קודם כל בן אדם

אתם יודעים מה זה "מיזריה"? דוברי הספרדית, האיטלקית ואפילו הפורטוגזית שבין קוראי, אם יש כאלה (שלום, דוברי פורטוגזית!), יידעו לספר שמשמעות המילה בשפות האלה היא "צער, מצוקה, עוני, סבל" וכדומה. בפולנית, לעומת זאת, שהיא שפת אם-אמי, המשמעות היא "מוחמץ". מיזריה הוא סלט מלפפונים בסוכר וחומץ, לרוב מכיל גם כמות נכבדה של שום ומעוטר בשמיר לנוי. מעולם לא אהבתי את הסלט הזה במיוחד – אולי בגלל ששמיר היה ראש ממשלה כאשר נתקלתי בו לראשונה, והסלט מזוהה בראשי לנצח-נצחים עם הפוליטיקאי המשופם ועב-הגבות ז"ל – אבל מדובר באחד המאכלים המזכירים לי יותר מכל את בית סבתא וסבא. עד היום, סלט מלפפונים מבחינתי פירושו "ארוחת ערב שבת". זה ככל הנראה משהו בריח או במראה של פרוסות המלפפון הצפות בנחת בנוזל החמצמץ-מתקתק, כאילו מבקשות ללמדנו שאין מתוק בלי חמוץ ואין חמוץ בלי מתוק, ואין חמוץ ומתוק בלי איש קטן עם שפם ומלפפון. כלומר המלפפון לחוד. אבל אני סוטה מהנושא.

ואן דר סבתא מצד אמא נולדה בפולין ב-1917. בימים אלה היא כבר לא זוכרת טוב כל כך את המתכון למיזריה, או לפעמים אפילו איך קוראים לנינים שלה, אבל היא זוכרת היטב דברים שקרו לפני שמונים שנה. כדרכם של קשישים, סבתא אוהבת לחזור על סיפורים מהעבר, והמסורת הזו, של העברת הסיפורים לדורות הבאים, חביבה עלי מאוד. סיפור אחד במיוחד עוקב אחרי כבר כמה חודשים. מדי פעם הוא טופח קלות על כתפי, בנימוס רב, ומבקש שאספר אותו הלאה. דומני שהגיעה העת לכך. הנה הוא לפניכם.

כאשר היתה ואן דר סבתא ילדה קטנה, להוריה היתה חווה בפולין. הם לא היו עשירים כקורח אבל גם לא עניים מרודים: היו בעלי רכוש ואמידים די הצורך כדי להעסיק כמה עובדים לניהול החווה ולפרנס את חמשת ילדיהם. פעם אחת, אחד מעובדי החווה לקח לעצמו רכוש יקר של המשפחה, וברח עם שללו. עוד באותו הלילה הוא נתפס על ידי המשטרה, והוחזר אל החווה. השוטרים חקרו את הגנב במשך כל הלילה, סביר להניח שבצורה לא אדיבה במיוחד. בבוקר, לאחר שעות ארוכות של חקירה, היה האיש חבול ומותש.

בשלב זה נכנסה אמה של סבתי, דורה, אל החדר בו החזיקו השוטרים את העצור. בידיה נשאה מגש עם מזון ומשקה עבור העובד שסרח. "גברת מנדל", תהה לעומתה אחד מהשוטרים, "האיש הזה גנב ממך, ואת נותנת לו אוכל?" – "הוא קודם כל בן אדם", השיבה אם סבתי, "ובן אדם צריך לאכול". הניחה את המגש לפני הגנב התשוש, והפצירה בשוטרים לתת לו מעט מנוחה והזדמנות להשיב את רוחו. וכך היה.

נזכרתי שוב בסיפור הזה ובטוב-לבה של דורה, הסבתא-רבתא שלי, בזמן שבגבולה הדרומי של ישראל גססו למוות פליטים מאריתריאה. אותם אומללים שברחו, נחטפו, עברו עינויים ואונס במדבר וביקשו רק להימלט מגורל מר ממוות בארץ מוצאם. אפילו לא גנבו מאיתנו שום דבר. ימים ארוכים נצמדו לגדר והתחננו על חייהם. פליטי עבודה שמבקשים רק בצע כסף, מה להם כי ימותו ברעב ובצמא על הגדר? כמה נואש צריך אדם להיות, כמה אומלל וחסר תקווה, כדי שיתלה את כל גורלו בסיכוי קלוש לחמלה מצד כוח חמוש? כמה חסר לב צריך אותו כוח חמוש להיות, כדי להשליך לכיוון הגוססים כמה פירורי לחם ולא יותר מלגימת מים אחת ליום בשמש הקופחת, ותו לא? נכון, בעיית הפליטים היא בעיה כלל-עולמית קשה. נכון, לא ניתן לקלוט את כל פליטי העולם בישראל. נכון, האומות כולן צריכות לתת את דעתן לפתרון הבעיה ביחד. אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבמדינה שלי, שהיתה בין היוזמות של אמנת הפליטים ב-1951, ולא בכדי, לא ייתכן מצב שבו אנחנו מפנים עורף לבני אדם במצוקה, ואפילו לא מנהלים הליך מסודר כדי לקבוע אם הם פליטים או אם לאו. המדינה שלי, שקמה כדי להגן על הנרדפים ועל האומללים ועל אנשים שסכנת מוות מרחפת מעל ראשם במדינת מוצאם, לא יכולה להרשות לעצמה להרעיב ולהצמיא למוות אנשים שנמצאים באותו המצב בדיוק, רק בגלל שהם לא יהודים.

ומה פתאום אני מעלה שוב את הסיפור הזה, שנעלם מהכותרות לפני זמן רב? השבוע ראיתי את ראש הממשלה שלי נואם בכנסת. הוא דיבר – בשאט נפש ממש – על "המסתננים" בגבול הדרומי ועל הסכנה הגדולה שהם מהווים לישראל. הציג אותם כמחבלים, כמאיימים על חוסנה של המדינה ועל צביונה היהודי. שמעתי את הדברים וצמרמורת חלפה בבשרי. על איזה צביון יהודי מדבר כבודו? הצביון היהודי שמרעיב אנשים למוות? שמפנה עורף לנרדפים? איזו גאווה לאומית יש בבעיטה באמנה שאנחנו-עצמנו קידמנו? איזה כבוד ישראלי יש בהתייחסות לבני עם אחר כמו אל פסולת אנוש רק בגלל שאינם שייכים לדת ה"נכונה"? ולמה אנחנו כולנו לא קמים כאיש אחד ובועטים לכל הרוחות את האיש שחלק גדול מהאג'נדה הפוליטית שלו, מההצדקה לקדנציה נוספת שלו, מבוסס על ליבוי שנאת זרים?

ואז, כמו פיצוץ של בלון גז שמישהו הניח ברשלנות בתוך תחנת דלק, היכתה בי ההבנה. זה לא קשור לשנאת זרים. זו שנאת בני אדם. מרוב שהם נושאים עיניים למושג המופשט שנקרא "מדינה", הם שוכחים שמדינה מורכבת מאנשים, ושבאנשים צריך לטפל. ביבי וחבריו בכנסת ובממשלה, שמדברים גבוהה-גבוהה על הציביון היהודי ועל חוסנה של ישראל, לא הנידו עפעף כשאנשים אומללים שרפו את עצמם ברחוב בגלל מצוקה כלכלית. אותם אומללים היו יהודים וישראלים לכל דבר, ועדיין לא זכו לפירור של חמלה. רבים כמותם סובלים חרפת רעב ועוני והם הולכים ומתרבים מיום ליום. הם לא עושים זאת על גדר מחוץ למדינה, מול רובים טעונים, אלא בתוך המדינה פנימה, במקום שאמור להיות בית בטוח לעם היהודי. ציביון יהודי? אל תצחיקו אותי. כשלא רואים צלם אנוש, כשלא חושבים שאדם הוא קודם כל אדם ורק אחר כך עושים שיקולים של רווח והפסד, חיי כולנו כאן נמצאים בסכנה. לא יודעת מה אתכם, בבחירות הקרובות אני מצביעה לאנשים שהמצע שלהם מדגיש באותיות קידוש לבנה את הנושא של זכויות אדם ומדיניות רווחה. היום זה כמה זרים אלמונים שגוססים במדבר, מחר זה אנחנו. לא לא, סליחה – היום זה אנחנו.

אל תתנו שימרחו אתכם עם קשקשת בנוסח "עניי עירך קודמים". לא אכפת להם. לא מעניי עירם, ולא מעניים בערים אחרות. מצידם שתישרפו, ובלבד שיחסכו כמה מעות על חשבונכם ויעבירו אותן לכיסו של הטייקון התורן. אני מבטיחה לכם: למי שלא אכפת מהאנשים שנמצאים "שם", לא אכפת מאנשים בכלל, גם מאלה שכאן. החליטו בעצמכם איזה "ציביון", איזה לב, אתם רוצים שיהיה למדינה הזו. אני יודעת איפה הלב שלי נמצא: הוא מונח על מגש, עם מזון ומשקה לגנב מסכן שחטף מכות משוטרים כל הלילה. כי הוא קודם כל בן אדם.