הבחור הצעיר הזה הוא מסוג האנשים שמדינת ישראל זקוקה להם כמו חמצן; אנשים שמגיעים לכאן כי הם מאמינים באמת ובתמים שציונות אינה מילה גסה, מוכנים לתרום ככל יכולתם, ובעלי דעות ליברליות וחינוך דמוקרטי לתפארת. הם שואפים לפתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני, צועדים לצדנו בהפגנות על צדק חברתי וזכויות אדם; ובד בבד מייצגים את המדינה מול מבקריה מחוץ ומגנים עליה, גם כשהם-עצמם לא שלמים לחלוטין עם התנהלותה. במילים אחרות, אין דוגמה טובה יותר לנאמנות למדינה מאשר אנשים שוויתרו, מרצון, על חיים טובים במדינה אחרת, עזבו את משפחתם ובאו לבוסס במדמנה המקומית מתוך שאיפה אמיתית לקחת חלק בבניין המדינה. גאוותו הכנה של הבחור באזרחותו הישראלית גרמה לי לצביטה בלב. פעם גם אני הייתי גאה כך. הייתי תולה את דגל ישראל מהמרפסת בבית הורי ביום העצמאות. הייתי שרה את "התקווה" בכוונה גדולה. מה קרה?…

"תגיד", שאלתי את העולה הצעיר, "אתה מודע לזה שהרבה אנשים כאן היו שמחים לברוח לאוסטרליה, אם היתה להם אפשרות? אוסטרליה, אירופה, אמריקה, כל מקום חוץ מפה?…" בן שיחי הודה שאכן, הוא שמע על לא מעט אנשים שנמאס להם להיאבק בלחץ החברתי והכלכלי, ומחפשים את הדרך החוצה. "תראי", אמר, "המעבר מאוסטרליה לכאן היה בשבילי ירידה ברמת החיים בכל המובנים. חוץ מאחד, בעצם: מערכת הבריאות פה יותר טובה".

כמעט והשפרצתי את הקפה דרך האף כששמעתי את המילים הללו.

מערכת הבריאות שלנו יותר טובה? הזקנות והזקנים האומללים ששוכבים במסדרונות, התקנים שלא עודכנו כבר עשרות שנים, חדרי המיון שנסגרים כל יומיים עקב עומס חולים, המתמחים והסטאז'רים שעובדים משמרות כפולות ומשולשות תמורת פרוטות? הממשלה הגדולה והמנופחת ביותר בתולדות המדינה שהצליחה להפליץ מתוכה שר לפיתוח הנגב והגליל, שר לאיומים אסטרטגיים ושר לפתיחת קופסאות שימורים בצבע בז', אבל לא הצליחה למנות שר בריאות רשמי ומתפקד? מערכת הבריאות שלנו, שלא היתה חשובה מספיק לממשלה עד שאחד מראשי רופאיה ומנהליה שבת רעב כמעט עד מוות, רופאיה התפטרו בהמוניהם, פעמיים (!), שניהלה מאבק עיקש במשך חודשים ארוכים, ולבסוף קיבלה חופן מעות והבטחות נבובות, כאשר תש כוחם של הרופאים האומללים והם חזרו לעבודה? מערכת הבריאות הזו יותר טובה מזו של מדינה גדולה וחזקה הרבה יותר משלנו?

אז זהו, שכן. מערכת הבריאות שלנו היא עדיין, ולמרות הכל, מהטובות בעולם. הרופאות והרופאים שלנו הם מהטובים בעולם, ומהמסורים שבהם. המיכשור וההליכים הרפואיים החדשניים שנעשה בהם שימוש כאן הם מקור לגאווה לאומית – או לפחות היו יכולים להיות, במדינה פחות כפוית טובה. כל זה אפשרי הודות לאנשים יקרים שעושים מאמצים כבירים כדי לשמר את ההישגים בתחום. הרפואה פה מדהימה לא הודות לממשלה, אלא למרות הממשלה. רק שלא לעולם חוסן: אם ההזנחה הפושעת מצד הממשלה תימשך, בקרוב גם המאמצים של האנשים המסורים ביותר לא יעזרו כדי לבלום את הקריסה המהדהדת של המערכת כולה.

במדינה שיודעת לנצל את המשאבים שלה, היתה פה השקעה מטורפת במערכת הבריאות. "ישראל?", היו אנשים במדינות אחרות אומרים זה לזה, "זה המקום שבו מצילים חיים של חולים שאיבדו כל תקווה." במקום זאת, אומרים אנשים זה לזה, "ישראל? זה המקום שבו דתיים מטורפים יורקים על ילדות קטנות ברחוב, שבו נשים צריכות להפגין על הזכות לשיר ולנסוע באוטובוס, ושבו זוגות צעירים שקורעים את התחת בעבודה קשה לעולם לא יוכלו לרכוש דירה ולהקים משפחה כי זה יקר מדי. אה, וזה גם המקום שבו סבתך הגוססת תשכב במסדרון כי אין מספיק מיטות אשפוז, ושלא יהיו עבורה תרופות מצילות ומאריכות חיים, כי המדינה מעדיפה לזרוק עוד כמה מיליארדים על צרכי ביטחון שאף אחד לא יודע מה הם וגם לא צריך לתת עליהם דין וחשבון ובמקביל מוותרת על הכנסות בסכומי עתק ממיליארדרים ומוכרת להם את משאבי המדינה פיסה אחר פיסה".

טוב, זה קצת ארוך מדי. סביר להניח שאנשים במקומות אחרים רק אומרים "ישראל, המקום שבו קשה ומסוכן לחיות והאוטובוסים מסריחים נורא" או פשוט "ישראל, המקום הדרעק הזה". אני לא מאשימה אותם. אני נפעמת כשאנשים בוחרים מרצונם לבוא ולגור כאן. במיוחד כשהם עוזבים מאחור משפחה, עבודה יציבה, חברה ליברלית ושוויונית, ומספר בלתי נתפס של כבשים צמריריות ודובוני קואלה.*

אומר זאת במילים פשוטות: ממשלה שמעדיפה לממן פגזים, טנקים וחתולו של מרתף יודע אילו עוד "אמצעי ביטחון" עלומים, ולהפריש רק פרומיל מהתקציב למימון תרופות ולשיפור רווחת האזרחים, היא ממשלה שמעדיפה את האזרחים שלה רועדים מפחד. כי אנשים רועדים מפחד הם אנשים שקל להפעיל עליהם מניפולציות. אנחנו רועדים מפחד מהאיום הבטחוני, ושוכחים לכעוס בגלל העובדה שבקרוב לא יהיה איפה לאשפז אותנו כשנחלה, או העובדה שבקרוב לא יהיה לנו איפה לגור כי שכר הדירה יהיה גבוה מדי. ויש בנו לא מעטים שרועדים לא מפחד, אלא מחולשה, כי אין להם מה לאכול.

אני מאושרת שהמאבק נגד השפלת נשים במרחב הציבורי נושא פרי. אני מאושרת שמדינה שלמה קמה להגנתה של ילדה קטנה שבסך הכל רצתה ללכת לבית הספר מבלי שתותקף על ידי חבורת סוטים חמומי מוח. אני מאושרת שיש סוף סוף דיון פתוח, אמיץ וחשוב מאין כמותו בנושא מניעת כפייה דתית, הפרדת דת ממדינה ושמירה על זכויות אדם. מאושרת. בלי טיפת ציניות.

אבל אל תשכחו שאנחנו עדיין חיים עמוק בתוך הדרעק. אל תתנו לממשלה להשתמש במאבק נגד הדרת נשים כדי לכשכש לנו בכלב, לשכנע אותנו שאכפת לה ולגרום לנו לשכוח שיש עוד חזיתות רבות שממתינות להסתערות. הם לא יעשו את זה בשבילנו. טוב להם שאנחנו חולים, מסכנים ומפוחדים. לא אכפת להם, או שהם לא מבינים, כמה אנשים כבר התייאשו ונמצאים בדרך החוצה – וכמה אנשים הגיעו לכאן עם הר של כוונות טובות ולא יכולים לשאת את ההזנחה המתמשכת של האזרחים והשחיקה הבלתי נסבלת של הדמוקרטיה הישראלית. השבוע האחרון לימד אותנו שכאשר אנחנו באמת כועסים, ולא מפסיקים לכעוס, הממשלה מקשיבה. יש לנו המון סיבות לכעוס, והמון יכולת להתעקש, כי כאלה אנחנו, עם קשה עורף – ויש לנו על מה להילחם.

ובכל זאת לא הייתי מתנגדת שיהיו פה כמה קואלות. מצידי אפשר אפילו למנות אותן לשרים בלי תיק.

* כן, אני יודעות שקואלות הן לא דובים אלא חיות כיס. זה נראה כמו דובון, אני קוראת לזה דובון. כזו אני, עקשנית.

ואז, איפשהו בתוך ענני האופוריה הוורודה עם הנצנצים, אחותי התקשרה כדי לספר שהסרטן חזר לסיבוב שני. והכל, כולל הכל, הפך ללא רלוונטי. לא רציתי לראות יותר אימיילים או לקבל שיחות טלפון, לא רציתי לשמוע על הדרה, נשים, אוטובוסים, שלטי חוצות, כלום. רציתי לרוץ ברחובות ולשאוג "אנשים!!! מה אתם מתעסקים עכשיו עם שטויות כמו כפייה דתית ואפלייה מגדרית!! מה אכפת לי המחאה החברתית שלכם!!! תמצאו כבר תרופה לסרטן, אוסף זונות אגואיסטיות!! עכשיו!!!"

אחרי הכעס הראשוני, רציתי רק דבר אחד: למות. כלומר למות במקומה. אם מישהו היה מבטיח לי שאם אקפוץ מחלון הקומה החמישית, אחותי תחלים ותחיה עד 120 באושר ורווחה, הייתי צוללת עם הראש קדימה בלי לחשוב פעמיים. אם הייתי יכולה לתרום לה כבד, כליה, ריאה, לב, מוח, כל איבר פנימי מיותר אחר שיש לי ולהבטיח את בריאותה, הייתי מושיטה אזמל למנתח ומעודדת אותו עם פונפונים בזמן החיתוך. הייתי חותמת על עסקה עם השטן, עם חתול המרתף, עם רוח הרפאים של אלביס פרסלי; הייתי מזמנת את סופרמן, ספיידרמן, דוקטור הו ואופטימוס פריים למועצת מלחמה כדי למצוא דרך להעביר את המחלה הארורה ממנה אלי.

לרוע המזל, זה לא עובד ככה. מבין שתינו, אני זו שלא שומרת על הבריאות כמו שצריך, אוכלת יותר מדי דרעק ומתעמלת פחות מדי. לי אין ילדים קטנים לדאוג להם. אני זו שהיתה צריכה לחלות. הלכתי לרופאה, ראומטולוגית, לפני כמה שבועות. הדוקטור הנכבדה הרצתה על הסכנות שבעודף המשקל שלי. על המחלות שיכולות להיגרם לי. את המבט החלול והמיואש שנעצתי בה היא פירשה כהתנגדות ילדותית מצדי: "למה את אנטי?", שאלה אותי הדוקטור. למה אני אנטי?

כי זה בולשיט. כל ה"אורח חיים בריא" הזה, זה בולשיט אחד גדול. אנשים טובים שעושים דברים כמו שצריך נפגעים ונחלים. אנשים ששותים, מעשנים ושמים זין על הבריאות שלהם חיים בנוחות עד זקנה ושיבה. זה בולשיט. זה מתסכל. זה מוציא מהדעת. אין בזה שום היגיון. השרירותיות שבמצב הזה כל כך אכזרית.

אז כבר כמה שבועות שיושב לי על בית החזה מגף גדול ומחודד, במשקל של פיל אפריקאי. מדי פעם המגף מפעיל יותר לחץ, ואז קשה לנשום. רוב הזמן הוא פשוט שם, עקב לוחץ על מקלעת השמש, חוד תקוע בצוואר. זה לא כמו בדרך כלל. אני רגילה לשבת בבתי חולים ליד בני משפחה, בניתוחים, בלידות, באיבודי הכרה ובדום לב, בטיפול נמרץ ובהסרת גידולים. הפעם נדמה לי שאמנם ישבתי ליד הפציינטית, אבל בזמן שהיא עברה ניתוח להסרת שחלות שיאפשר השתתפות בניסוי הקליני, אני עברתי ניתוח להסרת יכולת התמודדות.

אני עושה מאמצים אדירים להשקיע את עצמי בעבודה, וזה מצליח לא רע בכלל. אני מוקפת אנשים נפלאים, חברות וחברים, שמחבקים אותי פיזית ווירטואלית, שולחים מילות ניחומים, מלטפים, מוציאים מהבית כשאני משתגעת בין ארבע קירות, שולחים תמונות של חתלתולים חמודים, כלבלבים, ארנבונים, קרוקודילים. לא כולם יודעים איך לעזור. יש שקשה להם מאוד אפילו להגות את המילה "סרטן". שמתחלחלים למשמע המילה "גרורות". אני מבינה אותם. זה מפחיד נורא. אני לא כועסת על מי שמתרחק, מפחד שהמחלה איכשהו תדבק בו אם יתקרב אלי מדי. אני אסירת תודה על מי שחזקים מספיק כדי להכיל אותי בימים אלה, על מסעות ההרס העצמי בזעיר-אנפין שלי. שמושכים אותי החוצה מהישיבה בבית והבהייה בקיר בחוסר אונים, או מאכילה בולמוסית כדי להרגיש חצי-מעולפת עם בטן נפוחה. שמבינים למה אני מסוגלת להתפוצץ מרוב כעס על מי שמציעים "טיפולים אלטרנטיביים" ששווים לתחת. שמבינים שלפעמים, פשוט לשבת לידי בזמן שאני לא מסוגלת להוציא מילה אחת מהפה, זו העזרה הגדולה ביותר שאפשר לתת.

אני רוצה להיות אחת מהאנשים האלה שיודעים תמיד לשמור על יציבות, להיות שקולים בדעתם, להקפיד על סדר יום מאוזן ולהתמודד בצורה נבונה, רגועה ורציונלית עם המשברים הקשים ביותר. להיות מסוגלת למצוא תמיד את נקודת הזן, את השלווה הפנימית.

בעצם, עזבו. לא אכפת לי להיות פסיכית נוירוטית שזוללת צ'יטוס גבינה ואוכלת אבקת שוקולית עם כפית כדי להתמודד. מה שאני רוצה זה שהיא תחלים. אבל מה שאני רוצה מעולם לא היה פחות רלוונטי.

וחוץ מזה, תמצאו כבר תרופה לסרטן, זונות.

פרשת הצוערים המודחים היכתה גלים והגיעה לדרגים הבכירים ביותר, ואפילו הרב יונה מצגר (הרב הראשי לישראל, למי ששכח) נדרש לעסוק בעניין. בפסק הלכה בן שבעה עמודים, כותב כבוד הרב בזו הלשון: "מבואר בגמרא, שקול אשה כמוהו כערווה. והטעם שנחשב הוא כערווה, משום שקול שירת האשה ערב, ומביא לידי תאווה והרהור* [...] על מנת למנוע חיכוכים בעתיד, הצעתי היא לדאוג לכך שבאירועים כגון אלו בהם רבים מהחיילים הם שומרי תורה ומצוות, ישירו רק אנשים". אני חוזרת שוב: הרב הראשי לישראל מתיר שירה באירועים צה"ליים רשמיים, ובלבד שתהיה זו שירת "אנשים". דהיינו, לא שירת ערוות. כי נשים אינן אנשים, כי אם נתח בשר מכוסה פלומה.

תאמרו, מה אכפת לך. אז יצאו כמה שמענדריקים חרמנים שלא אכפת להם לסרב פקודה, אז כתב איזה רב פסק הלכה הזוי, אז פרסמה איזו אישה דתיה טור דבילי שבו היא משתמשת בחופש הביטוי הציבורי שלה כדי לסתום לנשים את הפה ולגזול מהן את זכויותיהן (ווטפ, גברת פרקש? היודעת את בכמה ייסורים נקנתה זכות הדיבור שלך, שאת ממהרת כה לזלזל ב"פמיניזם הכושל" של צה"ל?). תאמרו, את הלא חילונית, זה לא משפיע עליך, יעשו הדתיים כל אשר על נפשם. לא יאזינו לערוות שרות, לדגדגנים מזמרים או לווגינות מהמהמות, למי אכפת, הם פסיכים. הם לא משפיעים עלינו. לא באמת.

לא?

צר לי, אבל סיפור הערווה הצה"לית שנחשפה במלוא תפארתה הצבועה היא רק קצה משונן אחד של קרחון שמאיים להטביע את הספינה שאנו אוהבים לקרוא לה "התרבות הישראלית". מדובר בגל מבחיל ומעורר אימה של השתקה, הדרה וטרור ששוטף את המדינה כבר מספר שנים. איסור על שירת נשים בצה"ל הוא רק אחד הראשים של מפלצת ההרחקה של נשים מהמרחב הציבורי. ראש אחר של אותה מפלצת הוא אשכיהם המשקשקים של הפרסומאים שלא מעזים להראות אף רמז לאישה בשלטי חוצות, תופעה שאנו מכירים כבר היטב, ולאו דווקא בירושלים. עוד ראש של המפלצת, קולני ואלים, הוא "קווי המהדרין" המשוקצים, שבג"צ – הוי, בג"צ יקר שלי, מה לך כי איבדת את מאור עיניך! – הכשיר בשפה רפה בעזרת התירוץ של "הפרדה מרצון". בג"צ עוד מנופף חרב קהה של צדק רופס מול "מדרכות ההפרדה", וקובע נחרצות (נניח) כי הפרדה בין גברים לנשים במדרכות אינה חוקית. הבעיה היא שכבר לפני שנה קבע בג"צ בדיוק את אותו הדבר, והמשטרה טיפלה בבעיה בערך כפי שהיא מטפלת בבעיה של הטרדה ותקיפה מינית במרחב הציבורי. כלומר, במרץ ועזוז של תולעת משי שהלכה לעולמה לפני תריסר שנים.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה. את פיאסקו גשר המיתרים אתם זוכרים? כאשר נערות צעירות הוכרחו ללבוש שקים בזמן הריקוד, פן יזקירו את פטמותיו של חרדי תועה בקהל הצופים? את בית הספר לבנות בבית שמש הנתון למתקפות חוזרות ונשנות, כי השכנים הדתיים לא מוכנים לראות מהחלון ילדות קטנות, על בסיס ההלכה "לימודים בבית ספר בגיל 6-12 ערווה"? יודעים מה, למה להגביל את הטרור למדמנה הפרטית שלנו? הנה, אפילו בניו יורק צץ הנוהג של "קווי הפרדה" באוטובוסים המשרתים ציבור חסידי. תגובת עיריית ניו יורק? אין להם בעיה, ובלבד שהדבר ייעשה בהסכמה. סתאאאאאם! להם עוד אכפת מזכויות אדם, על כן הם איימו לסגור לאלתר את קווי האוטובוסים הנ"ל אם לא יופסק מיד הנוהל המהווה אפליה והמנוגד לחוק.

אז מסתבר שיש מה לעשות נגד הטירוף הזה, אם רק רוצים לפעול ואם פועלים בנחרצות. מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא הדממה היחסית, שלוות הנפש שבה הדברים מתקבלים כאן. כאילו מדובר באסון טבע, בגזירת גורל. בדבר שהוא איכשהו מובן, מתקבל על הדעת. כי ברגשות של דתיים צריך להתחשב תמיד, ברגשות של חילוניים אין צורך להתחשב כי ככל הנראה, אין להם כאלה, וברגשות של נשים – נו, ממתי לערווה יש רגשות? וההשפלה הולכת ונמשכת, הולכת ומסתעפת, הולכת ומתמסדת ומתקבעת בדינים ותקנות וחוקים, ודמנו הוא הפקר. זכרו: בחברות שבהן יש שחיקה מתמדת בזכויות אדם, הנשים הן תמיד הראשונות שמשלמות את המחיר. למרבה הצער, פרט לכמה אנשים טובים שזוכרים שהבעיה הזו אינה בעיה פמיניסטית אלא בעיה הומניסיטית שמאיימת על כולנו, אין הקפדה יתרה על זכויות אדם כשהמדובר בסך הכל בנשים, כפי שכתב זאת בצורה מצוינת יוסי גורביץ בטורו הנפלא.

הגיע הזמן לומר בקול רם וצלול: כשאדם משתמש במילים "קול באישה ערווה", הוא משווה בין בן אדם לבין אבר מין. כשאדם קם בהפגנתיות ויוצא מהחדר כשאדם אחר שר, הוא מבטא שאט נפש ודחייה, כביכול האדם השר הוא מצורע, טמא, פסול. כשאדם קורא ל"שירת אנשים" בלבד, בניגוד ל"שירת נשים", הוא מבצע דה-הומניזציה מחפירה וחסרת מצפון ל-51% מהאוכלוסיה. הוא אומר שנשים אינן בני אדם. הוא קובע שנשים הן סך איברי המין שלהן, ומונע מהן זכות בסיסית של ביטוי. גרוע מזה, כדמות מובילה ובעלת השפעה, שגדולי הדגנרלים באים ללחך את שולי שמלתה חמושים בכיפה זמנית, הוא מורה לאנשים אחרים לחשוב ולעשות בדיוק כמותו. והאקסיומה הזו, שבה נשים תמיד, תמיד, תמיד יכולות למחול על כבודן, כי כבודן מחול, איננה מקובלת עלי.

אני כאן בשביל לומר שמי שאינו מכבד אותי, לא יזכה לכבוד ממני. מי שלא רואה אותי כאדם שווה לכל דבר ועניין, לא יזכה ממני לשום התחשבות ב"רגשותיו". לא אכפת לי אם הוא מאמין באלוהים, באללה, בזאוס, בבודהה, באורן זריף או במפלצת הספגטי המעופפת: אדם שמבקש להשתיק אותי כחלק מצו האמונה שלו-עצמו, יתכבד ויסתום את אוזניו, יכרות את אשכיו, יעשה כל שהוא צריך כדי לשמור על עיקרי אמונתו, ובלבד שלא יבוא הדבר לידי ביטוי בהגבלה *שלי*, קל וחומר שלא בהכרזה כי אני איני אדם שלם ושווה-זכויות כמותו ועל כן לא ראויה להתחשבות.

אז בשביל מה אני מספרת לכן את כל זה? בשביל לומר שאשמח אם תצטרפו אלי. אם גם אתן לא מוכנות שימחקו את פרצופכן ויגבילו את צעדיכן וישתיקו את קולכן, הצטרפו אלי. ביום שישי בעוד שבועיים, ב-11 בנובמבר, אני ועוד כמה חברות ניפגש בכיכר דיזנגוף ברחבת מוזיאון תל אביב, מול הקריה, בשעה 11 בבוקר, ונשיר. נחלק שירונים עם כמה שירים ישראליים אהובים, ופשוט נשיר. אשמח להכין עלונים לחלק לעוברים ושבים כדי שיבינו במה מדובר, ועל אף הטכנוציליות המהדהדת שלי, אפתח דף פייסבוק ייעודי לצורך העניין. חשוב לי להגיד: תל אביב היא רק מקום אחד שבו נשמח לקיים את אירוע "נשים שרות". אשמח מאוד מאוד אם יהיו מי שיובילו אירוע מקביל בירושלים, בבאר שבע, בחיפה, בכל מקום שרק תרצו. דברו איתי דרך התגובות או באימייל שמופיע ב"אודות". זיכרו: 11, 11, 11. אנחנו שם.

אם ישאלו אתכן מה הטירוף הזה שאתן הולכות אליו, הזכירו לשואלים בבקשה שהטירוף הוא המצב הנוכחי, לא המחאה נגדו. אנחנו לא כאן בשביל "לעשות פרובוקציות", אלא כדי לשמור על השפיות. אנחנו כאן בשביל להזכיר שהתחשבות באנשים שרוצים להשפיל ולפגוע באנשים אחרים היא טירוף, ולא נסכים לזה עוד. אנחנו כאן בשביל להזכיר שנשים הן בני אדם. אנחנו כאן כדי לא להפסיק לשיר.

(האיור מאת עדיגי ומירב גולדברג הנפלאות)

* אני לא רוצה אפילו להיכנס לבור הרפש של ההתעלמות המוחלטת מהמיניות של נשים עצמן בדת היהודית. העובדה שאני או נשים אחרות מסוגלות, פוטנציאלית, להתחרמן עד מאוד משירת גבר (או אישה) לא מעניינת אף אחד.**

** ועוד נקודה שלא ניכנס אליה בשלב זה היא היכולת של אנשים אדוקים מסוימים להתחרמן מכל דבר, מקול של אישה, דרך מרפק או ברך של אישה, וכלה במקל של מטאטא או אטב כביסה שמזכיר בזוויות מסוימות אישה.

========================================================================

עדכון: נוצר דף פייסבוק ייעודי לאירוע: http://www.facebook.com/event.php?eid=173472899406016

עדכון : האירוע בתל אביב יתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, מול הקריה.

אירוע נוסף יתקיים בירושלים, בגשר המיתרים: http://www.facebook.com/event.php?eid=276162605756919

אירוע נוסף יתקיים בחיפה, במרכז זיו: https://www.facebook.com/event.php?eid=165395813555013

אירוע נוסף יתקיים בבאר שבע: http://www.facebook.com/event.php?eid=139349302833795

ומעשה שהיה כך היה: הואן-דר-הורים ואנוכי שמנו פעמינו אל המרינה בהרצליה, כדי לנשום מעט אוויר ים, לשתות מעט קפה ולחטוף מעט בעיטות אקראיות מילדים קטנים שמתרוצצים עם בלוני דורה ובובספוג ולא רואים לאן הם הולכים. לאחר שסעדנו את ליבנו בפת בוקר קלה, פנינו להתהלך בין החנויות. ריח נעים אך דומיננטי תפס בחוזקה את חוטמי והוליך את רגליי כמאליהן אל חנות נאה ומעוצבת ששמה מתחרז עם "סבון של זעם". באמת מזמן לא קניתי ב"סבון של זעם", אמרתי בליבי, וכבר נגמר לי המלאי של קרם ידיים בניחוח לבנדר-פצ'ולי-תפוז סיני-חלב נאקות. צעדתי ברגל קלה אל תוך החנות והחילותי מפשפשת בעליצות בין המדפים.

בעודי אוחזת בבקבוק זכוכית נאה של סבון נוזלי בניחוח מנגו-פסיפלורה-חמאת דרדסים, ניגשה אלי נערה עגולת-עיניים ושאלה אם אפשר לעזור. "בשמחה", השבתי בחיוך של חתול צ'שייר על קטניפ רדיואקטיבי – "יש את זה גם בקרם ידיים?" – תוך שאני מצביעה על הבקבוק שבידי. "ודאי", כך עגולת העיניים, ושלפה בקבוק נוסף ממדף עלום כלשהו. סקרתי את הבקבוק בעיניים חמדניות: "יופי, אז רק צריך בשביל זה משאבה, נכון?" וכבר החילותי צועדת לקופה והבקבוק בידי.

"אמממ…" – עצרה אותי עגולת העיניים במבט מושפל – "זה לא כולל משאבה. את יכולה לקנות משאבה ב-6 שקלים".

עצרתי באחת ומצמצתי בתדהמה. העפתי מבט אל הבקבוק: בקבוק זכוכית צר ונאה היה, ובתוכו נוזל צמיג ולא מאוד קל לחילוץ ללא כלי עזר הכרחי, היינו – משאבה. "רגע… זה לא חלק מהמוצר עצמו? כלומר, זה לא מגיע אוטומטית עם משאבה?" שאלתי את עגולת העיניים. מצוקתה ניכרה בה. היא שלחה מבט נואש אל מישהי אחרת שישבה בנונשאלנטיות מאחורי הדלפק, עטוית חולצה אדומה בוהקת ושפתון אדום בוהק לא פחות. "המשאבה באה בנפרד", התערבה הבוהקת בדיון בחיוך מעושה, "ככה זה היה תמיד". – "אני קונה ב'סבון של זעם' כבר שנים, ומעולם זה לא היה כך", התעקשתי, "זה רק הגיוני שעם מוצר שעולה כל כך הרבה, תגיע משאבת פלסטיק כדי שאפשר יהיה להשתמש בו". – "אז את לא יודעת", התריסה לעומתי הבוהקת. "חוץ מזה" – חיוכה הצבוע והמעושה התרחב מעט – "את לא חייבת לקנות כאן".

נו. מה שנכון נכון.

"אני אכן לא אקנה כאן יותר", השיבותי לבוהקת, הנחתי את הבקבוק המפונפן על הדלפק, וצעדתי בראש מורם מן החנות החוצה, כשניצוצות של זעם מתעופפות מסוליותיי. לאחר האיחוד המרגש עם הואן-דר-הורים בקומה מעל, הוחלט שאשתמש בקרם ידיים פשוט יותר, שאולי לא מכיל תמציות ג'ינג'ר, קרמבולה ושחלות עטלפים, אבל ממלא בהחלט את תפקידו מבלי לסחוט מארנקי מעות מיותרות.

מה אנו למדים מן המעשייה הזו? שלדרוש תשלום נפרד של 6 שקלים תמורת משאבת פלסטיק שיוצרה בעלות אפסית, כשהמוצר עצמו כבר עולה די והותר, זה אולי מותר במסגרת השוק החופשי – אבל מבחיל להפליא. כאשר אני רוכשת זוג נעלי ספורט, השרוכים שמאפשרים לי לנעול אותן כבר כלולים במחיר המוצר. באף בית קפה, לדוגמה, לא דרשו ממני "דמי מזלג" על מנת שאוכל ליהנות מהארוחה שרכשתי במיטב כספי. התחושה היא שהסבון האומלל מוחזק כבן ערובה, שכדי לפדות אותו מן הבקבוק, יש לשלם "דמי שחרור" בצורת כופר משאבה. כשר? אולי. מסריח? בפירוש. האם כף רגלי תדרוך שוב ב"סבון של זעם"? רק אם מישהו יפיל עלי תרדמה באמצעות סמים שונים ויגלגל את גופתי המעולפת אל תוך החנות. אני מוכנה לשלם סכום גבוה מדי פעם תמורת מוצר שהוא, נניח, "יוקרתי". (נניח. אמרתי נניח.) אבל חזירות לשמה – סחיטת כספים על משהו שהוא כל כך בסיסי וטריוויאלי – צר לי. לא בבית ספרנו.

מילה אחרונה, לכל שוחרי טובתי: מי שזוכר את פוסט יום ההולדת שלי מלפני שנתיים יודע כי אני חובבת סבונים ידועה. אם במקרה מתחשק למישהו לפנק אותי גם השנה בסבונים וכאלה ליום הולדתי, בקשתי מכם היא, אנא, לא ב"סבון של זעם". יש אפשרויות אחרות וטובות יותר. כמה מהן גם כוללות משאבה, הגינות בסיסית וחוסר חוצפה מצד אנשי מכירות.

אה, ואל תשכחו לבוא בשבת לאירועי ה-15 באוקטובר. כי הקיץ הזה, הפסקנו להיות סמרטוט הרצפה של העושקים ותאבי הבצע. סוכות שמח וריחני לכולם!

* אוסקר וויילד נשלח לבית הסוהר בעוון הומוסקסואליות. גם במאה ה-19 היו אנשים טיפשים מאוד, כך מסתבר.**

** אם כי יש לשער שהשתמשו מדי פעם בסבון.

=========================================================

הבהרה: כותבת שורות אלו היא פמינאצית גאה, שדווקא כן רואה בהדרה של נשים מהמרחב הציבורי הישראלי איום קיומי, אבל לאו דווקא רואה בעורכי מדורי החדשות שותפים לחיסול איום זה. גם אין לה תשובות, למרבה הצער, אבל גם עצבים כבר לא נותרו לה.

בשבוע שעבר קמנו לסערה חדשה בביצה הפמינאצית: טלי פרקש עשתה לכולנו טובה, לדעתי, וכתבה על נקודת המחלוקת החדשה-ישנה בין "הדתיים" ל"פמיניסטיות": האיום ההיולי בדמות שירת נשים באירועי צה"ל.(*) וצ'מעו, נורא הייתי רוצה להיות הפמיניסטית התורנית שתזעק לנוכח הזוועה הגלומה בהדרה נוספת מהמרחב הציבורי, אבל כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע הוא להודות לגב' פרקש על שחידדה עבורי נקודה מסוימת שהפריעה לי כבר הרבה זמן, ולא הצלחתי למצוא מילים לנסח אותה.

הבעיה היא שאני לא מצליחה לחשוב על ויכוחים פמיניסטיים-לכאורה שהדהדו בתקשורת, ולא דיברו איתי או אפילו ניסו לדבר איתי: בכל הצגה תקשורתית "אובייקטיבית" של הדיון-לכאורה, הם דיברו עליי. הם דיברו על כמה זה רע אם גיל הפרישה מהמשק לא יעלה, ועד כמה שכל הפמיניסטיות שמתבכיינות על שיוויון לא מוכנות לו כשזה פוגע בהן. הם דיברו על הסכנה או על הזכות ללבוש גופיות בהפגנות שמאל אצל "הערבים". עכשיו הם מדברים על שירת נשים בפומבי. ומחר, ככל שדעתי משגת, הם עוד יכולים לדבר על האם הארכת ציפורני ידיי זה אקט פרובוקטיבי שדינו סקילה בכיכר העיר, או האם הצבע תכלת הוא המצאה של עקרות בית מתוסכלות.

בניגוד לכמה סברות פופולריות, זה לא שאני אוהבת להיות פראנואידית. באמת. אבל כשדפוסים מסוימים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, אני כבר מבינה שהבעיה, אפעס, אינה בי. כי בפעם המי-יודעת-כמה שסוגיה "פמיניסטית" כמו "האם-לשם-שינוי-במדור-הדעות-של-הארץ-תהיה-אישה-שאינה-אבירמה-גולן-ושלא-תדבר-על-*ה*פמיניזם(**)-אלא-"סתם"-על-סוגיות-אחרות- שלאו-דווקא-קשורות-באופן-ישיר-להגיגים-על-היותה-בעלת-שחלות-בחברה-פטריאכלית-מילטריסטית" עולה לפיקסלי טמקא, טמקא-הארץ או טמקא-נרג', היא לא באמת נדונה כסוגיה פמיניסטית. “הנשים", בין אם הן קצינות עטורות שבחים המעזות לחשוף ערוותן – סליחה, לשיר בציבור, נשים שיש להן טיעונים נגד העלאת גיל הפרישה במשק, מפגינות שמאל שבאו בגופיה להפגנה בשייח' ג'ארח, גרושות המעזות לדרוש מזונות מבעליהן או הנאנסת הקבוצתית התורנית על-ידי בני טובים אינן נושא הדיון האמיתי. הן – אנחנו – רק אמצעי לדון בסוגיות חברתיות "אמיתיות", אתן מבינות.

סוגיות כמו עד כמה צה"ל צריך ללכת לקראת הדתיים המשרתים בו (מישהי באמת מאמינה שזה סיכון שיפגע אנושות בצה"ל אם נשים לא ישירו מול קהל דתי, והבעיה אינה, נניח, במה צה”ל הולך לעשות עם כל המדריכות שלו, ובהמשך גם עם כל הפקידות שלו?). עד כמה צריך להאמין לגרושות, לנפגעות תקיפה מינית ולנשים בכלל כשהן רוצות לבקש צדק לעצמן ולחברה במקרי גירושין או תקיפה מינית. בעד כמה צריך להקשיב ל"הנשים”, כשהן מהוות את רוב שוק העבודה, שעדיין רחוק מלהיות מותאם עבורן בצורה אידיאלית. עד כמה ליברליסטים נאורים יכולים להסכין עם דרישות "מהנשים שלהם" כשהם באים להפגנת סולידריות (אז נניח שכל הנשים יפסיקו להגיע עם גופיות לכל הפגנות השמאל מעתה ועד עולם; מישהו באמת חושב שזה מה שישפר אד-הוק את מצבן של "הנשים" בכל חברה שהיא?).

כל אלו הן סוגיות חשובות. באמת. אבל אף אחת מהסוגיות הנ"ל לא נדונה כסוגיה פמיניסטית, על אחת כמה וכמה כאשר היא מוצגת בטמקאים. ואם היה בה גרעין פמיניסטי, הרי שהוא עובר עיקור דה-לוקס כאשר הטענה של "הנשים" “הפמיניסטיות" משוטחת שם לכדי טענה חוזרת ונשנית: או שאתה מקבל אותי, ערווה מזמרת ושטופת זימה, בחצאית מיני שתוכל להיכנס להריון בכל שניה ולתבוע את הצורה אם תפטר אותי במהלכו, או שאתה לא בבון-טון של שיחות הסלון. זרוק לגיגית האינטרנט הישראלי, עורך יקר, וחכה לגלים: כל אלו שיגידו "אין מצב”, וכל אלו שיזדעקו להגן על זכותן של נקבות שלא להתהלך בחיג'אב אם זה מה שבא להן. מה אגיד ומה אומר לכן: אם זהו המראה של הדיון הפמיניסטי הציבורי בישראל, אין לי שום כוונה להיות חלק ממנו.

אין לי זמן, אין לי כח ואין לי רצון לזעוק על כל צעד ושעל שהעורך-שצריך-טור-דעה-ועדיף-אתמול מחליט עבורי שהוא נורא נורא מסוכן לנשים (כלומר: לנשים בחברה המתוקנת “שלנו”, זו עם הבית על הקוטג'), בין אם אלו גופיות ספגטי, שירה בציבור, הסרת שיער גוף, הנקה או ללכת בסמטה חשוכה לבד. נשים הן בדיוק מה שחסר בדיון כאן, למרות שהן חלק מהותי ממנו, כמובן, והסיבה לכאורה לקיומו. הרי ללא עזות מצחן להמשיך להתעקש ולהביא את אברי הרבייה הבולטים והאחו-שרמוטה מגרים שלהן ושערן הארוך לכל מרחב ציבורי, לא היה לנו אייטם.

עייפתי. עייפתי מכך שהצורך ב"תראה כמה קליקים, בוס!” מזנדב ומזנב בסוגיות חברתיות הרות גורל, כי הרי מה הם עוד עשרת-אלפים קליקים לעומת חיי אדם וכבוד אדם. עייפתי מניסיונות חוזרים ונשנים של כותבים להבין "מה נשים רוצות”, במקום להקשיב להן, או חלילה וחס – להתייחס אליהן כבני אדם, לפני שמתייחסים אליהן כערווה מפתה ומהלכת שכל תפקידה להחטיא, כשקרניות מולדות או כילדות קטנות. עייפתי מהתשובה הפמיניסטית האוטומאטית לכל ניסיון התגרות שכזה, שאיכשהו מצליחה כמעט תמיד להתעלם מכך שגברים מושפלים ונדחקים לתפקיד קטן לא פחות מזה של הנשים בחברה פטריאכלית וזועק “אונס!” ו”זנות!” כלב טיעונו. יותר מכל, עייפתי מנסיונות להסביר מה דעתי על סוגיות שאינן פמיניסטיות, אך משתמשות בנשים כנייר לקמוס לבעיות חברתיות מוגדרות ומתוחמות היטב, ולא כניסיון לשנות משהו, רחמנא לצלן. אם אתם רוצים דוגמא לכך, נסו לברר מדוע המחאה החברתית האחרונה תויגה, בהצלחה חלקית, בתור מחאה נשית. היו שם נשים, כמובן, ונשים הן ממובילותיה. אבל ניסיון לתייג את המחאה כמחאה נשית  לא רק היה ניסיון לדחוף את המחאה חזרה למקומות בהם השמש אינה זורחת (כי נו, סוגיות פמיניסטיות זה לא חדשות), אלא גם קביעה שמה ששונה במחאה הזאת היא לא החברה הישראלית, אם כי העובדה שכלולות בה גם נשים. נו, באמת.

זה היה יכול להיות נהדר, אתן יודעות. לבדוק כל מיני סוגיות מנקודות מבט נשיות. זה נעשה בערך פעם בשנה, בכל מיני פורומים חברתיים-בטחוניים-כלכליים (לכו לקרוא, למשל, את עבודת המחקר החשובה של אישה לאישה על מהו בטחון עבור “הנשים”). זה קורה בכל מיני במות וירטואליות פמיניסטיות, בניסיון למצוא שפה חדשה כדי ליצור מרחב שנגזל מדיון פמיניסטי. זה קורה בבתי מדרש לנשים. אבל זה כמעט לא קורה (ויש לי את התחושה שלפחות בעתיד הקרוב, זה גם לא יקרה) באור הזרקורים, או בטמקאים למיניהם. כפי שאנחנו שם בתור זוג הציצים התורן, כך אנחנו שם כתוכן בעיקר כנייר לקמוס לסוגיה החברתית התורנית; לא בתור עצמנו, בפני עצמנו, בקולנו שלנו, כמי שהן רוב בחברה הזאת.

אז בפעם הבאה שתשאלו מה דעתי, כפמיניסטית, על סוגיה שיש בה גם נשים בחזית, שאלו את עצמכם קודם: זו באמת סוגיה פמיניסטית ודיון פמיניסטי, או שסתם זרקו כמה ערוות מזדמנות כדי שיהיה רייטינג וכולם בעבודה יהיו מרוצים?

(*) כשצה"ל, כמובן, הוא תמיד גורם אובייקטיבי בעניין. זה לא שיש לו דעה משלו. מה, לא?

(**) כי ברור שיש רק פמיניזם אחד, והוא גלוח ראש, אוחז בקלשון בוער ושונא גברים.

(ותודה למ., שגרמה לי לשבת ולכתוב ברצינות על כך)

סביב הידיעות הללו, כפרחים לקישוט, מופיעים כמה זוגות שדיים של סלבריטאיות, או כוכבות קולנוע, או פליטות ריאליטי, או סטודנטיות שעובדות לפרנסתן כמלצריות או מדריכות קפוארה, או סתם נערות שאפילו לא סיימו עוד את התיכון. לא חשוב. לפעמים, כדי לגוון, מופיעים כמה זוגות ישבנים, לעיתים בשמלת ערב מפוארת מפתיחה של תערוכה או פרמיירה של סרט, ולעיתים במיני, ביקיני או חוטיני. לפעמים הסיבה לישבן היא כתבה בנושא צלוליטיס, לפעמים כתבה בנושא "כמה אנחנו אוהבים את התחת של [הכניסו כאן שם של פליטת הריאליטי דו-ז'ור]", ולפעמים כתבה בנושא הדרך הנכונה לטיגון חצילים או למילוי אוויר בצמיגי אופניים. לא חשוב.

במדור הפוליטי תופיע כתבה על נציגת מפלגה או דמות ציבורית נשית כזו או אחרת, כשהכתבה תתייחס בקריצה לצבע שיערה, לאורך מכנסיה, למכפלת שמלתה, או לכל סממן פיזי אחר שאין לו קשר לפעילותה הפוליטית. ואם בכתבה עצמה לא תופיע קריצה כזו, היא תופיע גם תופיע בתגובות. מישהו ידבר על זה שהיא בטח "קרחון במיטה". או זוללת גברים. או לא עשתה סקס מימיה. או שיש לה קורי עכביש בנרתיק. או סתם ישתמשו במונחים כמו "שמנה", "שעירה", "לסבית". לא חשוב. במדור יחסים, בסדרת כתבות שמופיעה בהדגשה בדף הראשי, מישהו יסביר למה גברים חייבים להתייחס לנשים בזלזול מחושב, כי זה חלק מה"משחק" שהוא מכנה "חיזור" או "פיתוי". צריך לרדת עליהן, להעליב אותן, יאמר האיש, לגרום להן להתרגז, וכך להשיג את תשומת ליבן. בסוף הערב, הן כבר ישמחו לרדת לך כדי להוכיח שהן שוות יותר ממה שטענת, מסביר הפתיין. או שלפחות ידביקו לך נשיקה צרפתית. או יזיזו את התחתונים ימינה, ותוכל לסמן "וי" לניצחון על זיון נוסף עם "טרף" שכזה. לא חשוב.

המבזקים הנגללים בצד הדף יודיעו על חשד לסוטה מין בפרבר עירוני כזה או אחר, שביצע מעשים מגונים בילדות בית ספר יסודי. מבזק נוסף יספר על גברים בשחור שפרצו בכוח לתוך בית ספר לנערות, במחאה על כך שהם – כלומר הגברים – נאלצים לראות מחלון ביתם את הנערות הולכות בשרוולים ארוכים וגרביונים אטומים לבית הספר ובחזרה. הם מכנים זאת "פריצות". במילים אחרות, הנערות הן סוג של זונות מפתות בעיניהם. לא חשוב.

אז אני נכנסת לטוויטר. ואני רואה שם בדיחה על הוואגינה של מישהי, מועמדת לראשות מפלגת העבודה. אני לא תומכת במועמדת הזו, מסיבותיי שלי. הן כוללות ביקורת קשה על ההתנהלות הפוליטית של אותה מועמדת. הן אינן כוללות הערות על טיב איברי המין שלה. ואני מתרגזת.

זה בסך הכל הומור, אומרים לי. תירגעי. איש לא נפגע. רק את רואה בזה סקסיזם, מיזוגניה. הומור, את מבינה?  בסך הכל הומור.

נו, ברור שאני מבינה. הרי אף אחד בארץ, או בעולם, לא מתייחס ל-51% מהאוכלוסיה כאל אנשים נחותים. פסולים. טמאים. כלים לסיפוק יצרים. לא שווי  זכויות. חומר לקישוט עיתונים. איברי מין מהלכים. אף אחד, חלילה, לא יחשוב להתייחס לאותם בני אדם ממן נקבה פחות ברצינות בגלל הומור כזה. אף אחד כבר לא טורח להתרגש כשהוא פותח את העיתון או את אתר החדשות, ורואה את האינפלציה המטורפת של ציצים ותחת של נשים מצד אחד, ואלימות כלפי נשים מצד שני. אולי אם היה מדובר באשתו של מישהו או בתו של מישהו. אולי. אבל זו דמגוגיה. זו אף פעם לא "אשתו או בתו של מישהו". סתם נשים. לא חשוב.

ואז אני חושבת על הפעם הבאה ש"אמן פיתוי" יטריד אותי ברחוב, כי עבורו אני רק "טרף" מצויד בציצים. אני חושבת על הפעם הבאה שמישהי תבקש ממני להצביע למועמדת ממין נקבה רק כי היא אישה, ו"רק ככה יתחילו להתייחס אלינו ברצינות". אני חושבת על האחייניות שלי, בנות ארבע וחצי, ועוד אחת טרייה בת פחות משבוע, ועל הפעם הראשונה שמישהו יעז – יעז!!! – לטעון שאסור להן להסתובב אצלו ברחוב, או שאסור להציג את פרצופן בשלטי חוצות, כי הן "גורמות לזימה ופריצות". אני חושבת על זה שאולי אחת מהן תגיע פעם לפוליטיקה או לעמדה בכירה, כי הן חכמות ומוכשרות. ואז אני חושבת שבמחי בדיחה תפלה אחת, כל כך קטנה, כל כך לא מזיקה, מישהו יהפוך אותן שוב לוואגינה מהלכת. כי 51% מהאוכלוסייה הן לא בני אדם. לא ממש. אף פעם לא עד הסוף. תמיד כועסות. תמיד מפחדות. תמיד לוקחות קשה מדי את ההומור. ובאמת, באמת שלא ברור למה. זה לא שיש להן ממה לפחד. לא?

כל זה קרה היום בבוקר. או אתמול בבוקר, או מחר בבוקר. לא חשוב.

*לקריאה נוספת, תיעוד נפלא ומצמרר של תרבות האונס: http://blog.astronomi.tv/

מרחוק הוא שומע קללות של מאות מתמחים
מגישים מכתבי התפטרות, מפגינים ומוחים
איך חשבו שהאיש שמוכן להיות רק סגן שר
עוד יתמוך ברופאים שלו? לא, דמם מותר

איך הוא שֹר? איך הוא שֹר?
הוא רשמית רק ה"סגן", אך טוען שה"שֹר" מיותר
איך הוא שֹר? איך הוא שֹר?
איך עוד איש לא אמר לו "מר ליצמן, אתה מפוטר"?

והשר הרשמי, כלומר ביבי, כלל לא התערב
כי הלוא מרת'ה סטיוארט חשובה יותר מדוקטור רעב
ובזמן שהסגן את רופאיו עוד ממשיך לגדף
הרפואה ממשיכה לקרוס. וואלה, איזה כיף

איך הוא שֹר? איך הוא שֹר?
איזה שר מחבל בבריאות ועוזר לאוצר?
איך הוא שֹר? איך הוא שֹר?
תשתדלו לא לחלות בקרוב, כי זמנכם כאן קצר.

כבר הרבה זמן שלא היה לי פנאי לכתוב בבלוג, מהסיבה הפשוטה שאני תל אביבית מפונקת שמעשנת סושי ואוכלת נרגילות ומוצפת במותרות מכף רגל ועד ראש. אה, לא, רגע: בעצם אני פתח שמיקוואית שעובדת 11 שעות ביום כי אני חייבת לממן זוטות כגון שכר דירה, מיסים, מזון, תרופות וטיפולים רפואיים שונים. הפוסט הזה הוא למעשה סוג של המשך או הרחבה לקודם, מאחר שהיו כמה תגובות לפוסט הקודם שמילאו אותי במפח נפש. מסתבר שיש לא מעטים מאיתנו שיושבים ופורטים לפרוטות את חשבון הבנק של אחרים, כדי להגיד להם בטון סמכותי ובוטח שהם בעצם לא ממש זקוקים לרכב פרטי/עגלה איכותית לתינוק/משקפיים ביפוקליות/מלפפונים אורגניים, במקום להסתכל על התמונה בגדול ולהבין, שהבעיה היא לא המלפפון האקסקלוסיבי שאנו מרשים לעצמנו לרכוש בכספנו שהרווחנו בעמל.

לא זו הבעיה.

הבעיה היא שתאגידי ענק ומגה-טייקונים מרשים לעצמם לזיין אותנו בתחת ולמצוץ את מעותינו האחרונות בשיתוף פעולה מלא של השלטונות, וכשאנו קמים ומתרעמים, אומרים לנו "נו נו נו, לא הייתם צריכים לקנות מלפפונים אורגניים, בזבזנים שכמותכם".

קאפיש?*

(אגב, באמת יש תמונות חושפניות להפליא בהמשך הפוסט, לא שיקרתי. החזיקו מעמד. זה יגיע. )

ביום שישי שעבר סרתי אל המכון האורטופדי עם הפניה שקיבלתי מהרופא, וביקשתי לעשות לי מדרסים. חתולו של תקרה עדי שאני מרבה לקטר על כאבי הרגליים שלי בזמן האחרון, על כן שמחתי מאוד לשמוע מהאיש החביב במכון שמדרסים יכולים לשפר משמעותית את היציבה שלי ולהקל על הכאבים. האיש הראה לי במה מדובר – מדרס שאינו רק רפידה, אלא כולל חלק משמעותי מחומר קשיח שיגביה את הרגל וימנע את החיכוך המוגזם של מפרק הברך – והודיע לי כי מחיר התענוג הוא 1800 ש"ח. כשראה את לסתי נשמטת ארצה אין-אונים, העניק לי הנחה והוריד את המחיר ל-1500 ש"ח (מה שמאוד יפה מצדו). רגע, אני שומעת אתכם אומרים, אין לך ביטוח משלים מקופת החולים? יש גם יש, אני משיבה. "מושלם", קוראים לו. סליחה, לא סתם "מושלם" – "מושלם פלטינום". כי סתם "מושלם" זה לחלשים.

אז מה מעניק לי הביטוח המושלם? ובכן, פעם היתה השתתפות של הביטוח ב-40% ממחיר המדרסים. היום נותנים 100 שקלים בלבד, לא משנה מה מחיר המדרסים. 100 שקלים. על 1800 ש"ח. התקשרתי נזעמת אל מוקד "המושלם". הנציג המושלם אמר לי בנימוס מושלם ש"כבר שנים לא משתתפים במדרסים, כי כל הרופאים (כולם? בלי יוצא מן הכלל?) החליטו שאין טעם במדרס וזה לא ממש יעיל (בניגוד לטיפולים הומיאופתיים, שהמושלם ממשיך לתת עקב יעילותם המחקרית המוכחת?) ולכן זה לא דבר חיוני שחשוב להשתתף בו (אבל את הניתוחים הקוסמטיים של "כללית אסתטיקה" אתם ממשיכים לדחוף כמו משוגעים, כי ידוע שאין דבר חיוני יותר מסיליקון בשדיים)".

בקיצור, אני אממן במו כספי ובמו משכורתי את המדרסים. מדוע? כי נמאס לי לכאוב ולקטר כל הזמן, ויש אמצעי פשוט שיכול להקל (ומניסיון העבר, אכן מקל). ומיד יקום החוכמולוג התורן ויגיד לי "אבל תראי, ברור שלא מתכוונים לדברים בריאותיים… מלפפונים אורגניים זה לא חיוני לבריאות… ועגלת תינוק זה לא חיוני… אפשר לחסוך את ההוצאה הזו… לא?"

אפשר? כן. צריך? ממש לא.

אנשים לא יוצאים בהמוניהם לרחובות כי הם לא יודעים איך לחסוך. אנשים יוצאים בהמוניהם לרחובות כי הם נאלצים לחסוך יותר ויותר ויותר, ובקרוב, כבר לא יהיה ממה לחסוך. צריך לוותר על הרכב, כי הדלק יקר מדי? טוב. צריך לוותר על העגלה המשוכללת לתינוק? בסדר, נחזיק אותו על הידיים. צריך לוותר על התינוק, כי יקר מדי לגדל פה ילדים? עד כאן. עד פאקינג כאן.

כן, אני יכולה לוותר על המדרסים. זה לא יהרוג אותי. כן, אני יכולה לוותר על המסז' לשחרור הגב שאני מרשה לעצמי פעם בשלושה חודשים. כן, אני יכולה לוותר על בילוי נעים בבית קפה מדי פעם עם חברה או שתיים. מי צריך קפה ועוגה, אפשר לאכול קצת פריכיות אורז בבית. אני אשרוד.

אבל אני לא רוצה רק לשרוד. אני רוצה לחיות. ומגיע לי לחיות. ולכן אצא בשבת הזו ואצעד ביחד עם כל מי שיצטרף, ואדרוש צדק. לא מותרות. לא מעל ומעבר. רק את מה שמגיע לי. רק את מה שהממשלה נותנת ביד רחבה למי שכבר יש לו, ומונעת, יותר ויותר, ממי שאין לו. צדק. אם לא נדרוש, לא יהיה. ומי שלא מבין זאת, ועוד ממשיך להאשים את הנעשקים במקום את העושקים, מוזמן לתחוב לעצמו מלפפון אורגני בחור התחת. אם הממשלה והטייקונים עוד השאירו לו שם מקום.

הבטחתי תמונות חושפניות, ובכן, הנה. יותר עירום מזה לא יכול להיות: ***

הקליקו כאן. אני מזהירה מראש, התמונה אינה מיועדת לרכי הלבב.

להתראות בשבת בערב.

* "קאפיש" פירושו "להבין" באיטלקית. בהונגרית, פירוש המילה הוא "שולחן קטן לחיתוך גבינה מסריחה".**

** אבל לא באמת.

*** נראה את "פינת הציצי היומית" של טמקא מציגה משהו יותר חושפני מזה. I dare you.

נעזוב לרגע את העובדה שלחלק משוכני האוהלים אין בית לחזור אליו, וזו בדיוק הנקודה. כדברי המשוררת, רק על עצמי לספר ידעתי, וזה מה שאעשה כאן.

האמת? התברכתי. יש לי עבודה טובה, אני מרוויחה יותר מהשכר הממוצע במשק, ואני גרה בדירה קטנה אך נאה בפתח שמיקווה. תגידו, גן עדן עלי אדמות. בשביל מה צעדת בשבת וצרחת במלוא ריאותייך ש"העם דורש צדק חברתי"?

העניין הוא בזה, שכדי לשלם את שכר הדירה, הארנונה, המסים, המזון, ועד הבית, הוצאות הנסיעות, ופעם בפעם – רחמנא ליצלן – לרכוש לעצמי זוג תחתונים חדשים*, אני צריכה לעבוד שעות נוספות. מדי יום אני עובדת לא פחות מ- 9.5 שעות, ובדרך כלל בין 10-11 שעות. וזה רק בעבודה הקבועה שלי. יש לי גם עבודות צדדיות קטנות שמכניסות לי סכומים פעוטים להפליא, אבל הכרחיים. מדי לילה אני נרדמת עם הלפטופ על הפרצוף, תוך כדי עבודה על קובץ כזה או אחר. אני עובדת באופן קבוע גם בסופי שבוע ובחגים.

"נפלא!", יאמרו המגלגלים והמצקצקים, "את רואה? עובדים קשה, ואפשר להתפרנס בכבוד!"

אז זהו, שלא.

עם כל העבודה הזו שהורסת את בריאותי ולא נותנת לי לנשום, אני לא מצליחה לשלם את שכר הדירה לבד. הורי, שהם אנשים נפלאים, עוזרים לי מדי חודש. אני בת 34 שנים, ועדיין נזקקת לעזרה של ההורים. עם השעות הנוספות. עם העבודות הנוספות.

"לא יכול להיות", כך המצקצקים, "בטוח שאת חיה ברמת חיים מפוארת! יש לך אייפד! אייפון! איידרעק! משהו!!"

לא. לא ממש. יש לי לפטופ שהוא מכשיר עבודה בעיקר. יש לי סמארטפון, כנ"ל. את שניהם הרווחתי בזיעת אפי. בגדים אני קונה בעיקר כשיש מבצעים של טישרטים ב-10$ בת'רדלס, ונעליים אני קונה כשהזוג הקודם שלי מתפרק (כרגע יש לי שני זוגות נעליים בלבד: סניקרס וקרוקס. זהו). ה"מותרות" היחידות שאני מרשה לעצמי הן יציאה מדי פעם לבית קפה או לסרט עם חברות וחברים. ואם, מצקצקים יקרים שלי, צרה עינכם בספל הקפוצ'ינו ובפרוסת העוגה, או בכרטיס הקולנוע שאני מרשה לעצמי מדי פעם, אתם מוזמנים לדחוף את הצקצוק לישבנכם המדושן.

ואפילו זה לא מה שחורה לי ביותר בימים אלה.

לפני כמה שנים אובחנה אצלי שורה של בעיות אורתופדיות. לא נוראיות, אבל דורשות תשומת לב. ראשית, בלט דיסק (תזוזה של דיסקים ממקומם) בשלושה מקומות בגב התחתון, מצב שהאורתופד כינה בשם "קדם-פריצת דיסק". שנית, אוסטיאוארתריטיס, שחיקת סחוסים ניוונית בברכיים, שמדי פעם גורמת לדלקות וכאבי תופת. שלישית, לחץ על העצב שגורם לכאבים וחוסר תחושה בזרוע ימין, הלא היא היד של העכבר. בכל המקרים, כשהמצב אקוטי – כלומר, כשמתפרצת דלקת – עצת האורתופד אחת היא: תני מנוחה לגב/ברכיים/יד.

אלא שאני עובדת 10-11 שעות ביום. איך אתן מנוחה? יום, יומיים, אולי. אבל להוריד את מספר שעות העבודה ביום לאורך זמן? אני לא יכולה. כי השכ"ד, והארנונה, והמסים, והמזון, והחיים, וכל זה.

אז אני מוצאת פתרונות תחזוקתיים שונים, שגם הם לא זולים: מקלדת ארגונומית שמקלה את הלחץ על היד. עכבר מיוחד. טיפולי שיאצו שמקלים את כאבי הגב. מדרסים לנעליים כדי להקל קצת על הברכיים הנשחקות. אבל זה לא מספיק, פשוט לא. טיפול שיאצו פעם בחודש לא עוזר לי לעבור חודש שלם, ומדרסים קצת עוזרים אבל הסחוסים הולכים ונשחקים בהתמדה, כי זהו המהלך של מחלה ניוונית.

בשבת, הלכתי עם שתי חברות להפגנה ברחבת מוזיאון ת"א. באמצע ההליכה למקום האירוע, הגב שלי הודיע לי חד משמעית שהוא מצטרף למחאה, כלומר מתחיל לכאוב במרץ. הברכיים הצטרפו אליו במהרה, כיאה למפרקים בעלי מודעות פוליטית מפותחת. התוצאה: ביקשתי מחברותי להאט את צעדיהן, ונאלצתי להתיישב כמה פעמים בדרך. כמו סבתא'לה זקנה, ישבתי חסרת אונים, רגליים וגב חצי-משותקים מכאב, והתבוננתי בעשרות אלפי האנשים חולפים על פני. רציתי לצעוד כמותם, לקפוץ, להריע, וגופי השחוק והדואב לא נתן לי. הגעתי הביתה באותו לילה במצב של שבר כלי. אני רק בת 34, לכל הרוחות, רק בת 34. "את יושבת המון שעות ביום מול מחשב", סח האורתופד בצער, "אין מה לעשות, זה מנוון את הגוף".

רבים כבר המליצו לי על פילאטיס. סביר מאוד להניח שהם צודקים: פילאטיס, בפרט פילאטיס מכשירים, היא התעמלות שמיועדת בדיוק לאנשים עם בעיות אורתופדיות. אז התחלתי לברר לגבי אופציות להצטרפות לשיעורי פילאטיס, למען לא אאבד את טווח התנועה שעוד נותר בגופי ההולך ונשחק.

ובשלב מסוים תוך כדי הבירורים, התחלתי לבכות.

שיעורי פילאטיס הם לא זולים. כדי להתעמל פעמיים בשבוע, שזו התדירות שרצויה למישהי במצבי כדי לתחזק את הגוף, זה יעלה לי לא פחות מ-500 ש"ח לחודש. ניחא, לא נורא, 500, נכון? לא נכון. כי כדי להגיע לשיעורים פעמיים בשבוע, אני אצטרך לעבוד באותם יומיים פחות מה-10-11 שעות הרגילות שלי. כלומר, המשכורת שלי תקטן. ואז יש סיכוי שלא אעמוד בתשלומים החודשיים של שכ"ד וכל היתר.

במילים אחרות, כדי לשמור על הבריאות שלי, אני צריכה כסף. בשביל להרוויח כסף, אני צריכה לפגוע בבריאות שלי. מילכוד 22.

לכן עמדתי שם בשבת, ברחבת המוזיאון, וצעקתי על צדק חברתי. אני לא רוצה מותרות. אני רוצה שהמשכורת שאני מרוויחה בעמל רב מדי חודש תאפשר לי לחיות מבלי להרוס את הבריאות שלי. אני צועקת, כי אני אומללה. אני צועקת, כי אני חייבת לוותר על משהו כדי לסגור את החודש. והמשהו הזה, נכון לעכשיו, הוא הבריאות שלי.

אנשים עומדים ברחובות וצועקים לא כי אין להם עבודה, אלא כי גם עם העבודה, הם אומללים. הם אומללים כי הם נאבקים בכל חודש מחדש. הם אומללים, כי המנהיגים והמומחים למיניהם מתעניינים רק במאקרו, באג"ח, בתל"ג ובקרפ"ד, במקום להתעניין בבני אדם. הם אומללים כי לאלוהים של ראש הממשלה קוראים "שוק חופשי", והאל הזה הוא חסר רחמים.

אלא שבסיס המדינה מורכב מאזרחים, ואם הם יקרסו, כל מגדל הקלפים הזה יקרוס אחריהם. כל המומחים למיניהם שלא ישכילו להבין זאת בקרוב, יעמדו מול המון זועם שידרוש מהם – ובצדק – את הזכות להתקיים בכבוד.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חייבת לחזור לרשימת הקבצים שמחכה לי. כי כזאת אני, מפונקת.

* יום אחד מישהו יסביר לי למה זוג תחתונים של "סלוגי" עולה כ-60 ש"ח החתיכה. מדובר בפיסת בד עם קצת גומי. 60 ש"ח? איזו סיבה יש לזה פרט לבצע כסף?