פורסם על ידי: vandersister | יולי 8, 2007

אפשר לשבור את הראש של החתן במקום זה?

כותרת ב- Ynet של היום: "60% מהנשים: רוצות להיות אקטיביות בחופה". לקראת כנס של ארגון "קולך", נערך סקר בקרב ציבור של נשים חילוניות ודתיות, שהעלה מסקנות מרעישות לגבי רצונן של הנשים – אפילו הדתיות – לגלות יוזמה רבה יותר במה שמכונה "טקסי החיים", בראש ובראשונה טקס הקידושין. כך ממשיכה הכתבה ומספרת:

"ההפתעה של הסקר נעוצה דווקא בליבה של החברה הדתית-שמרנית. כאשר נשאלו נשים מה היו רוצות לעשות תחת החופה, פחות משליש (30.7%) בחרו באופציה המקובלת – "לא לעשות כלום". לעומתן, כשליש מהנשים רצו "לשבור את הכוס" (36.3%), ושליש נוסף רצו להשמיע את קולן בחופה ו"לומר משהו אישי" (32.9%). נתונים גבוהים אלה אינם ייחודיים לחברה החילונית והמסורתית, אלא שאף בקרב הנשים הדתיות ביקשו 53% להיות אקטיביות בטקס החופה שלהן".

נעזוב לרגע את התשובה של כשליש מהנשים, "לא לעשות כלום", ונחזור לזה מאוחר יותר. ברגע זה חשוב לי הרבה יותר לסקור את הפעולות שאינן כלום. בואו נבדוק במה מתבטא האנטי-כלום של נשים בטקס החופה, לפי הסקר הנ"ל:

  • שבירת הכוס
  • אמירת משהו "אישי".

שבירת כוס היא אקט סמלי ומסורתי שלפי מיטב הבנתי הוא זכר לחורבן ירושלים (ומלווה בטקסט "אם אשכחך ירושלים, תישכח ימיני" וכן הלאה), אבל הוא לא חלק חיוני מהקידושין. אמירת משהו אישי – אם הבנתי נכון, הכוונה להקראת שיר, אמירת כמה מילים לאורחים או לחתן וכדומה. היות שאני פמיניסטית רדיקלית, אני מקדמת בברכה את רצונן של נשים להיות שותפות פעילות יותר בפולחן הדתי – ולכן, הנה עוד כמה הצעות משלי למה שנשים יכולות לעשות מתחת לחופה:

  • לרקוד ריקוד סטפס קצר.
  • לשיר את השיר שזכה בגמר האחרון של "כוכב נולד".
  • לשבור לא רק את הכוס אלא עוד כמה צלחות וקערות, והמהדרין שוברים סרוויס שלם, כמנהג בית-שמאי.

יקירותיי השואפות אלי שבירת כוס: כל עוד מוכרים אתכן בחוזה כתוב תמורת תרי זוזים, והעסקה נחתמת בין אבי הכלה לבין החתן בלבד ללא נוכחות הכלה; כל עוד החתן הוא שמבצע את פעולת ההתקשרות הרשמית ביניכם על-ידי אמירת "הרי את מקודשת לי" וענידת טבעת לאצבעך; כל עוד אף אחד לא שואל אותך שום דבר מתחת לחופה ואת לא נדרשת להסכים, באופן רשמי, לכל מה שמתרחש שם; כל עוד "מרשים" לך לומר כמה מילים, לשיר כמה שירים או "להיות יותר פעילה", כשההחלטה על מבנה הטקס, תוכנו ומשמעותו נקבעה על-ידי גברים וההחלטה היחידה שאת יכולה לקבל לגביו היא כמות החרוזים על שמלתך או הקוטר המדויק של החיוך שתשלחי לעבר האורחים – כל עוד תנאים אלה ממשיכים להתקיים, את לא שותפה לניהול טקס הקידושין. את קניין חתנך, שטר-מכר שעובר מאביך לבעלך. שטר המכר יכול לשיר, לרקוד ולספר צ'יזבטים, והוא עדיין – מבחינת ההלכה – שטר מכר.

אני חייבת כאן חצי-התנצלות לכמה נשים יקרות ביותר שהשתתפתי בחגיגת החתונה שלהן, ושנקטו בדיוק באותה צורה של פעילות מתחת לחופה (הקראת דברים אישיים, במקרה זה). ראשית, ברור שעבור זוגות חילוניים, כל הטקס הוא פעולה פורמלית בלבד ואין להם שום כוונות לקיים תרי"ג מצוות בעקבות החופה, אלא רק לקבל את הקרקס ההלכתי הזה לערב אחד בחייהם כדי שהרבנות החולשת על חיי הזוגיות במדינה המטורללת הזו תעזוב אותם בשקט. שנית, זה לא שלא חשוב להפגין נוכחות מתחת לחופה ולהתעקש, בכל זאת, לא לעמוד שם סתם כמו עציץ, לשתוק, להקשיב לחתן ולשתות את היין כשהרבי אומר. אני מאוד מעריכה את הניסיון להגביר את מידת הניראות של נשים בטקסי החופה. אבל הנה הבעיה שלי. אם נקבל את הנחת היסוד שהפעולות האלה הן "השתתפות אקטיבית" של כלה בחופתה, אנחנו עלולות לשכוח שתי השלכות בעייתיות מאוד של הנחת היסוד הזו: א. ההשתתפות האקטיבית היא זכות בלבד וככזו לעולם לא תהווה חלק מהותי מהטקס, היות שהוא יכול להתנהל בלי שום בעיות גם כשהכלה פאסיבית לחלוטין, ו- ב. אם אישה בכל זאת תרצה להיות פעילה בצורה שוויונית יותר, לדוגמה, לומר לבעלה "הרי אתה מקודש לי", הטענה כלפיה תהיה "הרי נתנו לך להשתתף בצורה פעילה בחופה, מה את רוצה?"

 במילים אחרות, עד כמה שזה אירוני, אני מבינה לחלוטין את הנשים הדתיות שתשובתן לשאלה הזו היתה "לא לעשות כלום". כמי שכל עולמן נקבע עבורן על-פי ההלכה והוראות הרב, הן יודעות היטב שכל מה שהן יעשו מתחת לחופה, מבחינה הלכתית, ממילא שווה לכלום. אז למה להן לטרוח? ולגבי הנשים החילוניות… הרוב מעדיפות לעבור את הטקס, בצורה פאסיבית או פאסיבית-למחצה כזו או אחרת, בשביל להימנע מצרות עם הרבנות וכי ממילא זה לא משנה את אופי היחסים בינן לבין בני זוגן. ואני? אני מעדיפה לשבור כוס באופן עצמאי במטבח בביתי שלי, מאשר לקבל היתר מיוחד מהרב, לפנים משורת הדין, כדי לעשות את זה מתחת לחופה. אולי זה אווילי, אבל אני מעדיפה ללכת על שברי הזכוכית שלי, ולא של אף אחד אחר.


Responses

  1. מילים כדורבנות!

    כמישהי שמתנגדת לכל קרקס החתונה, אני מזדהה לחלוטין עם הטענות שלך. אם בחורה רוצה להשתתף באופן אקטיבי בטקס, למה לא לבחור בטקס רפורמי שוויוני, ולא בטקס הדתי שבו היא נמכרת כרכוש לבעלה? האם זו לא אפשרות טובה יותר מאשר לשבור כוס או לענוד טבעת על אצבע החתן, כי עשו לה טובה ו"הרשו" לה לפתוח את הפה?

    ושלא ניכנס בכלל לכל הקטע של מה שנהיה מחתונות היום, כי על זה יש לי יותר מדי טענות…

     ואנדר: לגבי הקטע של "חתונות היום" – אולי זו הסיבה לכך שהכלה מתעקשת לבחור את האולם, שמלה, קייטרינג, סידורי פרחים, די-ג'יי, צלם, קישוטים על השולחנות, מוסיקת צעידה לחופה, ניחוח הסבון בשירותים… אם אין לה מילה בחופה, לפחות שיהיה לה את כל היתר, לא?… 😉

  2. כל מילה ואנדר!
    אני כל כך מרוצה שאנשים לפעמים מסכימים איתי ועם הדעות "הקיצוניות" שלי, במקום להסתכל עלי עקום ולהגיד שהסיבה לתלונות הבלתי פוסקות שלי על מוסד הנישואים בארץ היא שכנראה אף אחד לא רוצה להתחתן איתי.
    על כמות החתונות שהשתתפתי בהן (כצופה! אני נשבעת!) אין טעם לשפוך מילים. לעומת זאת את כמות המילים ששמעתי מפי הכלות המאושרות בחופה אפשר לסכם עד היום באפס אחד גדול.
    אני לא רואה שום דבר אוהב או מחזק בטקס כזה. ובכלל, קפריסין היא מקום מקסים – מומלץ לכולם לבקר.
    אף פעם לא הגדרתי את עצמי כפמיניסטית רדיקלית. אולי הגיע הזמן.
    פוסט מצוין.

    ואנדר: תודה – ואת בהחלט לא לבד! מה שהורג אותי הוא שדעות כמו שלנו נתפסות כ"קיצוניות", כשאנחנו בסך הכל שואפות לשוויון. לא רוצות להשתלט על הטקס, לא זוממות לתפוס את תפקידו של החתן – פשוט לקחת חלק שווה בטקס. קיצוני?… רק אם האפליה הבוטה היא הנורמה. למרבה הצער, זה בדיוק המצב.

  3. קודם כל, פוסט מעולה ומעורר מחשבה.

    שנית, אני לא ממהרת לשפוט נשים בחופתן שכן טרם עמדתי בנעליהן (גבוהות העקב והלוחצות לרוב). ראיתי כבר זוגות אתאיסטים ופמניסיטיים וזוגות מסורתיים וכל מיני נכנסים אחד אחד (זוג זוג בעצם) תחת החופה באותו שטאנץ. לדעתי מכבש הלחצים בשלב הזה גדול מידי והרוב מעדיפים" לגמור עם זה" וזהו (את מטורפות החתונה לעולם לא אבין). כך שגם אישה שמחליטה למחות במילה או טבעת, וגם אישה שמחליטה לומר משהו רק כדי לשלב בהכרחי גם טקס אישי בעל משמעות לה ולאישה מובנות ומוערכות על ידי.

    בסך הכל אלו חיי הנישואין, ולא החתונה, שמשנים. את היטבת לומר זאת ממני.

    ואנדר: ולנסיה – תודה רבה. כאמור, אנחנו מסכימות בנקודה שיש לנו הערכה כלפי נשים שמתעקשות בכל זאת להשמיע את קולן בטקס. הטענה שלי היא לא נגדן, אלא נגד ממסד שיוצר מראית עין או אשליה של "השתתפות פעילה" או "השפעה" על מהלך הטקס, כשברור שזה מעין "פרס ניחומים" – שוב, מהבחינה ההלכתית. אבל ההלכה, כאמור, לא משנה שום דבר בזוגיות חילונית. וטוב שכך.

  4. הקרקס ההלכתי מתחיל עוד לפני- במקווה, שזה סיפור בפני עצמו. אבל כמו שכתבת, לרבים זוהי פעולה פורמלית בלבד.

    מה שעצוב הוא שזה לא עומד להשתנות בקרוב, וגם לא נעשה מספיק כדי לשנות, אני בטוחה שאם ההלכה הייתה לטובת האישה- כבר מזמן היו נעשים שינויים, אבל גם לגברים חילונים רבים כלל לא איכפת שמכתיבים להם איך ועם מי להתחתן.

    אז רבות צוללות במקווה שבע פעמים (?), מהנהנות בטקס, לוגמות מן היין, מושיטות את היד, וכיו"צ, לבנתיים,כל עוד אין שינוי, הנחמה שבאמת אין לזה משמעות, ומה שחשוב זו הזוגיות ולא אם יש ביד טבעת/ כתובה. הרי אני בטוחה שכולנו מכירים זוגות שהחליטו לא להינשא והם מאושרים (וכמובן שגם ההפך והכל- אין זה משנה).

    רציתי בהתחלה לרשום הערה שוביניסיטית- 'מה לא מספיק לנשים לשבור את הכוסות במטבח, הן גם רוצות לשבור בחתונה'- אבל בסוף ראיתי שנגעת בזה 🙂

    ואנדר: אפרופו מקווה, את מזכירה לי את מה שהיה עם אחותי לפני שהיא התחתנה. ואן-דר-אמא והיא הלכו ביחד למקווה, וכשחזרו שאלתי איך היה. "חבל שלא באת", אמרה ואן-דר-אמא, "היו קטעים. לא יכולנו להפסיק לצחוק". 😉

  5. כמו שנאמר כבר, הטקס חסר משמעות. למעשה, כל אקט הנישואין הוא חסר משמעות. החיים של זוגות רבים שאני מכיר שהתחתנו לא השתנו בעקבות החתונה. חתונה זה הפיך.
    הבעיה היא הילדים.

    ואנדר: יוחאי – לא הבנתי. מה, ילדים זה לא הפיך?… 😉

  6. אני לא מתכוון להגן את מנהגי החופה בימינו, ובוודאי שלא על הממסד הרבני, אבל כדאי לזכור שמקורה של הכתובה – אותו שטר מכר, כדברייך – דווקא בגישה חדשנית לזמנה וקשובה למצוקתן של נשים. הכתובה מעגנת בחוק את זכותן של נשים לקבל גט ופיצויים. עד אז אף אחד בכלל לא חשב שלנשים יש זכות לרצות או לדרוש משהו.
    עכשיו נותר רק להתאים את כל הסיפור הזה לזמננו, אבל בשביל זה צריך סנהדרין.

  7. יונתן,
    אם הבעל יועיל בטובו לתת לה גט….

  8. ברור, וגם כתבתי שדרושה התאמה, בלשון המעטה. ובכל זאת, עצם העובדה שיש בכלל מקום לבקש גט הייתה מופת של פלורליזם לזמנה. יוחזרו הסנהדרין!

    ואנדר: יונתן, אני מבינה את מה שאתה אומר, ובוודאי היה מדובר במהפכה של ממש לתקופתה. אבל אם החרדים של היום יכולים לנסוע במכוניות, לדבר בטלפונים הסלולריים החדישים ביותר וליהנות מכל מנעמי המודרניות, הם יכולים גם לקדם את הנושא של יחסי האישות אל מעבר למאה ה- 14… לא? חוץ מזה, נראה לי שיש כבר סנהדרין… קוראים לו עובדיה יוסף.

  9. כיף פה! למה אף פעם לא באתי לקרוא פה?
    הנקודות שהעלית מאוד מעניינות, ואף פעם לא חשבתי על תפקיד האישה בחתונה מבחינה כזו. הייתי מתמרמרת, אבל אני כבר בת 22 ולא הצלחתי לעורר את הפמיניסטית שבי. אולי זה עוד יקרה. בינתיים אני אסכים עם ההערה מפני שאני כחילונית אעשה את הטקס הדתי רק כדי שהרבנות תרד ממני.

    ואנדר: שרית – תודה רבה, וברוכה הבאה! 🙂

    אני מבינה לגמרי את כל מי שעובר את הטקס כדי לצאת ידי חובה ולמנוע בעיות עתידיות. ובכל זאת, היה משהו בסקר הספציפי הזה שהיה כל כך פטרוני ומתנשא בעיני, שהייתי חייבת להגיב. "מסתבר שיש הרבה נשים שהיו מעדיפות לומר או אפילו לעשות משהו מתחת לחופה. כמה מפתיע!". ואז, מה הדבר המרעיש כל כך שהן רוצות לעשות מתחת לחופה? לומר כמה דברים. לשבור את הכוס. לא, חלילה, לקדש להן בעל כפי שבן הזוג מקדש אותן לאישה. את מבינה למה אני מתכוונת?… יופי, שברנו כוס. אז מה עשינו בזה?…

  10. יהיה מעניין להפנות את הפוסט לעיונם של רבני צה"ר, ולשמוע מה יהיה להם לומר בנידון בכל הקשר להשתתפות האקטיבית של האשה בקרקס החופה. אם מאיפשהו ינשבו הרוחות לשינוי כלשהו, סביר להניח שזה יהיה מהארגון הזה.

  11. אני לא הייתי תולה תקוות גדולות בצה"ר. אחד מראשי צה"ר, מסתבר, הוא קרוב משפחה של אשתי האהובה. כאשר התברר לאותו "צד" כי אנחנו מעדיפים לערוך טקס עם רב רפורמי, הם הפגינו "פתיחות" והציבו אולטימטום: "או שתעשו את זה בדרך שלנו או שלא נבוא" – אז הם לא באו.

    לגבי טקס עם רב רפורמי, אני יכול לספר מנסיוני בלבד.
    את הטקס הרכבנו ביחד, עם הרב, אצלו בבית. מכיוון שיש הרבה נפשות מסורתיות בשתי המשפחות (ובמיוחד נושא טעון אצל סבא/סבתא ששרדו את התופת) היה לנו חשוב לא "להפוך את הקערה על פיה" ולשמור על מבנה הטקס.
    יחד עם זאת, עשינו כמה שינויים, הנה העיקריים שבהם:
    1. את הכתובה כתבנו יחד. ובמקום להיות שטר מכר, היא הפכה להיות התחייבות הדדית של שנינו.
    2. מעמד החתימה על הכתובה היה ביחד, שנינו עם עוד זוג חברים טובים. לא הורים, לא קניין, רק אנחנו.
    3. קידושין: היו קידושין הדדיים. לצד "הרי את מקודש/ת לי" הוספנו "לחיות חי שיתוף ואהבה". שכן, מה אנחנו מקדשים בדיוק?
    4. הכתובה הוקראה על ידי בן משפחה.

    והנה עוד נקודה מעניינת, גם היום, יותר מארבע שנים אחרי, אנחנו עדיין בקשר עם אותו רב, ואני יכול לומר, בפה מלא, שמעמד החופה שלנו, היה רגע ששינה את החיים, לשנינו.

     ואנדר: כל הכבוד על התעוזה והעמידה האיתנה. זה באמת דורש הרבה מאוד אומץ, רוב הזוגות לא היו רוצים להיכנס לקונפליקטים המשפחתיים האלה, ולהתעקש על עריכת חוזה שוויוני לחיים משותפים.

    באופן ספציפי לגבי צה"ר – אני מעריכה את הניסיון להיות יותר פתוחים לרצונות של זוגות צעירים, אבל בכל מה שקשור לשוויוניות מתחת לחופה – עדיין, זה לא שווה שום דבר. הנכונות לתת לכלה "לומר משהו" היא לא שינוי של ממש, והם יודעים את זה. הבעיה העיקרית שלי עם השיח של אנשים כמו אלה של צה"ר היא שהם מנסים לשכנע אותנו, הנשים, שבעצם שמור לנו מקום מאוד נכבד ביהדות, ושהפאסיביות שלנו היא איכשהו דבר מקודש ("כבודה בת מלך פנימה" וכו'). אז למה שנרצה לשנות משהו? הרי מעריצים אותנו כבנות-מלך ובלה בלה. שזה יופי, רק שאם במקרה מסתבר שזה לא מה שאנחנו רוצות, יש בעיה. כי מה שאנחנו רוצות לא ממש מעניין אף אחד. אנחנו חייבות לרצות את מה שרוצים בשבילנו, ואז יעריצו אותנו עד אין קץ, ואיזה כיף לנו בעצם, לא?… לכן, כל הפיקציה של "בת המלך" היא אפולוגטיקה זולה ותו לא, מבחינתי.

  12. *מהנהנת במרץ עד כדי סכנה לחוליות הצוואר*
    ובלי שום קשר, לעד נצרב במוחי הקישור בין חתונות וטקס שבירת הכוס לבין אותו חתן אומלל שקראתי עליו בעיתון לפני שנים. מסתבר שהאיש בחר באיזו נעל עם סוליה מקש או משהו בלתי עמיד אחר, וכששבר את הכוס… איי. הכלה זכתה מן ההפקר בתפקיד פעיל בחתונתה אחרי שהחתן הובהל לביה"ח עם איזה עורק קרוע או משהו.
    זה, והכוס המתפלקת והנמלטת בכל קטעי החתונה קראיתי בילדותי ב"פספוסים". אלה הם דימויי החתונה שלי.
    חייהן הסודיים של הכוסות, מי ידע?

    ואנדר: אוי ויי *מחווירה* יש לי תמונה מנטלית מאוד מאוד קשה בראש כרגע… אולי בכל זאת עדיף לשבור כוס מפלסטיק או משהו?

  13. אני שברתי את הכוס בחתונה שלי.. אם כי, זו הייתה חתונה קונסרבטיבית, אז גם חתמתי על הכתובה.

    ואנדר: אני לא מכירה מספיק את הזרם הקונסרבטיבי, אבל זה מאוד מרשים. חתימה על הכתובה בעצם אומרת שאת שותפה לעריכת החוזה, שאת צד פעיל בעניין, וזה נראה לי בהחלט עונה להגדרה של "כלה אקטיבית" 🙂  יישר כוח!

  14. כן! פלסטיק! אני בעד. זה עושה גם רעש כזה נחמד…
    *הולכת למעוך בקבוק מים מינרליים*
    וסליחה על האימאג' המטריד. 😳 אני שוכחת שלא כולם אוחזים באדישות מדאיגה לדם וקרביים וכל שאר הנושאים החביבים האלה, כמוני.

  15. אמת, אמת, אמת.

    זו דעתי כבר מלפני כן, למען האמת אני מתנהגת קצת בהתנשאות רק משום חלוקת האבחנות הללו לאנשים שסובבים אותי, טוב, אלה מביניהם שאני יכולה לחלוק עמם מעט מבלי להיסקל.

    אז העלת וואחד חיוך על שפתיי בפוסט הזה. וכן, אני מגיבה פה קצת באיחור, אבל מוטב.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: