנחור על הספה ולדרוך לי על הראש בזמן שאני מנסה לישון. תוך כדי שאנו מסתכלות בפלא הפרוותי, ניגשה לדלת חתולה נוספת מבין שוכני החצר, הלא היא טורטי, אחותה של פפריקה. טורטי היא חתולה צנומה להפליא, עם מבנה גוף ארוך מהרגיל לחתול, ולמרות שהיא אוכלת בדיוק כמו כל היתר, היא נשארת שחיפית למהדרין. מעין קייט מוס של החתולים. בהשוואה אליה, פפריקה באמת נראתה כמו צפלין, ולחלופין כמו לווייתן עם בעיות גזים קשות. "היא לא ממש שמנה", אמרתי לואן-דר-אמא בשפה רפה, "פשוט החתולה השניה נורא רזה…" – "לא חשוב", אמרה ואן-דר-אמא בקול מנחם, "לכי תאכלי לך קצת מרק עוף".

אז אכלתי מרק עוף, המזור הפולני לכל מכאוב ומצוקה, והרהרתי בסוגייה. מצד אחד, איזו זכות יש לי לכפות דיאטת הרזיה על חתולתי כשאני בעצמי כבדת-משקל? איך אמנע מפיה תוספות מזון, כשאני לא מסוגלת וגם לא רוצה להימנע מהן בעצמי, אלא במקרה של התקף כאב בטן קשה? הרי אומרים שחיות מחמד דומות לבעליהן, ובכן, זה הגיוני שפפריקה בחרה לה אותי כחיית מחמד עגלגלה כמוה, לא? מצד שני, היא חתולת רחוב, ומבלה את רוב זמנה בין החוליגנים הקטנים בחצר. מה אם לא תצליח להימלט במידה ותותקף? מה אם לא תצליח לטפס על עץ גבוה כשהכלב האידיוט של השכנים יתחיל לרדוף אחריה? רגע, בעצם גם הכלב של השכנים הוא לברדור שמנמן למדי. אם הוא יחליט לרדוף אחרי פפריקה דווקא, זה יהיה מרדף בהילוך איטי, לפי מיטב מסורת סדרות הפעולה סוג ג' בערוץ AXN. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, אמרתי בליבי, יכול לבוא איזה חתול, או כלב, או דוד שוטר, ולאיים על חייה – והיא לא תוכל להתגונן. ואז, אנא אוליך את חרפתי? אני, שהרשיתי לחתולתי להפוך מציידת פראית וחסונה לכדור פרווה מפונק ורכרוכי? לא יקום ולא יהיה!

ובכן, באותו ערב מצאתי את עצמי שופכת לקערתה של הפרינססה כמות מזון סבירה בהחלט, על-פי המלצת הווטרינרים שמופיעה על שקית המזון (כוס אחת לחתול בוגר, כמדומני; שזה מאוד בעייתי כי לא כל הכוסות הן באותו גודל!), והקערה מתרוקנת תוך דקות ספורות. "זהו", אני אומרת לקטנה בלשון תקיפה, "זו מנה יפה מאוד, ואת לא צריכה יותר". החתולה מקמטת את מצחה בהבעה מוטרדת, ונועצת בי עיניים מצומצמות:

"הבה ואציג בפניך משוואה פשוטה", אומר לי מבטה המאיים, "חתול רעב + קערה ריקה = אוי ואבוי לך. קאפיש?" – "לא יעזור לך, פיצי", אני אומרת בקשיחות נחרצת, "את רוצה שכל החתולים בחצר יצחקו עליך וירדפו אחריך וידביקו לך פתקים על הזנב ויעשו עליך חרם? ככה זה בטבע, החזק מנצח. חשוב שתהיי בכושר!"

בשלב זה, החתולה מבינה שההולכת-על-שתיים שמאכילה אותה סובלת מהתקף טמטום זמני, בעיה נפוצה אצל בני מינה הביולוגי – ומחליטה לשנות את הטקטיקה. היא מתחככת ברגליי ונושאת אלי עיניים לחות בתחינה אילמת. "לא, פיצי", אני אומרת בשפה רפה, "חשוב שתוכלי להתרוצץ בחצר, לברוח אם יש סכנה… להילחם… "

כעת היא מתבוננת בי בהבעה המשלבת בין תחינתו של אוליבר טוויסט היתום לעוד מזון, דמעתו הנוצצת באנימציה יפנית משובחת של מרקו המחפש את אמא והמוקיון העצוב מהאופרה "הליצנים", הבוכה על אהובתו שנטשה אותו לטובת מוקיון יותר שווה (תהייה: מה הופך ליצן ליותר שווה? אף בגוון אדום עמוק יותר?). עוד רגע, והיא צונחת לרצפה ונשכבת על צדה ביללה נוגה, לאמור: "כוחותי עוזבים אותי… היה שלום, עולם אכזר… היה שלום, עכבר צעצוע… היי שלום, קערת אוכל… זו לא אשמתך… זו אמא… שהרעיבה… אותי…" עיניה של האומללה נעצמות לאיטן, ומשהו בתוכי מתנפץ לרסיסים. אני מזנקת ממקומי כפנתר מיומן, ושועטת למטבח בעודי זועקת "החזיקי מעמד, פיצי! הנה אני מביאה לך אוכל! הנה!!" ביד רועדת, אני שופכת עוד קצת מזון לתוך הקערה…

ה"גוססת" מתאוששת באורח נס תוך שבריר שניה, ומיד תוחבת את אפה בתוך קערת המזון, ובפה מלא משמיעה יללה נוזפת: "נו נו נו! בפעם הבאה, אל תשגעי אותי סתם. שימי עוד אוכל, קמצנית! פויה". ובכן, החתולה תמשיך להיות עגלגלה. ככה זה בטבע, החזק מנצח.


Responses

  1. חתולים שמנים זה כזה חמוד..
    וחוץ מזה, זה התפקיד שלך לשמור עלייה, ברגע שמבייתים אותם, הם נהפכים לרכרוכיים… =]
    תהיי בריאה

    ואנדר: תודה! כן, חתולים עגלגלים זה חמוד. האמת היא שהיא לא עד כדי כך שמנה, אבל יש לה "כרס" נאה 🙂

  2. אוח. :mrgreen: הרגת אותי, כרגיל. חזקי ואמצי!
    את בטח מכירה את הקטע עם החתולים המאזינים למוזיקה, אבל אם לא… לא יכולתי להתאפק: http://www.cs.tlu.ee/~meelis/catmusic
    החתול על האקסטזי חביב עליי במיוחד.

    ואנדר: my pleasure 🙂
    כן, הכרתי את הקטע הזה – אפרופו מוסיקה, החתולה שלי מתחילה לילל באי-נוחות ולנעוץ בי מבטים משונים כאלה כשאני שרה… מביך משהו.

  3. תחשבי על זה כך: אם היא תיפול מהעץ שכבה נוספת של שומן תרכך את המכה, ואולי אפילו תציל את חייה. וכנראה שזה גם ההגיון המנחה את כל האמהות הפולוניות לדורותיהן 😉

    ואנדר: חזי, אני חושבת שעלית פה על משהו (עם האימהות הפולניות). זה הזמן לכתוב תזה בנושא "הגן הפולני: שמנמנות כהישרדות" או משהו כזה 😉

  4. החתול עם האקסטזי זה בול החתול שלי, במיוחד עם התקפי האמוק שלו, כשהוא רץ בכל הבית ומטפס על הקירות.
    ואנדר, אני בהחלט מבינה אותך. ההמלצה שלי היא לעבור למזון דיאטטי לחתולים, עשיר בחלבון ודל שומן וקלוריות (כן כן, גם להם יש אטקינס) אם היא חתולה צעירה, ומזון קצת פחות עשיר בחלבון ויותר מתוגבר בסיבים אם היא מבוגרת. כך היא יכולה לאכול כמות יפה, אבל פחות קלוריות.
    בהצלחה! אצל שלי זה עבד.
    וחוץ מזה, פשוט קרעת אותי, אבל ממש :mrgreen:

    ואנדר: תודה על העצות! בהחלט אנסה 🙂 בינתיים אני מנסה גם לאתגר אותה עם כל מיני צעצועים מתוחכמים, שתתעמל קצת… היא רצה 20 שניות אחרי עכבר הצעצוע, ואז מתעייפת ונשכבת באמצע הדרך ובוהה בי. מי עצלנית קטנה.

    ותודה :mrgreen: מה היינו עושים בלי הקטנים המצחיקים האלה, מה?…

  5. חתולה עם חוש ביקורת מוזיקלי זה עוד כלום, שמעתי שמועה מטרידה שיש אנשים שהחתול שלהם נוהג לשבת להם בתחתונים כשהם על האסלה.
    😯 😆


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: