פורסם על ידי: vandersister | מאי 18, 2007

המתת חסד

קודם כל, התנצלות. ביומיים האחרונים לא עקבתי כמו שצריך אחרי כל הבלוגים, ואני בדרך כלל מאוד משתדלת לקרוא ולהגיב. אז, סליחה.

העניין הוא, שאני מטפלת בחבורה של חתולי חצר כאן בבניין: מאכילה אותם באופן קבוע, מטפלת במי שצריך. היות שמדובר בחתולי חצר, כשמישהו זקוק לטיפול, זה אומר שאני צריכה להזמין את הלוכדת – יש לוכדת חתולים מקצועית שאני עובדת איתה כבר זמן רב, היא פשוט נהדרת. כבר הצלחנו לתפוס ולהציל חיים של כמה וכמה משופמים.

הפעם היה מדובר בפחית, החתולה הראשונה שהתחלתי להאכיל כשרק עברתי לגור פה. לא שם מלא-השראה במיוחד, אבל היא היתה מחכה לי תמיד ליד הפחים, אז… חתולה יפה – פרווה לבנה ארוכה, עם כתמים של ג'ינג'י ושחור. היא הסבתא של כל החצר פה: המליטה גורים, בין היתר את פפריקה שלי, והגורים המליטו גורים; אבל כמובן שתוך כדי עשינו מבצעים של סירוסים ועיקורים, ועכשיו אין כבר עוד גורים חדשים, פרט לאלה שמצטרפים לפעמים מחצרות אחרות. ראיתי שהיא מרגישה לא טוב, כבר כמה ימים שהיא נראית ירודה; שמעתי שהיא קצת מחרחרת בנשימה, ואמרתי לעצמי, אולי זו הצטננות קלה שתחלוף, נחכה ונראה. ואז לפני שני לילות כשירדתי לתת לחבורה את ארוחת הערב, ראיתי אותה, במצב ממש קשה. היא נראתה מרוטה, אומללה, לא אכלה, רק שתתה הרבה מים. התקשרתי מיד ללוכדת.

בבוקר שאחרי, הלוכדת ואני נפגשנו בחצר, ובמשך שעתיים רדפנו אחרי החתולה לא רק בחצר שלנו, אלא גם בכל החצרות שמסביב. מדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה יצור חלש, חולה ואומלל מצליח לברוח ולהתחמק בצורה כזו. בסוף נאלצנו לוותר, כי החתולה העלימה את עצמה באיזה שיח או מתחת לבניין או השד יודע איפה. נדברנו שאנסה שוב לאתר אותה בערב, ואם לא, מחר בבוקר. בערב היא לא הופיעה, ובקושי הצלחתי לישון. הלב פשוט נשבר לי.

הבוקר היא היתה בחצר, כל כך חלושה ואומללה, שהלוכדת פשוט הרימה אותה בידיים והכניסה אותה לכלוב. מדובר בחתולה שבמצב רגיל – אי אפשר בכלל להתקרב אליה, לא כל שכן לגעת בה. הלוכדת הטיסה אותה מיד לווטרינר, ואני קיוויתי שעוד אפשר להציל.

אז מסתבר שאי אפשר. יש לה דלקת כל כך קשה בדרכי הנשימה שהיא מדממת שם, ואי ספיקת כליות אקוטית. כל המערכות קורסות. הווטרינר – איש יקר שכבר הציל בשבילי כמה משופמים – הסביר שגם אם נכניס אותה למשטר של אינפוזיות ותרופות, יש סיכוי גדול מאוד שהיא לא תחזיק מעמד, וברגע שהיא תתחיל להרגיש קצת יותר טוב, ונפסיק את הטיפולים – רוב הסיכויים שהיא תדרדר שוב במהירות לאותו מצב. "ההחלטה שלך", הוא אמר לי, "אין לי בעיה לעשות כל מאמץ ולנסות, אבל אלו העובדות". שאלתי אותו מה שאני תמיד שואלת וטרינרים במצב כזה: מה הוא היה עושה לו ההחלטה היתה בידיו. "מרדים אותה", הוא ענה מיד. "היא כל כך סובלת עכשיו, אין טעם להאריך עוד ועוד את הסבל שלה". אז זה מה שהחלטנו לעשות. 

אז מעבר לבכי מר, התגובה הרגילה שלי במצבים כאלה, אני יושבת פה ותוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה. אולי בכל זאת היה איזה שביב קלוש של סיכוי?… אולי ההחלטה שלי להרדים את המסכנה הקטנה היתה מיועדת, בין היתר, כדי לסיים את הסבל שלי, ולא רק את שלה? אולי הדמעות האלה, הן לא רק דמעות של צער ואבל, אלא גם דמעות של הקלה, כי אני לא אצטרך לשבת ולהתייסר מרוב דאגה?… עוזר לי לדעת שאפילו הווטרינר, האיש שבידיו כל הידע והאמצעים, חשב שבאמת הגיע הזמן לשחרר אותה. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש קצת דקירות במצפון המוגדל שלי.

אתמול, אחרי שלא הצלחנו לתפוס אותה, ישבתי ובכיתי במסנג'ר לרנטה, ידידתי ההולנדית. "הלוואי שהייתי יכולה להיות קצת פחות רגישה", כתבתי לה, "כל פעם מחדש אני נשברת מהדברים האלה". – "אבל את לא יכולה", היא השיבה, "את מי שאת". יש מצבים מסוימים שבהם אני חשה שלפחות חלק ממני, החלק הסובל ומתייסר מרוב אמפתיה ודאגה, זקוק להמתת חסד. חסד כזה, עוד לא היה לי.


Responses

  1. אני מתאר לעצמי שזה תמיד קשה, במיוחד אם את מכירה את החתולה הזו כל כך הרבה זמן ונקשרת אליה. אבל נשמע שעשית הכי טוב שיכלת במצב הזה. הרי גם אם היית מתחילה לטפל בחתולה, אי אפשר היה שלא לתהות אם את מטפלת בה בשבילה או כדי שלא להרגיש שהרגת אותה. במצב כזה אין מוצא נכון או נעים.

    בקשר לאמפתיה ודאגה — יש שם לאנשים שאבדו את החלק הזה. קוראים להם ציניקנים.

  2. במסגרת חוסר הסימטריה של העולם הזה, אנשים עם לב ומצפון תמיד ישלמו יותר על הרגישות שלהם מאשר אלה שאין להם, ושחיים מצויין עם עצמם גם כשהם גורמים סבל. זה מאוד לא הוגן. לכל מי שאוהב חיות, בעיקר חיות רחוב, נשבר הלב על בסיס קבוע.
    לגבי ההרדמה, עשית את הדבר הנכון. היתה לי התלבטות דומה כשהכלבה שלי חלתה, במיוחד מפני שהיו אצלה עליות וירידות והיו ימים שהיא נראתה בסדר, לעומת ימים שנראתה נורא. כל הזמן היתה התלבטות מה עדיף בשבילה. האם אני לא דוחפת בסתר ליבי לכיוון ההרדמה בגלל שכ"כ קשה לי לחזות בסבל שלה, ולא למענה? הנה, היום היא בסדר, אולי יש לה עוד כמה שבועות סבירים… האם אני באמת עושה החלטה הוגנת עבורה, או רק רוצה להקל על עצמי?
    בסופו של דבר היא הידרדרה מאוד, ואכן הרדמנו אותה. ואני יכולה להגיד לך שייסורי המצפון שלי כיום הם על כך שחיכינו יותר מדי. בגדנו בה בחוסר היכולת שלנו להחליט, ואני לא אסלח לעצמי על זה לעולם.
    אני חושבת שלגמרי עשית את הדבר הנכון. זה כואב נורא, אבל עשית עם האומללה הזאת חסד גדול בכך שאפשרת לה ללכת מהר יותר ובהרבה פחות סבל. ממה שהווטרינר אמר, ברור שגם עם הטיפול הכי טוב, הסיכויים של חתולה כזו להשתקם הם אפסיים. סייעת לה לחיות טוב כל עוד היא חיה – חיים ארוכים, בטח לחתול רחוב שכל הסיכויים נגדו, ונשמע שגם טובים. אל תשכחי את זה.
    וכן, יש הקלה לצד הבכי והצער במקרה כזה, כי זו זוועה לחזות בסבל של יצור חי, בעיקר כזה שאת אוהבת. זה טבעי וזה קשה.
    עשית את הדבר הנכון, ואת בן אדם טוב.

  3. ההיא כתבה את אשר על ליבי. עשית את הדבר הנכון. ואם לא היית רגישה כל כך, גם לא היית יוצאת מגידרך כדי לעזור לה.

  4. בתור לוכדת שנתקלת בהרבה חתולים במצבים כאלה ואחרים, אני יכולה בהחלט לומר שלפי התיאור שלך עשית את ההחלטה הנכונה. חתולי רחוב חיים הרבה פעמים עד שפוגע בהם אוטו או עד שהם חוטפים משהו ולא מצליחים לצאת ממנו. במקרים כאלה אנחנו צריכים לשמוח שיש אנשים כמוך שירדימו אותם ולא יתנו להם לדעוך ולהדרדר עד המוות, אלא יזרזו את התהליך הנוראי הזה.
    אני מזדהה עם החלק הסובל והמתייסר. אני בוכה עם כל חתול שמחליטים להרדים, גם אם זה חתול שאני רואה בפעם הראשונה ולא מכירה אותו בכלל.
    אבל זאת ההחלטה הנכונה.

  5. תודה רבה לכולם. כל מילה עוזרת. ואתם צודקים, אין מה לעשות – מי שרגיש מספיק בשביל לרצות לעזור, גם נפגע… צריך ללמוד לחיות עם זה איכשהו. אבכה עוד קצת, ואמשיך הלאה.

    ההיא – ממש ריגשת אותי. אני ממש מקווה שתסלחי לעצמך על ההתלבטות לגבי הכלבה – זה אף פעם לא קל, לקבל את ההחלטה, ובסך הכל רצית לתת לה כל סיכוי אפשרי. אין לי ספק שהיא היתה מוקפת דאגה ואהבה עד הרגע האחרון, ואין דבר יותר חשוב ונכון מזה.

  6. תודה! היא היתה אישיות אמיתית. גאון זועף כזה, שיודע שהוא שווה את המאמץ. אף אחד לא התרשם ממנה במיוחד, אבל כל המשפחה שלי היתה אחוזי הערצה מיופיה וחוכמתה.
    טוב, הם תמיד גאונים ומוכשרים ויפים, במיוחד כשהם שלך.

  7. אני בטוח שעשית את הדבר הנכון עם כל הכאב שקשור. לפני חצי שנה קברנו את כלבת הילדות של הזוגה, מחזה שהיה קורע לבבות. אין דבר כואב יותר מפרידה ממשהו אהוב. אבל יש חשיבות לסבל שלהם ובמידה שהם לא מתפקדים ואין סיכוי להתאוששות, הרדמה היא הפתרון הראוי ביותר.


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: