פורסם על ידי: vandersister | מאי 20, 2007

כמה שאת יפה

פעם שאלתי חברה לאיזה בעל חיים אני דומה בעיניה. תשובתה: "פרת ים". לזכותה אציין שכמה שיחות לפני זה, ציינתי שאני מחבבת פרות ים, היות שהן נחמדות, עגלגלות, נעימות וניזונות להנאתן מאצות – ממש כמו פרות רגילות, רק מתחת למים. ובכל זאת, באופן מקרי לגמרי כמובן, היום היא כבר לא חברה שלי.

כל זה בא ללמדנו שאני לא ממש רזה. פרט לכמה חודשים מטורללים למדי בגיל 17, מעולם לא הייתי בגבולות הטבלאות ומדדי ה- BMI למיניהם. למרבה ההפתעה של טובי הרופאים והדיאטניות, דווקא בתקופות השמנות ביותר שלי הייתי הכי בריאה ושמחה בחלקי, ובתקופות הרזות ביותר הייתי שברירית ואומללה וסבלתי מכל מיני תחלואים. בחודשים האחרונים, גם הפעם הדפוס הקבוע לא הכזיב. התחלתי לסבול מבעיות עיכול שונות ומשונות, שהגיעו לידי אולקוס שנמצא בטיפול ובירור בימים אלה. אחת מתופעות הלוואי היתה ירידה מסוימת במשקל, בעיקר בגלל שישנם מצבים מסוימים שבהם תחושת הבחילה וכאב הבטן כל כך קשה, שאני פשוט לא מסוגלת לאכול. והנה מסתבר שגם לתופעת הלוואי הזו יש תופעת לוואי משל עצמה: חוסר רגישות תהומי מצד אנשים אחרים.

ולמה אני מתכוונת? לפני כמה שבועות, במפגש משפחתי, אחותי פנתה אלי בזו הלשון: "וואו, את נראית ממש טוב, כמה ירדת!"

"כן, האמת היא שזה לא ממש מרצון. פשוט הרגשתי כל כך רע, ש…"

"איזה יופי! הבגדים ממש תלויים עליך!"

"נכון, אבל פשוט הבחילות…"

"איזה כיף לך! הלוואי עלי!"

לפני שבוע בערך, בעודי צועדת לכיוון המעליות בבניין שבו אני עובדת, עצרה אותי השומרת, נעצה בי עיניים משתאות ואמרה:

"ירדת במשקל, נכון? אני רואה בזמן האחרון… כל הכבוד לך, ממש כל הכבוד!"

"תודה, אבל זה בעיקר כי הייתי חולה, ו…"

"צריך כוח רצון, תאמיני לי, זה הכי חשוב. אל תישברי!"

"אני סובלת מזה כבר כמה חודשים, משהו במערכת העיכול שלי לא בסדר…"

"פשוט נהדר, כל הכבוד. המשיכי כך!"

אתמול חגגנו את יום הולדתה של אמא שלי, ובין היתר למסיבה הגיעה דודתי, שהיא אחות של אמא; גם היא – כמו כל בנות משפחתנו – לא סובלת מתת-משקל. נתנה בי הדודה מבט אחד, והניגון שוב חזר על עצמו:

"איך ירדת יפה. אני פשוט מתפעלת. שתדעי לך שאת נהדרת, כל הכבוד."

"דודה, לא רציתי לרדת במשקל. פשוט קשה לי לאכול בזמן האחרון, הבטן מאוד מציקה לי."

"אה, באמת? טוב, לא נורא. העיקר שתמשיכי לרדת."

"האמת היא שהייתי מעדיפה להיות בריאה. התחלתי לקחת תרופות נגד…"

"פשוט כיף לראות אותך ככה. כמה שאת יפה, תענוג!"

הפרדיגמה שגורסת כי "ירידה במשקל = טוב", "עליה במשקל = רע", יוצאת לי מכל חור אפשרי (והיות שגם בהקאות עסקינן מדי פעם, אני מתכוונת לזה במלוא מובן המילה). יש גם אנשים בריאים לגמרי ש"סובלים" אך ורק מעגלגלות מסוימת, ויש אנשים שבין היתר, הירידה במשקל מעידה על המחלה שלהם. אני אישית מעדיפה להיות פרת-ים בריאה ומאושרת, שוחה לי במים הקרירים וזוללת אצות להנאתי, מאשר כלבת-ים (נניח) שלא מסוגלת לעכל את הדגים וסובלת מבחילות, כאבים ושאר ירקות על בסיס קבוע. לכל האנשים שמבקשים להחמיא לי על הירידה במשקל, ושומעים שהירידה היא לא מרצון אלא ממצוקה – אתם ממש לא חייבים להגיד לי "תהיי בריאה", או "החלמה מהירה", או "תרגישי טוב". רק תעשו לי טובה אחת  – אל תגידו לי שאני יפה יותר ככה. יש לי מספיק בחילה גם בלי זה.


Responses

  1. אויש. אני שונאת את זה. שנה שאני בשומ"ש, ואכן ירדתי נהדר וכו', אבל היתה תקופה (די ארוכה) שכל פקאצה במקום שלא מזכירים עוד את שמו היתה מקשקשת לי על הדיאטה ואיך אני נראית מהמם ושאמשיך ככה.

    בשלב כלשהו רציתי להכות אותן. בעיקר כי רובן מעולם לא טרחו להחליף איתי ולו חצי מילה על עניינים אישיים (שלא לומר – לדרוש בשלומי מעת לעת בין ניג'וס מקצועי אחד למשנהו) ולפתע כולן חשו צורך לפצוח עימי בשיחות נפש מהסוג חסר המשמעות.

    (מזל שאני כבר לא עובדת שם, כי אחרת בטח היו כותבים כבר בעיתון שפסיכית שמנה הרביצה לכל השמנות המעצבנות במקום שלא מזכירים עוד את שמו)

  2. אני לגמרי מבינה. אני אוהבת להיות שמנה ומרוצה, ולא מבינה את פסיכוזת הרזון של החברה שלנו (ובעיקר חלקה הנשי).

  3. אני מסכים איתך שזה יכול להיות מעצבן, אבל ביננו — אף אחד שמחמיא לך על המשקל שלך לא ממש רוצה לשמוע למה ירדת במשקל ואיזה דיאטה את עושה ומה הקשיים שלך. כמו שכששואלים אותך "מה נשמע" לא מצפים לשמוע את קורות החיים שלך במלואן מהרגע האחרון שראית את האדם ששאל אותך. אז נכון, זה לא נעים, במיוחד אם את חולה ואפילו לא רצית לרזות, אבל הכל בכוונה טובה. והעיקר — תרגישי טוב.

  4. עידו, אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל זו בדיוק הבעיה. אני לא חושבת שאנשים מתכוונים לרע כשהם אומרים דברים כאלה – אני מאמינה שהם התכוונו לתת מחמאה. אבל פה בדיוק קבור הכלב: הבעיה היא ההנחה האוטומטית שירידה במשקל היא דבר חיובי שיש להחמיא עליו, והזכות שאנשים מעניקים לעצמם – כפי ששרון אמרה – להתערב בעניינים האישיים שלך, כשמדובר בירידה במשקל. לא ברור לי למה אנשים מיד מרשים לעצמם להגיד כל מיני דברים בנוסח "מזל טוב" – לא התחתנתי ולא זכיתי בלוטו, וזו לא סיבה אוטומטית למסיבה… זו הבעיה שלי. אין לי בעיה שאנשים רוצים לברך; יש לי בעיה עם זה שהם בטוחים שזה דבר שחובה לברך עליו. על אחת כמה וכמה כשנאמר להם שאין על מה לשמוח, והם מתעקשים. לא רוצים לשמוע על מה ולמה? שלא יתערבו מלכתחילה. במקרה הזה, לא מדובר במחמאה: מדובר בפעולה אוטומטית, סוג של תגובה מותנית לכל הקונספט של ירידה במשקל וכמה שזה רצוי. ממילא האנשים האלה לא רואים אותי ממטר וכפי שציינת בעצמך, גם לא אכפת להם מה עובר עלי. אז הכוונות הטובות פה מאוד מוטלות בספק…

    ותודה על איחולי ההחלמה 🙂

  5. פרות ים הן באמת יצורים חביבים. הן הרי כותבות את התסריטים של Family Guy. בכל מקרה, רק בריאות.

  6. תראי….

    גם אני תוצר שטוף מוח של החברה שלנו ולכן מעבירה את ימי בטוחה שאני שמנה ומגעילה. ולכן, אם אני ארד 5 קילו, אוי ואבוי אם לא כל בנאדם ברחוב יגיד לי 5 פעמים ביום כמה אני נראית מדהים.

    מצד שני, ברור שהאנשים האלה פשוט לא מקשיבים לך, הם רק מנסים לא להגיד כמה הם שונאים אותך שרזית. הם גם שומרים לעצמם נקודות קרדיט ליום שבו הם ירזו חצי קילו ואת לא תשימי לב ואז הם יוכלו להגיד לחברים שלהם ליד המכונת קפה שאת פשוט אגואיסטית.

    סליחה על המירמור. אני עם שרון – עבודה נורמלית עם אנשים שפויים פותרת הרבה בעיות.

  7. "ברור שהאנשים האלה פשוט לא מקשיבים לך, הם רק מנסים לא להגיד כמה הם שונאים אותך שרזית. הם גם שומרים לעצמם נקודות קרדיט ליום שבו הם ירזו חצי קילו ואת לא תשימי לב ואז הם יוכלו להגיד לחברים שלהם ליד המכונת קפה שאת פשוט אגואיסטית."

    חותמת על כל מילה. צודקת לחלוטין. וגם לי יש את אותה שטיפת מוח, האמיני לי – רק שעם הזמן את לומדת שיש אנשים רזים ואומללים, ויש אנשים שמנים ומאושרים. ואם ניפגש אי פעם, את ואני, סביר להניח שהרבה יותר יעניין אותי איך את מרגישה ומה את חושבת, מאשר כמה את שוקלת… 🙂

    ואגב – במיוחד לגבי "הם רק מנסים לא להגיד כמה הם שונאים אותך שרזית" – הרגת אותי לגמרי… :mrgreen: כל מחמאה בנוסח "כמה יפה רזית" היא מסווה ל"לכי לעזאזל, כלבה שכמותך, למה את מצליחה ואני לא"… כל כך נכון.

  8. אישיוז – הבעיה היא שלאנשים לא באמת אכפת. הם יציינו את זה כי זה הדבר היחידי שנדמה להם שיש להם לומר לך (והם מרוצים שסופסופ יש להם מה להגיד), ומכיוון שלא באמת אכפת להם, הם גם לא ינסו להקשיב למה שיש לך לומר, אלא יישארו בשלהם.

    לשם ההבהרה: לפני שעברתי לעבוד עם בני אדם שפויים, אמנם ירדתי מאוד יפה במשקל, בנסיבות דיאטטיות, ולא כתוצאה ממחלה. אמנם הייתי באמת מרוצה מעצמי אבל בשלב כלשהו זה פשוט הביא לי את החלסטרה.

  9. קודם כל, מקווה שתרגישי טוב. זה נשמע ממש לא נעים. 😕 אישית, אני מהאנשים שמקשיבים ומתעניינים מתוך עניין אמיתי ולא מבין את כל אלה שלא (זה כמו ללכת ברחוב, לראות מישהו ושכל השיחה בינכם תהיה "היי" "היי" "מה שלומך?" "איך אצלך?" וזהו).

    אני יכול להעיד על עצמי שאני יורד במשקל בשביל ההרגשה האישית שלי – גם בריאותית וגם כדי להעלות את קרני בעיני עלמות החן. לא אהבתי את איך שנראיתי אחרי הצבא אז הלכתי והורדתי במשקל. אני מבין אנשים שלא רוצים לרדת במשקל כי טוב להם וכל הכבוד שהם יכולים ללכת נגד ההמון ולעשות מה שהם רוצים. אל תיכנעי ללחץ 🙂

    וסתם, שנתחבר לדיון אחר שהיה פה, אני אוהב את הבחורה שלי כמו שאני אוהב את השווארמה שלי – עם קצת שומן עודף פה ושם. 😉

  10. אני חושבת שהמחמאה הזאת ממוקמת בסולם ווארשה דרגה אחת מתחת ל"תשמעי, לא נעים לי להגיד, את נראית זוועה קודם, איזה יו-פ-י שהורדת!". לא, בעצם אף וורשאית שמכבדת את עצמה לא היתה נועצת סכין בצורה כל כך לא אלגנטית. 🙂
    לייק, הלו, זה אותו בן אדם שאתם מדברים איתו, וזה עדיין פוגע. זה לא עובר כמחמאה, זה עובר כאילו התלונה האסתטית הזאת לחצה לכם על הסרעפת והייתם פשוט מוכרחים להוציא אותה בגרעפס גדול ורועם, רגע לפני שתוקפה יפוג סופית.
    כמישהי שמיוצגת היטב ע"י הדימוי של פרת ים, מינוס האישיות המלבבת, אני לרוב מוצאת את עצמי נאלמת דום מול הדברים הפולשניים שאנשים, כולל זרים גמורים, מסוגלים להגיד לך "לטובתך". מאנשים שבאמת מכירים אותי מקרוב אני יכולה לבלוע את זה (no pun intended), אבל אדם זר שנכנס לי לצלחת, שלא יספר לי שזה מדאגה לשלמותי הנפשית והפיזית או כי בוער לו נורא שאני "אמצא חתן". סתם תגובה אינסטינקטיבית של ליידע אותי שאני לא עומדת בקריטריונים וכדאי שאני איישר קו, ומהר.
    ההתעלמות הגורפת של המחמיאים מההערות שלך על הסיבה המאוד לא נעימה לירידה במשקל היא מדהימה למדי. טוב, הם כבר היו על טייס אוטומטי, מה את באה להם עם העובדות?

  11. מצד אחד אחי הקטן (אצלנו זו משפחה של גורי דינוזאורים, אין לנו את הרוגע של פרות ים) קיבל המון תגובות דומות כשהיה בשיא המחלה שלו (הוא סובל מקרוהן) וזה עצבן את כולנו, בעיקר את אמא שלי (לו אמנם יש כרגע גוף חטוב, אבל עור של פיל – כלום לא מעצבן אותו).

    מצד שני, אני הזעתי רבות על כמעט 20 ק"ג ונעים לי לשמוע תגובות חיוביות, למעט אלו שבסגנון ה"איזו פרה היית". אני מניחה שכמו כל דבר, תלוי מי אומר ואיך. הרי מי שמכיר מקרוב לא יחמיא לך כשאת חולה. כשמסתכלים באמת על מישהו רואים בדרך כלל מחלה עוד לפני שהוא פותח את הפה (להקיא…).

  12. ברור שהאנשים האלה פשוט לא מקשיבים לך, הם רק מנסים לא להגיד כמה הם שונאים אותך שרזית.

    לגמרי! בדיוק!

    והקטע הזה של מחמאות שבעצם אומרות לך "קודם נראית זוועה" אני שומעת את זה כבר חצי שנה. 👿

    תרגישי טוב!

  13. תודה רבה לכל המאחלים החלמה! 🙂

    זה נכון מאוד שיש הבחנה בין, נניח, בני משפחה ואנשים ממש קרובים, לבין אנשים זרים בסיטואציות האלה. כשמישהו זר מתחיל עם הקשקושים של "יותר טוב שתרזי קצת, תשיגי חתן", ולחלופין במקרה הנוכחי – "כמה רזית, אה, את חולה? נו, העיקר שרזית" – זה מעצבן רצח… אבל בתחושה שלי, זה לא פוגע באותה מידה כמו שבן משפחה עושה את זה. ההתעלמות ממצב של מצוקה בעצם משדר משהו כמו "הסבל שלך מעניין לי את התחת, מבחינתי את במצב טוב וזהו". זה אומר שבעצם מה שאת אומרת ומרגישה לא ממש משנה. האכפתיות-לכאורה הזאת היא למעשה ההיפך המוחלט מאכפתיות: היא מחיקה, איפוס של האדם העומד לפניך.

    בעצם, זה במקרה הטוב. במקרה הרע זה ממש נראה כמו לעג ציני: "חיזוקים חיוביים" בנוסח "אה, את חולה? נו, לפחות יצא לך משהו טוב מזה". בעיני זה כמו להגיד: "אה, נשרף לך הבית? נו, לפחות לא תצטרכי לעשות ספונג'ה היום". פויה.

  14. צודקת. לשמוע את החחמו"ץ (חיזוק חיובי מיותר וציני) מבן משפחה זה הרבה יותר מרגיז, או ליתר דיוק פוגע, מאשר מאדם זר. לפחות מאדם זר אני לא מצפה להרבה, בניגוד לאדם קרוב. כשהזכרתי הערות מאנשים קרובים, כמובן לא התכוונתי לאטימות מהסוג שתיארת בפוסט אלא יותר לנדנוד הרגיל והישיר (אולי תעשי דיאטה, מה יהיה עם הבריאות) שאני לא מקדמת בברכה, אבל יודעת שהוא בא מדאגה, כלומר הרע במיעוטו.
    אם מישהו קרוב ממש כמו אח, חבר טוב או הורה היה מנחית עליי חחמו"ץ, אוי מה שהייתי עושה לו. רק הזרים, אלה שלא אמור להיות לי אכפת לפתוח עליהם את ג'ורתי המטונפת, איכשהו משאירים אותי אילמת. רק פעם אחת העזתי לצייץ – הערתי לקופאית בסופר שציינה שאני "או-הו, אוהבת ממתקים, אה" שזה לא ממש עניינה. חזרתי הביתה משקשקת כמו קערת (טוב, דלי) ג'לי ואפופה ביסוריי מצפון שנבחתי על הבן אדם הלא נכון. 😕
    ותרגישי טוב, באמת, שכחתי להגיד קודם.

  15. אז בכל מקרה, הנה הצעה: כשמחמיאים לך, פשוט תחייכי ותגידי תודה. קחי את המחמאה ורק את המחמאה. אם מישהי החמיאה בקנאה, או בעצם סיננה משהו רע, זה ישבית אותה.
    כשנותנים לך מחמאה, חבל להסביר ולהתנצל. עדיף לקבל וזהו. לקח לי הרבה זמן להיות כזה, וישראלים רבים לא יודעים לקבל מחמאה, ומחפשים את הקץ', וחבל…

  16. יוחאי, יודע מה, אתה צודק. יש אנשים שאיתם לא שווה להיכנס לשיחה על זה בכלל… אבל משפחה?.. 😦

    וההיא, לאותה קופאית בסופר – מגיע לה. איזו חוצפה!… זה באמת לא עניינה. אני שונאת את הקטעים שאנשים מתחילים להרצות לך על נושאי תזונה נכונה, ולמה היוגורט שאת אוכלת הוא בעצם לא בריא, וסיבים תזונתיים וירקות ובלה בלה בלה. צאו לי מהצלחת, קרציות 😕

  17. אבל… אבל… היוגורט שאת אוכלת בעצם לא בריא! וסיבים תזונתיים! וירקות! ובלה בלה בלה! זה חשוב! רגע, אז את עכשיו הולכת להתקין מצלמת רשת במטבח כדי שכולנו נוכל לראות מה את אוכלת, כן?

  18. hear hear. 👿

  19. עידו, צודק!… סליחה… אבל היה כתוב על זה… שזה ביו… וביו זה טוב… לא?…

    עזוב מצלמת רשת, אולי אני פשוט אשלח דגימות של סוגי המזון לשיפוט קפדני של פאנל שופטים מחמיר?… 😉

  20. במעבדה עצמאית ובלתי תלויה. עם פיקוח של ה-FDA, משרד הבריאות, תזונאי קליני מכל צד, עורכי דין ורפי גינת שיוכל להכריז "קומבינה" כשימצאו קוליפורמים בחומוס שלך.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: