פורסם על ידי: vandersister | אפריל 26, 2007

פוסט טראומה

ועמכם הסליחה, כי יש דברים שמאוד מכאיבים, וקשה לי לשתוק עליהם.

לא מזמן הגשתי את התזה שלי במסגרת התוכנית ללימודי מגדר, תואר שני, באוניברסיטת בר אילן. אהבתי את התוכנית ואהבתי ללמוד שם, יצרתי קשר טוב עם המרצות והמרצים, והייתי שמחה בחלקי. את הצעת המחקר שלי הגשתי כבר לאחר הסמסטר הראשון (!!) והיתה ציפייה גדולה מעבודת המחקר שהתכוונתי לכתוב. 

ברם, איפשהו באמצע הדרך נפלתי למשכב – היה לי רצף של מחלות שעיכבו את ההתקדמות, וכפי שעושים סטודנטים רבים בנסיבות דומות, ביקשתי (וקיבלתי) דחייה במועד הגשת התזה. מנחת התזה שלי, שעודדה אותי בהתחלה להגיע למקסימום, איבדה לאט לאט את העניין במה שעשיתי. בחודשים האחרונים לעבודתנו המשותפת, העצה (או ההוראה?) היחידה שהיתה לה עבורי היתה "תקצרי, זה ארוך מדי". אז קיצרתי. וקיצרתי עוד. ושוב קיצרתי. עד שבסופו של דבר נקעה נפשי מכל העניין, ואמרתי בלבי שאין מנוס, אני חייבת להגיש עבודה בנוסח מקוצר ולא להגיע לעומק הניתוח שקיוויתי בהתחלה להשיג.

לפני מספר שבועות היתה ההגנה על התזה. אז קודם כל, הגעתי לבניין הפקולטה ולחדר שבו הבחינה היתה אמורה להתקיים, והמרצות שהיוו את הוועדה הבוחנת לא היו שם. בדיקה קצרה העלתה שהן פשוט שכחו (או טענו שהמזכירה לא הודיעה להן על המועד. המזכירה טענה שדווקא כן הודיעה). כל העניין לקח שעה שלמה, ובסופו של דבר הבחינה התקיימה באיחור רב, כשכבר הייתי מבולבלת לחלוטין. כתום שיחה קצרה עם המרצות – שבה שאלו אותי שאלות שהן שאלו כבר מהרגע שבו העליתי את הרעיון לתזה (מה שלא ממש העיד על מידת המוכנות שלהן להגנה שנחתה עליהן באופן מפתיע), ביקשו ממני להמתין בחוץ כמה דקות, והן יקראו לי בחזרה ויודיעו לי מה הציון. נקראתי בחזרה תוך פחות מדקה, כלומר שהדיונים לגבי גובה הציון היו ממושכים ובוצעו בכובד ראש. הציון, כך אמרו לי, הוא 92, כי "אין בעבודה מספיק רובד ניתוחי". אציין שאני סטודנטית מעולה. אני לא טובה ביותר מדי דברים, אבל בענייני למידה, אני מתגאה בהישגים שלי. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות, ובתואר השני מרבית הציונים שלי נעים בין 95-100. עכשיו, לא ש- 92 זה ציון גרוע, אבל ההערה של "חסר רובד ניתוחי" ממש פגעה בי. סליחה, איפה היתה המנחה שלי כל הזמן? אם היה חסר רובד ניתוחי, והיא קראה את העבודה, למה היא לא העירה לי על זה לפני חודשים רבים? למה ההערה היחידה שקיבלתי היתה "תקצרי"? למה היא המתינה עד אחרי ההגשה בשביל לומר לי שחסר משהו שהוא מבחינתה מהותי כל כך? נותרתי עם טעם מר בפה, תחושת טראומה והרבה מאוד שאלות פתוחות. 

הבוקר המעגל הושלם. היה חסר לי ציון בקורס אחד מהשנה שעברה – קורס בשם "תרבות, משפט וחברה". המרצה היה פרופ' מנחם מאוטנר, אחד המשפטנים הבכירים בארץ, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. היה אי-סדר כלשהו ברישום הציונים, וניסיתי לברר מדוע הציון לא עבר, כי אני זקוקה לו בשביל לקבל את התואר.   שיחה עם מזכירת הפקולטה העלתה שהפרופ' העביר את הציון פעם נוספת. לקורס שלו כתבתי עבודה שעסקה בנושא שהיה קשור ישירות לנושא התזה שלי. הציון שקיבלתי ממנו על העבודה: 100.  מסתבר שיש כמה מרצים שבכל זאת מאמינים שאני מסוגלת לכתוב עבודה עם "רובד ניתוחי" מוצלח. העובדה שלא אפשרו לי להגיע לרמה הזאת במחלקה שלי-עצמי, היא מאוד עצובה בעיני, ומאוד מתסכלת. אני מנסה לא לייחס חשיבות-יתר לעקרונות של "אחוות נשים" ומחויבות לא רק להישגים האקדמיים, אלא גם לקידום ההצלחה ומיצוי הפוטנציאל של נשים; אבל אלו הם עקרונות שהתוכנית מתגאה בהם, ואני האמנתי לזה. אבל בסופו של המסלול, התוכנית – לפחות בכל הקשור לתזה – הביעה חוסר-אמון בי וביכולת שלי להגיע לרמת מצוינות אמיתית; שלא לומר זלזול בכל מה שהיה קשור ל"וועדה הבוחנת". מבחינתי, יש בזה נחמה מסוימת, כי זה מוכיח שהפגיעה בציון התזה היא לא רק תוצאה של התפקוד הלקוי שלי, אלא גם תוצאה של התפקוד הלקוי של המערכת. למרבה הצער, איבדתי עניין כמעט לגמרי בתוכנית ובמטרות שהיא שואפת להשיג. אגואיזם? אולי. אבל אני לא זרקתי את עצמי מהרכבת הזאת. פשוט השאירו אותי מאחור. *סליחה על הפוסט העצבני והעצוב. אני מבטיחה לחזור לנימה הקלילה בהקדם האפשרי.


Responses

  1. ככה זה באקדמיה. מה שקובע באמת את הציון על התזה זה לא ה"רובד הניתוחי" אלא כמה "זמן איכות" הספקת לצבור במהלך הלימודים עם הבוחנים. מי שמספר לך משהו אחר לא מכיר את האקדמיה 🙄

  2. צודק לגמרי 😦 ואני, תמימה שכמותי, הייתי בטוחה שזה קשור איכשהו גם לאיכות העבודה עצמה 😕

  3. אין דבר יותר מרגיז ממרצים שלא לוקחים ברצינות את העבודה שלך.
    (להגנת הסגל האקדמי הבכיר אציין שהמנחה שלי מתייחסת לתיזה שלי יותר ברצינות ממני, ואני מתייחס אליה ברצינות. זה אומר עבודה נורא קשה, אבל תוצאות מצויינות…)

  4. הזלזול בהחלט מרגיז, אבל יאללה, העיקר שנגמר.
    וציון 92 הוא מעולה כל הכבוד!

  5. דרומי – יישר כוח, ואל תתן לאף אחד לזלזל בעבודה שלך!

    יוחאי, תודה 🙂 גם אני כבר באווירה של "יאללה, הכל מאחוריי"… יותר עדיף 😉


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: