פורסם על ידי: vandersister | אפריל 8, 2007

כאילו אין לנו מספיק פוביות

אנשים במדינה הזאת לא אוהבים אוויר. לא יודעת למה. אני מציעה את המונח "אווירופוביה" לצורך העניין – או "בעת-אוויר", אם אבשלום קור ממש יתעקש.

מרבית האווירופובים הם נוסעי אוטובוסים. כן כן, אתם מכירים אותם: האנשים שעל אף הצפיפות, המחנק, ניחוחות הזיעה/סיגריות/בגדים שהיו צריכים כביסה כבר לפני שבועיים, מסרבים לפתוח חלון. לעולם לא אשכח את אותה אישה שישבה במרחק שתי שורות (!!) ממני, שזעקה אלי כאשר פתחתי חלון – "היי, בא לי אוויר לפרצוף!!" – "אז תנשמי, גיברת", עניתי לה, "אוויר זה יופי. מאוד שימושי". היא לא קנתה את זה והתעקשה שאצמצם את המרווח של החלון הפתוח לכדי חריץ זעיר שהיה מספיק לכרטיס אשראי במקרה הטוב.

אבל פה בעצם מתחילה הבעיה – למי יש שליטה על החלון. החוק הבלתי כתוב של נסיעות באוטובוסים אומר, שמי שיושב ליד החלון שולט בפתיחה/סגירה ובגודל החריץ הפתוח. אלא מאי? מעצבי האוטובוסים, חכמים בני זונות חכמים שכמותם, החליטו לא להקציב חלון לכל נוסע – איזה בזבוז! – אלא לפזר חלונות בצורה רנדומלית למדי כך שבשביל שלך יהיה אוויר לנשימה, הבנאדם שלפניך צריך לסבול רוח פרצים באוזן. אני אישית נוקטת בשיטת הרוח-פרצים לא פעם, לטובת הנוסעים היושבים מאחוריי, ובעיקר לטובת האנשים העומדים שהם לא רק עומדים, אלא גם רחוקים יותר מהחלונות. נדפקו פעמיים. אני לא פעם שייכת לדו-נדפקים הללו, אז יש בהחלט אמפתיה.

היום, למשל, השתייכתי למעמד הדו-נדפקים. כלומר נסעתי בעמידה בדרכי הביתה מסידורים שונים. היום יום חמים למדי, על גבול הקיצי, ובאוטובוס הסגור היה די מהביל וזיעתי. נעמדתי לי ליד אחד המושבים ופתחתי מעט חלון. מיד נכנסה לפעולה הגברת שישבה על המושב הקרוב ביותר לתחילת החלון (זה לא בדיוק חלון פר מושב, זוכרים?) וסגרה אותו חיש. ניסיתי להפציר "תשמעי, חם היום ואין אוויר באוטובוס, אז אולי נפתח קצת…" ותוך כדי שאני מדברת, הגברת הפנתה את מבטה לכיוון החלון (הסגור) בהתרסה והתעלמה ממני בהפגנתיות רבה. זה היה מגוחך עד כדי כך שאפילו לא התעצבנתי, פשוט הסתכלתי עליה בחיוך משועשע. המחווה היתה כל כך דרמטית, שהיא נראתה כמו דמות אנימציה – איך קוראים לסדרה הזאת, עם הדמויות המצוירות בספרים הקטנים? "מר שמח", "גברת נהדרת"? אז זוהי "גברת נחנקת". העלילה: גברת נחנקת אוהבת להיחנק, לכן היא נוסעת באוטובוסים כל היום וסוגרת חלונות כדי שלא תצטרך לנשום אוויר צח ותוכל להינות מהסירחון של יתר הנוסעים. אני לא יודעת לצייר בגרוש – מישהו/י רוצה להרים את הכפפה? לדעתי זה יהיה להיט היסטרי. יש לי אפילו רעיון לשני המשכים שמתאימים להווי האוטובוסים הישראלי: גברת סבון ומר דיאודורנט. אני אפילו מוכנה לקנות כמה תריסרים ולחלק באוטובוסים, אולי מישהו יבין את הרמז.


Responses

  1. "אוויר זה יופי. מאוד שימושי”

    אוי, הפלת אותי עכשיו. קומפלט.

  2. גברת נחנקת – גאוני 😈

  3. אל תשכחי את אלה שסוגרים לך בזעם את פתח המזגן (האישי דווקא) באמצע אוגוסט. כבר קרה לי שמהמושב שמאחורי הגיחה יד מסתורית וסגרה לי בחבטה את פתח המזגן, כי מה, קיץ פה, צריך להזיע, ומה פתאום שמולקלולות אוויר קר יסתובבו חופשי? הן עלולות עוד ויגיעו לאנשים שלא הזמינו אותן. 👿
    ישבה לידי פעם (ביום קיץ מהביל, למען הסר ספק) איזו אישה שהיתה כ"כ מבועתת מפתחו של הגיהנום הקפוא שנפער מעל ראשי, שהיא גוננה על עצמה כל הנסיעה עם עיתון.

  4. אוי.
    השתבשה לי התגובה לגמרי.
    😳

  5. חלילה השתבשה 🙂 תוקן, אבל את המילה "מולקלולות" השארתי, כי זו מילה מגניבה להפליא! ואגב, את צודקת לגמרי. האווירופוביה כפולה בעוצמתה כשמדובר במזגן…

    יאללה, שרון, חזי – נמכור את "גברת נחנקת" לסאנריו? זה יכול להיות יותר גדול מ"הלו קיטי"…

  6. טוב, צריך להתחיל לחשוב איך גברת נחנקת נראית. מה שבטוח – יש לה פרצוף כחול לפחות כמו למר אפצ'י.
    דרך אגב, כשהייתי ילד ה"מר" האהוב עלי היה מר אפצ'י, הרבה בזכות המראה הקוצני שלו.

  7. פרצוף כחול, וציפורניים צבועות בלק אדום מזעזע 😛

  8. […] בהמשך לפוסט הקודם בנושא "האוטובוס הישראלי – קווים לדמותו", אני חשה צורך להתעכב לרגע על עיקרון בסיסי של חוויית האוטובוסיות המקומית, הלא היא "חוק שימור הסירחון". זהו נושא שדנתי בו פעם עם הגב' שרון ואן-דר-דברים קטנים, אבל ראוי להתייחס אליו ביתר הרחבה. בדומה לחוק שימור האנרגיה, חוק שימור הסירחון – פשוטו כמשמעו – אומר שבכל רגע נתון צריכה להיות בתוך כל אוטובוס כמות מסוימת של סירחון, שמיוצרת על-ידי גורם מחולל הקרוי "מוקד הסירחון". המוקד אחראי לא רק לייצור השטינק, אלא גם להפצתו, על צורותיו השונות: א. ניחוח זיעה, ב. צחנת בגדים לא מכובסים, ג. הבל-פה אלכוהולי, ד. ארומת עישון (סיגריות, סיגרים, מקטרת). החוק הוא גמיש להפליא והסירחון עשוי להיות מורכב מאחד מהסוגים הנ"ל, משילובים שלהם או מכולם ביחד. העיקר שיהיה מסריח.  עכשיו, במידה והמוקד יורד מהאוטובוס בתחנה כלשהי, תוך שתי תחנות לכל היותר עולה מוקד חדש, כדי לשמור שרמת הצחנה לא תרד אל מתחת לסף הקריטי. אין כל הגבלה של גיל, מין, דת, גזע, נטייה מינית ומצב משפחתי – המוקד הוא פוליטקלי-קורקט במלוא מובן המילה. ממש חזון אחרית הימים. וכך ממשיך לו השטינקמוביל הישראלי לטרטר בדרכים, כלי רכב ישראלי גאה. אולי נרשום על זה פטנט בינלאומי? המוח היהודי, כך אומרים, ידוע בגאוניותו. חייבים לשמור על הגחלת. או להפוך לתתרנים. […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: