פורסם על ידי: vandersister | אפריל 1, 2007

החוק הבלתי כתוב של אירועים המוניים

נפלה בחלקי הזכות הגדולה ללכת למופע החלקה על הקרח, היחיד מסוגו שהיה אי פעם בארץ, עם מיטב הספורטאים (ברמה של אלופי עולם, אלופים אולימפיים – ממש אין לזלזל בזה). אני מעריצה מושבעת של התחום הזה, למרות היותי צברית, למרבה תדהמתם של רבים מבני משפחתי וחבריי וגם שרון. וכך התייצבנו, אנוכי ושתי ידידות שהן עולות מרוסיה, בהיכל נוקיה (הלא הוא יד אליהו לשעבר, לפני שחברת נוקיה קנתה את ידו של אליהו בסכום כסף נאה) וצפינו במופע. אין מה לומר, נהניתי מאוד. נאבקה וקוסטומורוב, ז'ולין, אבט, קלימקין, אברבוך, טוטמינינה ומרינין – ואפילו יאגודין! מי שהשמות האלה לא אומרים לו/לה כלום, לא נורא. דמיינו כל מיני גברים ונשים בתלבושות נוצצות מחליקים וקופצים על הקרח וזוכים במדליות. הכוונה לאלה.

בשלב מסוים היתה הפסקה, וכפי שנהוג במקומותינו, השתרך תור של 625146532 איש לשירותים, שכולם מבקשים לעשות את שלהם לפני שתסתיים ההפסקה בת 20 הדקות. אני לא יודעת מי תכנן את השירותים ב- Place formally known as  יד אליהו, אבל מגיעות לו כמה צ'אפחות נדיבות. צר לי, בשביל שכמות כזו של אנשים – בפרט נשים – תצליח להשתין תוך זמן הפסקה כל כך קצר, צריך יותר תאים. הרבה יותר. במקום יש 10,000 מקומות ישיבה. מתוכם,בואו נניח שלפחות אלף, אלפיים רצו ללכת לשירותים? התוצאה: לכל אחד יש משהו כמו חצי שניה לפיפי. אפילו בצה"ל הזמן המטכ"לי להשתנה הוא לא כל כך קצר.

אבל איכשהו הצלחנו, אני וידידתי, להגיע לשירותים. תוך שאני בתא, שמענו את המופע מתחדש – ואז שמעתי את שאגותיה של הידידה בנוסח "אוי, אני חייבת לראות את זה, בואי מהר!!" – מסתבר שקטע נוסף של יאגודין בדיוק התחיל. שעטנו מהשירותים במהירות הסילון, לכיוון ההיכל שכבר הוחשך. עכשיו, ידידתי הנ"ל היא קטנה, צנומה, ומסוגלת לדלג בזריזות מעל רגליים של אנשים יושבים. אני גדולה, מגושמת למדי, וכמובן שתוך שניות מספר איבדתי אותה והסתבכתי בין הרגליים של שורת אנשים כעוסים שהסתרתי להם את המופע. בנוסף, הצלחתי ללכת לאיבוד בין השורות, הלכתי למקום הלא נכון, נאלצתי לצאת מהאולם, למצוא את הכניסה הנכונה, לשאול 3 סדרנים איפה לעזאזל המקום שלי, לדרוך על מספר לא ידוע של בהונות ולהגיע למקומי המקורי כשאני מתנשפת ומיוזעת. יכולת ההתמצאות שלי גרועה להפליא, וסביר שאם הייתי יונת דואר היו צריכים לשלוח אחרי משלחת חיפוש, כי בחיים לא הייתי מוצאת את הדרך בחזרה הביתה. למצוא מושב בהיכל מפוצץ מאנשים בחושך די גמור, מקביל מבחינתי לקבלת ציון 100 בבחינת בגרות בפיסיקה, חמש יחידות. סיימתי עם ציון פנימי של 80 בפיזיקה בכיתה י'. על הפנים לגמרי.

לי אישית נראה ש – אם הולכים בצמד לשירותים – לא נוטשים פצועים בשטח. במילים אחרות, כשנכנסים בחזרה, חותרים יחד לכיוון המושבים המיוחלים ולא רצים ומשאירים את החצי השני להתמודד לבד עם מוראות האולם החשוך. כלומר, למה לא לתת מבט אחורה ולראות אם אני מצליחה להתקדם אחרייך?… אני יודעת שהיא לא חייבת לוודא שאני נמצאת אחריה, אבל יש איזו אחוות לוחמות, לא? איזו תחושת צוות, גורל משותף, צבא קטן וחכם?… יאגודין הוא מופלא, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותי לכלבים (או לסדרנים העצבניים, במקרה דנן).

על כל פנים היה באמת מופע מעולה, וצר לי שחוויית הנטישה קצת העיבה על השמחה, יצור רגיש ואומלל שכמותי. דבר אחד ברור לי; בפעם הבאה שאהיה במעמד דומה, אלא אם אני סומכת ב- 100% על שותפתי לסאגת השירותים, אני לא זזה מהכיסא. זה או להשתין, או יאגודין. אי אפשר ביחד.


Responses

  1. 80 בפיסיקה זה כל כך רע 💡

  2. חבל על הזמן. וגם זה בגלל שהמורה ריחם עלי ונתן לי איזה רבע נקודה על תשובה שהיתה דפוקה לגמרי. גלילאו מתהפך בקברו (שזה הגיוני בעצם, עם ה"נוע תנוע" וכל זה).


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: