אתנחתא מוסיקלית

אמנם ההשכלה המוסיקלית הפורמלית שלי כוללת רק 6 שנים של לימודי נגינה בפסנתר, השתתפות בכל מקהלות בית הספר לדורותיהן, 3 שנים במקהלת ילדים מקצועית, 4 שנים של פיתוח קול מקצועי וחוסר יכולת להעביר שעתיים של ערות ללא ליווי מוסיקלי באוזניות – אבל תמיד חשבתי שיש דברים שהם, כך נדמה, בלתי ניתנים לתיאור במוסיקה. שהם יותר עניין של חוויה מאשר של התרשמות מילולית.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הנה בעיתון "מעריב" של היום, מבקרת המוסיקה המשובחת אורה בינור תרמה לי שלל דרכים לתרגם את אותה חוויה מופלאה של האזנה למוסיקה למילים פשוטות. או לא כל כך פשוטות. עניינה של הביקורת במקרה זה היא ביצועה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית (שלנו!) לקונצ'רטו ה- 1 לכינור של שוסטקוביץ'. וכך, בין היתר, אומרת לנו המבקרת, גב' בינור:

"זו נגינה מתמשכת שהולכת ונעשית מורכבת יותר ויותר הן מהבחינה הווירטואוזית והן מוזיקלית. ואדים רפין (הכנר) היה סחוט, שכן הוא הפיק את המירב מהיצירה והביא לידי ביטוי מחשמל ממש את המסר השוסטקוביצ'י".

ואם המסר השוסטקוביצ'י כשלעצמו אינו מספיק, הנה עוד כמה התרשמויות:

"המוסיקה עצמה מרטיטה. תחילה פרק נוגה, עדין קודר. אחריו פרק זוויתי, ואז בא השיא, בפרק השלישי, הנפתח באופי דתי ובעל נושא החוזר על עצמו בווריאנטים שהולכים ומתעצמים לקדנצה, הבנויה אף היא על אותו נושא. הסיום הוא שאגה פרועה, פרודית, על המציאות דאז". 

האם יש לעוד מישהו רצון עז להדליק איזו סיגריה שאחרי?… השאגה הפרועה שמה בסוף היא בעלת אופי אירוטי ממש, כמעט פורנוגרפי… לא פלא שהכנר המסכן היה סחוט. 

רק שאלה אחת עוד יש לי – מה זה "פרק זוויתי"? שלחו את תשובותיכם לשוסטקוביץ' ואולי תזכו בווריאנטים שהולכים ומתעצמים לאורגזמה. סליחה, לקדנצה.